_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פרויקט בן-יהודה זקוק לעזרתכם. לחצו כאן לפרטים.

דֶרֶךְ טָגוֹרֵי אֶל שְׂשׂוֹן הַחַיִּים

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

מתוך "על המשמר", 20.6.1967

 

סדהאנא  [חיי בינה], רבינדראנת טאגור[1]. תירגם וצירף מבוא יחיאל כרמון.  עיטר גרשון קורנפלד. הוצאת יוסף שמעוני  "מפיץ הספר",  תל אביב  תשכ"ב. 262 עמודים.

קול דממה דקה 

תוך הסתערות כיבושי-הטבע לניצול הליכותיו ואוצרותיו לתועלת-אנוֹש ומלחמות-אנוֹש [ואגב כך, התמדה בהרעלת אוויר, ים ויבשה של כוכב-הלכת שלנו מהיותו מישכן יאה לאדם ולחי]; תוך מהומת הרדיפה אחר קנייני-חוץ [ואגב כך התרוקנות מנכסי נפש פנימיים]; תוך הקקופוניה של אפנות "אמנוּתיוֹת", עוטפות חוסר-ישען בתעלולי-עורמה, שיטות-תעתועים  – –  

טוב לנו כי נקשיב לקול זמרה דקה של נשמה בת-תקופתנו אשר חכמת-הודו הקדמונית משתקפת מתוכה צלולה וצרופה מטוהרת מטפלוֹת ועיווּתים; נשמה אשר פניה מערבה, להידבק במה שיש בתרבות-המערב מחיי-אמת ולהרעיף מרפא לאשר יש בה ממדווי-רוח ומחיתות-מוות.

בהיר וערב הוא סגנון-טאגורי – זה ספרוֹ, כולו זורם כנחל של שירה שקטה – ובהירה ונאמנה לשון המתרגם; על כן לא אוכל איטיב מאשר ללקט ולהשמיע דברים ככתבם. ובמשלים אחדים, חפוּנים מפיזוּרם, אפתח.

 

משל השטרות

"נצא נא ונתאר בנפשנו אדם משבטי הפראים, אשר בבערוּתו הגדולה הוא מאמין כי בעצם הנייר של שטר הכסף צפון הפלא הגדול, המעניק לבעליו את הכוח הגדול למלא כהרף-עין את כל משאלות-לבו. הוא עמל, איפוא, וצובר שטרי-כסף עד כמה שידו משׂגת, ובבואו אל סתר-מחבואים, הוא הופך בשטרות ומטלטלם טלטלה עזה אנה ואנה ומצפה, כי הם ימלאו אחר כל מאוויי-לבו; וכשהם אינם נענים לו ואינם מעניקים לו כל מאומה, הוא נופל ברוחו, וביאוּשוֹ כי גדול הוא מגיע לכלל דעה, כי אין ערכם של השטרות אלא אפס-ואין, ואין דינן אלא לשריפה. ואולם האדם הנבון יודע אל נכון, כי פיסת-נייר זו של שטר-הכסף אינה, לאמתו של דבר, אלא מאיה [מציאות למראית עין], וכל עיקר ערכו של השטר הוא בהחלפתו בבית- האוצר ובגביית תמורתו.

   "ולכן אין זו אלא האבידייה, בערותנו, היא המשיאתנו להאמין אמונה שלמה בנפשנו, כי עצם ייחודנו, באני הזה שלנו, גנוז דבר-מה שהוא ערך לעצמו, כאמונת הפרא בפיסת-הנייר של שטר-הכסף. לא ייפלא, איפוא,  כי כל זמן  שאמונה זו בכוחו העצמי של האני משמשת נר לרגלינו, ניטל חשיבותו של ייחודנו זה. רק בשעה שאנו מבערים את האבידיה כליל ועוקרים אותה מלבנו, מתגשם האני שלנו במלוא אונו, ואין שיעור לעטרת כוחותיו. והוא שנאמר:

"החדווה האלוהית לובשת צורות עד אין קץ, ובארשת הצורות האלה בנות הנצח, מתגלה  לעינינו צלם דמותו של בורא העולמות.

  "הצורות הללו נפרדו  מן האלוהים עטו לבוש צורת ייחוד משלהן. אך צא וראה: אין בצורות הללו אלא אותה מידת הערך שהחדווה האלוהית אָצלה לדמותן ושיוותה להן. כשאנו מחזירים את הצורות האלה למקור-החדווה שממנה באו  – כלומר, משיבים אותן אל מעיינות-האהבה   שוקל אוצר המלכות לידינו את מלוא המחיר, ותמורת האמת  שלהן מוענקת כשכרנו."

 

משל הכד

"כשאנו שואבים מלוא כד מים מן הים    כד זה שבידינו משקל מלא לו, ואילו כשאנו מטבילים גופנו במי הים – מים רבים כדי אלף כדים שוטפים מעל ראשנו בלי שנחוש בכובד-המשא כלל.

"את כד האני עלינו לשאת במלוא כוחנו. נמצא, איפוא, שאם חייו של האדם הם חיי האני, הרי משא הייסורים וההנאות משׁקלו מלא ורב, ואילו כשחייו הם חיי-מוסר משקלם פוחת והולך. אכן כל מי שחייו התעלו לצורה עליונה זו מעורר בנו רגש הפלאה למראה אורך-רוחו לשאת בייסורים במידה שהיא למעלה מכוח אנוש, ואנו עומדים ותוהים על שלוות-נפשו בעמידתו ללא חת במסות-הגורל הקשות.

"אדם שחייו הם חיי חסד וטובה –  הרי הם צרורים בצרור חיי האינסוף. מדרגה זו היא הדיוטה העליונה של החיים, שאנו יכולים להגיע אליה בזכות הסגולה המוסרית הטבועה בנו, והיא מקור תפישתנו את החיים באחדותם העליונה... כשאנו מתעלים למדרגה של חיים כלל עולמיים    כלומר, מתנשאים למדרגה של חיי-מוסר, –  הרינו מתירים עצמנו מאזיקי התענוגות והמכאובים, והחלל  שמתפנה מחיי האני שלנו, מתמלא שפע חדווה, שלשון-אדם תלא  להביעה, ומקורה במעיינות האהבה השופעים לאין תכלה. כל מי שהשיג מדרגה זו, רצונו מתגבר, ופעלו מתרבה. אך מכאן ואילך לא החמדה היא הורתם-ולידתם של המַעשים ולא סיפוק-התשוקות הוא הנותן טעם, אלא השימחה  היא המקור לכל רצון ולכל מעשה . וזהו יסודה של ה"קארמה-יוגה" של הגיטה, זוהי ההתמזגות של מעשי האדם עם  מעשי האינסוף..."   

 

משל האפרוח

"...אפרוח זה, הבוקע  לו דרך מתוך סגור הביצה, יודע בנפשו,  כי קליפה קשה זו שאפפתהו ימים רבים מאד, לא היתה, למעשה, אבר מאבריו, ואין לחייו חלק בה. לא היתה קליפה זו אלא דבר שאין נשמה באפו, עצם אָטוּם שאין צמיחה חלה בו, מעטה קשה שאין העין יכולה להשקיף בעדו אל המרחבים המשתרעים מסביב.  ואם גם נאה צורתה של הקליפה מבחוץ, טובת מראה ומרהיבת-עין, הרי על-כרחו  יחבוט בה האפרוח חבטה קשה, על-כרחו יפרצנה ויימלט מתוכה ויצא אל אווירו ואורו של העולם, למען יזכה לחיים של בן-חורין, למען תוכל להתגשם תכלית חייו כבעל-כנף, התגשמות מלאה. בלשון סאנסקריט קוראים אנו לבעל הכנף בשם 'הנולד פעמיים'. את השם הזה אנו נותנים גם לאדם, –  לכל אשר עמד במסות החיים והגיע לכיבוש-היצר, כל אשר ידע חיי התבוננות והגות צרופה... כל אשר יצא מתקופת נסיונות זו והוא תם באָרחו, עניו בצרכיו וטהור בלבו, ורצונו עז להעמיס על שכמו את משא-החיים מתוך גודל-רוח... את האיש הזה רואים אנו כאדם שנולד שנית, כאדם שהבקיע לו דרך מתוך מעטה-המחשכּים של חיי האני ונכנס אל שערי החירות של הנפש. אנו רואים אותו כאדם שבא בברית עם כל מעשה-החיים, שהתמזג כולו בחיי היקום, וחייו נהיו לאחדים עם מלוא הבריאה."

 

משל הנהר [סוד הרע]

"כל אשר יבוא ויתהה: מה דינו של הרע במערכות תבל ? כמוהו כשואל: מדוע קיימת אי-שלמוּת בעולם?...אכן, עלינו לקבל את הדברים כנתינתם; עלינו להודות, כי דין הוא שתהא הבריאה נטולת שלמוּת, שיהא חוק המעלות שולט בה...

"אך עיקר השאלה שעלינו לתור אחרי פישרה אינה אלא זו: העדר השלמות בבריאה    האם היא תכלית האמת שאין אחריה ולא כלום?  הרע הקיים בתבל –  האם מציאותו  היא ללא חוק, ושלטונו בלי מצרים?  תחומים לנהר –  גדוֹתיו, אך האם כולו גדוֹת הוא הנהר?   האם הגדוֹת הם מיסוד טבעו של הנהר ועיקר תכוּנוֹתיו? והאם לא תחומיו של הנהר הם המעניקים למימיו את עוז תנועתם?...

"נעה תבל וזורמת בתוך גבולים, לפי שבלעדיהם  לא היה קיומה קיום, אך לא הגבולים הם סימן ההיכר שלה, ולא אליהם מועדות פניה; עיקרה הוא בנתיב-תנועתה, במגמת פניה אל השלם בתכלית. הייסורים והפורענויות בעולם לא הם המעוררים תמיהה – הפלא הוא במעשה החוק והסדר בעולם, במציאות הנוי והשמחה, בקיום החסד והאהבה. עצם מחשבת האלוֹהוּת, הטבועה בהווייתו של העולם, פלא על כל פלא הוא. במעמקי נפשו של האדם רוחשת הרגשה, כי מתגלמת על צד האמת השלמות בתכלית. אין הדבר דומה אלא לאדם המחונן בחוש-השמיעה, ובעוד אשר אָזניו אינן שומעות אלא שרשרת של צלילים בודדים, הזורמים בזה אחר זה, משׂגת נפשו את שלמוּתה של המנגינה.

"האדם בא בסודה של התעלומה, שאין המוגבל בתחומיו שבוי בתוך הגבולין כל עיקר; שוטף הוא ונע בלי הרף, ואגב תנועתו פגה סוֹפיוּתו והולכת. לאמיתו של דבר, אין הסוֹפיוּת סותרת את האינסוֹפיוּת. הסופי והאינסופי – שניהם כאחד אינם, על צד האמת, אלא השלמות המגלה את פניה בנפרד; אין זה אלא האינסוף, הנשקף לנו מתוך מיצרי-גבול."

 

על המוות

   "אילו באנו לכוון את ברק-אורה של מנורת-נחקר שלנו אל מול תופעת-המוות, היה מראה פני תבל  מופיע לעינינו כמראה בית-המוות עצום-ממדים. אך צא ובחון: בעולם החיים אין מחשבת המוות תופסת מקום. לא לפי שהמוות הוא חיזיון בלתי- נפרץ, אלא מפני שהוא בבוּאתם השלילית של החיים... אצל כלל החיים אין למוות אחיזה של ממש ואין הוא מטיל אימה. הסתכל בחיים וראה שהם מעלים שחוק על פיהם. מרקדים ומשחקים, צוברים נכסים, עוסקים ביישובו של עולם ואוהבים – אל מול פני המוות. אין זאת כי בהפקיענו מן השרשרת חוליית-מוות בודדת, מתגלית הפרצה לעינינו, ונפשנו מתחלחלת מאימת החידלון. באותה שעה מיטשטשת בנו ההכרה על כלל-החיים, שהמוות אינו אלא חלק מהם, ואנו עומדים ותוהים על עולמנו וחיינו עלי-אדמות... אך האמת היא, שלא המוות הוא הממש ולא הוא תכלית כל יש..."

  יש וטאגורי נותן, כנגד הרע והמוות שבתבל, דוגמה מחיי השכל של האדם. למשל, אם מסתכלים בהסטוריה של המדע מוצאים שהיא רצופה כשלונות ושגיאות ותפיסות מעוּותוֹת.  "מה רבות הטעוּיוֹת שהמדע נתן להן מהלכים במשך הדורות, ומה קשות השגגות שהוא נפתל עמהן! אך עם כל השגיאות והשיבושים, אין לך אדם שיאמין בלבו, כי לא באו מדעי-החיים  אלא כדי לשמש שיטה בדוקה להפצת שגגות. את גדולתו של המדע אתה מוצא בבקשת האמת הצרופה. טיבו ניכר בחתירה אל האמת הטהורה... ולא בשפעת המישגים שהוא לקוי בהם.

מעצם טבעה אין השגגה תכונה-של-קבע...כנע-ונד פוחז אנוסה גם היא לעזוב עד-מהרה את האכסניה, כי אין ידה משׂגת לפרוע את החשבון פרעון-של-ממש.

    כדרכה של שגגת השׂכל אצל האדם, שאין קיומה אלא קיום ארעי, כן דרכו של הרע, על לבושיו השונים, שאינו עשוי להתמיד ואינו יכול להשתלב במכלוֹל הדברים...עם כל עוצם שיעוריו, אין בכוחו להפקיע את החיים ולהשבית את מהלכם. כי הנה רואות עינינו את האדמה, את המים ואת האוויר, שהינם היום כתמיד, זכים ונעימים לכל אשר נשמת-חיים באפו[2].

 

לא ברוב עושר

"גדולה התשוקה בלב אדם ליתן ניב שלם להווייתו. דומה כי בעטייה של תשוקה זו, בשל התכונות להבעה עצמית גמורה, רודף האדם בלי הרף אחרי קנייני עושר וכוח. אך על-כורחו ייפּקחו עיניו לראות, כי לא ברוב עושר סוד הגשמת הנפש. סופו שילמד לדעת כי לא קנייני-חוץ מייחדים את האדם, לא הנכסים מקנים לו עוצמה ואין הם שקולים כנגד האור הזרוע בנפשו. בהידלק האור, משיג האדם עד-מהרה, כי אין לו גילוי-פנים אלא בגילוי שכינת-אלוה שבקרבו. הכיסופים, הרוחשים בלבו, אינם אלא המאוויים לגילוי הנשמה שלו, זוהי הערגה לגילוי האלוהים שבנפשו...

"שורש מצוקתו של האדם אינו אלא בכך שעדיין לא הגיע להגשמת ייחודו... לפי שלא עצר כוח לחרוג אל מעבר לחיי- הפרט, לפי שלא ידע לבוא בסוד האמת של חיי נפש. – האני- של-מעלה שלו מחוּק, וחותמו מטוּשטש על כן משוועת נפשו, וכל הווייתו נותנת קולה: "אהה, רוח כל בשר, אשא ההתגלות היא עצם נשמתך, אליך אקרא, – גלה נא את רוחך בקרבי!"

 

ממעייני הששון

"המעשה אשר מקורו באהבה הוא מעשה-חרות... נאמר בג'יטא: העשייה חובה לנו ומצווה, שכן בעבודה בלבד מתגלמת תכונת-נפשו של האדם. כל זמן שאין העבודה נהפכת למעשה חירות, תכונת הנפש לקוייה ובלתי שלימה. אכן, כל זמן שעבודתנו נעשית מתוך יראה או מחמת המחסור, עטוייה תכונת נפשנו ערפל ומחשכּים. תכונת רוחה של האם מתגלמת ביגיעה, שהיא מתייגעת בשביל ילדיה, וכן דינה וכן דינה של חירות-אמת שלנו. לפיכך אין חירות-הנפש שלנו חירות מן העבודה, אלא חירות המעשה הנעשה; אולם אין לך אדם שיתעלה למדרגה זו, אלא אם כן נעשית עבודתו באהבה.

"אלוהים בא לידי התגלות במעשי-הבריאה... ובפעלי הבריאה שלו הוא מגלם את רוחו התגלמות חופשית.     

"ממעייני-הששון נובעים כל מעשי בראשית, ממעייני-הששון הם יונקים את חיותם, לקראת הששון הם, ואל חיקו של הששון הם נאספים".

וכן האדם. לא בפרישתו מאלוהים וממשפחת-האדם באה תכונת-רוחו האמיתית לכלל התגלות, כי אם בשותפות-מאהבה במעשה-הבריאה האלוהית:   "בבוּאתו של האדם אינה מתגלמת בצידה הריק של היריעה,  אלא באה לידי גילוי  באותו צד של היריעה,  שגווני התמונה שהולכים ומצטיירים עליה."

 

תקבולות

אמרים המובאים בספר זה כלשונם או כרוחם מכתבי-הודו העתיקים, לא קשה למצוא תקבולות להם בספרי קודש ויראים שלנו. חוֹטר על שלשה מהם:

ב"סדהאנא" לטאגורי כתוב: "ונאמר אצלנו: יש ויעשה אדם חיל באָרחות-עוול, ופעלו יצליח בידיו, יש ויכריע את אויביו וימלא כל תאוות-לבו, אך סופו שייעקר משורשו וזכרוֹ יימחה לאין שארית."

    מדובר שם  ברודן או מלך אשר "הכרח הוא לו להקיף עצמו עבדים, ואין הם בעיניו אלא כלי-שרת, שתעודתם לשמשו ולעשות רצונו. אבן-הבוחן היחידה שלו היא טובת-הנאתו, ולמענה הוא מוכן תמיד לבטל את כוח-רצונם של המשועבדים ולעוקרם מן השורש, כדי שלא תיפגם הנאתו אפילו כחוט- השערה. אהבה אנוכית זו, שהיא עצמה משוללת חירות, אינה יכולה לכלכל מידת חירות כלשהי אצל הזולת, והיא לצנינים בעיניה... בנסות האדם להקים מחסור בנתיב תנועתה של העוצמה הכּוֹל-עולמית, המפכה  בעוז בכל עת תמיד, ובקומו לכלוא את הזרם ברשות היחיד שלו בשביל שישמש לו לתועלתו, מתרגשת השואה ובאה. גם אם רב כוחו של מלך [או רודן], אין ידו משׂגת להרים את נס המרד נגד העוצמה האינסופית ולהתקומם על שורש האחדות, ובעת ובעונה אחת גם להתקיים במלכותו".

   כנגד שכזה מביא טאגורי את המימרה דלעיל. ולא מקבילים לה כמה פסוקים בספרינו? –  "ראיתי רשע עריץ, ומתערה כאזרח רענן: ויעבור והנה איננו, ואבקשהו ולא נמצא" – [תהלים ל"ז: ל"ה, ל"ו ]. – "בפרוח רשעים כמו-עשב, ויציצו כל פועלי אָון, להישמדם עדי-עד" [שם צ"ב: ח']. –  מדברי דויד האחרונים:  "ובליעל כקוץ מוּנד כולהם... ובאש  שׂרוֹף יישרפו בשבת."  וראיתי בתרגום אנגלי אחד [נוֹקס],  "בשבת" מתפרש  "עד אָפע", ונתעלם ממני טעמו של פירוש זה, עד שזרח עלי:  "אשבּיתה מאנוֹש זכרם" [שירת-האזינו].

העברי, הקורא אצל טאגורי על חדוות העבודה מתוך חירות-נפש, האם לא יעלה בזכרונו דבר המדרש על חרות – חירות? והמיצווה להיותנו אורגים  "בצד של היריעה, שגווני התמונה הולכים ומצטיירים עליה", האם אין בה ממשמעוּתוֹ של הדרוש,

"ורב שלום בניך –  אל תקרי בניך אלא בוניך" – ?

ומספירת המסתורין: "מרצונו החפשי שם האלוהים גבולים לעצמו וצמצם את כוחו...  אם האלוהים הכּול-יכול יניף את זרועו ויעשה בתבל  בכל כוחו וגבורתו, יקיץ עד מהרה הקץ על כל הבריאה, ולא יהיה עוד פשר למעשה תוקפו וגבורתו."

המלים הללו בספר "סדהאנא", האם אין בהן משום  סוד הצמצום הקבּליי? עקב אשר נגעתי פעם בזה הסוד – בפשטות ומבלי דלוֹת את עומק-רעיונו –  באחד משירי, לא אֶאשם אם אצטט ממנו בכאן תשע שורות, ומה-גם שהן יפות להצבת תקבּוֹלת:

 

לוּ רָאֲתָה נְשָׁמָה אֶת הוֹד הָאֵין-סוֹף בְּכָל-מְלוֹאוֹ,

לֹא יָכְלָה הִתְקַיֵּם אַף רֶגַע. הֲיִסְבֹּל אוֹר-כּוֹכָב

זִיו שָׁמֶשׁ? לֹא-כָּל שֶׁכֵּן נֵר-נֶפֶשׁ זִיו כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ.

אֶלֹהַּ שָׂם גְּבוּל לַאֲמִתּוֹ, חֹק נָתַן לְהוֹדוֹ,

וַיְכַוְּצֵם בְּצוּרוֹת הֲבָלִים. לוּ עָבְרוּ גְּדוֹתֵיהֶם,

אָז נָשְׁקָה הָאָרֶץ  שָׁמַיִם וְאָבְדוּ בְּיִחוּד;

וְחָדְלוּ אָנֹכִי וְאַתָּה, כָּל-הֶבְדֵּל וּפֵרוּד,

בְּאַהֲבָה; וְאָכְלָה כָּל-צְבָעִים וּצְלָלִים אֵש אֶחָת.

וְנָמֵס כְּלִי-תֵּבֵל הַמָּלֵא יֵין-כְּבוֹדוֹ – בַּיָּיִן.

 

[מן "אחיה וישראל", ס' חקוקות אותיותיך]

 

נשמת-אדם, גולה ושבוּיה ב"צורות-הבלים" [מאיה בלשון- הודוּ], יש וייבקע עליה זיו-פרח, חין ציפור, מיקסם-מנגינה, או תפארת מעשה חסד אנוֹשי –  אזי אחת מן הצורות הללו בעצמה נעשׂית רמז ושליח לבשׂר לנשמה כי לא נכרתה כליל מן אוֹר- האוֹרוֹת שבה, זו נשמת כל העולמות, ושיבייתה לא לנצח.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] מילונים אנגליים דנים לשתיקה את האות האחרונה שב-TAGORE, וכן הוא נהג גם מתרגם "סדהאנא".  אבל מאז תרגומי פרישמן לפרקי-מזמור של זה משורר איש-בנגאל, נתרגל הקורא העברי לקרוא טגוֹרי [ט' פּתוּחה, ג' חלוּמה, ר' צרוּיה,] ואיני רואה טעם לשנות מן ההרגל הקיים. לשון-לשון וכתיב וקרי שלה.

[2] "סדאהנא" נתחבר עשרות-שנים קודם הגילויים המחרידים על זיהומים בשל פּיצוּצים גרעיניים, שימוש נפרז בחומרי חיטוי והדברה, ופּליטת חומרים ארסיים מתעשייה וכלי-מסע מיכאניים.