_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

קרוצ'ה על השירה[1]

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

בשביל להשיב תשובה נכונה על השאלה: מהי השירה? נפתח ספר ונסתכל בבית-שיר אחד במקורו, וננסה לעמוד על מהותו האסתיטית:

 

            ביתי קטן ודל, בלי מכלולים ופאר,

            אך הוא חם, מלא אור ופתוח לגר,

            על-האח בוער אש, על-השולחן הנר –

            אצלי שב והתחמם, אח אובד![2]

 

יש כאן מובן הגיוני, מלוּוה תמונות.  נרחיב את המלה 'תמונה' להפּיל אותה גם על ציור לעין, גם על צליל לאוזן (אם צליל-מוסיקה טהור או צליל-מלה שיש לו פירוש), גם על מה שנתפש בשאר-החושים; ויהא מה שאנו אומרים על השירה חל גם על יתר האמנויות.

ברור שהמובן ההגיוני – שבעל-בית עני וטוב-לב מזמין את חברו הקופא בחוץ להיכנס אל ביתו המחומם והמואר ולהתחמם – אפשר לבטאו גם בפרוזה, ולא הוא הנותן לנו את הטעם הפיוטי.

כמו-כן אין לומר שסדרה של תמונות-ציור בלבד – בית, אש, אח, נר – הן העושות את דברי המשורר לשיר.

צלילי השיר – סדר הברותיו וחרוזיו – מהנים, אבל כצלילים בלבד, בלא שום מובן, לא היו מצטרפים לשיר, ועל אחת כמה וכמה שלא היו יכולים להתחרות עם הניגון המוסיקאלי העני ביותר.

מה שעושה את התמונות (במובן הרחב) לשיר, הוא הרגש המתלבש בהן.  מאידך גיסא, רגש גלמי בלא תמונות דמיוניות אשר למשורר, היה נחשב חלק מן החיים, אבל לא חלק מן השירה.

אפשר, איפוא, להגדיר את השירה כרגש מתלבש בתמונות, או תמונות המגלמות בקרבן רגש.  זה הצירוף תמונה-רגש, נכנה אותו חזון או אינטואיציה; יש גם קראוהו דמיון יוצר.

הגדרתנו את השירה כחזון יש לה ערך אם תועיל לברר את ייחודה של השירה, כלומר, אם היא תציין לפנינו היאך השירה נבדלת משאר פעולות רוחניות.

ראשית-כול, באמרנו שהשירה היא חזון, אנו מכחישים שהיא עובדה פיסית.  לא האותיות המודפסות, ולא צלילי-השיר בעת הקראתם, הם השיר.  הללו עשויים לשתף אותנו בדמיון היוצר של המשורר, באינטואיציה או בחזון שלו, שהוא השיר לאמתו.  כל מיני מדידות חיצוניות, כגון מניין הברות מנוגנות בהתחלפותן עם בלתי-מנוגנות או עמידה על סדר-החרוזים, יש להן ערך פדגוגי לפעמים, אבל אין להן שום ערך פיוטי.  אפשר לאדם לעסוק בכמו-אלה כל ימי חייו, ולא יהא נהנה מן השירה שבשיר אף פעם אחת.  משל למה הדבר דומה?  למי שהיה מודד גבהו של פסל, ועוביו ורחבו של כל חלק מחלקיו, ושוקל משקלו.  כמה רחוק זה מן האכסטאזה של המסתכל האסתיטי!

הכחשתנו כי יצירה אמנותית היא עובדה פיסית, שמה לאַל כל נסיון להגיע אל קני-מדה אסתיטיים על-ידי ניתוח מדעי, על ידי גילוי יחסים גיאומטריים או מספריים בתבנית או במוסיקה.  ידיעת היחסים הללו, אין בכוחה ליילד או להקנות שיר או מנגינה או פסל.  אכן, מציאותם ביצירה אמנותית מורה על משהו – היא אחדותה הפנימית של היצירה, ההתקשרות האורגאנית של חלקיה.

באמרנו שהשירה היא חזון, אנו מוציאים אותה מגדר המועיל.  השירה אינה מועילה, לא בלבד במובן הגס, שהיא אינה חייבת לעזור לנו במלחמת החיים: היא אינה מועילה גם במובן של השכחת כאב או מתן עונג.  יכולה השירה להסעיר את הרגשות המכאיבים ביותר, לצייר את המראות המצערים ביותר; אף לבטא רגשות נעימים ולצייר תמונות נעימות.  אלה הם חמרים שלה: היא עצמה עומדת מעבר לעונג ומכאוב.  המבארים את מהות השירה על דרך הידוניסטית, נאלצים להצהיר כי היא מין אחד ממיני התענוג, ובזה הם מודים כי ייחודה אינו במומנט-התענוג שבה.  ומה אמת ישנה בטעות שלהם? – שכל פעולה רוחנית יש בה משום עונג.  פתרון-חידה יש בו עונג, התפלספות יש בה משום עונג; עבודה מדעית יש בה משום עונג.  וכן גם יצירת-יופי אשר למשורר, או השתתפות ביצירות-יופי אשר למשיג-השיר, יש בה משום עונג.  אבל לא העונג הוא היופי.  וכן נבדלת השירה מפעולה מוסרית.  השירה – החזון – הוא אופן של הסתכלות, ואין גדר מעשי חל עליו.  הרצון הטוב, העושה אדם טוב, אינו עושה אמן טוב.  האמנות חפשית מאבחנות מוסריות, לא משום איזו זכות מיוחדת שאנו נותנים לה, אלא משום שאבחנות מוסריות אינן נוגעות לה.  מי ישבח יצירי-דמיון, עושי מעשים דמיוניים, על הנהגה טובה, ומי יגנה אותם על הנהגה רעה?  'הדן את פראנציסקה של דאנטה כבלתי-מוסרית, או את קורדיליה של שכּספיר כמוסרית, והן יש להן תפקיד אמנותי טהור – הרי הן כתווי-מוסיקה בנשמת דאנטה או שכספיר, – שכזה כאילו דן משולש כרשע וריבוע כצדיק'.

בימינו אין הערכה מוסרית לאמנות מקובלת ביותר.  דומנו, שזה בא מאיזו חולשה מוסרית שהדור לקוי בה, ולא משום שבאמת הגיעו לידי הבנה, שהאמנות לפי טבעה, אין לה תפקיד מוסרי; שהרי עדיין הבריות באים על המשורר בדרישות: חנך את ההמונים, עורר רגש לאומי בבני-העם, למד אותם משמעת ושקדנות.  הגיאומטריה, אין נגרע כלום מכבודה, שאין היא יכולה לעשות כדברים האלה.  על-שום-מה תהיה השירה צריכה לעשותם?

גם הוגים שראו את האמנות כעטיפה מתוקה למוסר, הודו שעיקר-האמנות אינו במוסר.  הם היו מזהירים את האמן: אם אין אתה משתמש בתפארת-מלאכתך לשם מטרה טובה, לפחות אל תשתמש בה למטרה רעה, לפאר תאוות מושחתות, וכדומה.  מכאן שהרגישו כי האמנות היא משהו שונה מן המוסר, שהרי גם הבלתי מוסרי יכול להתעטף בה.  טעותם נולדה אצלם מתוך שרצו – בצדק – לתת לאמנות מקום יותר נעלה, יותר רציני, מאשר לעונג חושני גרידה.  ועוד אמת מסתתרת בטעותם, והיא: האמנות, אמנם, עומדת מחוץ לספירת המוסרי; אך האמן, בהיותו בן-אדם, אינו יכול להימלט מחובות בן-אדם.  יש לו לאמן גם חובה מוסרית כלפי האמנות שלו, אם כי תפקידה כשהיא לעצמה אינו נכנס בגדר-המוסר.  חייב הוא לנהוג באמנות שלו כשליחות עליונה, ככהונה קדושה, ואין הוא רשאי למעול בה, לזייף אותה, להחליש אותה.

לבסוף, בהגדירנו את השירה כחזון-דמיון, אנו מתכוונים להבדיל בינה ובין ידיעה מושגית.  נכונות מושגית ואמתוּת מציאותית אינן עניין לגבי השירה.

אין השירה פילוסופיה.  הפילוסופיה שואפת להתערטל מן החושני, להיטהר מן הדמיוני, להיפטר מהגשמוֹת.  מטרתה – מושגים מופשטים נכונים.  ואילו השירה חיה ונעה בדמיונות מוחשיים: היא רוח-במו-הגשמה.

ואין השירה היסטוריה.  ההיסטוריה חותרת לאמת עובדתית, למה שהיה וקרה.  לגבי הערך האמנותי של 'ספר איוב', אין נפקא-מינה אם איוב היה ונברא ואם לא היה ולא נברא.  הנפשות 'מקבּת', 'האמלט', 'בּרוטוס', אשר לשכּספיר, בחינת חזיונות-שיר, אין אנו צריכים לשאול אם הן מתאימות או בלתי-מתאימות לאנשים מקבּת, האמלט, ברוטוס, שפעלו בהיסטוריה.

זאת התכונה באמנות המבדילה אותה מן הפילוסופיה וההיסטוריה נקראה גם אידאלנות, כלומר, שהאמנות חיה בעולם-האצילות.  ומי שמפסיק בשעת הסתכלותו ביצירה אמנותית לשאול: נכון או לא-נכון?  אמת או שקר? מביא טובה לבריות או מביא רעה להם? – הרי הוא נהפך 'ממקשיב מוקסם למבקר-חיים'.

אלה שבלבלו את האמנות עם הדת והפילוסופיה (שלינג, הגל), עם מדע-הטבע (טיין), עם ההיסטוריה (הצרפתים מאסכולת הוויריסטים), עם המתימאטיקה (הרברט) – שווא נבקש אצלם דוגמאות של טעות ברורה וחתוכה, הטעות טעות היא דווקא מפאת היותה מבולבלת ובלתי-ברורה.  אילו הגיעה לידי בירור, היתה חדלה להיות טעות, והיתה נהפכת לאמת.

עולם כולו דמיון – ללא ערך פילוסופי או מדעי או מוסרי או אפילו הידוניסטי – מה מקום יש לו במערכת-החיים של מין-האדם?  חלומות בהקיץ, שאין עמהם מעשה, – כלום יש לך דבר טפל מזה?  אבל יפה אנו יודעים, כי סתם חלומות-בהקיץ, סתם דמיונות שהם רודפים זה את זה במוחנו, אינם אמנות.

חזון אמרנו, ולא הזיה; התעוררות יוצרת תמונה, ולא העלאת תמונות ישנות זו אחר זו במקריות, בלא התקשרות הדדית או מתוך התקשרות מקרית.  בשביל להבדיל בין דמיון-חזון ובין דמיון-הזיה, לימדו הקדמונים שהשירה צריכה להיות אחדות-בתוך-ריבוי, פשטות-בתוך-הרכב.  הרכבת-התמונות, בירורן וסידורן, בשביל שתהיה אמנותית, צריך שיהיה בה משום דחיפה נשמתית אחת.

בשביל שנעמוד על נשמת-השיר, נאה לנו לבחון לרגע את הניגוד הידוע שבין הקלאסיות ובין הרומאנטיות.  הקלאסיות דרשה שלוות-נפש, שיקול-דעת, איזון, בהירות.  הרומאנטיות שמה את הדגש ברגש.  היא אמרה: מה ערך לאמנות שקולה ומאוזנת ומלוטשת, אם אין היא מדברת אל הלב?  אם לב ישנו, מה איכפת לנו אם התמונות אינן מסודרות ומשוכללות עד-תכלית?  יענו להם בעלי-הקלאסיות: אם התרגשות וסער אתם רוצים, ולא שלווה מתוך הסתכלות בתמונות נאות, למה לכם אמנות?  הרי החיים יספקו לכם גירויי-יצר וסערות-רגש כל-כמה שאתם מבקשים לכם!

ואולם כשאנו באים אל יוצרי האמנות הגדולים, מה אנו מוצאים?  לא שיקול-צורות קריר, ולא התרגשות עכורת-צורה, כי-אם יסוד-הרגש ויסוד-הצורה באיחודם הגמור.  בבת-אחת הם רומאנטיים וקלאסיים.  רגש טהור מלובש אצלם בצורה טהורה, עד שיש לומר: הרגש הוא הצורה והצורה היא הרגש.

היא האחדות והשלומות שבאמנות.  הרגש הוא נשמת השיר, המאחדת את חלקיו לחזון אחד.  השיר הוא רמיה כשחלקיו מתאחדים על-ידי משהו חיצוני, כגון על-ידי תכנית מופשטת, או על-ידי שומו לפניו מטרה תועלתית מעבר למסגרת-השיר.  האמנות היא אידיאל במו דל"ת-אמות של תמונה.

הסוד של רגש-תמונה הוכר כשורש לכל האמנויות כולם על-ידי פתגמי-סופרים שונים.  זה מובנם של המאמרים: 'כל האמנויות שואפות תדיר אל מצב-המוסיקה' (שכן אין במוסיקה פירוד בין תוכן וצורה); 'כל נוף הוא מצב-נפש' (לא מפני שהנוף הוא נוף, אלא מפני שהוא חזון-אמנות).

כל האמנויות, נשמה אחת להן.  כל אמנות היא ביטוי שלם לנפש-אמן, ולא ביטוי חלקי הטעון השלמה מידי אמנות אחרת.  חובב-שיר ימצא בפסוק אחד גם תכונות ציוריות, גם תכונות ארדיכליות, גם תכונות מוסיקאליות.

האינטואיציה שבאמנות היא לירית באָפייה.  התגלמות-רגש פירושה השתפּכות-רגש.  סוגי-השירה (שהם עניין לדקדוקי-מלומדים), בהשגה אסתיטית הם נופלים מאליהם.  כל שירה, באשר שירה היא, היא לירית.  עלילות שבשיר סיפורי, וכן נפשות שבשיר דראמתי, הן גלים וזרימות, או רגשות ומצבי-נפש, בתוך תנועה לירית אחת.

'הרגש או מצב-הנפש אינו ערך פרטי; הוא העולם כולו שהוא נקלט על-דרך-האינטואיציה.  הבעה ויופי אינם שני מושגים נבדלים; אחד הם; אפשר לקרוא להבעה – יופי, וליופי – הבעה.  הדמיון האמנותי לעולם הוא מגולם, אבל אין בו משום יתיר ועודף; יש לו לבושו הראוי לו, אבל אין קישוטים חיצוניים תלויים לו מסביב'.

האם יש יופי טבעי, שאין בו משום הבעה אנושית?  תשובתנו היא שלילית.  לבוטאניקן בחינת בוטאניקן אין פרח יפה.  על-פי-רוב כשמדברים על צמח יפה, על נוף-טבע יפה, מתכוונים לומר שהוא נעים ומועיל.  וכבר ראינו שהנועם והתועלת אינן עניין לגבי הערכה אסתיטית.  אבל יש שצמח או הר או גוף-–דם נעשה יפה מצד-עצמו.  אימתי?  כשהוא נתפש לא כיצור שבמציאות, כי-אם כתמונה שבחזון; כשהמסתכל רואה אותו ראיית-אמן.  ואין לך יצור בעולם שאינו יכול לשמש פעם לחזון-אמן.

'בלא עזרת הדמיון, אין שום דבר בטבע שהוא יפה; בעזרתו, יכול אותו הדבר גופו להיות פעם מלא-הבעה, פעם ריק; פעם מביע שמחה, פעם – עצבות; פעם מגלם את הנשגב, פעם – את המגוחך...  האדם, כשהוא עומד בפני יופי טבעי, הוא בדיוק נרקיסוֹס שבמיתוס, מסתכל במו בבואה שלו באגם... יש אמן מתלהב כולו בפני נוף מאיר, יש מתלהב בפני חנות של סמרטוטים וגרוטאות; יש מתלהב מן הפנים של נערה חמודה, ויש מתלהב מרשמי-הפנים המושחתים של איזה פושע זקן.  יאמר האחד: חנות-הסמרטוטים ורשמי-פני הפושע הם לגועל-נפש.  יאמר חברו: הנוף המאיר והנערה הנחמדה הם משעממים.  יכולים הם להתווכח עד אין-סוף, ולא יבואו לידי הבנה הדדית עד שילמדו מעט מתורת-היופי; אז תהיה להם יכולת להבין ששניהם צודקים'.

עד כאן סיכומנו המקוצר לדברי קרוצ'ה על השירה, ועל האמנות בכלל.

ההשגות על קרוצ'ה באות מצדדים שונים.

אליבא דקרוצ'ה עצמו, אין השלילות, המבדילות את האמנות כפעולת-רוח אבטונומית, צריכות להתפרש כהכחשת זיקות וקשרים שבין האמנות ובין יתר חיי האדם.  אין האמנות דרה בתוהו או בהיכל-שן, כי-אם גדלה היא בעולם האנושי, שכל בני-האדם מתרוצצים בו; האמן עומד בשתי רגליו בחברה האנושית, והוא כועס על עוול, כואב על חטא, כאחד-האדם – אלא שרגשות, שאצל שאר-הבריות הן גלמיות, הוא מעלה אותן למדרגת-חזון. – אם כן, הרי אנו מניחים נקב כל-שהוא לכניסת ערכים אחרים, והנקב יכול ליהפך לפתח רחב.

חובבי-טבע (רוסקין, ארתור תומסון) מצאו, כי הטבע שם חותם-יופי על יצורים שהם חיים מתוך חירות על אחריותם שלהם.  יָפיָם הוא החן של גוף מתאים בדיוק לתפקידיו, של תנועות מזדווגות בדיוק עם הסביבה: סנפיר עם מים, כנף עם אוויר.  בעלי-חיים טפילים מאבדים את גיוון-אבריהם וחן-תנועתם, נהפכים לשק-אוכל גרידה – נעשים מכוערים.  אולי יש לומר כי הטבע אף הוא יש לו גילומי-חזון שהם שקולים כנגד חזיונות-האמן.  ואדרבה, חייבים אנו למדוד את כשרותה של האמנות לפי קני-המידה של תפארת יצורים אורגאניים.

עוד השגה באה מצד אמנים, הרואים זלזול במכשירי-מלאכתם ובפרי-מלאכתם הסופי, בזה שקרוצ'ה מכליל את כל האמנויות במושג חזון, או אינטואיציה רוחנית-פנימית.  שואלים הם: האם אין המכחול, צבעי-השמן וצבעי-המים, מעניקים כלום לאמן?  האם אין לשון-האומה, שהמשורר מגלם בה את רגשותיו, נותנת כלום למשורר?  האם השיר, כולו חזון-רוח הוא, ולא תולדת היאבקות בין ההשגה האינטואיטיבית של המשורר ובין סגולות-הלשון למחסורן ועשרן?

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] בנדיטוֹ קרוצ'ה, מגדולי הפילוסופים בימינו, נולד בעיירה פּיסקאסירולי, איטליה (25 בפברואר, 1866), נתחנך בבתי-ספר קתוליים, נתייתם מאביו ואמו בשעת רעידת-אדמה (1883), עבר לדור אצל קרובים ברומא ושם למד באוניברסיטה.  כתב מסות על תורת-מארכס, ספרים בהיסטוריה אירופית והיסטוריה איטלקית, ספר על ויקו וספר על הגל, וחיבורים גדולים וקטנים על חיי רוח-האדם לכל צדדיו: האמנותיים, ההגיוניים, המוסריים.  בראשית שנות-העשרים למאה זו שימש עת-מה סינאטור בבית-המחוקקים האיטלקי, אף נתמנה מיניסטר לחינוך.  רוב ימי-בגרותו בילה בנאפולי.

הדברים שבכאן הם סיכום קצר למחשבת קרוצ'ה באסתיטיקה, כפי שהיא ניתנת בפיזור בספר 'אסתיטיקה', בהרצאה עממית בערך 'אסתיטיקה' שב'אנציקלופדיה בריטאניקה', ובניסוח תמציתי במחברת 'בריוויאריו' (סידור-תפילה – תורגם אנגלית על-ידי איינסלי).

[2] הבית לקוח מן השיר "ביום קיץ, יום חום" מאת ח"נ ביאליק.  השיר זמין בכתובת: http://benyehuda.org/bialik/bia022.html  [הערת פרויקט בן-יהודה]