_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פרויקט בן-יהודה זקוק לעזרתכם. לחצו כאן לפרטים.

דְּבוֹרָה בֶּרְטוֹנוֹב מְסַפֶּרֶת

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

מתוך "הפועל הצעיר", 28.6.1966

אֶל שולחן קטן ביציע של בית-קפה, ישבה לעומתי דבורה ברטונוב והניבה אמרים, מוסבים אל ביקורה וריקודה בארץ-הודו, משם חזרה ימים מספר לפני-כן.  אשה שחרחורת, צנועת-גודל, גילה כאילו נעמד אישהו מעבר לעשרים-ושלוש, ודומה כי הזדקנות לעולם לא תגע בה – כך אולי תיראה דבורה בעוברה ברחוב, למי שאינו יודע מה עצור בה.  אחרת היא דבורה בהופעתה על במת-הריקוד.  כאן גופה משתלח אל כמה ממדים:  מעוף נשרי, בעיטה כדורגלנית, הזדקפות למרומים, נחיתה לוּליוֹנית – והפנים משתנים לכמה אנפין:  שוֹבבנוּת עליזה, פיקחות, תפילה בקודש, כניעה לייסורים – – הכול לפי יצירת-הבעה שהגתה וכבשה, פרי עיצובים מדוקדקים בגופה ובעצמה מתוך אימונים אין-קץ.  בין מראיה כאזרחית ובין תצוּרוֹת גופה-ופניה כמלאכת-מחשבת שבריקוד דראמתי, ישנה דבורה הנותנת שיחה ערה וחודרנית (רק לשעה התנוצצה לפני שיחתה.  ואתוודה:  משום יצר-הדיבור של עצמי, אפילו אותה השעה האחת לא ניצלתי במלוֹאה).  גם הספר שחיברה על הקורות אותה ועלילייתה בגאנה שבאפריקה – "ריקוּד אלי אדמה", הוצאת "דבר", תשכ"ד – בכלל שיחה תיחשב:  שיחה-שבכתב מורחבת ומחולקת-לפרקים, מאוד אנושית, וכולה מלבבת.  סיפרה לי כי נתאַפשרו נסיעתה אל הודו ושהייתה בה על ידי מילגה מאת איילין ג' גאראֶט, נשיאת "מוסד לפאראפסיכולוגיה" שבניו-יורק. כידוע, פאראפסיכולוגיה היא שלוחת-מדע החוקרת תופעות פסיכיות יוצאות-דופן מבחינת הנסיון הרגיל, כגון טלפאתיה, ראית עתידות ורחוקות, וכל כיוצא באלו. הוטל על דבורה לעמוד על מקומו וטיבו של טראנס (הוא מעין מה שנקרא בחסידות הבעש"טנית "בגילופין") בתרבות-הריקוד ההודית.

 

שלוש תרבויות – שלוש גישות

ונתנה לפני סימנים כלליים בגישות העיקריות לאמנוּיות-הבימה (ריקוד, דראמה) של יוון העתיקה, אשר תרבות-אירופה כיום היא גידוּל משורשה;  של אפריקה;  ושל הודו.  הגישה היוונית מעמידה את "האני" של הגיבור במרכז.  הוא חוטא, ומרצה של עוונותיו בייסורים.  הרי זו נפש-האדם המכירה בעצמה, יודעת את השכל האלוהי השוכן בה, ובכל זאת אפפוּה מישברי-חיים והם נושאים אותה בכוחם אל מרומים ואל תחתיות.  כאן דעת "האני" היא ראש-תכלית.  האפריקני עדיין שמור בו משהו מן התכונות והמאווים של האדם הקדמון. עוד הנפש הצמחית, ינוּקת מן-האדמה, שליטה בו.  יותר משאר בני-אדם, עמוק-רגש הוא, ורגשותיו לא שועבדו לצורות קבועות.  אֶל ספירת-הרוממוּת יגיע על ידי שיכחה עצמית בטראנס;  ומן הטראנס הוא חוזר ונופל אל האדמה.  ההודי מסלק מנפשו תחוּשוֹת ומאוויים, בשביל להרחיב בתוכו מקום לאלוֹהוּת.  בהצגותיו, אֵלים מתגלמים בצורת בני-אדם, והם מסמלים גם את עולם-האדם וגם את נצח-הנשמה. היווני נטייתו היא לרוּם, ותלונותיו ומחאותיו מכוּונוֹת כלפי מעלה.  אף גזירות-גורל הוא תופס כפרושׂות עליו מגבוה. האפריקני מכופף קומתו, ובכיותיו וקינותיו חובקות האדמה.  ההודי נבלע במרחב, וביטויו מתפשט אל אופקים.  הריקוד של האפריקני הוא רגשיי, ורגשו נושא בקרבו רוחניות כבירה;  אלא שהרוחניות ההיא טעונה גילוי.  הריקוד של ההודי הוא רוחני, ורוחו נושאת בקרבה עשירות-רגש:  אלא שהרגש ההוא טעון גילוי.  האפריקני ברקדו, תשוקתו אל הכפלת-הנפש;  ההודי ברקדו, תשוקתו אל הכחדת-ה"אני" (אם נתור אחר שוֹקקוּיוֹת מעין אלה בתרבות-ישראל, נמצא את המושגים נשמה יתרה כנגד זו וביטול היש כנגד זו).

 

פוליריטמיקה

בנוגע לאַב-יסוד אחד בריקוד בכלל, נסתייעה דבורה במימרה מאת בעל-המיסתורין אוּספּנסקי.  הוא, בדברו בעניין חלומות, אמר כי בחלום כל אֵבר ואֵבר בגופו של אדם מגלה נשמה-ורצון משל עצמו. אף אמן-הריקוד, תוך מאמצי-אימוניו, מתגלה לפניו כי כל אֵבר ואֵבר שבו יש לו חיים-ושאיפות משלו.  וחייב האמן להשכין הרמוניה בין נטיות-התנועה השונות והעצמאיוֹת של אבריו.  דומה הדבר לחוטי-נעימה שונים שהמלחין שוזרם יחד ומשעבדם לרעיון סימפוני אחד.  יסוד זה שבריקוד ייקרא פוליריטמיקה.

 

הריקוד ההודי – יליד פיסול

כמה מפסלי-האלים העתיקים של הודו מכפילים אבריהם:  גוף-אל אחד שולח מתוכו הרבה זרועות, הרבה רגליים, ואֵלה-נקבה מבורכת בכמה זוגות-שדיים. אפשר להעלות בדעת כי יש כאן אסמכתא למימרת-אוספנסקי.  אם כל אבר שבגוף יש לו נשמה משלו, הרי מן הטבע (כלומר, טבע שבחזון) שיהא כל אבר ואבר בפני עצמו מתאווה לפריה-ורביה.  לא כך מפרשת דבורה את הכפלת-האברים בפיסול ההודי המסורתי.  לסברתה נתכוונו יוצרי הפסלים ההם – בכדומה לציירים פוטוריסטיים בדורותינו – להורות על תנועה בחלל-זמן, דהיינו, על השתנוּת מקומן של זרוע, של רגל, של עין או איזה חלק-גוף שהוא, עם חלוף-הרגעים.  מכאן אך פסיעה הגיונית קלה היא לסכוֹת את הצורות המפוסלות, בעלות האברים המרובים, כדוגמה ומקור לתמורות שבגוף אגב ריקוד.  בא הריקוד והפשיר את שהיה קפוא בפסל.  מגמת הריקוד ההודי היא רוחניות טהורה, התערטלות מן החוש והיצר. והנה, באורח פאראדוכסאלי, בהציג רקדנים הודיים (מדובר בשומרי מסורות-ריקוד עתיקות, והם הרוב) אֵלים בעלילותיהם, הם מתלבשים בלבושי-פאר ומכבידים על-עצמם קישוטים.  לא רחוק שהלבושים והקישוטים, כמו האֵלים עצמם, אופי סמלי להם.  כי בעבור דבורה על פני רחבי-הודו, מצאה לתמהונה, כי מדי התגלגל שיחה אל ענייני-אמונה – למרות הבדלי חבל-מגורים ולשון ומעמד סוציאלי או השׂכּלתי – כל אנשי-הארץ נוסח-דיבור אחד להם.  מתנצלים הם על ריבוי-האֵלים שבפולחן העממי, והם מסבירים כי אין אֵלה אלא גילויים שונים, גילומים שונים, כינויים שונים, של האל האחד.  עיקר חשוב בריקוד של ההודים הוא חוט-השדרה לנענועיו, פיתוליו וזיקופיו.  זה עמוד-הגוף נקרא בפיהם "נחש" – מלה עתירת אקשרתות פולחניות וסמליות.

 

מורשה עתיקה – סכנתה וטובה

סכנתו של ריקוד שהוא מורשה דתית עתיקה, כגון זה ההודי, היא:  הקבע, הקפאון, "מצוות אנשים מלומדה" המאַבדת כוונה ויכולת-חידוש.  אין לומר כי סתם בתי-אולפנא לריקוד בהודו, לאסכולותיהם המסורתיות, נמלטו מסכנה זו.  כנגד זה, גדול טוּבה של תרבות-הריקוד ההודית העתיקה, שקינייניה מסורים בידי נשמות יודעות יצירה.  ואוֹשר היה לדבורה, במסעות-הודו שלה, להיפגש עם גדולי-יוצרים באמנות זו, כגון:  אוּדה שאנקאר, עליון על כולם;  שאמבו מאהאראג', ה"גורו" ("רבי") של ריקוד-קאטאק;  סאוויטה מאֶהטה, אשר הקדישה כל חייה לחקר הריקוד ההודי הקלאסי, בייחוד זה של סגנון-מאנפורי, ועילוּיוֹ;  מאיה ראאוֹ, מנהל מוסד-נאטיה לכוריאוגראפיה, אשר היה לה לעיניים בעיבוד הופעותיה העצמיות.

 

עושר ועוני

שאלתי את דבורה, מה ראתה בעיניינים יותר גשמיים:  הן קראנו על רבבות משפחות אין-בית ועל רעב הקוטל המונים.  – כן, משפחות-משפחות דרות על פני רחובות-הערים;  שם הילדים גדלים;  שם מתחתנים, יולדים, מתים.  ומה עושים בעונות של גשמי-זעף?  – נכנסים אל מסדרונות וחדרי-מדרגות שבבתים, זה מקובל בהודו, ואין מוחה בידי הפולשים.  אך יש שם גם עושר אַגדי ממש, סיפרה דבורה. בית אחד שהתאָרחה בו, היה מרופד בשטיחים מפרס וטפּיטים מקאשמיר, וסדורים באולמותיו, בשפע לא-ישוֹער, אוצרות-אָמנות מכל התקופות ומכמה ארצות. שאלתיה, אם גם במסדרונו של בית כזה חוסים דרי-הרחובות בעת סופת-גשם. תשובתה:  לבתי-העשירים יש שערים חזקים.  לא שאלתיה, אם יש איזו שייכות בין תהום-העניות מכאן ובין העשירות המופלגת מכאן.  מאליה נענתה דבורה ואמרה, כי בהודו אין העני מתבייש בעניותו ואין העשיר מתגאה בעשירותו (איש-ריקשה, למשל, אינו רואה לעצמו עלבון בזה שהוא מושך בקרון כבהמה).  רווחת בהודו האמונה ב"כארמה" – חוק-גילגול צודק, שעל פיו כל נשמה מתגלגלת מגוף אל גוף ומגורל אל גורל, וחיי-דוחק בגילגול אחד מתכפרים בחיי-רווחה בגילגול אחר – – הכל לפי מעשיו של אדם.  וזה המשווה (בנין הפעיל) קטון וגדול.

 

הפיל

קסם לדבורה הפיל, שהוא בהמת-עבודה בהודו.  מדבריה:  "שופנהוּאֶר, בפרקו על האסתטיקה" של ארדיכלוּת מורה כי חייב להיות יחס תיפקודי בין המאוזן למאונך, בין נתמך לתומך.  כיפה מרחפת באוויר בלא תמיכה היא שטות ארדיכלית, והוא הדין בעמודים שאינם תומכים בשום מיבנה.  הפיל, דומה שהוא נבנה בדיוק על פי הדרישה האסתטית של שופנהוּאֶר:  רגליו כעמודים נושאות באיתן את גופו הכבד. "פעם התבוננתי איך מקשטים פיל לשם טקס.  מגן-זהב נקשר לו לפניו, וזה ארך זמן רב.  כשנגמר עיסוק זה, והוא קם מכריעתו על הארץ, נדמה היה כי הוא זה שנתן אות כי הוא מוכן לעזוב את מקומו ולהיכנס לתפקידו כתרומתו שלו לחגיגה.  "יש באופיו ממידתו של אדם מכובד.  בוודאי היה מעדיף לשכון בג'ונגל.  אכן, מפעם לפעם נאלצים להעבירו שמה, כדי שיחזור וירגיש את האחריות שבחופש גמור.  אף על פי כן, בשיעבודו, היטב הוא מכיר כי הוא מוסיף תפארת לכל תהלוכה, ותמיד הוא מוכן לצעוד בראשה.  "ישנו כלי-נשיפה החביב עליו ביותר.  כשהוא אנוס לחכות זמן רב עד לפתיחתה של תהלוכה, מנגנים לפניו בכלי הזה מילודיה מסויימת לתענוגו, והוא מגיב בניפנוף אָזניו הגדולות...  "כשהוא מתרחץ בנהר, הוא עומד כנטוע בתוך המים;  רק החדק שלו מתנועע, שואף מים לתוכו וזורקו על גבו.  המרחץ מסתיים בזה שהוא פוסע פסיעות מהירות ועליזות עד הגיעו אל גדת-הנהר. כיוון שהגיע היבשה, הוא חוזר אל הליכתו האטית, המכובדת כדרכו מאָז.  "הרואה אותו ברחוב, מרגיש:  שום דבר שבעולם החיצון לא יוציאוהו מטבעו.  הוא נשאר כמו שנוצר, על הריטמוס האטי, הקבוע, המוטבע בו.  וכשהוא שם את כפות-רגליו על מרצפת-הרחוב, הרי צעידתו הקצובה, הבלתי-משתנית, היא אישור לנצח שאין בו שינוי".

 

שלושה ירחים

שלושה ירחים עשתה דבורה ברטונוב בהודו.  עיקר-חניותיה היו בניו-דלהי, מאדראס, מקומות שונים במדינות קראלה ואנדהרה, קאלקוטה, אימפל (מאניפור), בומביי, אַהמאֶדאבאד, ניו דלהי.  בכל מקום למדה ולימדה, אף הציגה משלה. באהבה וכבוד נתקבלה בחוגים אָמנותיים, והעיתונים המקומיים[i] עיטרוה בתהילות.  טסה אל קוצ'ין שבקראלה כדי ללמוד להכיר את הקהילה היהודית העתיקה אשר שם.  מקווה היא לחזור שמה, בשביל להשתתף בחגיגת מלאת ארבע מאות שנה לבית-הכנסת הקהילתי.  לפני כינוסי-עם ריקדה את המחזור שלה – פסוקים ופרקים מתולדות ישראל:  הטלת הילד משה בתיבה אל היאור;  המסעות במדבר;  שירת דבורה;  על נהרות בבל;  ברינה יקצורו.  כן, מבלי-משים, היתה צירה בלתי-רשמית להביא את הניגון הפנימי של ההיסטוריה הישראלית לפני בני-אומה אשר לא ידעוּהו.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] Times of India (Bombay), India Express (Bombay), Sunday Standard (Calcutta), Hindustan Times (New Delhi), Bombay Samacor (in the Hindustani tongue)