_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

י"ד ברקוביץ, יוצר שלום-עליכם העברי

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

פורסם ב"הפועל הצעיר", 22.9.1965

 

לשון, לשון איש ואיש

זה מעשה-היצירה של י. ד. ברקוביץ – יציקת כתבי-אידיש של שלום-עליכם בתבנית-דמות עברית, – כשאני מבקש לסכמוֹ באוֹמר תיאורי קצר, מתחילות לרפרף לפני מליצות-קודש: וכל שליש עפר הארץ; מדד בשעלו מים; לעשות לרוח משקל... למטר חוק.  שייכוּת שברי-הפסוקים הללו למלאכת-המופת הזאת נעוצה במהוּתן של שתי הלשונות ובאופים של שני האישים היוצרים.

אשר לשתי הלשונות, תשכּילנו העפת-עין אל יחס-ברקוביץ, בהנץ עלומיו, זו לזו.

"ופינת-עולמי כבר היתה קבועה וקיימת – זו היתה הספרות העברית שאליה נקשרתי בכל נימי נפשי למן היום אשר הזהירו לנגד עיני בזוהר-קדומים, בחין מורשה עתיקה, אותיות-הקודש של ספר בראשית.  המלה החיה והמלבבת של ה'ז'ארגוֹן', של שפת המשפחה והסביבה, עם כל חמדת קלוּתה ופשטוּתה הטבעית, לא עצרה כוח לעמוד בפני הקסם הרוחני המופלא של שפת הנצח העברי, המדברת אלי בעד הערפל מכל נקודות האור והחושך של הקיום היהודי, מכל מרוֹמי-העם ומעמקיו, מקשרת את נשימתי הקצרה, בת-החלוֹף, עם הנשימה הארוכה, העמוקה, הנמשכת אלי דרך דורות רבים ממרחקי בראשית.  אפשר שהגדרה זו לא היתה ברורה: חשבתי לי לאושר נעלה, אושר חיי, להיעשות שותף למלה העברית הנצחית...

"ואף-על-פי-כן, עם כל קנאוּתי לעברית בימים ההם, שמרתי בלבי חסד-נעורים גם לה'ז'ארגון' – שמרתי בעיקר את אהבתי לשלום-עליכם...

"בעת ההיא כבר התחלתי לנסות את עטי בכתיבת סיפורים בעברית... נמשכתי אחר הציוּר הריאַלי ולבי נטה יותר אל הביטוי השוֹקט והנוּגה, אף כי למן ימי ילדותי אהבתי את הצחוק המצהיל לב וחמדתיו גם בחיים וגם בספרות.  ואולם הרגשתי כי שירת ההומור האמתי ניתנה אצלנו רק לאחד – לשלום-עליכם היחיד והמיוחד.  וכבר אז התברכתי בסתר לבבי, כי כאשר אגדל בקרב הימים ואוסיף כוח בלשון העברית, אנסה להריק את יצירתו המאירה ללשוני".

מה שהיה בגדר הירהור, נתגלם ברבות הימים בכרכים טוֹעני-ברכה, והם שיקוי-עלץ, ריוויוֹן חדווה-שבבינה לגדולים ולקטנים משרישי-בעברית, דור אחר דור, גם לאחר טילטולי-מקום ותמורות-הווי.

קיפל לתוכו הוד העברית, עתיר נכסי יובלי-יובלות, את האידיש העממית, הלבבית, בגילוּיה השלום-עליכמי, מבלי אַבּד אף טיפה לחלוחית מזו; ומתוך כך נתכּשר הוא עצמו לחיים עממיים, לחמימוּת משפחתית, לשיחות קולחות בטבעיוּת.

אם היה מנדלי בוקע-ההרים ומפנה-הדרך הגדול למיטב-העברית החדשה, היה ברקוביץ, על ידי עצם-הכנסתו את שלום-עליכם תחת כנפי-שכינתה, מרצף הדרך למען ילכו המונים בה.  כי העברית של מנדלי עודנה זרועה גושי-למדנות בלתי-מפוֹררים, נפצי-גמרא מחוספסים; והעברית של ברקוביץ היא מאוּשרת יותר: בולעים אנו עושריה בנעימות, מגמאים אנו אופקיה ולא נדע.

התוודעות ראשונה

אל סיפורי שלום-עליכם ושיחותיו התוודע ברקוביץ בעודו נער-חדר בעיירתו, היא סלוצק, על ידי זקן אחד, נוטר הספרייה המקומית, ייסדוּה משכילים וחובבי-ציון.  ראה הזקן כי כבר הספיק בּרל (יצחק דוב) לקרוא ולגמור – חזוֹר וקרוֹא וגמוֹר יותר מפעם אחת – את כל הרכוש העברי שבספרייה, והוא עט על רומנים טפלים ב"ז'ארגון"; חשש לקילקול-טעמו של תאַב-הקריאה הקטן; הוציא ממגרה נעולה ספר שהיה שמור לעצמו בלבד, ומתוך עצות טובות ("... גמוע תגמע ממנו קמעא קמעא, ותקשיב לכל גמיעה וגמיעה, מפני שאוצר כל חמדה הוא..."), מסרוֹ לנער.  היה זה המאסף השנתי של שלום-עליכם, "די יודישע פאָלקס-בּיבּליאָטעק" (הספרייה היהודית העממית), ובו הסיפור "סטמפניוּ" – ואור נגה על הקורא הצעיר.

תחילת המפעל

ולידי תירגום כתבי שלום-עליכם בפועל איך הגיע?  שלום-עליכם בעצמו פתח והציע לפניו תחילת-מלאכה בכך, והיא נתרחבה, ואחריתה שגבה מאוד.

היה זה בעת היווסד "הזמן" בווילנה, ונתרכזו בעיר זו כמה סופרים.  ברקוביץ, פחות מכבן-עשרים, כבר נודע לשם בסיפוריו העבריים, והוזמן לשמש כ"יד" במערכת (למעשה, ערך כתביהם של סופרים ותיקים ממנו).  כשהגיע לשם גם שלום-עליכם עם בתו הנאה אסתר, המתה כל החבורה.

זימן הגורל – או שׂר-העברית – את ברקוביץ ואת נערצוֹ, שלום-עליכם, שיתגוררו בבית אחד, שלום-עליכם בדירה למטה, וברקוביץ בחדר שבקומה אחת למעלה מזו (ושותף לחדר – בן-עירו סינגאלובסקי).  בוקר אחד, כקום ברקוביץ מעומק-שינה, מצא על שולחנו פתק, כתוב עברית לאמור:

"אדוני פּריץ בּערקאָוויץ!  כשתקום משנתך, תמחול לרדת אלי למטה.  שלום-עליכם".

הלשון "אדוני פּריץ" היה בה משום עוקץ על עווֹן איחור-שינה, ולבו "נתמלא אורה ומבוכה גם יחד".  ירד אליו.  רק באצבע רמז לו הכותב שישב ויחכה.  איך נתגלגלו הדברים אחרי-כן, ואיזו הדרך הציע שלום-עליכם לצעיר שיתרגם משהו ממנו בשביל העתון העומד לצאת, והערבוביה הפנימית בצעיר – התרגשות בשל חלום-נעורים נשכח, שפתאום הנה הוא בא; חרדה מפני גודל האחריות שבמלאכה זו!  הרגשת-עלבון, שמא רואהו שלום-עליכם כלבלר שכיר-כסף בלבד ולא כסופר בזכות עצמו –  – כל זה ימצא הקורא לפרטי-פרטיו בכתבי י. ד. ברקוביץ, כרך ששי, "הראשונים כבני-אדם", פרק י"א, שכותרתו: "תרגומי העברי הראשון משלום-עליכם".  ומאותו ספר גם הציטאטה לעיל על יחס-ברקוביץ לשתי הלשונות.

כשהושלמה עבודת-התרגום הראשונה – פיליטון קל לכבוד פורים, "המן ומרדכי בכתריאלבקה", ונמסרו הדפים ל"מעביד", מתח שלום-עליכם את הצעיר.  תחילה הילל את כתב-היד, ושאל, מי לימדהו חכמת-הכתב.  ולאט לאט הוציא משפטו על טיב-המלאכה, כך: "והלשון – אף היא לא רעה... לא, אמנם טובה היא, טובה בפירוש!... מצויינת להפליא!... עשויה בדיוק לפי טעמי, כאשר אהבתי!..."

והשידוך הספרותי בין השניים קם ונהיה: ברית עולם נותנת פירות עד-מפואָרים.

תרומת ברקוביץ לשלום-עליכם

אל שלום-עליכם, המשתפך כנהר רחב, מעלה גלים קלילים ורסיסי-קצפים מתנוצצים; הקולח ככמה מזרקות, צדות זהרורי-שמש ומשברות קרניהן לגווני-גוונים; הנישא על כנפי-דמיון ונתעה אחר קסמי-אכזב עם גיבוריו (מיקסמי התעשרות מהירה, מיקסמי שכרון-עדן עלי אדמות); המשתפך בצלילי צלילים כמו כינורו של סטמפניו וכמו גרונו של יוסילי הזמיר המרקד ברוח כעלים בסתיו וכמערבלות-חול במידבר, – אל שלום-עליכם המשתעשע באפס-יד (ואם מאחורי השעשועים מסתתרים רחמים ומכאוב ועבודת-פרך), הביא ברקוביץ את מזגו המפוּכּח, המאוּפּק, החרישי, את השיפוט השכלי ואת הנשמה הנוטה אל צלו-של-עולם (ובכל זאת איזו שוֹבבוּת מפזזת בקרקעיתה), וכלא את חינו, התנוצצותו ופזרנותו של האיש אשר היה לו יותר מאָב, בכלים מלוטשים, באמנות נהירה וצלוּלה, בעברית שהיא בבת-אחת נוזלים מן-לבנון ואבני-שיש טהורות.

הצעות למחקר

עוצמת מפעל ברקוביץ בבנותו את שלום-עליכם העברי, גודל-כוחו באמצאה לשונית ובלפידת התברקוּיוֹת שבהשראה, סוד "הנשיקין הקדישין" האלה בין תרבות העיירה היהודית המסורתית (בפרק, שכבר קירות-קודשיה נסדקים על ידי זמירות-חוץ של זמן חדש) ובין התרבות העברית עתיקת-היומין ועתידת-היומין – יתגלו רק על ידי חקר הבניין הבנוי מתוך התעמקות בכלליו, פרטיו ואביזריו.  מניה-וביה יכולני להציע תימות אחדות למחברי-דיסרטאציות ולבעלי-אסוּפּוֹת:

מטבעות שטבע ברקוביץ-שלום-עליכם בקללות וברכות.  אמהות יהודיות, בעניוּתן, בסבלן, במר-נפשן, מהן היו שופכות מרירותן על ילדיהן בצורת קללות, בתוספת "לא", פן חלילה תקויים קללתן: הלוואי ולא תיעקר זרועך, הלוואי ולא תקחך מיתה משונה, וכל כיוצא בכך.  שיינה-שיינדל, אשת מנחם-מנדל, במכתביה אליו, שולחת אש ביהופיץ וספסוריה וסרסוריה והמניות והדיווידנדים וכל העסקים שבעלה חולם להתעשר בהם, ולעולם הוא יוצא מהם שקוע ביוון-חובות, מעורטל מפרוטה ומרוט-זקן...

שלום-עליכם באידיש הוא אוצר בלום של קללות בין קרובי-משפחה ניצים, בין אשה ליריבתה, בין נשי-שוק חוטפות פרנסה אשה מרעוּתה.  למועיל לו בשימת קללות בפי נפשות-סיפוריו סיפוריו היה לו זכר אמו-חוגרתו, שהיתה קללנית-בחסד, גאונית לאָלות ולקללות.  לא ביטאה מלה, מבלי שתהא קללה נסרחת אחריה.  כנגד לשונות-הקללה שלה באידיש הגדיל ברקוביץ להמציא מקבילותיהן בעברית.

הרי מקצתן: "אָכוֹל – יאכלו כלבים את בשרך.  שתה – ישתו עלוקות את דמך.  ישוֹב – תשב אל עקרבים; לקוֹח – יילקח ממך מאור-עיניך; רוץ – תרוץ ותפול ותגוף באבן רגליך; התרוצץ – תתרוצץ משוגע בראש כל חוצות; עלה – תעלה נשמתך למרום; ירוֹד – תרד למעמקי-שאול ולבור תחתיות; נשוא – על מטתך ישאוך", וגו', וגו'.. וכל אלו, וכיוצא באלו, היתה אומרת "לא ברעש ולא ברוגז, אלא דווקא בשוּבה ונחת".

ויש שהיתה נכנסת לחריזה הנאמרת כולה בשטף מהיר, בנשימה אחת, כמו, למשל:

"בוקה, מבוּקה ומבוּלקה!  שרפה, נגפה ומדחפה!  מהומה ובהלה, צרה ויללה, פחד וחלחלה!  החלירע והקדחת, ייסורי-גיהינום ובור-שחת, מכה גדולה אחת!  פיק-ברכיים, כאב-מתניים, חלי-מעיים וכל מדווי-מצריים!"  ועוד ועוד כהנה.

מה עשה שלום, הנער השובב, זה שעתיד להיות הסופר שלום-עליכם?  הוא הקשיב למענה-הלשון שלה, ובלילות לאור הנר, באין איש רואה, ערך רשימה מכל הקללות והחרפות והגידופים לפי סדר האלף-בית, אין אות חסרה.  מקוצר-המקום אעתיק רק אות ע' לדוגמה:

"ע. – עבודה זרה, עביט של שופכין, עגמת-נפש, עוּבּר במעי אמוֹ, עיוור-עיניים, עוכר ישראל, עולל ויונק, עורף-כלבים, עטרת-תפארת, עיט על הפגרים, עכבר, עפר ואפר, עציץ נקוב, עצלף עצם בגרוני, עקיצת עקרב, עיקש ופתלתוֹל, ערל-שפתיים, עירום ועריה, עשן לעיניים".

תפס אותו אביו כשהוא מתייחד בפינה עם פינקס-המלים שלו, להתקינו ולהשלימו – הוציא מידו את הפינקס, ומייד קרא בקול את כל האלף-בית כולו לאוזני האם החורגת!

רצונכם לדעת מה עלה לו למחבר "אוצר-הלשון של האם החורגת" (בשם זה הכתיר את חיבורו) באותה שעה?  קראו את מעשה-הנס שאירע לו בהמשך-הדברים, בספר "חיי אדם", כרך ב', הדפים הראשונים (כתבי ש"ע, "דביר").

טרח שלום-עליכם ואסף אוצר של קללות וגינויים, אך לא טרח לאסוף אוצר של ברכות; ובכך, לא אטרח גם אני ללקוט מהן.  הרי מפוזרות לשונות הברכה והאיחולים הטובים על פני כל הכרכים של שלום-עליכם, אחד האידי ואחד העברי.  תהי-נא מלאכת קיבוצן וסיווּגן פינה להתגדר בה בשביל מתמחה-לספרות באחת האוניברסיטאות בארץ.

טרח שלום-עליכם ואסף אוצר של קללות וגינויים, אך לא טרח לאסוף אוצר של ברכות; ובכן, לא אטרח גם אני ללקוט מהן.  הרי מפוזרות לשונות הברכה והאיחולים הטובים על פני כל הכרכים של שלום-עליכם, אחד האידי ואחד העברי.  תהי-נא מלאכת קיבוצן וסיווּגן פינה להתגדר בה בשביל מתמחה-לספרות באחת האוניברסיטאות בארץ.

כדאמרי אינשי – אלו משלים ופתגמים, השגורים בפי העם, או שהם מיוחסים לעם על ידי יחיד הממציאם תוך-כדי-דיבור כדי לחזק טענה שלו.  שיינה-שיינדל במכתביה אינה מביאה משל אלא בשם אמא שלה: "כמאמרה של אמי שתחיה: מי שלא טרח בערב-שבת לא יאכל פשטידה"; "כמאמרה של אמי שתחיה: אם תכתוש את האוויל בתוך חריפות, לא תבשל לך דייסה".

מן המשלים המובאים בפי נפשות שלום-עליכם, ועיברורם בידי ברקוביץ, יש מהם מראים סימני השפעה מגויי-הסביבה.

כל אלה, אגירתם והארתם תהיינה למועיל.

חידושי-הלשון שבשלום-עליכם העברי הם כה טבעיים, עד שאינם מתבלטים.  דומה, הם נולדו עם הלשון מקדמוניות.  מהם אינם חידושי-מלה כלל, כי אם הפקת מובן חדש ממלה על ידי שתילתה בצירוף חדש.  אבק-הומור יש בחילוף אות או תנועה שבניב ידוע על דרך המטילה שינוי במשמעותו.  אך אין התנזרות מצורה פראית (כגון פועל גזור מן "אנדרלמוסיה") כשהיא נדרשת במקומה.

אף אלה יפה להם העיון.

סירוסי מקראות ולשונות-חז"ל – מפני שיהודי-העיירות, אפילו ריקנים שבהם היו מלאים דברי-תודה, על כן היו תמיד דשים בפסוקים, ובמימרות מן התלמוד.  יש בסירוס מלים-ועניין ובעיקום-הפירוש, מי מתוך בערות ומי על דרך ההלצה.  טוביה החולב אינו זז בלי מאמר מצוטט ופירושו בצדו – פירוש מחודש, אופייני לטוביה.  דרך זו בשלום-עליכם טעונה בקרה.

מקבילות בין-לשונית: השוואת ניבים שבשלום-עליכם האידי לניבים כנגדן שבשלום-עליכם העברי.  כאן יתגלה ברקוביץ כ"קונדס", אלוף-אמצאות ואדון-התחכמויות, מזיז ומסיע עוּמסי-למדנות לצורכי הומור.

כשאני לעצמי, חביבים עלי הדפים הליריים שבשלום-עליכם העברי, ניגוני העירגון והגעגועים בסתרי נשמות תמימות.  יבוא יום,ויוּכּר כי שיבץ ברקוביץ את שלום-עליהם בין משוררי שפת-עבר.

במבחן התינוקות

כשאני רואה גורי-אריות מירושלים, עופרים ואיילות מן הנגב, יוּבלים ורבקות מן השרון, דליות ודפנות מן הגליל – אלו גידולי ארצנו, שנים להם כשמונה או עשר, והם מזילים דמעה על גורל "נפש חיה", צוחקים על התגלגל עז בתיש מעשה-כשפים, ונעשים שותפים להרפתקאותיו של מוטיל בן פייסי החזן, יודע אני כי שווא ניבאו נביאים ובדו הבודים, לאמור: רחקו אלה מן ההווי ולא יבינו, כבדה מהם הלשון ולא ישיגו.  זו התפארת של אמת, אלו החיים של אמת, הנוהגים ומתפעמים בעוז, ילדים ירגישוּם, והם נמשכים לקרוא בהם ולחזור ולקרוא, לחיות בהם.  ואם יש מה סתום לפניהם בקריאה ראשונה, יתפרש להם בקריאה רביעית וחמישית.  ככה הם סופגים ערכים יהודיים באין מצווה, רוכשים עברית גרעינית מתוך מתיקות-החושים, ומתדבקת אוזנם בסגנון עברי שהוא עברי.

בל יסנוורנו

הזוהר הגדול של שלום-עליכם בנוּי-ברקוביץ, בל יסנוור אותנו מראות את מלוא שיעור-הקומה של י. ד. ברקוביץ בזכות עצמו ביחידותו: את המספר הענוֹג, הנקי, אשר גיבוריו – דלי-אדם, נדכאים, נפשות ידועות-עצבות, שוכנות-עוני; את המחזאי הריאליסטי, המעלה מאבקי-נפש פנימיים על במת החיים הנגלים; את סופר-הזכרונות המהימן, והצופה הרגיש לאור החדש הזורח על ציון ולנגעי-חלאי היישוב; את העורך נבון-הארדיכלות ובהיר-הטעם.  אבל זהו פרק לעצמו.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה