_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בחצרות עגנון

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

פורסם ב"הפועל הצעיר", 6.12.1966, 13.12.1966, 20.12.1966.

מאמר ראשון

מעש­­ה-חושב

     דמות ש"י עגנון נהגית לפני כאוּמן, יושב חצרות-ירושלים ועושה מעשה-חושב במלים עבריות,  רוקח סממנים, ושוזר ואורג ורוקם.  ברקיחותיו – סמי-חיים של תורה, פיטומי קטורת-אגדה, וכל השכונה מתבשׂמת מהם; באריגותיו – תורי-זהב ופניני-כסף, ואגב מלאכתו יש והם צדים זהרורי-שמש ומתיזים רשפים על סביבותם.  יוצאים ממכוֹן-עבודתו: טליתות עם פסי-תכלת, מעילי-קטיפה לספרי-תורה, פרוכות לארונות-קודש, סמלי שבטי-ישראל וי"ב מזלות, דוגמאות של "עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וקל כארי" לקישוט קיר-מזרח.  או שהוא מתמשל כסופר-סת"ם, החרד לכל קוץ ותג ונקוֹר, אות רבתי ואות זעירה, ושיעורי אָריח ולבינה; אף הוא נוהג להניח תיבות חלוּלוֹת, בשביל שיבוא הקורא ובעצמו ימלא חללן של אותיות ועל ידי כך ישתתף במצווה של כתיבה.

     עתים הוא גולה ויורד למקומות-תורה של נאות-ילדותו, והוא מציל משם זכרונות-ישישים ושרידי פנקסי-קהילות, המספרים על פרעות וגזירות, ונסים וישועות, ועל פעליהם של אדירי-תורה ושל נמוּכי-עם (שהם גדולים על פי דרכם) – כדי להביאם ירושלימה ולתקנם במכוֹנוֹ לשם משמרת באוצר היכל-העברית.  חס הוא גם על פכים קטנים מן הגולה הנחרבת, ובאמתחותיו המובאות משם תחובות גם מעשיות-סבתא[1] חרוזי-שיגרה שבפי תינוקות – גם אלה "תורה" בעיניו, ובחיבה הוא מכליאֵם במלאכת-מחשבת שלו.

     אַל לקורא לרוץ בעגנון.  דין הקריאה בו: בנחת לטף את סגנונו, הסתלסל עם כל סלסול שבו, גלוֹש עם כל קפל מעוגל שבפסוקו, הזדהה עם כל תכיפת-מחט וכליבת-לולאה שבשורותיו.  כי הנה קמט – ומרומזת בו אגדת חז"ל; מישבצת זעירה – ומכונסת בה עלילייה שלמה, שתורחב או שלא תורחב במקום אחר; פירור-אמירה או פסיעה קלה מצד נפש אחת באַחד-סיפוריו – ולקח-מוּסר שם.

     מבחינת הערך המהוּתי בחיק הספרות, גדול וקטון שם הוא – אחד רומן כבד-עלים ואחד בן-סיפור שבשבע דקות ייגמר.  ואֶפתחה שיחתי זו בזיקה לקצת זעירי-חיבורים מאריגוֹת-עגנון.

גם צפור מצאה בית

     עדין מכל עדין, משוּך במכחול רך כמעט-כמרחף ברחמים, הוא הסיפור "צפּוֹרי".  נקיטתו בלשון-אני.  זכּרון הוא; יסודו בחוויית המחבר בעודו נער-"חדר".  בעונת לימוד-נביאים בקיץ, זמן שאין ה"רבי" מחמיר ורצועתו משמשת לגירוש זבובים.

     אמא של הנער הכינה גריסין בחלמון והניחתם בחלון בחמה . הריחום צפרים ובאו לנקוֹר.  אחת מהן נתפסה בין הזגוגיות של החלון הכפול, ונחבטה שם.  לבסוף נפלה בפישוט-כנפיים.  בא הנער, הוציא אותה בידו, וביקש לשחררה.  לא היה בה כוח לעוף, והכניס אותה לבית.  פרש ממנה כי אץ ל"חדר", והפקיד את אחותו לשומרה.  כתום הלימוד מיהר הביתה מצא כי שלום לצפור; החתול לא פגע בה.

     נערי-ה"חדר", שפגשם לפנות ערב בבית-הכנסת, תמהו על שנחפז לעוזבם תיכף אחרי הלימוד.  הגיד להם סודו כי יש לו צפור בביתו.  לא האמינו לו, וליגלגו עליו.  נשבע להם בציצית שלו.  בדקו בציצית אם היא כשרה, והיא ניתקה מן ה"ארבע-כנפות".  שם אותה בסידור.  עוד הוכחה היתה לו לאמתת-דברו.  הוא ביקש את נט, ארוּסה של המשרתת הערלית שבביתם, שיתקין כלוב לצפור.  לא היתה פרוטה בכיסו כמתנת-יד לנט, תלש את כפתורי-מעילו ונתנם לו, וזה קיבלם.  והנה מעילו חסר כפתורים.  האמינו לו הנערים.

     לא לי לספר הסיפור מחדש.  רק סוֹפה של הצפור אזכיר.  תנור-הבית היה מוּסק לעשיית-לביבות.  דלת-הכלוב הרופפת נפתחה, הצפור עפה ישר לתוך התנור, ושם נשרפה כקרבן על מזבח.

     ואעיר על שני פרטים שהם אופייניים למחבר.

     לאחר שנוכחו הנערים כי אכן יש צפור בבית-חברם, עדיין ביקש אחד מהם לקנטרוֹ.  והרי הדברים ככתבם העגנוֹני:

    "ויספר אחד הנערים ויאמר צדיק כי ימות תתגלגל נשמתו בצפור וטסה הצפור כל היום אל אשר יהיה עמה הרוח, פעם בכה ופעם בכה, אל כל עץ רענן ועל כל יובל מים.  ויש אשר תעמוד על גג בית הכנסת לענות אמן אחר קדיש או תדפוק בחלון בית למען יזכור יושב הבית את נשמתו.  ובלילה תשוב אל אביה אל האל בשמים כי שם ביתה.  וכל לילה ולילה בחצות הלילה יבוא ד' לגן-עדן להשתעשע בנשמות  הצדיקים אשר נתגלגלו בצפרים.   והיה כי יבוא ד' להשתעשע בנשמות הצדיקים ולא ימצא את נשמת הצדיק אשר התגלגלה בצפור ההיא אז יקרא ד' בתי בתי פלונית בת פלוני איך?  והיא איננה כי לקח אותה שמואל יוסף בן אסתר בעמדה על הגריסין אשר עשתה אסתר אמו ולא נתן את הצפור לשוב.  אז ידבר ד' בחרונו אוי לו לשמואל יוסף, אוי לבן אסתר אשר גזל את צפורי לבלתי אשתעשע בה בגן עדני."

     כמו זה הנער, אשר כשרון-"מגידוּת" לו, כן רבות-רבות הנפשות בסיפורי-עגנון שהן טבולות ושרויות במסורות עממיות ובהדי פסוקי-קודש ומימרות-חז"ל.  כשהצפור בבית כבר ערה ומצייצת והנער עודו במטתו, ואביו רוצה להקימו שיתפלל וילך החדרה – – "ואבי קרב אל מטתי ויאמר הבריה הקטנה הזאת כבר שרה פרק שירה ואתה תשכב."

     סתם הנאות גופניות נמסרות על ידי המחבר בריפרוף של תום, בצניעות שהיא נקייה אף מהבל דק של עבירה: "וריח כריח הנסורת מתחת המשור עולה מן החצר... אני עומד ואחותי באה ותפול אחותי על צוארי ויצנחו מחלפות ראשה החמות על פני ואל פאותי.  ותאמר כלוב עושה נט לצפורנו." – "ובקומי הריחותי את ריח הלביבות הממולאות אשר תעשה אמי עליה השלום בערב שבת בבוקר על צמוקים וגבינה.  נטלתי את ידי ובירכתי את ברכת השחר ואומר אל אמי תני לי ארוחת בוקר.  ותאמר הן לא התפללת.  ואומר כי חשוד אני לאכול קודם התפילה? רק תני לי את מנתי.  ותתן לי אמי את מנתי שתי לביבות ועוגה אחת מלאה צמוקים.  ואקח את הלביבות ואת העוגה  ואוציא את הצמוקים מן העוגה ואתן את הצמוקים לצפור..."

ברית עם אבני השדה

     מעשייה, שבאמת היא שיר בפרוזה, היא "על אבן אחת".  גם זו מסופרת בגוף ראשון, אלא ה"אני" שבכאן אינו שמואל יוסף בן אסתר כי אם דמות מדומה כמו המעשייה עצמה. 

     עסק המספר בכתיבת קורותיו של המקובל האלקי, רבי אדם בעל-שם, אשר היו לו כתבי-נסתרות, על פיהם היה שובר כוחם של מזיקים ומחזיר כמה נפשות מישראל אל שורשם הראשון.  "וכשהגיע קצו של רבי אדם ליפטר מן העולם הטמין את הכתבים באבן והשביע את האבן שלא תפתח את עצמה, שלא ילמד אותם אדם שאינו הגון ויהפוך את העולם לתוהו ובוהו". 

     כה הירבה המספר להגות בכל הנוגע לרבי אדם עד שהתחיל רואה בחזון "את האבן ואת הכתבים שבאבן, כל אות ואות וכל תיבה ותיבה וכל שורה ושורה וכל עמוד ועמוד וכל דף ודף".  היה ראוה אותם, אך לא יכול לפענחם כי לא היו שייכים לשורש נשמתו.  מכל מקום, זכה לספר בענייניהם, ובאיזו מידה גם לסדרם לסדרים.

     כדי שלא יפסיקוהו בכתיבת העניינים הרמים ההם, היה נוטל עמו כלי-כתיבה אל היער, יושב שם על אבן אחת, ועושה  מלאכתו בלא הטרדה.  וגם כשהיה מפסיק, היתה לו שמחה לשמוע "היאך הצפרים מפרשות שׂיחתן.  לפני אביהן שבשמים, וכל שיח השדה משׂיח עם המקום וכל עצי היער משתחוים לפניו יתברך והמים מהלכים בנחת ואינם מגביהים עצמם ביותר".

     יום אחד נזדמן לפניו איש אחד ושאלהו, איזו הדרך מגיעים לעיר.  ראש שהאיש זקן ותשוּש, הניח כתביו על האבן, וליווה אותו עד סמוך לעיר.  בינתיים העריב היום – ואותו היום ערב-שבת היה – וכשחזר אל האבן כבר נתעצמה החשיכה.  משום איסור טילטול בשבת, הניח כתביו באשר הם, ומאוד חבל היה לו על עמל שבוע שלם אשר אולי יפזרהו רוח או יהיה מירמס לחיית-יער, ומי יודע אם שוב יתגלו עליו העניינים ההם באותה בהירות כבתחילה.  שׂם פעמיו העירה, ומפעם לפעם היפנה ראשו אחורנית מתוך חמלה אל הכתבים.

     ראה והנה נפתחה האבן וקלטה את הכתבים וחזרה ונסגרה. ממשיך המספר:

     "אותה שעה העלה הקדוש ברוך הוא לבנה וכוכבים ומזלות ברקיע וכל הארץ האירה וכל אבן ואבן שבאה לפני בדרך היתה מאירה וכל חריץ וכל קמט וכל גיד, שבהן עמדו גלויים לפני...  וכל אבן ואבן היתה חביבה ונעימה לפני.  אמרתי לעצמי מה איכפת לי אותה אבן שקלטה את הכתבים או אבנים אלה.  אף הן הציצו או נראו כמציצות.  ואפשר שאמרו אותם הדברים שאמרתי, לא בלשון שאמרתי אני אלא בלשון שלהן". 

     מדי קוראי את המעשייה הזאת של עגנון, עולה בזכרוני שיר אחד מאת ראבינדראנאת טאגורי (דומני, קראתיו לראשונה בעברית של פרישמן).  מסופר שם על אבן הקרויה "אבן-הפילוסופים", והיא סגולה יש בה להפוך כל מתכת שפלה לזהב טהור.  דא עקא, שאין אותה אבן שונה במראיה ובגופה מסתם אבן פשוטה שבדרך.

     מעשה באיש אחד שגמר בנפשו כי הוא ימצא את האבן ההיא.  מה עשה?  ענד לצווארו שרשרת-ברזל, יורדת על חזהו, והתחיל מהלך על גדות-נחלים, בנתיבות הרים ובקעות, במדבריות, ובכל מקום שחלוקי-נחל ואבנים ושברי-סלעים מצויים שם.  ובלכתו, היה מתכופף, מרים אבן, משיק אותה בשרשרת, צופה לראות:  נהפך הברזל לזהב?  וזורק האבן;  עד שהיה לו הדבר להרגל.  בחוּקיוּת קבועה, כמו רדיפת יום את לילה וכמו ירח וכוכבי-לכת במעגליהם, כן היה מרים אבן, משיק אותה בשרשרת-הברזל, מביט לשרשרת, וזורק האבן – מרים, משיק, מביט וזורק... כן עברו עליו ימים וירחים ושנים הרבה-הרבה מאוד.

     פעם, בהלכו על שפת-ים, והוא אז ישיש שחוֹח וצמוּק ושערות-שיבה דלילות שלו מצוּמחות פרע, וכמשפטו הוא מרים אבן אחר אבן, ומשיקן בשרשרת וזורקן ארצה כמכונה בלתי-פוסקת, – שמע פתאום קול-ילד קורא לחבריו:  "הביטו-נא אל הזקן המשונה ההוא, עם שרשרת-זהב לצווארו!"

     שׂם הישיש עיניו בשרשרת שלו – ואמנם, היא כולה זהב!  אבל איזו אבן חוֹללה זאת, ואימתי היה הדבר, לא ידע.  צפה אחורנית לכל הדרך הארוכה שהילך בה ולרבבות-אלפי האבנים שעברו את ידו, והנה שנותיו תוהו, ותקווה אין עוד.

     ייתכן כי גם אצל טאגורי, הלקח הוא כי כל אבן פשוטה היא-היא אבן-הפלאים שרזי-אל בלועים בה וקורנים מתוכה, ומסגוּלתה להפוך מתכות שפלות לזהב טהור – ובלבד שהמסתכל יסתכל בעיניים רעננות וידע לכוון את רגע-ההתגלות.

שהכּל

     המספר את "ביער ובעיר", אם אינו שמואל יוסף כפי שהיה בנעוריו, הריהו דומה לו.  כשיצא מעוֹל-תורה ולעוֹל-פרנסה עדיין לא נכנס, ועונת-החמה נתבססה, היה מרבה לרחוץ בנהר ולטייל בשדה וביער.  בעת ההיא ברח מבית-האסורים שודד אחד, פרנצישק שמו, והוא מפורסם כרוצח אכזרי.  אמרו שהוא משוטט ביערות.  חששו הורי-המספר פן ייקרה בנם לפני אותו שודד, שפגיעתו רעה.  אבל הנער לא אבה לוותר על דממת היער ולחשיו, שהם יפים להירהור ולקריאה.  פעם נכנס אל עבי-היער.  פגש שם גוי מופלג בשנים.  כדרך זקנים פתח זה בשיחה עם הצעיר והאריך בשבחי הימים הטובים ההם ובמגרעות הימים האלה.  דבר-המספר: 

     "ראיתי שהוא מצטער על ימים שעברו וביקשתי להשיאו לענין אחר.  אמרתי לו ואי אתה מתיירא לילך יחידי ביער.  אמר לי ממי יש להתיירא אדוני הטוב והנאור.  אריות ונמרים אין כאן, דובים ושאר חיות רעות אין כאן, אם כן מה יש לנו התיירא.  אמרתי לו כגון משודדים וליסטים, מפרנצישק וחבריו.  התגרד הזקן בפדחתו ואמר מיום שהרג הבל את קין אחיו לא פסקו הרצחנים ואף על פי כן אנו חיים...  והלא יכול היה קין להרוג את הבל, אבל מי שצריך למות מת, ומי שאינו צריך למות חי, ואפילו סייף עובר על צווארו כורך עצמו כמטפחת לשמרו מן הצנה". 

     בפגישה שנייה עם אותו הזקן מקץ ימים אחדים, נסבה השיחה על מזג-האוויר.  ניבא הזקן כי לא יהיה גשם.  הנער סמך על דברוֹ, ונכנס להתרחץ בנהר.  אך נבואת הזקן נתבדתה, והמתרחץ נחשׂף לקילוחים חדים, בגדיו נתלכלכו בבוץ והוא רץ לעיר כאשר...  (לשון-המספר: )  "מנעלי שותים מים ושותתים מים וכל עצמי כמים המהלכים ורוחות ורעמים וברקים מבעתין את הרקיע ומים העליונים מזדווגים למים התחתונים ופרים ורבים".

     עברו כמה ימים, השמיים טהרו, והנער חזר לטייל ביער, ומחמת לחוּת האדמה לא חלץ נעליו ולא נשתטח על העשבים, אלא הסתכל בכמהין ופטריות לצבעיהן ובתולעים המתעוותים ובורחים ומחביאים עצמם בקרקע.

     פתאם קפץ כנגדו איש נמוך-קומה, בעל-בשר, מגודל שׂיער, וצווארו עבה וקצר, עד שנראה ראשו כצומח מבין כתפיו.  צעק אליו האיש:  "מה אתה עושה כאן?"  ענהו הנער:  "מהלך אני ביער".  – "כך, כך, מהלך אתה ביער...  ואי אתה מתיירא?"  השיב הנער באותו הנוסח שהשיבהו אָז הגוי הזקן לשמע שאלה זו גופא:  ממי יש לי להתיירא?  אריות ונמרים אין כאן, דובים ושאר חיות רעות אין כאן, אם כן מה לנו להתיירא?"

     שאל האיש:  "ולא ראית כאן אדם?"  אמר לו הצעיר שלא ראה אדם כאן, חוץ מזקן אחד מופלג בשנים לפני ימי-הגשמים."  (לשם קימוץ-מקום שוב אני מחליף צורת-סיפור בצורת דו-שיח).

     האיש (בהושטת-יד וגערה):  מה זה בידך?

     הנער:  מתכוון אתה לספר שבידי, כתבי הקודש הם.

     האיש:  הללו למה לך?

     הנער:  אני קורא בהם.

     האיש (תוהה):  בכתבי הקודש אתה קורא?

     הנער:  כשאני יוצא ליער נוטל אני עמי את כתבי הקודש.

     האיש (בועט בקרקע):  טול רגליך ולך.  (הנער הולך).

     האיש (מחזירו):  רוצה אתה לשתות טיפת יין שרוף?

     הנער:  סבור אני שטיפת יין שרוף ביום שכזה יפה לגרון.

     האיש (מוציא מחגורתו קיתון מקומר של קליפת-אלון):  שתה, שתה.  (הצעיר שותה שתים-שלוש טיפות ומחזיר הקיתון לבעליו).

     הנער:  לבריאות!

     האיש:  מה לחשת?

     הנער:  לא לחשתי.

     האיש:  ולא ניענעת שפתיך כמכשפה זקנה?

     הנער:  ברכה בירכתי.

     האיש:  מה בירכת?

     הנער:  שהכל נהיה בדברו.

     האיש:  פרש לי ברכתך.  (הנער מתרגם הברכה ללשון-הגויים.  האיש מגרד פדחתו): ייתכן, ייתכן שכן הוא. כיצד בירכת? (הנער חוזר ומלעז הברכה). ובלשון שלכם כיצד היא הברכה?

     הנער:  שהכל נהיה בדברו.

     האיש (שוב מתגרד בפדחתו): ייתכן שכן הוא, ייתכן שכן הוא. חזור על הדברים. (הנער חוזר על הברכה לועזית). לא כי, אלא בלשון שלך אמור. טשאקל, טשאקל.

     הנער: שהכל נהיה בדברו.

     האיש:  לא אמרת שאין כאן אדם?

     הנער:  אין כאן אדם.

     האיש:  אי אתה מספר שפגעת בי.

     הנער:  לא אספר.

     האיש:  הישבע לי.

     הנער: למה לי להישבע?  והלא איני יודע מי אתה.

     האיש (מסתכל במלוא-פניו של הנער, והולך לו).

     הנער הסיח דעתו מן האיש המשונה, על "טשאקל" שלו ו"כך-כך" שלו.  אך פעם בצאתו ללכת היערה, ראה המון אנשים נדחקים. שאל:  "מה כאן אירע?"  אמרו לו כי נתפס פרנצישק, והנה מוליכים אותו.  נדחק הנער אל בין ההמון.  ראה שמוליכים אדם אחד, אסוּר באזיקי-ברזל, שוטר מימינו ושוטר משמאלו, ועוד שוטר לפניו וחרב שלופה בידו.  ופני השוטרים מתוחים, ספק מגבורה ספק מיראה.  נתקרב הנער, והכיר כי הוא-הוא הגוי שכיבד אותו בשתייה מקיתונו.  אף האיש הביט בנער והכיר אותו.  ניכר היה שאיננו חושד בו שגילה מחבואו לאחרים.  הנער לא שכח את המבט ההוא.  בסיפורו:  "לא ראיתיו עוד חוץ משתי עיניו שנשארו תלויות ועומדות לעצמן, כאילו נחקקו באוויר.  אלו שתי עיניו שהיו מצומתות בו במצחו כעין אחת גדולה.  אם ניתנה עין זו להידרש כך היא מתדרשת , אף על פי שאני מסתלק מן העולם וכל העולם אינו שווה לי כלום.  קורת רוח יש לי ממך שלא נטפלת למבקשי נפשי."

     אותו היום עברה רוח רווחה ונחמה בעיר.  סח המספר:  "נתפס הרוצח ושוב אין להתיירא מן המיתה.  נשתכח פתאום שהרבה מיתות אחרות יש מלבד מיתה בידי פרנצישק."

     פרנצישק נדון לתלייה.  אילולא מוּמחיותו של התליין – לא היה החבל יכול לעבי-צווארו של השודד.  בשעת יציאת נשמתו, הטה התליין את אָזנו, ושמע כמין הברה יוצאת מפיו:  "טשאקל".

     הרבה נחבטו הבריות באותה הברה סתומה.  פירשו אותה לכמה פנים.  אומר המספר:  "אף אני פירשתי אותה, וכך פירשתי אותה, אין טשאקל אלא שהכל, כלומר שהכל נהיה בדברו.  הצדיק אותו רוצח עליו את הדין, שהכל נהיה בדברו של הקדוש ברוך הוא.  בשעה ששמע את הדברים בראשונה, פיקפק ואמר ייתכן שכך הוא.  עכשיו בשעת מיתתו הודה בהם הודייה שלמה."

     ברכה בלשון-הקודש מפי נער יהודי תמים עשתה רושם בנשמתו.

*)

 

 

מאמר שני

מרחב אֶפּי

     הוֹמירוֹס וּוירג'יליוּס בּנוּ שׁירוֹת אֶפּיוֹת ממלחמות גבּוֹרים ונדודיהם, והתערבות אֵלּים לטובת צד זה או שכנגדו בקרבוֹת.  ש"י עגנון יצר אֶפּוֹס מביקורו של איש-ירושלים אחד בעיר-מולדתו שבפולין רבתי בין מלחמת-עולם א' למלחמת-עולם ב'.  העיר קטנה ושמה קטן – שיבּוּש קורא לה המחבר, והביקור לפרק קצר הוא, בסך הכול כשנה אחת.  בכל זאת דברי ימי הביקור הזה מרחב אֶפּי להם, מפני שעדת היהודים בשיבוש זו ממד-עבר לה: מלבד עתיקוּתה האגדית כשהיא לעצמה, מתמשכות יונקותיה עד האבות ויציאת מצרים, ואך תמול היתה שרויה באווירת חכמי התלמוד.  וכן ממד-עתיד לה, ולא בחזון-דורות בלבד:  כבר בנים ובנות שלה – לעת עתה לקט-זעיר – פוסעים בפסיעות קטנות אך מאוּששוֹת לקראת החייאת ארץ העברים ותחיית לשונה לחוֹל וקוֹדש כאחד.

     אף ההוֹוה של היהודים בשיבוש רחב-ממד הוא.  כי כל מדווי-הגלות ומישבּריה הזידוֹנים נקהלו-באו עליהם.  בניהם לוּקחוּ (ומהם התנדבו מתוך פאטריוֹטיוּת למלכוּת הקיר"ה) למלחמה של עם אחר ונהרגו והוּממוּ בה, בנותיהם עוּנוּ למוות בידי קלגסים משתוללים, בתיהם נחרבו וחנוּיותיהם בוּזזוּ.  כשוֹך המלחמה, שתוּ עליהם פורעים ושודדים מעם-הארץ, ובמנוסתם מאלה נפרדו משפחות, ויש שאָבדו עוֹללים בדרך.  וכאשר חזרו אל קניהם ההרוסים, אל מחסור ורעב חזרו, כי כל מקורות-פרנסתם הקודמים יבשו ואינם.  פרוסה דלה, טבוּלה במי-גריסין, אם יש להם היום, אין הם בטוחים בה ליום-מחר.  המטבע ערכּוֹ מופחת ומצוּמק;  ואם סוף-סוף רואה פרקמטוּט מן היהודים צורת-מטבע, באים השלטונות הפולנים החדשים ונוטלים אותו ממנו, חציו למס וחציו לארנונה.

     רחבוּת-הקשת של ההתגוֹדדוּת היהודית שבדורות האחרונים – שנעשו זרמים-זרמים וכתים-כתים ופלגי-כתים, גם היא מיוצגת בשיבוש הנכאה, לפחות כדי נפש אחת לכת;  אֶלא שמחמת דלוּת ועייפוּת וצרה רודפת צרה, פסקו ויכוחים בין נבדלי-דיעות.  רק בבוא אורח נטה ללון (כגון מחבר הספר בשם זה), יש ונדלק אצל חבר-כת מלשעבר ניצוץ-וכּחנוּת – נדלק ומייד דועך, כי גדול הייאוש הכללי.

     ברם, עיקר-המרחב שבספר "אורח נטה ללון" מתיילד מאישיוּתוֹ של האורח-המחבר בעצמו – מתוֹרה שבו ותבונה שבו, מדרך הקשבתו ללבו ולנבעי-לבם של אחרים.

     "אֶפּוֹס" קראתי לספר, אך שום הגדרה ספרותית מן המקובלות לא תקיפהו.  מפני שהנפשות המופיעות בו קרובות זו לזו קירבת שכנוּת, קירבת-משפחה.  קירבת-עסק, ואף באי-חוץ נרקמים בתדירוּת או לשעה בחיי-העיר, ומתחדשים שם גם חיזוּרים וזיווּגים (ואם מעטים) – אפשר לכנוֹתוֹ גם "רומאן".

     ובצדק לא פחות מכן, אפשר לחושבו ספר-"וידויים".  מצניע המחבר לכת עם נשמות-אנוֹש זולתו ונשמתו שלו, בכל זאת הוא מגלה טפח מצפונותיהן של אלו ושל זו – גם מעבר למה שמעשים ודיבורים מגלים.  לעתים קרובות הוא קורא לעצמו "אותו אדם", כאילו היה רואה עצמו אובייקטיבית, מתוך רחיקה אשר תהייה בה;  וּליצר-הרע שבו הוא קורא "השכן אשר עמי בבית", עושה אתוֹ שיחוֹת ידידוּתיוֹת, ויש גם נוטה להיכנע לפניו, בייחוד כשזה מתעטף באיזה דבר-תורה או דבר-מיצווה.

     ומביא אתו המחבר אל שיבוש שלו (כותבי-רשומות אומרים, זה כינוי ספרותי לעיר בוטשאטש) זכרונות מן העבר הקרוב, מאשר שמע מפי ישישים וישישות, מאשר ראה והבין מדעתו ומאשר קלט מתוך ספרים:  מנהגי בתי-כנסת עתיקים, שבהם נשתמרה, בסדר אמירת-התפילוֹת, אבחנה בין מה שתיקנו קדמונים ובין מה שנוסף אחרי-כן ממלאכתם של פייטנים;  אילנות-יוחסין של משפחות; תולדות ה"קלויזים" וה"שטיבּלך" של חסידי-העיר, לאחר שנסתעפה החסידות הבעש"טנית לזרמים שונים, והזרמים לנחלים והנחלים לאמות-מים קטנות, לפי "רביים" ובני-"רביים" וסתם אנשי-מופת שקנו להם שם-"רבי" (ואשר אירע להם, אירע – כמרומז לעיל – לדוֹר-בניהם, מתקני-עולם ומתקני-אומה, שנחלקו לסוציאליסטים לפלגוֹתיהם, לאנארכיסטים וציוֹנים מציוֹנים שונים;  נתקנאו בהם חרדים דבקי-גלות ומצפי-משיח והקימו אירגונים וּולדוֹת-אירגונים משלהם, ומי שאיננו מחבוּרתם – יהדוּתוֹ פסולה בעיניהם).

     זכרונות אלה – ממעשׁירי-הספר, ועל אלה הוסף חוויות אינטימיות משחרוּת-ימיו של המחבר, כאָמרו: 

     "מסיבת הסיבות לא בנה אבא זכרונו לברכה בית לעצמו, גלל כן היינו עוברים מבית לבית ומדירה לדירה.  יש מהם שהתחלתי לומד בו חומש ויש מהם שהתחלתי לומר בו גמרא ויש מהם שהתחלתי לומד בו שולחן ערוך.  מהם חרבים ומהם חרבים למחצה ומהם לא נשתייר מהם אֶלא מקומם בלבד.  אבל בית אחד יש שעדיין הוא עומד, ואם תמצא לומר יפה הוא מבראשונה.  זה ביתו של הפחח הזקן שדוקטור צווירן לקחו מידו ושיכללו. מלחמה זו ביד אחת היא מחריבה וביד אחת היא בונה.  אותו צווירן קודם לימות המלחמה לא נזקק לו אדם.  אחר המלחמה היו הכל צריכין לו, שכמה מחוזרי המלחמה תפסו בתיהם של אחרים והיו בעליהם הראשונים מתדיינים עמהם בערכאות ולא היה שם עורך דין אחר אלא הוא והיה מעשיר והולך וקנה לו בתים הרבה". 

     וכאן למחבר פתיחה לספּר על אותו פחח שאלמן היה, והתקין סוכת-הגג להיות לדירה לו ולבנוֹ-יחידוֹ, ואת יתר הבית השכּיר לאבא של מי שעתיד להיות מחבר – דירה למשפחתו.

     בית אחד מבתי-העיניים (כלומר, המשקפיים) של הפחח היה עשוי פח, ועל זה סיפרו נערי-החדר מעשה נפלא בתינוק שהזמין אצלו פנס, ו"אותו תינוק לא נולד מן האשה (לשון נקייה בשביל ליצן מן השדים) והפחח לא הרגיש"...  ויתר המעשה קראוּ בעמוד תצ"ב (כן במהדורת 1939).

שלל נפשות

     שלל-נפשות מוצגות לפנינו בספר, הן וקשריהן עם חברוֹתיהן, ענוּתן וכיסופיהן, שיחן-ושיגן:  בעל בית-המלון ואשתו, מר ומרת זומר, אצלם לן רוב ימי שהוֹתוֹ בשיבוש, עד שאפסו מעותיו, ואספהוּ ד"ר יעקב מילך, רופא תמהוני-צמחוני, שאיכרי הסביבה מעריצים אותו והיהודים מזניחים אותו (מפני שאינו נוטל שכר מעניים;  "אסיא דמגן" הוא נחשב בקרב עמו);  שני הבנים – דודיק ולוליק – ושתי הבנות – בּאבּטשי ורחל – של מר ומרת זומר (רחל קטנה היא, ומתוך הירהור האורח, ניכר שהוא נמשך אחריה:  "הריהי ספק תינוקת ספק נערה.  כמה כל שנותיה של זו, שמונה עשרה.  בן עשרים אפשר שירדוף אחריה.  אבל לא אדם שנכנס לשנות בינה").  דניאל ב"ח (בן-חורין), אשר רגלו הימנית של עץ – לא זו כואבת לו כי-אם השמאלית, אותה של בשר, אשר חולי נכנס בה בתלאות-המלחמה (והיכן איבד את הימנית שלו?  תחת גלגלי רכבת תוך רדיפת-פרנסה:  לא די שלא קיבל פיצויים, הוא גם נקנס על שום סאכארין, סחורה שנתבקשה אז הרבה והמכס עליה גבוה, בגרב של רגלו הקטועה); אביו ר' שלמה ב"ח, אשר בן שני שלו, ירוחם ב"ח, נהרג על ידי ערבי ברמת-רחל, בסמוך לירושלים, והניח אחריו יתום, אמנון שמו, וכתבו החברים של ירוחם לר' שלמה שיבוא וידוּר בתוכם בכבוד עם שאר הורים של חברי-המקום (ולבסוף נענה להם);  ירוחם חפשי, שהיה חלוץ עם חלוצים מיוזעי-אפיים ולחוּמי-קדחת בהפראת שממות ארץ-ישראל – ועזב וירד כי נגה עליו אור-הקומוניזם, וכאן בשיבוש הוא מתקן דרכים וכבישים (הוא שזכה ברחל הקטנה, בת בעלי-המלון, והיתה לו לאשה);  חנוך, בעל סוס קטן ועגלה קטנה, אשר בהפשר שלגים נמצא מת וסוסו מת, כשזרועותיו מחבקות הסוס, כי קברה אותם סופת-שלג אדירה וממושכת תחת תכריכיה הקרים – וקודם לכן היה משמש להביא עצים ונרות למאור לבית-המדרש הריק, בו היה האורח יושב יחידי ולומד במעט הספרים שנשתיירו מעשרות-המאות שהיו שם – ובימות-הכפור, כיוון שהרגישו הבריות כי התנור מוּסק שם (על חשבון האורח), התחילו באים שמה להתחמם כנגד האוּר, אף נשי-השוּק היו נכנסות ליטול גחלים להחיות כפות-ידיהן הקופאות בשבתן בחוץ;  לייבטשי, המתרגם את כל החומש ללשון גרמנית בחרוזים כמו של שילר;  רבי חיים, חריף בתורה, אשר בשעתו עשה מריבה עם הרב דמתא, וגזר על עצמו גלות מביתו למשך-שנים, ושלח גט לאשתו – עכשו חזר, אבל לא אל גרושתו ובנותיו כי-אם אל בית-המדרש, שם בשתיקה גמורה שימש בלי-שכר במקום חנוך בעל-העגלה אשר נעלם ולא נמצאו עקבותיו, למרות חיפושים מרובים, עד האביב:  פתח רבי חיים את פיו רק כדי ללמד קדיש ליתום קטן שהשאיר אחריו חנוך;  איגנץ הקבצן, אשר יש רנן עליו שחציו משורש-ערלים, ולו באמצע-פניו חור גדול במקום חוטם (אכלה המלחמה את החוטם);  ובין לפני יהודים ובין לפני גויים הבאים לחגא, בקשה מאונפּפת אחת בפיו, "פיינינג'י". ולפני האורח מירושלים למד לבטא בעברית – "מעות" – –

     אלו חלק מכּלל הנפשות, גברים ונשים, וצעיר וצעירה (מה מעטים אלה), המופיעים בספר.  ובל נשכח את רפאל, תינוק אחד, משותק ברגליו ושוכב במטה כל-היום:  כנגד זה, דמיונו משחק לפניו ומראה לו נסתרות ומופלאות;  וכשעשה היכּרות עם האורח, שגם הוא בעל-דמיון, הלא מצא מין את מינו. 

ספר ומפתח

     ארבע אלמנות דווּיות ורעבות (גיסות זו לזו, ושלוש הצעירות שבהן איבדו בעליהן במלחמה) ישבו יחד בבית אחד.  תלו תקוותן בכתב-יד של ספר מאת אחד גאון, סב של משפחתן, והספר כבר מודפס ומפורסם.  ביקשו מאת האורח שהוא ימצא קונה לכתב-היד, שבח נוסף לכתב-היד – שהוא סגולה לנשים מקשות ללדת:  שמים אותו לצדה של היולדת, ומייד הוולד העקשן מתרצה ויוצא.  הכיר עגנון כי כתב-היד לא של אותו גאון הוא – העתק הוא ביד משמשו של הגאון.  מחמלה על הנשים, קנה את הספר בשלושים וחמשה דולר, והבטיח כי ישלחהו אל בית-יולדות בירושלים.  פיגר מלשולחו.  הופיע לפניו המשמש-המעתיק בחלום, ותבע ממנו את עלבונו של כתב-היד.  שלחהו עגנון ירושלימה.

     רחל הצעירה, אשת ירוחם חפשי, התענתה בצירי-יולדה, ותקש בלדתה.  נתבקש אותו כתב-היד, והנה כבר הוא שלוּח ואיננו בשיבוש.  אבל נמצאה סגולה אחרת:  מפתח של בית-המדרש הישן, גם הוא יפה ליולדת, וכבר פעל טובה בעבר.  מי שקרא ספר "אורח נטה ללון" יזכּור כי למחרת בוא האורח אל העיר, ביום-הכיפורים, והתפללו שם מניינים אחדים, ניתן המפתח העתיק של בית-המדרש לידו למשמרת, כי ממילא אין איש פוקד עוד את הבית.  והוא קבע שם עתים תורה.  בוקר אחד, ברצותו להיכנס אל בית-המדרש, מישמש בכיסיו ולא מצא המפתח.  חיפשׂ בכל כליו שבמלון, ובכל מקום שעבר שם לאחרונה, והמפתח אין.  הזמין מסגר, וזה תיקן בשבילו מפתח חדש לדלת בית-המדרש.

     עכשו, כשנתבע ממנו המפתח העתיק, לא היה בידו אלא זה החדש.  וגם החדש הועיל ליולדת, והאורח זכה להיות סנדק לבן זכר, למזל טוב.

     האמונה במפתח כסגולה לפתיחת-רחם, מסתמא מקורה באימרת חז"ל על ג' מפתחות שביד הקב"ה, ואחד מהם הוא מפתח של חיה (יולדת), דכתיב, ויזכּור אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה (תענית ב').

     לימים, כשחזר האורח אל ירושלים, מצאה אשתו את המפתח העתיק בקמט שבמיטלטליו;  כנראה, במקרה נפל ונתחב שם ובעליו לא ידע.  ועכשיו מחכה המפתח שיבוא כל בית-המדרש שבשיבוש, על כתליו וארון-הקודש שבו וספרי-התורה שבארון, אליו ירושלימה;  שכן הבטיחה מימרת-חז"ל כי עתידים בתי-כנסיות ובתי-מדרשות שבגולה להעתיק מקומם לירושלים.

מסדר זרעים שבספר לסדר זרעים שבשדה

     לסוף כמה ימים לשבת המחבר בירושלים, עלה אל רמת-רחל לבקר את רבי שלמה ב"ח הזקן, אביו של ירוחם ב"ח, זה החלוץ שנהרג בידי הערבים, וחבריו הזמינו את האב שישב בתוכם עם הוריהם הזקנים שלהם.  קיצור-הדברים בלשון הספר:

     "מצאתיו עומד בגן-הירק, כשהוא עמוק בניכוש, עורפו שזוף, כאותם שעסקיהם עם הקרקע.  (אחרי חילופי-שלומות בין משפחה למשפחה, אומר רבי שלמה כי חשך עליו עולמו בראותו שהכל עוסקים ביישובה של ארץ והוא אינו עושה כלום.  ביקש שיעשוהו מלמד-תינוקות וחזן במניין של הזקנים, אבל אין הם צריכים לו כמורה, ואותם הזקנים כולם יודעים לעבור לפני התיבה ואין להם צורך בחזן קבוע.  המשך דברי רבי שלמה):

     "הארתי לי את אפלתי בתורה ושקעתי עצמי במשניות.  כיוון שהגעתי למסכתות שעוסקות במצוות התלויות בארץ ראיתי שתורתי עקורה.  והרי אותם הדברים למדתי בחוצה לארץ ולא נתקשיתי בהם, אלא שבארץ-ישראל מוחו של אדם מתחדש עליו ואינו מסתפק בסברות הראשונות.  פעם אחת אמרתי לי אלך ואראה אילן זה שדיברו בו חכמים מהו, ומה ניר זה שבמשנה.  כיון שיצאתי שמעתי בחורים משׂיחים זה עם זה.  עם כשהם מדברים נתפרשה לי כל המשנה.  לא שנתכוונו למשנה אלא שדיברו כדרכם באילנות ושיחים.  אמרתי חכמות בחוץ תרונה.  מכאן ואילך כשהייתי מתקשה בדבר משנה הלכתי אצל אחד מחברינו.  לא ידע הוא, ידע הגנן.  לא ידע לפרש לפי דרכנו, פירש לפי דרכו והראה לי כל דבר ודבר במוחש.  קיימתי בעצמי טוב מראה עיניים מהלך נפש.  מה אומר ומה אוסיף, גדולים דברי חכמים שאמרו אין תורה כתורת ארץ-ישראל.  הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי לעמוד על אמיתה של תורה עד שבאתי לארץ-ישראל.

     "... מתוך לימוד באתי לידי מעשה.  מתוך שחזרתי אחר הגנן לא ישבתי בטל.  השקה את הצמחים, מילאתי את הכלים מים.  ניכש את הקוצים, פיניתי אותם מן הדרך.  מתוך כך למדתי כיצד משקין גן וכיצד מוציאים את העשבים הרעים וכיצד עושים עוגיות לגפנים וכיצד חורשים וזורעים ונוטעים.  ראו חברינו וחילקו לי חלקה לגדל ירק.  ואם אזכה לפניו יתברך אוכל מערוגתי..."

     אפשר לסכות את "אורח נטה ללון" כמתמצע בין "הכנסת כלה" ובין "תמול שלשום" וכמגשר ביניהם.  "הכנסת כלה" כולו מעורה בעולם-החסידות בחן-מנהגיו, תמימות-בטחונו ודבקות-אמונתו.  ב"אורח נטה ללון", החסידות מוצגת כזכרון מזמנים שנמחקו, ושרידי-אנשיה בשיבוש, מאיזה בן-זרם שהוא, מצטופפים יחד בפינת-תפילה שלהם או בטלים לחלוטין בקרב המתנגדים.  ושם התחלות להכשרה למען עמל בציון ולהתנחלות על אדמת ציון בפועל.  "תמול שלשום" כבר פתיחתו בנאות כרמים ופרדסים בארץ-ישראל, ולמרבה הבושה בעלים יהודיים דוחים פועלים יהודיים מפני ערבים, וגדולה האחווה בין צעירי-ישראל שואפי-העבודה, והמשך-הסיפור ועיקרו – בירושלים.

*     *

*

     מתן-תורה מעולם לא נפסק.  כל דור זקוק למתן-תורה לפי כוחו לקבל.  לדור המידבר ניתנה תורה בקולות וברקים.  נביאים ומלכים נתנוה בחציבות-שירה ונגינות עלי כלי-זמר, בימי עזרא ונחמיה ניתנה על ידי קריאה בפומבי, אנשי כנסת-הגדולה מסרוּה לעם בחכמתם ותקנותיהם, תנאים ואמוראים בהלכותיהם ואגדותיהם.  קבלה עטפה אותה ברזים ודמיונות מלהיבים, חסידות העבירתה אל פשוטי-עם בריקוד וניגון, אמונת-צדיקים ושולחנות-תורה של "רביים".  לדור משכּילים ומתמשכּלים, שקלטו תורה בינקותם ונתרחקו ממנה, היתה הלשון העברית שרידה יחידה  שהדביקתם לכתבי-הקודש.  באה אגדה, מסודרת ומפורשת על ידי שני גדולי-דור, והחייתה מנפשם בשיקויים ממעינות-חז"ל.  ומאגדה באו לידי משנה מנוקדת ומפורשת, ילקוטי מדרשים מנוקדים ומפורשים, רמב"ם מנוקד ומפורש, גמרא מנוקדת, מפוסקת ומפורשת. וקמה לתחייה גירסת ינקותם.

     נולד דור חלש, שמיקרא-מזונו – סיפורים ומעשׂיות, ראה עגנון לתת תורה לדור בצורת אָמנות-סיפור ואָמנות-מעשייה.  גויים אשר ייהנו מריקמותיו האָמנוּתיוֹת, מיפי-טקס סגנונו, יעמדו בבערותם אם יחשבו כי זה כל-עגנון.

     מדרכו של כל מתן-תורה חדש בישראל, שהוא יונק מכל נתינות-התורה הקודמות, מצטרף להן וחוזר ומוליך אליהן.  בלא הבנה את הרציפות הזאת של מסורת-החכמה הישראלית, בלא התקשרות לשרשרת הנצחית, מופסד מיטב-טעמם של יצירות כגון הללו של עגנון ושל רבותיו ואחיו למלאכת-מחשבת בתיבות עבריות.

 

מאמר שלישי

טבע

מקוּבלנוּ, אילו היו כל עם ד' משוררים, כולנו יודעים לקנות לנו ארץ ושמיים בברכה, איש לפי היערכוּת לבו שלו, הן-אָז לא נצטרכו חכמים לטבוֹע מטבעות-קבע בברכות-נהנין.  נאמן ש"י עגנון את-הברכות העומדות מדוֹר-דוֹרים; אך מפני שהוא משורר, נפשו לוחשת גם צקוּני-ברכה משלה מול יפיעי-טבע.  כאן אין לנו מירווח אלא כדי אמירת ברכה אחת שלו בירושלים, לא על שום שהיא המסולתת מכולן, אֶלא בזכות העיר שהיא לעולם מהודרת ומפוארת בפיו בבחינת חטיבת קדוּשה ותקווה וּנהרה רוחנית. נתלווה-נא אליו לטיול ביום-גשם, בדרכו לפקוד את שלומה של זקנה אחת, אלמנת-רב:

"אותו היום זמן רביעה ראשונה של יורה היה.  הגשמים כבר התחילו יורדים והחמה היתה כבושה בעננים.  יום שכזה בחוצה לארץ רואים אותו כיום אביב.  ירושלים שהיא מפונקת שבעה שמונה חדשים בחמה, יום שאין החמה זורחת בכל תקפה דומה כחורף ומתחבאים מפניו בבתים ובחצרות ובכל מקום שיש שם פינת גג.

"טיילתי לי אילך ואילך כשאני מריח את ריח הגשמים שיורדים ברננה ומתעטפים בערפלים המגוונים ומשיקים בין אבני חוצות ומקיפים על כתלי בתים ומרקדים על הגגות ומנטפים ועושים שלוליות שלוליות, שפעמים הן עכורות ופעמים הן צלולות ומבהיקות מזהרי החמה שמבצבצים ויוצאים לסירוגין מבין העננים לראות הקלו המים, שירושלים אפילו ביום של גשמים החמה מבקשת לעמוד בתפקידה.

"נכנסתי לבין החנויות המקומרות אצל הצורפים, ומשם אצל הבשמים, ומשם אצל הסנדלרים ואצל אורגי שמיכות, ומשם אצל מבשלי תבשילים ומשם לרחוב היהודים.  מעוטפים בסמרטוטי סמרטוטים ישבו העניים כשהם מתרשלים להוציא ידיהם מתוך עטיפותיהם...  נכנסתי לחצר אחת מאותן החצרות שכל הרואה אותן מפקפק אם דר שם אדם ועליתי בשש שבע מעלות שבורות והגעתי אצל דלת עקומה...  מחמת הבלה של הצינה לא ראיתי כל אדם, אבל שמעתי קול מרוגז וכוֹחה, מי כאן? ..." ("עד הנה": תהילה).

 

מחוץ לשורת הטבע

רוֹוחים בכתבי עגנון חזיונות ומעשׂיות שעניינם מעבר לטבעי ולמתקבל על השׂכל: מהם עוטים אבק-סמליוּת; מהם – כגון השפעת ברכות וקללות ופשר-חלומות – ניתנים להסבר פסיכולוגי; מהם נזקקים למוטיבים, שכיוצא בהם נמצאים גם באגדות עממיוֹת וספרוּתיות של האומות, אלא שכאן השׂיחה והסביבה מיוּהדוֹת. בסיפור אחד של עגנון צצה ישועה ליהודי נרדף על ידי פסל של ישו; אולי נסמך המספר באימרה "את טובתם (של ישראל) דרוֹש", שאגדת-חז"ל מייחסתה לאותו "פושע-ישראל" כשהוֹעלה באוֹב על ידי אחד שביקש להתגייר.  ספר "הכנסת כלה", על רבי יודיל חסיד שיצא לשוט במדינת הקיר"ה בשביל למצוא פדוּת לג' בנותיו הצנועות – כולו רצוף שרשרות וקטעי-שרשרות של נפלאות צדיקים ויראים ודברי-תורתם, מאותם שחסידים להוּבים לספרם בסעודה של מצווה, בהצטופפם לייד תנור מוסק בבית-הכנסת בימות-הקוֹר, או בשבתם בצוותא בקרון של רכבת נוסעת.

*

מסוּג-הספרות הנקרא בלועזית "מאקאבּר" (מחול ביעותי-מוות) היא המעשׂייה "הילדה המתה".  הפתיחה: "אחות קטנה היתה לזקני עליו השלום. ילדה יפה כאחות זקני לא נמצאה בכל הארץ.  ויהי היום חלתה הילדה אחות זקני ויהי חליה חזק מאוד ותשכב ולא קמה ממטתה עוד.  ויראו כי לא נותרה בה נשמה ויקראו לנושאי המטה ויקחוה וישאוה אל בית הקברות.  ויכרו לה קבר וישימו אותה באדמה ויקברו אותה ויכסוה בעפר.  והם לא ידעו כי מתה מיתה מדומה.  נרדמה הילדה, אך לא תרדמת-מוות".

תמצית המעשה: הילדה נתעוררה, מצאה שהיא קבורה.  לא אמרה נואש.  דפקה בדלתות קברה, ואיש לא ענה.  הופיעה בחלום לפני שני אחיה מרדכי הקטן ואחיו הגדול שמעון (זה שהמספר קורא לו זקני ע"ה) ובכתה ותבעה מהם: למה היתה זאת לקברני חיים?"

ממחרת אמר האח הקטן לגדול: "חלום חלמתי".  השיב האח הגדול: "גם אני חלמתי."  אבל לא סיפרו חלומם המשותף לאמם, שלא תצטער.  אמרו, חלומות שווא ידברו.  בלילה הבא, בהיות האחים ישנים, והאם יושבת על השרפרף מביטה אל נר הנשמה ורוח קלה באה מן החוץ... נפתחה הדלת והילדה באה אל הבית.  ועיני הילדה כבו ושפתותיה חיוורות מאוד, רק טל אורות החיה אותה מעט.  אמרה הילדה: "אמי, באתי אליך. טוב שבת בבית חם מבור אפל וקר.  נורא מאוד בקבר, כל היום תכרסם רימה".  בכתה האם על צווארי הילדה. שאלה אותה: "למה ידיך פצועות וצפרניך נוטפות דם?"  השיבה הילדה: "הלא בצפרני חתרתי את קברי והסירותי את עפרי מעלי לבוא אליך אמי."  כשביקשה האם לחבוש הפצעים, אמרה הילדה כי אין צורך, מפני שהמתים אינם חשים מאומה.

ישבו האם והילדה ודיברו דברים רבים וטובים.  אז אמרה האם: "אעירה נא את אַחַיךְ ויראוך." אמרה הילדה: "ינומו להם העצלים האלה על משכבם ואל יראו אותי עוד, עקב אשר התחננתי לפניהם אמש ולא הושיעו אותי."  והיא סיפרה לאם כי ציפתה לילה ויום שיבואו אַחיה ויפתחו את דלתי-קברה ולא באו.  כשנשמעו צעדי השמש ההולך לפתוח את בית-הכנסת, קמה הילדה ואמרה: "עתה אלך". – "לאן, בתי?" – "אל קברי."  חרדה האם, התחננה: "אל נא תלכי, בתי.  הנני ועשיתי לך מטעמים כאשר אהבת, והבאתי לך ואכלת."  אמרה הילדה: "שלחיני ואשוב אל מקומי כי עוד מעט ויאוֹר השחר וייודע כי עזבתי את קברי, ועתה אל תיעצבי.  מחר אני עם אבי."  ומני אז לא הופיעה עוד, לא לפני אמה אף לא לאַחיה, אפילו בחלום.

מקץ שבעת ימי האבל, כשבאו אל שדה-הקברות להציב מצבה לילדה, מצאו כי כל הקברים שבשדה עומדים כמקדם.  "רק אדמת קבר הילדה הפוכה כי חתרה הילדה את קברה בלכתה אל אַחיה ואמה לתנות על נפשה".

עדינות מבּע-הסיפור, ואפילו ההוּמוֹר הדק של "ינומו נא העצלים האלה על משכבם" – נוגעים עד הלב גם-כי הכול דמיון.

*

משעשע הוא  אֶרעוֹן-חלום אחד ב"תמול שלשום".  לאחר ששׂכר הצעיר יצחק קוּמר חדר-דירה בירושלים, קנה לו ב"מציאה" מיטה גרמנית משוּמשת (להלן, בלשון-המחבר):

"קרא לסבּל שיביא לו את מיטתו.  התיר הסבּל את חבליו וטענה על כתפיו וּקשרה.  ואף על פי שהיה שרוי שני ימים בתענית, אתמול תענית נדבה והיום תענית חלום, אף על פי כן הלך בזריזות ובלא רישול, שכבר הרגיל את איבריו החיצוניים שלא יהיו תלויים באיבריו הפנימיים, שאלו נבראו לאכילה ולשתייה ואלו נבראו לעבודה ולמשׂא.  ולא עוד אלא שהיה שמח, שאותו לילה הראו לו בחלום מיטה והיה דואג שמא הגיעה שעת פטירתו, עכשיו שנזדמנה לו מיטה זוֹ פתר לו את חלומו לטובה שזוהי המיטה שנתכוונו לה בשמיים.  הלך אחר יצחק עד שהגיעו לחדרו והעמידו את המיטה בין הפתח ולחלון.  נתן לו יצחק שׂכרו ונשתטח על מיטתו."

*

ויש בין מעשי-הפלאים העגנוניים כּאֵלה שהמחבר כאילו מספרם לתומו, אבל הם כה מגזמים-מוגזמים עד שיש בהם כדי להחשׁישׁוֹ בטיפּה של לעגנוּת אפיקורסית.  אחד מאֵלה זכוּר לי – חבל שאין לפני לא מקום ולא מראה-מקום ב"כל סיפוריו", וגם את שמות בעלי-הנסים שכחתי.  אָנוּס אני, איפוא, לנקוט נוסח שלי ולבדות שמות מדעתי.

מעשה ברבי ישורון ורבי ידותון שנתחבאו במערה אפלה מזעם המלכוּת, ועמם תנ"ך וש"ס. לילה אחד נתקשו בדבר-הלכה.  ביקשו לעיין בספר, ונר אין להם.  אמר רבי ישורון לרבי ידותון: "הנה, הלבנה של רבע-החודש שטה ברקיע.  היכבד-נא, אלופי, והכנס אותה לתום המערה, ותאיר לנו."  אמר רבי ידותון: "מי אני כי אעשה כזאת בפני רבי, אלופי ומיוּדעי?  לך משׁפט-הבכוֹרה בהכנסת המאור ההוא."  טען רבי ישורון: "לא, אלופי, רבי ומיוּדעי, עליך המעשה לעשותו, כי עדיף כוחך מכוחי."  כה התנצחו זה עם זה, איש מוותר על כבודו מפני כבוד-חברו.  לבסוף ניאוֹת רבי ישורון לעשות הדבר על פי הכלל של "קריינא דאיגרתא".  כשגמרו לעיין בספר נתעוררה השאלה, מי יחזיר את הלבנה למקומה ברקיע.  שוב התנצחו זה עם זה, איש מהם מבקש לכבּד את חברו במעשה מתוך המעטת זכות-עצמו והאדרת זכות-חברוֹ.  לבסוף ניאות רבי ידותון לעשות הדבר, משום צער עוברי-דרכים.  קבּלה בידנו, גדול הנס השני, של החזרת-הלבנה למסלוּלה ברקיע, מן הנס הראשון, של הורדתה לתוך המערה להאיר לשניים שיושבין ועוסקין בתורה.

*

חמיד ואהוּב בחיבורי-עגנון – "בלבב ימים", סיפור-מעשה על התאַווּת חסידים ראשונים אל עיר-הקודש והרפתקאותיהם בדרכם אליה ובשבתם בתוכה.  אין מקשין על מעשׂיות; אף על פי כן לא אעלים כי נס-פלאים אחד אשר שם – אולי מפני שעיירת-שחרוּתי ברוסיה הלבנה נשתייכה לספירת-התרבות הליטאית-מתנגדית – הרגשתיו כפגם אמנותי.  פסוקים מן הסיפור (ובמקור הם זרועים במפוּזר), הנוגעים לאותו הנס:

"כל הנוסעים כולם חנניה עשה להם תיבות וחנניה עצמו דיוֹ במטפחתו. – מהלכת לה הספינה בנחת רוּח וריח טוב עולה מן הים...  כשעמדו להתפלל ראו שהם פחות מעשרה.  חנניה זה שהיה מתלבט עמהם כל הדרך נעלם.  בבוקר ירד לשוק לקנות לו צרכי מזונותיו ולא חזר.  התחילו מטפחים בראשיהם וצועקים וי וי, וכי כך עושים לבני לויה, טוב שבּנוּ איבדנו.  היה עלינו לילך ולהחזיק זה ידיו של זה ולעלות לספינה כאחד, ואנו לא עשינו כן, אֶלא כשעלינו לספינה כל אחד ואחד נכנס עם מיטלטליו ואמר שלום עליך נפשי. – כיוון שראה חנניה צרתו צרה זקף עיניו כלפי מעלה ואמר רבונו של עולם אין לי להישען אלא על רחמיך הרבים.  נתן הקדוש ברוך הוא עצה בלבו שיפרוס מטפחתו על הים וישב עליה.  פרס מטפחתו על פני הים וישב עליה.  מייד צפה המטפחת על פני הים כשהיא נושאת אותו עד שהגיע לארץ ישראל.  ולא עוד אלא שהגיע קודם לחבריו שהם המתינו לספינה בסטמבול ונתגעש עליהם הים והיו בצרה גדולה ואילו הוא עבר בשלום את הים." –

(ובעוד ה"נלבּבים" בספינה, בדרך אל סטמבול): "מהלכת הספינה והולכת והקדוש ברוך הוא גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור ושולח רוח ומעתיק את הספינה.  בכל יום מתגברת החמה והולכת עד שאין כל עין יכולה להסתכל בפניה ובלילה כל כוכב מעלה אור כלבנה.  וגלי הים מתנענעים ונדים ושביבין של אור יוצאים מהם ומטפחת צפה עליהם נרקעת כאניה בלב ים ואדם יושב עליה ופניו כלפי מזרח.  נחשול שבים אינו עומד עליו לטבעו, חיה שבים אינה עומדת עליו לבלעו, והצפור טסית טסה ופורחת באוויר ומקיפה אותו..." נוכח הציוּר היפה הזה, כמעט שאני מתבייש במה שאני עומד לומר.

הספּור במהוּתו, אם-כי הוא עטוף בשיראין של אגדה, חינוֹ בטבעיוּתוֹ.  חנניה, אדם שכל-כולו דרוּך לעבודת-כפיים, כדברוֹ: "לא צורף נחושת אני ולא קושר ספרים אני, אלא כשאני רואה כלי בפגימתו מתמלא אני עליו רחמנות, ואני אומר כלי זה מבקש תיקונו, והקדוש ברוך הוא אומר לי עשה כך או עשה כך ואני עושה" – – חנניה זה, כשהוא מוצא עצמו עזוב על שפת-הים, כלום לא היה מתקין לעצמו, מקרשים וגרוטאות פליטת-מישברים, בּוּצית אחת או רפסודה אחת בשביל להסיעו על פני מים רבים? ולנפש-הקורא, האם היה הנס פחות נסי; האם היתה האַבדלה בין העולים לארץ עם ממון ונכסים ובין הבאים אליה באהבה שבלבם בלבד פחות מובלטת – אילו הגיע חנניה אל חוף-יפו לא על גבי מטפחת כי-אם בכלי-שיט שעשה במו ידיו? על אותו נס אי-הגיוני ועל-טבעי נצטערתי כמצטער על שׂרטת ביהלוֹם טהור ומלוּטש.

 

חיות קודש

מדובר לא באותן שברקיעים כי-אם בנפשות חיות לא-אנוֹש, שאֵרינו-שכנינו על כדור-הארץ, אשר כמונו הן יודעות מחסור ומכות ומחלות, כמונו נולדות, אוהבות ומתות, ומבּיעוֹת אהה ומשׂושׂ על פי דרכן.  והנה בפרק-שירה, במשלי-שועלים של רבי מאיר ושל תלמידיו בדורות מאוחרים, ב"סוסתי" של מנדלי, ב"כפרות", "הנאהבים והנעימים", "חברבר החצרוני" ו"מתושלח" של שלום-עליכם העברי פועל-ידי ברקוביץ, בהגיגים על דוב וּפר וברווז אצל ז. שניאור – –  בהמה, חיה, עוף ודג זוכים להרהר ולשׂוחח בלשון-הקודש, שקדוּשתה אצוּלה גם על חוּלין שבה.  מטעם זה בלבד ראוּיים הללו להיקרא "חיות-קודש".  פשיטא, שגם הם רוח-אֵל עשתה אותם ונשמת-שדי תחיים.

תלמיד-יוצר במסורת זו של מדובבי נפשות חיות למיניהן בשפת-עבר – ומן האֶראֶלים שבהם – שמואל יוסף עגנון.  והרי לקט-מה מסעיפי-מישנתו במסכת זו.

*

מן "בלבב ימים": החמה פורשׁת וחוזרת למקומה כדי ליתן מקום ללבנה וכוכבים.  כוכבים ומזלות באים ועומדים ברקיע והאור מאיר כנגדם מן הגלים וקול נאה עולה מן הים כקול שירים ושבחות.  אומר אחד לחברו אחי שמעת קול זה, מה הוא?  אומר לו חברו אחי דגים שבים אומרים שירה, כמו ששנינו בפרק שירה דגים שבים אומרים שירה.  ומה שירה הם אומרים, קול ד' על המים. אומר לו חברו לא כי, אלא בפירוש שמעתי קול אומר עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ.  אומר לו חברו פסוק זה טסית אומרת אותו, שכן שנינו בפרק שירה טסית אומרת עזרי מעם ד'. עושה שמים וארץ  אומרים אנשי שלומנו זה לזה אף אנו נאמר שירה. התחיל אחד משורר ברגע קטוֹן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך.  נענו חבריו ואמרו ופדויי ד' ישובון ובאו לציון ברנה."

בדברי אגדה מצינו שאין שׂרפים פוצחים קדוּשה למעלה עד שהם שומעים ישראל אומרים קדוּשה למטה.

בסיפורו של עגנון ה"נלבבים" במסעם ציוֹנה מתעוררים לומר שירה מתוך שנגעה באוזן-דמיונם שירת יצוּרי-ים.

*

תרנגול מדבר בלשון-לימודים, ואפילו מסתייע במימרה לאטינית, נמצא בסיפור-הנזירה ב"עולי-רגל לקאנטרבורי" אשר לצ'וֹסר (נולד 1340, מת 1400).  יתרון לו לתרנגול עגנוֹני שהוא יכול לסגל לעצמו כל מקרא אשר "גבר" בו.

רבי יודיל נוסע מעיר לעיירה ומעיירה לעיר על פני מושבות-היהודים במדינת הקיר"ה למצוות הכנסת כלה עבוּר ג' בנותיו, ועל לבו כתב-המלצה מאת צדיק מהוּלל.  בעל-העגלה שלו נטע שמו, ומושכים בעגלה שני סוסים ששמותיהם משירת שלמה משכני ונרוצה.  ללמדך שסוסים חכּימים הם.  עתים הם עושים שיחה בינם לבין עצמם מענייניהם ומהוויות-העולם.  פעם התנפלו על רבי יודל כלבים אכזרים של שומרי-יערוֹת.  מן הספר: "ברוך שלא נתן את רבי יודיל טרף לשיני כלביהם.  וכבר ביקש נרוּצה לבעוט בכרסם עד שיישפכו מעיהם ארצה.  אמר לו משכני נרוצה אחי אל תתערב בעסק שאינו שלך כדי שלא יארע אותך מה שאירע לאותו עכבר."

וכדרך הנמר עם השועל בספר-השעשועים לזבארה, שואל נרוצה: "מה אירע לאותו עכבר?" סיפר לו משכני את מעשה העכבר והתרנגול.  עיקר-הסיפור:

תרנגול אחד גר בבית יהודי.  אף על פי שמזונותיו ניתנו בשפע, התהלך תמיד בעצבוּת, וקריאתו מהולה בבכייה.  ביותר היה מתעצב משהגיעו ימי-אלול.  באותו הבית התגורר עכבר אחד, וזו שיחת השניים:

העכבר:  מובחר שבעופות, מפני מה אתה עצוב כל כך?  אם פרנסה, הרי פרנסתך מצויה. ואם דירה, הרי אתה דר עם בני-אדם, ולבסוף אני רואה אותך עצוב ונבהל ומרתיע כגבר אין איל.

התרנגול:  ולא אמר ירמיהו (ירמיה י"ז ה') ארור הגבר אשר יבטח באדם, ואומר (איוב ל"ג כ"ג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד וגו' להגיד לאדם ישרו – כל זה אינו שוֹוה לי בכל עת אשר אני רואה את בעל הבית נוטל סידורו בידו.  למה?  שתפילה אחת יש בסידור ובני אדם היא נקראת וכשהוא מתפלל תפילה זו הריהו נוטל תרנגול ומסבּבוֹ על ראשו ואומר זה התרנגול – ילך למיתה, ומוסרו לשוחט לשחטו.  עלי מקונן ירמיהו (איכה ג' א') אני הגבר ראה עני.

העכבר: כבר אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים פ"ט מ"ט) מי גבר יחיה ולא יראה מות, וכן אמר איוב (איוב י"ד י') וגבר ימות ויחלש.  אף על פי כן כל זמן שלא הגיע זמנך ליפטר מן העולם חייך שאינך נפטר. לפיכך אזור נא כגבר חלציך ובטח בד' כמו שנאמר (ירמיה י"ז, ז') ברוך הגבר אשר יבטח בד', ואומר (תהלים ל"ד ט"ו) אשרי הגבר יחסה בו, ואומר (תהלים מ', ח') אשרי הגבר אשר שׂם ד' מבטחו, ויקויים בך מקרא שכּתוב (איוב י' ד') שנותיך כימי גבר.  ואם אתה נותן לי רשות הריני ממלט אותך משחיתוּתם של בני אדם כמו שנאמר (שם ל"ב כ"ד) פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר.

התרנגול:  היאך אתה מצילני מידו של אדם?

העכבר:  לא שמעת מימיך מה עשה אבא שלי לאריה שהיה חבוש אצל בני אדם, וקירסם אבא את החבלים והתיר את האריה.  מה שעשה אבא למלך החיות יעשה בנו לעז שבעופות.  אלא מה אני מבקש ממך שתשמע לי. כמו שאמר איוב (איוב ל"ד ל"ד) וגבר חכם שמע לי.

התרנגול (מדבר אל לבו):  יבוא הנס מכל מקום.  אשמע מה בפיו.  (לעכבר:) כיצד אתה עושה להצילני?

העכבר:  מובחר שבעופות, הרי מגיעים לילי סליחות ובני אדם משכימים לבית הכנסת.  אלך ואוכל את סידור התפילה עד שלא ישתייר הימנו אפילו אות אחת.

התרנגול:  לישועתך קיוויתי ד'.

ממשיך משכני ומספר לנרוצה:  "כשהגיעו לילי סליחות יצאו בני הבית לבית הכנסת והניחו את הבית בלא אדם.  מייד יצא אותו עכבר מחורו לאכול את הסידור.  הרגיש בו החתול, קפץ עליו ואכלוֹ."

אומר המחבר: "כיוון ששמע נרוצה מעשה העכבר והתרנגול הניח רגליו מן המחלוקת ולא היה מתערב בעסק שאינו שלו."

*

חזקה שזוכרים אתם אותו כלב ב"תמול שלשום" הממלא תפקיד רב בגופה של עלילת-הסיפור.  בלק שם-הכלב.  בלק על שום מה?  על שום הכתובת כלב משוגע, שציבּע הצבּע-האוּמן יצחק קוּמר דרך-מישחק בעורו של הכלב.  יהודי מגרמניה, שהוא רגיל לקרוא משמאל לימין ואינו מבחין בין כ' לק', נתחלף לו "כלב" ב"בלק". הכתובת ההיא היתה לאסון לכלב, שכן הכוהו, פצעוהו, ובכול אשר הלך, זרקו בו מקלות ואבנים להבריחו וזאת קצת חכמת-איצטגנינות משׂרעפיו של אותו כלב מיסכן, בלק, בטרם נטרפה עליו דעתו באמת מעוצמת-צרותיו:

"החושך כיסה ארץ וכל שעליה מאוּפּל.  אבל כשהגביה בלק את ראשו כלפי מעלה ראה שהעולם אינו חשוך כמות שהוא נראה מלמטה.  מזל צדק היה מאיר, ופרוֹקיוֹן וסיריוּס שני אבירי הכלבים שברקיע נדחקים ובאים אצל צדק.  נשא בלק עיניו לשמיים ושאל בכוכבים ובמזלות.  אם אני והאדם שווים לגבי מיתה למה הוא מתגאה עלי ולמה הוא בהול על מיתתי?  מה איכפת לו אם אני קיים, וכי עולמו אני אוכל, וכי נוגע אני במה שמוכן לו. אם סוף שנינו למות ימתין לי עד שיצאו שנותי ואמות בידי שמיים ואל יחטא בדמי.

"צדק שנקרא צדק, לפי שהוא מושל על צדק ומשפט, האיר עין-צדקתו על כל העולם כולו.  אבל כל שהתבונן בו יפה ראה שעינו לחה.  שהיה משקיף על הארץ ורואה, כי אין שופט בצדק ואין נשפט במשפט, על כן דמוע תדמע עינו ונוגה-צדקו ירד דמעה.  נתייאש בלק ממזל צדק ותלה בטחונו בפרוקיון ובסיריוס.  אותה שעה היו שני אבירי הכלבים שברקיע טרודים ביצרם להעלות עליהם אורה, כדי להעלות חן לפני כוכבי בתולה, והיה בלק יודע שבזמן שהכוכבים מתחברים השואל מהם דבר מייד נענים לו, לפיכך תלה בטחונו בהם.

"נפל פתאום כוכב מן השמיים.  נתחלחל בלק וכל עצמותיו אחזתן רעדה.  קרא בכל כוחו, לא אני ולא משפחתי, עד שלא יבוא מלאך המוות ויאמר נפל כוכבך ומת מזלך.  לסוף הוריד ראשו למטה והפליג דעתו מכוכבי-מעלה שאין לנו תועלת מהם שמבעיתים ואין מיטיבים. .

"נישבה רוח צפונית והגיעה חצות לילה.  נתעוררו ישראל ועמדו משנתם, כדרך שעומדים בחצות לילה לתנות על החורבן.  שמעו האילנות ונתרעשו ונתגעשו.  מעטים ודלים אילני ירושלים ואין כוחם ניכר ביום מחמת האבק המכסה אותם.  אבל משמגעת חצות לילה וישראל מקוננים על החורבן, נזכרים הם ימים ראשונים, שהעיר עמדה בתפארתה וישראל שרויים בשלווה וכל ההרים מעוטרים בעצי זית ובכל מיני אילנות נאים, וכל מיני צפרי זמר שוכנות עליהם ואומרות שירה לפני המקום, מעין שירה ששמעו מפי הלויים בבית המקדש, מייד כל אותם אילנות שנשתיירו מן החורבן מתרעשים ומתגעשים ומתאנחים, וקולם נשמע מסוף ירושלים ועד סופה.

"מכוח אותה אנחה מתמלא בלק רחמים על ישראל, וביקש לסלק כעסו מהם.  אבל כעסו היה גדול ממנו, מחמת צרותיו שבאו עליו.  התחילו מעיו הומים ונתגלגלו רחמיו על עצמו.  גילגל עיניו כלפי מעלה, כזה שאומר ראיתם את ייסורי..."

*  *

*

ברכות יהודיות שעגנון מחדשן נוכח התחדשות מעשה-בראשית בכל עת;  תענוג שלו בעיטור קניינו תורה ומנהג;  חכמת-זקנים שלו המזוּוגת להתרפקות ילדותית על מעשיות ואגדות;  בכיותיו על הוד שבוּר, שמהן הוא שואב נחמות בנייה ותקומה;  סגנונו הרועף נועם, ומשום בדלחיוּת-אמריו אינו מצריך פיסוק הרבה – אינם מסתירים ממנו את ענוּתוֹ של עולם, אמונתו רוכבת על פני תהום-צער.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] "באבע מעשות" – כינוי עממי לבדיות ודברי-הבאי: שיבוש על פי שמו של לקט-סיפורים ישן, "ספר בּבה"  (בּבא  בארמית – שער)