_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

התנצלות סידני לייניר

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

סידני לייניר, דמות אבירית מג'ורג'יה שבארצות-הברית, בנערותו מושך בחצוצרה בחיל-הדרום, בבגרותו מנגן-אבוב פרופאסיונאלי, חולם לעצב שירה על יסודות מוסיקאליים-טכניים – מעין סיר גאלאהאד טהור רודף גביע קדוש של יופי רוחני – לקוי בשחפת היה (תולדה ממאסר בצפון בימי מלחמת-האזרחים) ואביון גמור, בזוי למחקרים ושכוח מאת כוהני הספרות, אלה "מאֶן אוף לאטאֶרס" המכובדים.  ויהי בראותו הצלחתם של הנוטלים-בזרוע והחכמים והנכבדים[1], והוא לבו עד לאלוהים, וכשרון וערמה להידחף ולעשות לו מקום בחברה ובספרות אין לו, אף יחסר את עמידת-הכבוד החיצונית, – ויברח אל יער-האלונים ואל בצות-גלין אשר על חוף ג'ורג'יה.  שם הרהר בישו, בזיונו וצליבתו.  האם היה גם לו יער כזה לנחמה ולהשלמה עם חיי-עוני ומיתת-זוועה?  וישר "באלאדה על העצים והרב"[2]:

"אל תוך היער נכנס רב, כולו עיף, עיף; אל תוך היער בא רב, עיף מאהבה וקלון.  אך עצי-הזית לא התנכרו לו; העלים הקטנים, האפורים, נטו חסד אליו;  הסנה נתן דעתו לנחם אותו, עת כי בא אל תוך היער.

"מתוך היער יצא רבי, והוא מפויס ושלו; מתוך היער יצא רבי, מפויס עם מוות ועם קלון.  כשעמדו מוות וקלון להזדווג אליו לאחרונה, משכו אותו מעניו מתחת לעצים; אף על עץ הרגו אותו לאחרונה, בצאתו מתוך היער בפעם האחרונה."

בקצה יער-האלונים מתפתלת רצועת-חול דקה, ואחריה עומדות בצות-גלין.  אלו מתפשטות עד האופק הרחוק ונוגעות באוקינוס.  צומחים בהן עשבי-אגם רחבי-עלה, עד מתני-איש לגובה; וכל מיני יצורים זחלנים שורצים במחבא השרשים העקלקלים.  שם תקנן תרנגולת-הבצות, נותנת אפרוחיה לסכנת הרוחות העזים והאוקינוס הקרוב.  כי במשוך שמש וירח יחד את מימי הארץ, יגאה האוקינוס מאוד, וישטוף את כל הבצות עד למעלה מראשי העשבים.

היו פני-הבצה האין-סופיים מפילים פחד על סידני לייניר, ולא העיז להביט בהם עד אם השקה מקודם את רוחו עוז מנשמת-היער הכבירה.  ויש אשר עליצות-קודש תחלפהו, בעמדו מול מרחב הבצות הסבלניות, כבירות-הלבב, המקבלות ללא-מיאון את הים והגשמים והשמש.  ראה בהן סמל לרוח-האדם היודע למצוא את האלוהים מתוך מכאוב-הדעת, את הטוב מתוך צער אין-שיעור-לו, את הראייה מתוך עוורון, ואת הטוהר מתוך כתם-החטא.  ויאמר בשירו:

"כמו שתרנגולת-הבצות בונה בסתר על האדמה ספוגת-המים, הנה אבנה לי קן על גודל האלוהים: אעופה בתוך גודל האלוהים כמו שתרנגולת-הבצות מעופפת בחופש הממלא את החלל בין הבצה ובין השמים: כמו בשרשים רבים, ישלחם עשב-הבצות בתוך האדמה, מלוא-לבי אאחז בגודל-האלוהים; הוי, כגודל-האלוהים הוא הגודל אשר במרחב-הביצות, בצות-גלין הנדיבות!"  (מתוך "שיר הבצות – לעת שקיעה")

שהה עד עלות הים וכסותו את משטח הבצות ודשאיהן: ומימי-הים רצים כספספים-ורדרדים מכסף דהה ואודם אשר לשקיעה.

אתא לילה, והגאות במרומה עומדת, והים והבצה – חד.  חשב על תהומות-השינה המכסות את נפשות בני-האדם, ועל יצורי-החלום המוזרים השורצים בקרקעית-תרדמות.

אלו נחמות המשורר בינו לבין עצמו.  אבל מה יאמר לקרוביו ומאהביו?  האם לא יהיו הם מאבדים אמונם בו, חושבים אותו לבטלן ולא-יוצלח, רואים אותו נקלה עם כל בעיטה ממבקר נבער, עם כל גדולה הפוסחת עליו והולכת אל אחרים נמוכים ממנו ברוח יוצרת, ותקיפים ממנו בחיי-ישוב?  הנה, אביו חומל עליו, מזמין אותו שיראה שכר בבית-המסחר שלו, הואיל וכל לימודיו וכשרונותיו אינם מספקים לו אוכל.  רעיתו, היחידה והאחת, אשר באצילותו אהב רק אותה לעולמים – האם לא תתיגע בדאגת-פרוטות שהוא ממיט עליה יום-יום, מעול-ילדים שאין ידה משגת להזינם כראוי, לשמור אותם מן המחלה, תקפה את האב?

וכה יכתוב אל אביו, ישביע אותו בשם נשיאי-שיר ורמי-מחשבה מקדם, יתחנן לפניו על מעט אמונה בבן משורר:

"אבי היקר, זכור כיצד במשך עשרים שנה, בעוני, במכאוב, בעיפות, במחלה, באוירה הבלתי-נוחה של מכללה טפשית, וצבא ריקן, ואחרי-כן בחיי-מסחר קפדניים, בכל רפיון-הכפיים הבא מחוסר הכרתי אנשי שוק-הספרות ודרכי שוק-הספרות, – אני אומר, זכור כיצד בכל התנאים המדכאים האלה ואלף כיוצא בהם, עמדו שתי הדמויות הללו, של מוסיקה ושל שירה, איתנות בתוך לבי, ולא יכולתי לגרש אותן.  האם לא תדמה, כמו שאדמה אנוכי, כי זכיתי בזכות היותי נחשב בין חסידי שתי האמנויות הנשגבות האלה, לאחר שהלכתי אחריהן עת כה ארוכה, ומתוך נמיכות-לב שכזאת, ודרך מרירות כה רבה?" (1873).

ועוד פעם אל אביו:

"נסיונותי בכל פסקי-הדין שהוציאו על השירה... כולם מתרכזים בכלל אחד, ועדים לו נסיונות האמן מדור-דור.  אותו כלל הוא: לעולם יהא האמן מריק, בלב נמוך ובאהבה, את הטוב והנעלה אשר בתוכו, ולא ישים לב אל בקורת בני-דורו.  מה כבוד יכולה בקורת דור נוכחי לדרוש לעצמה – זו הבקורת אשר צלבה את ישו הנוצרי, סקלה את סטיפאן באבנים, נבחה על פאולוס שמשוגע הוא.  העמידה את לותר לדין כפושע.  עינתה את גאליליי, אסרה את קולומבוס באזיקים, גירשה את דאנטה אל גיהנום-גלות; אילצה את שאכספיר לכתוב את הסונאטה 'לעין גורל ולעיני אדם'[3], נתנה למילטון חמשה פונט בעד 'גן-העדן האבוד', הבריחה את סמואל ג'והנסון לקרר את עקבותיו על סף דלתו של לורד צ'אסטארפילד, [...] לעגה לגליק, שובארט, בייתוואן, בארליוז וואגנר, ופעלה המוני שטויות-נאצה ומעשי-טמטום אחרים?  לא יספיקו אלף מכתבים כגון זה לרשום אותם בלבד!" (1876).

ואל אשתו כתב לאמור:

"אתוודה לפניך וידוי-אמונה קטן, ואגיד לך, יקרת-עצמותי, במפורש, מה שאיני מעיז להגיד לעצמוּתי הלא-כל-כך-יקרה זולתי ברגש בלבד.

"דעי, איפוא, שאכזבות הכרחיות הן, והן תבואנה עד אם נלחמתי המלחמה שכל אמן אנוס ללחום אותה מראשית-הזמנים.  דבר זה, שהדגשתיו מתוך ערפל בהיותי מסופק במלאכה הראוייה לי ובכוחותי, – הוא ברור לי כשמש עתה, כי ידעתי אשר אני הווה בנשמתי, ואהיה בחיי ובהבעתי, משורר גדול.

"הפילוסופיה של אכזבותי היא, כי חכימות רבה עומדת ביני ובין הציבור... ריכארד ואגנר הוא בן ששים שנה ויותר, ומחצית המפותחים באמני אדמת-האמנות המפותחת, היא המוסיקה עדיין חושבים אותו לשטות.  אומר שומאן באחד ממכתביו: 'אין המוציאים-לאור רוצים להקשיב לי אפילו רגע קטן'.  והאם לא תזכרי את שובארט ואת ריכטאר, ואת ג'והן קיטס, והמון ברוּכים אחרים?

"וכל זה אני כותב לך, מפני שאני יושב פה בחדרי מדי יום ביומו, ואני מעלה אותך בנפשי, והנה את מעלה אותי בנפשך כנדכא ונרגז ונטול-אומץ; ומפני שאיני רוצה שתהיי נותנת מחשבתך לצער שאין לו יסוד.  אל-נכון יש לי יסורים, ועתים רעים הם עד כי ארצה להסתירם מעין איש.  אך אני מורה לאלוהים, כי בדעתי אותו ואת עצמי ידיעה הבאה לי יום-יום בהתגלויות חדשות, יש לי רקיע-תמיר של תכלת, בו ימוגו כליל כל העננים.  בעת האחרונה, חפצתי פעמים אחרות להגיד לך את הדבר, אבל לא קל לאדם לדבר באזני עצמו, ואפילו באזני יקרת-עצמו.

"על כן, אל תשמרי בלבך פחדים ודאגות בגללי.  תהיינה בעיניך כל אכזבותי כעדות גרידא שאין לאמנות אויב קשה מן החכימות – והן כמו הגשמים המחזקים קרשי-עצים.  נפקא-מינה מועטת היא, אם אני כושל אם לאו.  האני שבדבר עסק פעוט הוא.  'ויחלוף שמי, ובלבד שצרפת תהיה חפשית', נאום דאנטון.  כלומר, לפי הפירוש המתחייב מסביבתי: יגווע שמי – השירה היא שירה טובה, והמוסיקה היא מוסיקה טובה, ויופי לא ימות, והלב אשר ידרוש אותו – ימצאנו."

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] המלה לא ברורה בגרסת הדפוס, וייתכן שאין זה הקרי הנכון. [הערת פרויקט בן-יהודה]

[2] המקור האנגלי כאן: http://www.bartleby.com/248/824.html. [הערת פב"י]

[3] המקור האנגלי כאן: http://www.shakespeares-sonnets.com/xxixcomm.htm. [הערת פב"י]