_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ביטול עונש לפושע

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

יש סתירה במלים בדברי הוגי דעות שאינה סתירה בהגיון.  למשל, בעמוד אחד יאשר ההוגה את שיטת הצבעים הפּסיכולוגית של גיתה, ובעמוד אחר יאמר:  הגאוניות מרחפת בשלוה מעל מקרי הזמן כקשת עומדת בצבעיה מעל לאשד-המים הרותח. – פּשוט, בבואו לתת את המשל, דיבר בלשון בני אָדם והעלים עין לרגע מתורת הצבעים שלו.  אילו ביקש לזכור בכל רגע את כל רעיונותיו, היה נאלץ לעשות ריפורמה כה שרשית בלשון עד שהיה נעשה בלתי-מובן.  אין ביכלתו אלא להבליט רעיון אחד בבת אחת, ולבאר אותו רעיון על פּי מושגים המקובלים בעם.

אם בדברי-עיון כך, בדברי מעשה לא כל שכן.  רוצה נואם לתקן פּרט קטן בחברה, – ישתמש לצורך זה בכל רגשות שומעיו, ואפילו רגשות שבנאום אחר יקרא להן זדוניות. יודע הוא, שאם יחפוץ לתקן בבת אחת את כל המעוותות, גם תיקון קל אחד לא יעלה בידו.

אני אומר את זה בתור התנצלות על עצמי. לפני ימים אחדים גיניתי את ציד הממשלה על שבי ארצם ואת האכזריות שבה מושמים אנשים נקיים בבתי-סוהר כמו רוצחים וגנבים.  לשיטתם דבּרתי, ולא לשיטתי.  כי רוצחים וגנבים הם אנשים כמוני וכמוך, וההתאכזרות החוקית אליהם, מקורה ברגשות "התחסדות" ורדיפת-הזולת ודעות מוטעות וחשבונות מוטעים.

שיטת העונשין תלויה באמונה כי יש לאדם שליטה על עצמו, חופש-רצון.  אילו האמינו כי אין אָדם אחראי למעשיו, כי פעולותיו של הפושע הן תוצאָה לתסבוכת של כמה גורמים – תורשתיים, חברתיים, פּסיכולוגיים, – כי אָז היינו צריכים לברר את הסבך הזה, ללמוד ולהבין אותו, ועל פי בינה בגורמים להחליט מה ייעשה לפושע, שייטב גם לו וגם לנו. אָז היה יוצא רק שויון אחד לפושעים, השויון של יחס אנושי אליהם.  למעשה, היו הפתרונות לשאלותיהם מאוד שונים: זה היה נשלח לבית ספר, כי מוחו היה מורעב; זה לעבודה מועילה בשכר הגון, כי ידיו חסרו פועל; זה למסיבת נשים נחמדות, כי תשוקתו אליהן, המוצדקת כשהיא לעצמה והבלתי מתמלאת משום קשרי-משפּחה, גרמה לו שיהיה רוצח; זה למלאכת ארגון אחראית, כי בשל צורך כשרונו זה נעשה ראש לחבר-שודדים. תחת זה, הקלנו מאוד על השופט: ינתן בעד גניבה כזו וכזו, עשר שנות עבודת פּרך; בעד רצח כזה וכזה, מאסר עולם;  ובעד רצח מאופי אחר, תליה או שריפת-חשמל.  אם שואלים למוטיבים, הרי זה, על פי רוב, רק כדי לחזק את האשמה, להראות כי לאָדם זה היה טעם לביצוע מעשה-הפשע, ולא כדי להבין לנפש הפושע.

כמה אי-הבנה ואי-צדק בשויון גס זה, בחוקה אחת זו לכל הבריות השונות.  איני רוצה להיכנס בעובי המיטאפיסיקה לדון אם באמת יש בחירה חפשית ואם איננה.  אחת אני יודע: כי בחירה מוסרית אפשרית רק במקום שיש חופש אישי גמור;  ואולם, אם כובלים את החופש האישי על ידי אַלימות, כפיה ואיומים, הרי בזה בלבד מקפחים את האָדם בתור יצור מוסרי, קובעים את התפתחותו כלפי נשיאת-אחריות למעשיו!  הטלת העונשין המצטדקת בעיקרון חופש-המצפון, היא עצמה כורה לו קבר.

ומופרך הוא "למען ישמעו וייראו", כי לפי זה היה יוצא כי כל מה שהענשים נעשים קשים יותר, הולכים הפשעים ומתמעטים.  ואין הדבר כן.  מדינות אשר שם העונש הוא יותר אכזרי, שם הפּשע הוא יותר נפוץ.  וכי היו מעשי-גנבים פחותים באנגליה לפני מאה ועשרים שנה כשהיו תולים אָדם עבור גניבת שה או סוס?  אכר עני היה גונב שה מחמת הרעב המציק את בני-ביתו ולא היה מתחשב עם החוק.  בשיקאגו ייתכן שצעיר יהרוג לשם הזדעזעות-העצבים שבדבר, למרות דין-התלייה הנהוג באילינויס.  האמת היא, כי חומרת הענשים וחומרת הפשעים שקולות הן זו כנגד זו; יונקות הן ממצב פּסיכולוגי אחד של שאיפת דם-קרבנות וזלזול בחיים.

נטיל בכף-המאזנים גם את העובדות כי רוצחים גדולים – "פּאטריוטים" הם נקראים, גנבים גדולים – "אנשי צדקה", פאראזיטים מלידה – "חברה עליונה" ו"אצילים", וכי החוק בא בעיקר לשמור על הגזל אשר בבתיהם של אלה, – ויקל לנו להניח להם ולעבדיהם (רבי-מדינה שלהם, מחוקקיהם, שופטיהם ושוטריהם) שיהיו מחזיקים ביהס אי-אנושי ואי-מדעי לפושעים.   ואנחנו מה כי נתן ידינו להם?

בוידוי "אשמנו, בגדנו, גזלנו" יש אמת פּסיכולוגית.  זרועים ונובטים בכל אחד מאתנו האפשרויות של כל מין-האָדם כולו.  בי ובך שוכנים רוצח, גנב, חוטף וזולל.  מי מאתנו אינו חייב חוב נושן שהוא מסיח דעתו ממנו?  בבית מי אין ספר ציבורי שנתגלגל לידו, והוא אינו מתכוון לגנוב אותו, חלילה, אלא שהוא "שוכח" להשיבו?  מי מאתנו לא חפץ לפעמים במיתת איש-ריבו, או שארו או אהובתו ?  "הפּחדן יעשה זאת במלה, הגבור – בחרב!" – עתים יבוא מקרה טפל ויוציא את ה"בכח" אל "בפועל", וימצא עצמו אזרח, אשר אך אתמול חי בשלווה, מכובד בעמיו, ענין לבלשים וחקירה וסנסאציה עתונית. מעבירות מוסריות וודאי שאין אָדם זכאי, ואולם גם מפּשעים חוקיים אין אחד מאתנו נקי: רק מזל הוא שלא נתפשנו.  מרובּים החוקים, ומי אינו רומס אותם יום-יום מדעת או שלא מדעת; וכמה מן החוקים ראויים הם להיות נרמסים, או מהיותם טפלים או מהיותם מזיקים.

ימים רבים יעברו עד שישתנו דעת הקהל וצורות המדינה, ותיעקר תשוקת הרדיפה מן הלבבות. בינתיים, צריך להיטיב הדברים עד כמה שאפשר: להרבות ברופאים ומורים בבתי סוהר, ולמעט באנשים אגרוף; ועל כולם, לבטל, על ידי איחוד כל המפלגות והאינסטנציות, את עונש המוות.  כי כל הטבה שתיעשה, מה תועיל לאחד שכבר הומת?  אין כיפּורים לקיפּוח חיים.

 

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה