_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פרויקט בן-יהודה זקוק לעזרתכם. לחצו כאן לפרטים.

בין שירה לפוליטיקה

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

מתוך "על המשמר", 16.3.1951

תבוררנה כמה נקודות סתומות ביחסים שבין שירה לפוליטיקה, — לא לשם העמדת הלכה פסוקה, כי אם לשם שידוד מחשבה.

שירה לשמה

האומר "שירה לשמה", — ובכך הוא מתכוון לומר שהשירה היא עולם סגור ומסוגר בפני עצמו, שאין לה מגע עם חיי האדם יום־יום, — הופך את השירה למין משחק של מפונקים, ובדין היו סתם בני־אדם רואים שירה־שבמשחק אשר כזו כעניין לתינוקות ועצלנים.

שירה אמתית הסבה לה ועניין לה בכל ספירות חיי האדם, הוא ניזונה מהם והיא זנה אותם. תפקיד אורגאני ועליון לה בהוויה האנושית. טול מן האדם את השירה, ועשית אותו אילם מיצירתיות לשונית, פיכח עד לזוועה, ומה היה נשאר לאדם לשיכרוּת, שהיא נותנת לחיים את טעמם, אם לא משקאות וסמים חריפים?

ואולם יש פירוש כשר לביטוי "שירה לשמה", דהיינו, עשיית המלאכה מתוך כוונה טהורה, שלא על מנת להתהדר באיצטלה של משוררים, שלא על מנת להחניף לתומכי משרה, או אפילו לעם מרוצה מעצמו. ועוד: יכול הביטוי להיות מוסב על עשיית מלאכה בשלימות, שלא להתחשב בתשלום או פרס. במובן זה, האחרון, אפשר לדבר גם על צחצוח־נעליים לשמו, נגרות לשמה, חרישה לשמה.

החכמים שגרסו "תורה לשמה", הם הם שגרסו לא "המדרש עיקר אלא המעשה", ואין סתירה בין שני המושגים.

אף השירה־לשמה, צריך שיהא בה משום הפראת המעשה ועיצוב המעשה. שירה חיונית, מתוך התפתחות היסטורית היא באה ולתוך התפתחות היסטורית היא זורמת. עליונותה בספירות־הרוח אינה אלא מטילה עליה אחריות יתירה.

 

חטא ההעצמה

ה"העצמה" (היפוסטאסיס) — הפיכת ההליכים לעצמים — היא חטא לוֹגי, המקביל לחטא התיאולוגי הקרוי "הגשמה" — היא ההגשמה שגדולי הפילוסופים בישראל עמלו לעוקרה מן הלבבות.

שמעתי האחד אומר: "משורר מחבר אוֹדה בשביל אנשי מוסקבה, שהם נמצאים באיסטדיה של סוציאליזם. אם רוב קהל־הקוראים איננו מבין אותו, אין הוא יכול לטעון, כי הוא יוצר בעד העתיד. יבוא המשורר שבאיסטדיה הבאה, זו של קומוניזם, וייצור בשביל הקהל שיבוא אז".

מה כאן הטעות? הדובר מניח את איסטדיות־החברה השונות בצורת בלוקים ערוכים זה על גבי זה — כל בלוק חטיבה שלמה בפני עצמה, ואינו רואה כי יש לנו עסק עם תהליכים שוטפים. בתוך כל איסטדיה גופה יש גם תהליכי־תהליכים, מהם מפגרים, מהם מתקדמים בחפזה. בכמה מנפשות הקהל המוסקבאי של היום ישנם שרידי קאפיטאליזם, שרידי אמונה מן הכנסייה הצארית; וכנגד זה ישנם בכמה נפשות שבאותו קהל תבונה־מראש לגנוזות בחיק העתיד; שאין לדבר על הכנה טכנית, שהיא שונה מאדם לחברו: קריאת שירה בבינה והשכל דורשת אימון ולימוד כמו הקשבה למוזיקה בבינה והשכל. שיר שאין לבינה האנושית תפיסה בו אינו שיר בכלל; אך ישנו שיר שאינו נתפס מקוצר־המשיג, ועל הרוצה להשיג —ללמוד.

 

מרחב לחזון

העוזה תוכנית חקלאית לחווה אחת לשנה אחת, אפשר יאמר לעובדים, שהוא יועץ־להם: כאן נזרע בצלים. בא העושה תוכנית לכל המחוז כולו לחמש שנים, ואומר: לא־כי, כאן נזרע פשתים, כי לבצלים יש במחוז קרקע יותר הוגנת. בא העושה תוכנית לעשרים וחמש שנה למדינה כולה, ואומר: כאן נזרע זיווניות, ולא בחווה זו בלבד אלא בכל המישור הזה כולו; והוא לטובת המדינה החמרית בשוּקי־העולם, אף לתפארתה בגנים ציבוריים ובחצרות־שיכונים. האיכר, שאינו מכיר אלא את שדהו, יתמה על כך: הרי המשק צריך לבצלים; פשתים — מהיכא תיתי, יהיו לאריגת מלבושים; ואולם זיווניות?! ורק לאחר הסברה ממושכת תחדור לתוך הכרתו הדעה, כי בדיקה מדעית העידה, כי אין כקרקע זו נאה לזיווניות.

כוונתי במשל הזה לומר: מי שעושה תוכנית יותר רחבה בשטח ובזמן, רשות לו לבטל את דברי חברו העושה תוכנית יותר צרה.

מה בדבר המשורר? הוא צריך להיות החוזה למדינה. ממנו יש לדרוש שתוכניתו תקפל בתוכה את כל האומה כולה לדורות הרבה. אם הוא נכנע לרווח־השעה ולתועלת המקומית הקטנה, הריהו מועל בתפקידו. לא בכך הוא משורר שהוא מוצא את השטח הצר ואת התועלת הקרובה משדה־ראייתו, אלא שהוא דן את הללו מבחינת הטובה הארוכה. אם משורר כולו מעורה בדורו עד בלי שיור, סימן רע הוא לו. צריך שיהיה לו עודף לעתיד. אם משורר עין לו שורש בדורו, אף זה סימן רע הוא לו: נצחיותו היא ריקה, שאין היא מאירה לחיי־שעה.

הביקורת המארקסיסטית, הבוחנת דברי משוררים לאור מוצאם הסוציאלי ולאור כיווּנם הסוציאלי, לא זלזול היא עושה בשירה כי אם כבוד־אמת, שהיא רואה נחיצותה בחיי־האדם ובתהליכים היסטוריים. ואולם היא תהיה כולה טועה ובלתי־ראויה להיקרא מארקסיסטית, אם תהיה מוסבה על דרך וולגארית באחד משני הדרכים: שתישען על דעת רוב מקרי, בשוק שהוא מוגבל למיספר־שנים מסויים; או שתשתדל להכתיב למשורר את דבריו לפי החלטת רוב מפלגתי. אין ליטול מאנשי־חזון את האחריות לחזונם ולהטילו על אחרים. (אינני מוצא התגייסות מרצון להדגיש ערכים מסויימים בשעתם או לפאר חגיגות עממיות).

יש קירבה פנימית בין חוקת־יסוד של אומה ובין שירתה של אומה. שתיהן חייבות לעמוד ממעל להיסטידיות של רגע, שהיא עלולה לתפוס המונים, מחוקקים ומושלים כאחד, ולכוון את הלבבות והמעשים כלפי הקניינים האנושיים הגדולים, קנייני הצדק והחסד, שבלעדיהם אומה מתפוררת מבפנים ונחרבת מבחוץ.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה