_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פרויקט בן-יהודה זקוק לעזרתכם. לחצו כאן לפרטים.

בשבח האוטודידקטיות

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

מתוך "דבר", גליון ד, 11.3.1960

 

אבותינו, כשביקשו לשבח את מישהו אמרו עליו שהוא "יודע ללמוד" – לא שהוּא מלוּמד, אשר כך וכך סכום של תורה משומר בו, אלא שתשוקה וכוח בו לשאוב ממעיינות-התורה כול ימי חייו.

אוֹטוֹדידאַקטים – לומדים מאליהם לחשקם – היו טיטני הספרות העברית החדשה, טוחני הרים לגלות אוצרות הצפונים בהם;  חוצבי בארות תת-קרקעיות, המוליכות נחלים מזרמי-תלמוּד ואשדות-שירה קדומים, להעשיר ולהרווֹת יצירה הרת-עתידות;  מכתירי קנייני נשמת-האוּמה בקדוּשה לאוּמית תחת הקדושה הדתית אשר נתעבשה ונידהתה;  דור מנדלי וביאליק ואחד-העם.

אוֹטוֹדידאַקטים היו מעצבי-המחשבה ומניחי היסודות הארגוניים לעבודה העברית ולמוסדותיה בארץ-ישראל החדשה – אֵלוּ העוּבּר אשר בבוא שעתו נולד בדמים כמדינה;  כגון א.ד.גורדון, יהושע חנקין, ברל כצנלסוןן, וזקני מנהיגים וקרואי-מלוכה החיים עמנו כיום.

ראָיה משני בריטים

איזהוּ הסופר, המוּכּר על ידי העולם כולו כגדול המשוררים הדראמאטיים בכל התקופה האירופית-המודרנית?  וויליאם שכּספּיר.  באיזו אוניברסיטה למד שכּספּיר?  אוטודידאקט היה, מתלמד לפי נטיית רוחו.  דבק בפלוטרך, ברומאנים איטלקיים, במעשיות של נוסעי-זמנו על יבשות וימים, בדברי הימים של מלכים והגמונים;  הקשיב לשיחתן של זקנות על רוחות ופיות ומכשפות;  ומהם "יוּליוּס קיסר" וה"ריכארדים" וה"הנריים" ו"הסוּפה", וכל הבניינים והרקמות של היסטוריות, קומידיות, טראגידיות.  היו מ"חכמי-האוניברסיטה" שליגלגו על שכספיר בשעתו.  אבל אחד מהם, בן ג'ונסון, אם-כי לא נמנע מהזכיר כי שכספיר "היה לו אך מעט לאַטינית, ויוונית פּחות מכן", כתב עליו את השוּרות: "נשׁמת התקופה!  התשואה, התענוג והפלא של בימתנו!... לבשי נצחון, בריטניה, כי אחד יש לו להראות אשר כל תיאטרונות-אירופה חייבים בהערצתו."

איזהו המשורר המלוּמד-ביותר בכל מסורת השירה האנגלית?  הווי אומר: רוברט בראונינג, שהוּא אזרח בתרבות יוון העתיקה ובתרבות הרנסאַנס, שהוּא מצוּי אצל אגדות חז"ל, מדובב שפתי אברהם בן-עזרא, נכנס בסוד הנוצרים הראשונים, תופס לשון ציירים ומוזיקנים, חודר להגיון האסכיאסטי של אפיפיור, יודע נפש אלכימיקנים, שט בספירות מיטאַפיזיות, ושואף מלוֹא-חוּשיו תופעות ארציות – החי והצומח למיניהם, מקיף ברבדי-חברה למען הפועלת האיטלקית הקטנה ועד הבישוף האנגליקני העשיר, אשר רבים נושקים את ידו.  ומהיכן ינק בראונינג את רובי תורותיו וידיעותיו?  בספריה הרחבה והענפה, מלאַת הקוריוזים, שבבית אבא שלו.  "אבא שלי היה תלמיד-חכם וידע יוונית" – וגם עברית;  ובנקאי היה האָב לשם מחייתו.  המשורר, מינקותו התלבט והידשן בין הספרים שבבית-אביו;  למד לקרוא ירחים לא-רבים אחרי שהתחיל לדבר.  וכשנשלח לפרקים אל בתי-ספר, היה נמלט אחרי זמן קצר שם מעינויים בידי תלמידים אחרים ומן השיעמום של מורים שיגרתיים, אל שמחות וכיבושים בחיק ספריית ביתו.

וששה אמריקאים

וכשאנו פונים אֶל הספרוּת האמריקאית.  מי הם השלושה שעל ידיהם גילתה אמריקה את נשמתה, את רעננות יבשתה ועוצמת מימיה;  השלושה אשר כתיבתם היא טבע?  תורו, וויטמן, מלוויל (– אוֹטוֹדידאַקטים שלושתם.  עשיית-עפרונות, מדידת-קרקעות וגננות היו פרנסתו של הראשון;  נגרוּת, דפוּס וכתבוּת-עתון למקרי-אסון – של השני, והשלישי – "החינוך הפורמלי" שלו היה עבודת-פרך של ספן בלוויתניות ושרייה בבתי-מרזח שעל החוף.  ("וואלדן" של תורו, עד כמה שידוע לי, לא תורגם עברית;  והתרגוּמים ל"עלים של עשב" ו"מובי דיק" המצויים בשוק שלנו אינם אלא צל-של-צל מן הגוף-והנשמה של הספר האחד, על הבשורות הסימפוניות אשר בו.  ומן המרחב הפילוסופי של הספר השני, על הוד-שבאימה אשר בו) והשלושה בדורם שלהם, פרופיסורים לא ידעום.

בין מייסדי ארה"ב היו גם אנשים – ג'פרסון, למשל – אשר למדו רומית ויוונית בבתי-ספר.  אבל ג'ורג' וואשינגטון "אבי-ארצו", ראש לוחמי-עצמאותה ונשיאה הראשון, בנערותו ביקר בתי-ספר ללא-קביעות, רכב אנה ואנה על פני ששת המטעים של אביו בווירג'יניה.  למד לגדל טבק ובקר, אף התאמן במדידת-קרקעות.  והשגריר הראשון של ארה"ב, האיש אשר הקסים את חכמי אירופה ומדינאיה בלמדנותו, בטוב-שכלו, בחכמת-הליכותיו.  וקנה לבבות לאהדה את הריפובליקה הצעירה, בנימין פראנקלין, קיבל חינוכו בתורת שוליה-של-מדפיסים ואגב הדפסות עתונים ועריכתם.  הוא אשר הוריד ברק בעפיפון, להוכיח כי חשמל הוא.  קראו את מכתביו הרמים, נקיי-הסגנון של וואשינגטון אל העדות היהודיות בניופורט (רוֹד איילנד) וריצ'מונד (וירג'יניה).  קראוּ את האוטובּיאוגראַפיה הכּנה, המוּסרית-מעשית, של פראנקלין – – ותבינו מה גדולתם של אוֹטוֹדידאקטים בבניית-ארץ.  בנימין פראנקלין לא איש-אקדמיה היה, אבל ייסד אקדמיה (האקדמיה של פילאדלפיה, אשר אחרי-כן היתה לאוניברסיטה של פּנסילוואניה).  והוא שאירגן בעירו ספריה ציבורית משאילה.  אולי לא היתה זו הראשונה בספריות מסוג זה בקולוניות האמריקאיות, אבל ודאי היתה הגדולה שבהן.

איזוהי הדמוּת האהוּבה ביותר, המקוּדשת ביותר, על העם האמריקאי – האיש אשר בו מגוּלם מיטב-הטוב של הדימוקראטיה האמריקאית?  אברהם לינקולן.  ואיפה למד הוא?  על יעה, לאור אש-האָח בצריפו, מאחורי הדוּכן של חנוּת-מכולת, במשרדו של עורך-דין, בתורת נער-שליח.  ההומור הרחוּם שלו, אנושיוּתו החמימה, אורך-רוחו בעת סבלותיה של המלחמה להצלת הרפובליקה משיברון מבפנים,  שחררוֹ את העבדים-הכּוּשים, גילופי-הצער שבפניו, מותו הטראגי, הניבוּ משוררים רבים.  מרומם מכל כת דתית, עולה מהברות-נאוּמיו הפשוטות רחש נשמה דתית גדולה – "בחסד כלפי הכול, בזדון כלפי לא-איש"...

חס לי מזלזל בבתי-ספר ובמורים.  ידעתי, גם מלפני אלה יצאוּ אנשים גדולים, אבל איזהו בית-ספר טוב, מורה טוב?  כל המכין ומכשיר תלמידים להיות לומדים מעצמם לתשוקתם – להיות אוטודידאקטים מתמידים בכל צבא-ימיהם.  וזו היתה המעלה הטובה של הישיבה המסורתית – שנטעה בתלמידיה את הסגולה להיות "יודעים ללמוד".

זבול-הספר

ניב, השגוּר בפי ילדי-ארצנו: "מה פתאום?"

מה פּתאום נשתפּכתי בהלל לאוטודידאקטיות?  לתכלית אני סח.  הנה, נבחר ראש-עיר חדש לתל-אביב רבתי.  ממנו אני תובע הקמת זבוּל-הספר, דהיינו, בניין-ספרייה כּבּיר, עשוּי אוּלמות-אוּלמות, גזע-אב לספריות-בנות בכל שכונה ושכונה ובכל ישוב באיזור המקיף לעיר, הבא עמה בברית לשם כך.

הספרייה היא פּרדס-רימונים וחקל-תפּוּחים לאוטודידאקטים ותיקים.  היא גם בית-חינוך להפוך סתם תלמידים לאוטודידאקטים, שלא יהיו לימודיהם פוסקים על סף בית-הספר ועם גמר-הבחינות.

הספרייה היא המוסד הדימוקראטי ביותר.  הלא היא המשביר לצרכי-הרוח של עשיר ועני, גדול וקטן, מלומד והדיוט, תלמיד ועובד, איש-איש לטעמו וצמאונו.  והיא גם המעדנת, מרחיבה ומשׂגיבה את הטעם.

אולמות-אולמות.  אמרתי: אוּלם לדברי הגוּת, אולם לספרות לכל אגפיה, אולם מיוּחד לספרות תורנית, אוּלם למדעים, אוּלם לאָמנוּיות יפות, אוּלם לאוּמנוּיות וטכנולוגיות, אוּלם לספרי-ילדים, אוּלם לקוראים-ומעיינים, אוּלם ללומדים.  (בכאן דוגמה ורמז).  החלוקה המעשית היא עסק למומחים.  ובכל אוּלם ואוּלם – אצטבּאות ספרים פּתוחות לעם, לדיפדוף, ללקיקה, לטעימה או ללחיכה-של-ממש בו במקום על ספסלים ועמודים העשויים לכך.

ומפני שקרניים וצינורות מקשרים בין ספירה לספירה, יהיה בכל אולם קטלוג משלו לספירתו.  ובחדר אחד – קטלוג כולל גדול לזבול-הספר כולו.  וספר שתכנו משתייך לשתי ספירות – לשני אוּלמות – יהא או עומד בגופו גם באוּלם זה וגם באוּלם זה, או מוזכר בקטלוג של אולם ואולם על כתבתו הנכונה בספריה.  אך אין כרטיס-קטלוג יכול למלא את מקומו של מראה-העיניים אשר לספר החי.

מה בין אוּלם לקריאה-ועיון ובין אוּלם ללימוד?  בזה שולחנות ארוכּים עם מאורות-שוּלחן, ובזה שוּלחנות אין בהן התנאים, המנגנון, כלי-השי. בזה אצטבאות-קיר, עמוסות ספרי-יסוד וספרי-שימוש, וכן בזה.  אלא שבחדר הקריאה-והעיון ישבו בני-אדם על ספרים שהזמינו על דעתם שלהם.  לעיסוּק-עצמם לבדם;  ובחדר-הלימוד יהיו מועסקים ספרנים-מדריכים לעזור לתלמידים.

החינוך שיקבלו אזרחים קטנים ובוגרים בזבול-הספר, יתפשט מעבר לתחומי-הספר.  למשל, איסור-עישון קפדני באוּלמי-הספריה יתן אותותיו גם באוטובוסים;  ההתרגלות לשמור על נקיונו ושלמותו של ספר ולהחזירו בעתו, תורגש גם בהשאלת כלים ומכשירים בין שכן לשכן, והקניית הרגל השקט והדממה, מי יתכּוֹן ערכה?

 

ריפוי נגע שבדור

ממה סובל דורנו?  מהתכווצות אופקי-הזמן שהבריות חיים בתפישׂתם השׂכלית, לא בכל הדורות, מן יוּבל תופש-כּינור, "האזינו השמים" ו"עורי, עוּרי, דבּרי שיר" עד הנה, אלא צמוּדים הם לחדשה האחרונה.  עורגים על האמצאה המיכנית האחרונה שבשוק, מפרנסים דמיונם מן המוגש להם, מעוכל וערוך, על בד ועל בימה.  יוצג לפניהם (למשל) משהו מאוגוסט סטרינדברג או ג'ון מילינגטון סינג באופן מוּחשי – בה במדה יהיו  סטרינדברג וסינג קיימים בשבילם, אבל מעצמם לא יחזרוּ אחר כתביהם הדראַמאַטיים של אלה, להתייחד עמם ולהציגם במו נפשם פנימה.  בזה העינוּג לא אוּמנוּ.

אפילו בשדה הספרות נוהים הם אחר המתרעש בשוּק.  ונתפּתחה כת של מרצים ומבקרים חלקלקי-לשון, אשר את הכול הם יודעים (ובאמת אינם יודעים כלום).  והם מוכנים בכל עת להעתיר מלים על הספר האחרון ששימעו מקשקש כזוֹג, ועל הסופר שזה-אך זכה בפרס-נובל.  גם גדולי כל הזמנים נהפכים בפיהם ובעטם למהומה בת-יומה – לרגל יום–הולדת ה-100 או ה-700;  עבר היום, והגדול הנחגג נשכח מלפניהם כלא-היה – כי מעולם לא היתה להם זיקת-אמת אליו.  מחר ישימו אותה עטרת מילוּלית גוּפא בראש איזה סופר קיקיוני, שזוּכּה בפרס מקומי על ידי שופטים המפחדים פן ייחשבוּ מפגרים אחר האופנה.

מפני מה הבריות סובלים את המללנים הנבוּבים האלה?  מפני שהללו מספּקים – לאותם שלא קראו ולא שנו – חומר לשיחה טרקלינית על סופרים וספרים, אמנים ואמנוּת.  ושוֹרש הדבר: באין הספריה הגדולה, פּתוּחת-האצטבאות ומשוכללת-הסדרים, לא הורגלוּ הבריות להיות בעצמם מתוודעים אל המקורות לינוק מטוּבם.  בהיותם שלוּלי-היכּרוּת עם התנובה המבורכת של יוצרים לדורותיהם אין בידיהם קנה-מידה עצמאי, והם סומכים על מרבי-השאון ביריד התרבותי.

תל-אביב היא יותר מתל-אביב.  אם ירושלים היא לב-הארץ, הלא תל-אביב היא הריאַה שלה, הנושמת אוויר ואווירה מכל העולם.  מה אוויר ואווירה יהיוּ אלה: אוויר של קישוּטי-שווא וביסומי-תעתוּעים, או אוויר של ערכים רעננים-לעד?  אווירה של בידוּרים קלוקלים ופיתוּי קולני של זכיה ב-30,000 ל"י בלא עמל, או אווירה של עבודה כּנה ושל אור שכל ודמיון המנהיר את העבודה?

פועל שואף-השכּלה בניו-יורק.  אחרי יום-עבודתו, ימצא ספריות שכונתיות פּתוּחות עד 9 בערב, והספריה המרכזית – עד 10.  בתל-אביב מה ימצא בערבים?  בתי-קולנוע, תיאטרונות, קונצרטים, בתי-קפה, אוּלמים למשחקי-בּיליארד (כל אלה – שורפי-משכורת), ומועדונים ודוּכנים וטכסים לדרשות על-דבר ספרים  – –וּספריות ציבוּריות, על ספריהן, נעוּלות על מנעוּל.  אבל אפילו היו נפתחות, רות[1], רווחוּת-המקום, האצטבה המזמינה ומאור-הפּנים של הספרנים, העושים ספריה למקדש של מחשבת-האדם והזדווגוּתו לספירות ועולמות.  גם הדמיון זקוק למזונות.  ממה ניזון דמיון הדור הגדל בתוכנוּ?

יצא-נא ראש-העיר החדש וילמד: מה מוּקם ונפעל ונסדר בשטח שירותי-ספריות בערים כמו קליוולאנד שבאוֹהאַיוֹ (אשר גרתי בה) ומאַנצ'סטר שבאנגליה (אשר לא ראיתיה)?  מה בנייני-ספריה יש להם – מה אולמות לנוער, ולילדים – מה סדרים לעבודת-ספרנים – מה סדרי השאָלת-ספרים?  מה חלק ממטבע-מסיהן מקדישות הערים הללו למשק-ספריותיהן, לעוּמת המוּקצב לכך בתל-אביב?

ילמד ויתמלא בוּשה – בעדו ובעד כוּלנוּ, ולא ישקוט עד שיקום זבוּל-הספר, ותגוֹלל חרפה מעל העיר העברית הראשונה של עם-הספר בתקוּפת זיקוף-קומתו הלאוּמית.

כל שתהיה תכנית זבול-הספר נועזת יותר, כּבּירת-ממדים יותר, – כן יגדיל כוחה להצית לבבות וכן ירבו מסייעים-מתנדבים להגשמתה;  אף ייִפתחוּ לה שערי-תמיכה, לא נחלמו ולא שוערוּ.

הבוּ לנו אוכלוסיה של אוטודידאקטים.  של "יודעים ללמוד" אשר תלמוּדם – תענוּגם, ואיש-איש מהם מחצב את נפשו המקורית שלו מתוך לימוּדיו.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] נראה שהושמטה שורה במקור המודפס בעיתון.  [הערת פרויקט בן-יהודה]