_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הארייט ביצ'ר סטו: האשה הקטנה אשר הציתה מלחמה גדולה

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

פורסם ב"על המשמר", 21.9.1951

 

מי נפש צעירה ולא חרדה עד היסוד בדלג אליזה, כשילדה האהוב חבוק בזרועותיה, מקריעת-קרח אל קריעת-קרח בנהר הקפוא, עת ברחה מציידי-האדם, להציל את הילד שלה ממכירה לזרים ומפירוד מחיקה? – ולא קפצה אגרוף-זעם בהכות האדון האכזרי, סיימון לגרי, את תום המסכן, ולא הכירה המכה בקדושתו הפנימית של העבד הכושי, המקבל עליו ייסורים מתוך תפילה למען נשמת מעניו? – ולא מילאה פיה צחוק לתעלולי הכושית הקטנה טופסי, אשר, כששואלים אותה בת כמה היא ומי אבא ואמא שלה, היא עונה בלשון-עילגים שלה: "אה רקון אה ג'ס גרוד" ("חושבת אני, רק צמחתי"), וכשגברתה מבקשת אותה להתוודות על גניבה אחת, היא מתוודה הן על מה שגנבה והן על מה שלא גנבה, ונימוקה עמה: "מיסוס טוֹל מי טו פס, סו אה יפסד" ("גברתי אמרה לי להתוודות, ובכן התוודיתי")? – ולא בכתה על מות הדמות המלאכית, אכנגלין? – ולא עלצה בהשתתף בחור קווייקר, חבר לזו הכת המתנגת לאלימות, ביריית-רובים נגד מחפשי כושי שברח והסתתר, כי, בעת לעשות למען החופש, שכח הקווייקר עקרונותיו וזכר את האדם הנרדף?

כיום מלאו מאה שנה להיכתב העלילות הללו, רצופות הרחמים לעבדים והכעס על מקיימי משטר העבדות, בידי האשה הריאת ביצ'ר סטו בספר "אוהל הדוד תום".  ובעוד הספר רענן מדפוס, תורגם בעשרות לשונות ונקרא לאש-האח, בחבורת משפחות ושכנים יחד, בבתים שבארצות רבות, והעמיד ידידים ללוחמים נגד העבדות בארצות-הברית בכמה אומות אחרות.  וגם בטרם נדפס הסיפור בצורת ספר, ואפילו בטרם נשלם כולו, נקרא פרק-פרק – יש בגמגום ובמבטא לא-מלומד בבית-אכרים נידח בספר, יש בהידור-מבטא בבית של יחסנים בוסטוניים, ובכל מקום מתוך דמעות רותחות – כשהופיעו בהמשכים בעתון "ניישונל אירה" (התקומה הלאומית) בשם "אוהל הדוד תום, או החיים בקרב הנדכאים".

הריאת ביצ'ר סטו נולדה בליצ'פילד, קוֹנטיקוּט, ב-14 ביוני 1811, בת לכומר ממשפחה של מייסדי מדינה זו באנגליה החדשה.  היא מתה בהארטפורד, קונטיקוט, באחד ביולי 1896.  בפרק בחייה היתה מורה בבית-ספר לנערות.  ב-1849 אנו מוצאים אותה אשה לפרופיסור עני, מורה לכתבי-הקודש (בעברית) ויוונית ורומית לחניכי-תיאולוגיה בצ'סטנוט היל (גבעת הערמונים), פרבר של סינסינטי, אוהאיו, ואם לששה ילדים.  פרצה מגפת חלירע סינסינטי, ופגעה בתינוקות, ולוּקח גם אחד מילדיה של הריאת.  ביקשה מפלט למשפחתה מעבר לנהר-אוֹהיאוֹ, בקנטוקי, אצל קרובים.  שם, בשדה-מטעים, למדה את דרכי מוסר-העבדות, אמנם, בצורתם החמורה ביותר יותר הרחק דרומה.  כפי שהראתה בספרה, אפילו החנוּנים והטובים שבבעלים, בבאו עליהם משבר כספי, אינם מהססים למכור עבדיהם לעבודת-פרך בשדות-הכותן שבתחתית-הדרום, ומתוך כך להפריד בעלים מנשים וילדים מהורים.  יש מכירת ילד חכּים לבדו למשרת-בית, ומגורל- פירוד זה – מילטה עליזה הנועזה את ילדה בעל-התלתלים.  משם עברה משפחה לבוֹדוֹין, מדינת מיין (בקצה- הצפון של אנגליה החדשה) כי לשם נקרא האב-הפרופיסור לכהן במכללה.  בעיר ההיא הרתה הריאת בוולד חדש תחת הילד אשר מת במגפה.  ובחדשי-הריונה התחילה כותבת את הספר, שעתיד היה לצודד את כל בני-הדור ולהכות את מוסד-העבדות באופן מוסרי, עד הוכרעו לאחרונה תוך מלחמת-האזרחים הנוראה, בהיכתב והיחתם הכרזת השיחרור ביד הנשיא, אברהם לינקולן.

מה אמת עובדתית היתה בסיפור "אוהל הדוד תום"?  כדרך מנבאי-נבואות ראתה הסופרת את הכול מבחינת מלחמת ד' את עמלק, כל הרע מצד אחד וכל הטוב מצד שני.  כל הרע אצל הלבנים, כל הטוב אצל הכושים;  עיקר-הטומאה במדינות-הדרום, ועיקר-הטהרה במדינות הצפון.  ואולם מעט חקירה בנסיבות הממשיות מראה כי היו גם כושים חופשיים שהעבידו באכזריות את אחיהם כושים-עבדים, ויש גם מכרו את נשיהם וילדיהם הם לעבדות;  כי אנשי-הצפון יד היתה להם בסחר-העבדים שבדרום, ורווחים גדולים קמו להם מכך;  כי היחסים בין בעלי-הון מעבידים ובין מחוסרי-הון עובדים שבצפון, לא הרבה טובים היו מן היחסים שבין בעלים-לבנים ובין עבדים-כושים בדרום, באשר הקפיטליזם הצעיר במדינות-הצפון חצוף וחמסן היה, ואין איגוד מקצועי ואין תחיקה ממשלתית להגן על הפועל המנוצל.  בייחוד סבלו נערות וילדים שבשורות העובדים.  ידוע כמו-כן כי ביטול מוסד-העבדות על פי תיקון-החוקה, לא ביטל את דיכוי הכושים וההפלייה נגדם למעשה, למן מושבות מיוחדים ודחוקים בקרונות רכבת ועד מעשי-לינץ', אם גלויים בידי אספסוף ואם מסותרים תחת מסווה של חוק ומשפט.

כיום הזה, עם חריגת הכושים כלפי זיקוף-קומה בהארלם שבניו-יורק ושאר מקומות משכנותיהם, הכושים עצמם, תחת להוקיר את הדוד תום, בזים לו.  נחשב בעיניהם הדוד תום כסמל הכניעה, כנתינת הלחי למכים על פי תורת-ישו, שהיא מניחה את השלטון ממשי בידי קיסר כמו לשעבר.  לא עוד רוצה הכושי להיות הסובל הפאסיבי;  מהבהבת בנפשו התורה של שיחרור עצמי, של התקוממות בקול ובכוח נגד הפלייה חברתית וכלכלית, נגד קיפוח ועוולה.  וקוסמת לו לכושי – כדוגמה וכבעלת ברית – המציאות הסובייטית החדשה.  וכבר נשמעת הסיסמה – בהארלם, בכל שכונות-הכושים שבערי-הצפון, ובמדינות הדרום: שווא תבקשו אותנו להלחם בעד "דימוקרטיה" במרחקי-עולם כל זמן שאין דימוקרטיה פה.  לא נשתתף בצבא – על אף כל איומים ועונשים – שהוא גופו לקוי בהפלייה נגד כושים.  לא נרים נשק נגד ידידתנו האחת, ברית-המועצות!

הזמן יראה כמה יעצרו הכושים כוח להתארגן על מנת להוציא "עז ממתוק" מתוך המלחמה הקרה, וכמה יהיו השלטונות מתחשבים עם האפשרות של מרד-כושים.  בינתיים, היתה יד הממשלה האמריקנית לרעה על אנשי-אמנות כושיםפול רובסון, דין דיקסון, ודומיהם.

יהיה מה שיהיה יחס הכושים אל רעיון "אוהל הדוד תום" בימינו אנו, בשעתו היה הספר שוט-מצפון, דירבון לפעולה.  הוא המחיז את העוול שבעבדות באופן בולט ופרימיטיבי, עד שהיה לב ילד לעמוד עליו.

וכבוא לינקולן עם הטפתו: "מאחר שהעבודה היא הנטל המשותף שךל מין האדם, הרי הנסיון של אחדים מאתנו להעביר את הנטל לכתפי אחרים היא הקללה הגדולה והמתמדת של מיננו" – מצא לפניו קרקע חרושה, אזניים קשובות.

בעצם מוראות מלחמת-האזרחים, הוצגה הסופרת הריאת ביצ'ר סטו, אשה מצומקת, קמוטה מרוב העמדת וולדות וצער גידולם ובישול ותפירה וכביסה, לפני הנשיא אברהם לינקולן.  התכופף הנשיא ארך-הקומה, לחץ את ידה, ואמר: "הזאת האשה הקטנה אשר הציתה את המלחמה הגדולה?..."

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה