_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

טעימות משירת אמילי דיקינסון

מאת אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

1.

     וְנָסֹק אֶל עֵדֶן-גַּן בְּמַדְרְגוֹת הָאַפְתָּעָה                (אמרסון)                               

 

הרי זו פיה, ספק ילוּדת-טבע, ספק קרוּצת-קסמים! – זה רושם שעשתה עלי המשוררת האמריקנית אֶמילי דיקינסון  בראשית התוודעי אל עיצובי-חריזוֹתיה קטני-המידה ועתירי-הרמז, פורצי כל גדר-תקינוּת בהילכות חרוז וָאֳרחוֹת מקובלים בתורת-השיר. קופצת היא במפתיע מגחלילית ועש-משי אל חביקת חידות-יקום, מרתפי-נשמה ומסתורין של אהבה.  הנה היא ממצה מר-טעמם של אכזבות ודיכדוכים – שורה-שורותיים והיא בלב אכּסטאזה אירוטית או דתית.  עדינה ורכה – גע בה ותתמוגג כרקמת קרני-לבנה – ועד-ארגיעה היא מתיידדת עם צללי-מוות.  נוסקת על נצחים או מתחצפת בפני האלוהים כאילו היתה בת-פּינוקים שלו.  באורח-חייה – נזירה- כמעט, לובשת לובן וכלואת-בית, אבל בכתיבותיה, הן בשיר הן באיגרת, פראית היא ונועזת, ויש פורצת מבין חרכּים בבריקת-צבעונין  ודימוי מרהיב, כפרח מציץ מתוך רובד-שלג, כציפור ססגונית מוחרדת מקן בדשאים.

מוֹלדוֹתיה של המשוררת – ב-10 בדצמבר 1830 בעיר אַמהֶרסט, מאסאצ'וסטס, לבית משפחה אשר דורות-ייחוס לה מראשוני המתיישבים הפוריטאניים באנגליה החדשה.  קדם לה ללידה אח, וויליאם אוסטין (16 באפריל 1829), ואחריה באה אחות, לאוויניה (28 בפברואר 1833).  אביה של אמילי,  אֶדווארד, היה עורך-דין מצליח, ובפרקים שונים שבחייו – חבר בבית-המחוקקים של מדינת מאסאצ'וסטס, חבר במועצת-המושל של מדינה זו, וציר בקונגרס הפדראלי בוואשינגטון.  אף היה מעמודי "הכנסיה הראשונה" בעירו וממייסדי מיכללת-אַמהֶרסט.

בימים ההם היתה עיר כמו אמהרסט נטועה באדמת-השדות מסביב. סתם בית היה מוקף רפת ואורווה וגינת-ירק וחצר-גינה לנוי, והיתה קיימת שם תוצרת-חלב ביתית, ומרתף שימש לשימורים.  אומנים מבני-המקום היו מייצרים ומספקים כל הנחוץ במכשירים, רהיטים ומלבושים.  חותם העיר הכללי היה מוטבע במסורת פוריטאנית, אך בלא הקנאות של ראשוני-הפוריטאנים.  המסורת של העיר והמשפחה יש לה חשיבות לגבי שירת-אמילי.  היתה זו הרקע והשורש של שְׂרִייָה עם אֵל ועם אמונה ושל זיקה לדימויים בּיבליים, הנותנות אותותיהן בכמה משיריה.  אף זאת:  מאחורי חריזותיה הנועזות והפרעות חבוי הד מן ההימנונים הפשטניים – כמעט כולם ביאמביים מנויים ומדוּדים – על לחניהם הפשוטים, המושרים בעדת-הכנסיה.

מה עשתה אמילי באותה התבנית של בתים יאמביים, בני ארבע דפיקות בשורות-הפְּרָט וארבע או שלוש דפיקות בשורות הזוגיות?  היא קיצצה בשורות, שמה שתיים או שלוש נגינות במקום שלפי הדין מתבקשות ארבע; עירבבה סדרי-נגינות, ויצאו אצלה טרוכיאים ואמפּיבראכים תחת יאמבים; לא הקפידה במספר השורות לבית, שיהיו הבתים שווים.  ומה בדבר החריזה?  בזאת היתה לגמרי הפקרית.  נזדמן לה חרוז מתוקן – ניחא; לא נזדמן לה – הסתפקה באסונאנץ רחוק, בדמיון כלשהו של אות או הברה בין המלים התואמות, או בכלל זנחה חרוז.  לא שאמרה אל נפשה: אהיה מקורית, ואפשע בסדרים מסורתיים.  שירים אחדים שלה מראים כי היא שלטה היטב בדקדוקי משקל וחרוז, ושמרה עליהם כשה"בשורה" השירית שלה נשאה פנים לכך.  היא פשוט לא התעניינה בחריזה ושקילה כמצווה לשמה.

הדחף הפנימי שלה היה לתפוס ניצנוץ-רעיון תוך כדי בריקתו, לקשוט על גוון שבטבע ולצוד אותו במלה בטרם יחלוף מעיניה או מזכרונה, לההלים שורה לסער או קדרוּת או עלץ שבנשמתה.  התנוצצויות פיוטיות, התדירות בשיריה, זרועות גם באיגרותיה אל המעטים אשר שמרה קשר איתם בתקופת-ההתבודדות שבחייה, עליה נשוחח להלן.  

באיגרותיה כן בשירתה מזלזלת היא בפיסוק הנהוג באנגלית.  במקום פסיקים, נקודות, סימני-שאלה, היתה שמה בין קבוצות-מלים (יש גם בין מלים בודדות), ובסוף-שיר, קו-הפרדה רחב (–).  משאר סימני-פיסוק, סימן הקריאה  (!) רוֹוֵחַ אצלה ביותר.   קווי-ההפרדה המרובים שבכתיבתה מורים על פתאומיות של תפיסה, על רדיפה אחר הניב ההולם, וסגירת כף-היד עליו כשנתפס.  עורכי-אנתולוגיות, הכופים על שירים שלה פיסוק שגרתי, תיחשב להם זאת לחטאה.

מעולם גרסתי:  בהעתקת דברי-שיר מלשון ללשון, עדיפה פאראפראזה, מוסרת הרעיון והתמונה בנאמנות, מתרגום המעקם רעיון ותמונה מתוך אדיקות במשקל וחרוז.  אותו הרגל של אמילי בהעמדת קווים מפרידים בין שורות וחלקי-שורות, יפה הוא משמש לי – שלא בעיקביות – ביציקת פאראפראזות עבריות לשירים-מספר שלה כדי להדגים כמה תכונות בדמותה הפיוטית:

אֲנִי, בִּהְיוֹתִי אִשָּׁה, קָשׁוֹת אִמַּק;

אֶחְיֶה עַל יְדֵי סָחֳטִי מֵאֶבֶן

מְעַט  הַתְּזוּנָה, אִינַק.

(אלינור ויילי)

נְשׂוּאָה אֵלָיו לֹא בִּבְרִית כִּי-אִם בְּפֵרוּד.

                                                (אדגר לי מסטרס)

באותיות נוגות, אשר יש ותפרוץ מהן להבה לוחכת וצורבת, רשומה אצל אמילי אהבה אחת ויחידה בחייה; והסיפור העובדתי של זו נשאר כמוס עימה – עד שקמו חטטני-ביאוגראפיה וגילו משהו:

   בּוֹרֶרֶת הַנְּשָׁמָה חַבְרוּתָהּ שֶׁלָּהּ –

   אֲזַי – סוֹגֶרֶת הַדֶּלֶת –

   לִפְנֵי הַכְרָעָתָהּ הָאֱלֹהִית –

   בַּל יֻצְּגוּ יוֹתֵר.

 

   לְלֹא רְגֹשׁ – צוֹפָה הִיא הַמֶּרְכָּבוֹת – הַנֶעֱצָרוֹת

   לְיַד שַׁעֲרָהּ הַנָּמוּךְ –

   לְלֹא רְגֹשׁ – קֵיסָר

   על מַחְצַלְתָּהּ כּוֹרֵעַ.

 

   רְאִיתִיהָ – מִנִּי אֻמָּה רַבָּתִי –

   בּוֹחֶרֶת אֶחָד –

   אֲזַי – סוֹגֶרֶת שַׁסְתּוֹמֵי תְשׂוּמַת-לִבָּהּ –

   כָּאָבֶן.

אחרי מותה, כשנתפרסמו ילקוטים מצרורות-שיריה, כל ילקוט גדול מחברו, ושמה החל הלוך וגדול בקרב שוחרי-שירה, התחילו חוקרי קורות-חייה בולשים: מיהו אותו קיסר, אותו הנבחר האחד?  נמצאו מועמדים שלושה:

בּנג'אמין פראנקלין ניוּטוֹן, עלם בתשע שנים בוגר ממנה, והוא מתמחה במשפטים ועובד במשרד-אביה; הוא בנערותה הדריך אותה בקריאת-ספרות והביא אותה בסוד הרעיונות המשחררים של ראלף ואלדו אמרסון וכל אֶחיו להלך-הנפש הידוע בשם "טראנסצנדנטליסם";

תומאס ונטווֹרת היגינסון, עורך כתב-עת, אשר הדפיס אחדים משירי-נעוריה: בחליפי-מכתבים עימה ביקש לרסן את פראיותה השירית, להשפיע עליה שתלטוש את מלאכתה כדי שתתואם לטעם קוראיו, דור-קוראים האמונים על טניסון ולונגפלו, והיא מרדה בעצתו, והתחילה מפייטת לנפשה בלבד, ואוגרת שיריה בצרורות-צרורות, מתוך בטחון נבואי שעתידים הם להופיע לאורה ולתהילה.

לבסוף הסכימו הדיעות כי האחד הוא צ'ארלס וואדסווֹרת, כוהן-דת בבית-יראה מהודר בפילאֹדלפיה, איש יפה-דיבור ומצליח בכל דרכיו.

בנסוע האב דיקינסון בדרך וואשינגטונה בתפקידיו הציבוריים, לקח את שתי בנותיו עימו שתראינה בשכיות-הבירה; נתעכבו לימים אחדים בפילאדלפיה.  ביקרו ביום א' בבית-הכנסיה של הכוהן וואדסוורת ושמעו הטפה שלו לקהל-עדתו.  אחרי-כן עשה האב שיחה עם הכוהן (בהיות אבא דיקינסון עמוד בית-יראה שבעירו, חזקה שהיו לשניהם עניינים משותפים לענות בהם), והציג לפניו את בנותיו.  נפגע לב-אמילי מַחַץ-אהבה אין מרפא.

מה הרגיש הכוהן באותו מעמד? אין לדעת.  אך סימן ישנו שאיזה רחש כלפיה עברהו גם אותו, שכּן, לאחר שנים אחדות כשנקרא לעזוב בית-כניסייתו המבוסס בשביל לקומם בית-יראה חדש בסאן-פראנציסקו, עיר צעירה וגולמית באחרית-מערב, נסע נסיעה מיוחדת אל אמהרסט בשביל להיפרד מן הדיקינסונים.

הוא בעל לאשה ואב לילדים, וכוהן מכובד, בכנסיה יונקת ממסורת פוריטאנית, ואמילי בת וחניכה לאותה המסורת.  בחיי-המעשה אי-אפשר היה שתצמחנה תוצאות מן הברית הטמירה בין שתי הנפשות, אבל בעולם-היצירה שבנשמתה הולידה תולדות.  טבילתה בנהר-די-נור של אהבה עידנה רגישותה לתפארת-העולם, חידדה חושיה לזוטות שבחיי-הטבע, וחישלה את כוחה להיאבק בזימרת-שיר עם מצוקות רעבון-חשק, עם מוות ועם אל נעלם.

עורכים של אסופות משיריה, מהם חששו מלהדפיס חיוויי-תאווה שלה, שמא תוחשד בעבירות שאין בה ויוטל פגם בשמה הטוב ובדמותה האידיאלית.  אנו פטורים מחששות כאלו:ֹ

   לֵילוֹת פְּרָאִים – לֵילוֹת פְּרָאִים!

   לוּ עִמְּךָ הָיִיתִי –

   כִּי-עַתָּה – לֵילוֹת פְּרָאִים הָיוּ

   לָנוּ עֲדָנִים!

 

   שָׁוְא הָרוּחוֹת –

   לְלֵב שֶׁבַּנָּמֵל –

   אָפַס מַצְפֵּן,

   אָפֵס דִּפְתָּר!

 

   שַׁיִט בְּעֵדֶן –

   הוֹ, הַיָּם!

   לוּ-אַךְ נִתַּן לִי לַעֲגֹן – הַלַּיְלָה –

   בְּךָ!

לניירות-שיריה גם מסרה התפרצות-קנאה בנשים אשר חיי-זיווג תקינים להן.  עד היכן?  עד כדי חיקוי לצליל-ההתפנקות הגיאה בבטא אשה לחברתה את המלה "בעלי":

   זְכוּת-קִנְיָן אֱלֹהִית לִי!

   אֵשֶׁת – בְּלֹא הַסִּיגְנִין!!

   תֹּאַר מַמְאִיר – לִי הָעֳנַק –

   קֵיסָרִית שֶׁל גָּלְגָּלְתָּא!

   מַלְכוּתִית – בַּכֹּל חוּץ מִן הַכֶּתֶר!

   מְזֻוֶּגֶת, בְּלֹא הָעִלָּפוֹן,

   מַתְּנַת אֱלֹהִים לָנוּ לַנָּשִׁים –

   עֵת נִפְגָּשִׁים

   זְמָרַגְּדְּ בִּזְמָרַגְּדְּ –

   זָהָב בְּזָהָב!

   לֵדָה – כְּלוּלוֹת – תַּכְרִיכִים –

   בְּיוֹם אֶחָד –

   נִצָּחוֹן מְשֻׁלָּש.

   "בַּעְלִי" – אוֹמְרוֹת נָשִׁים

   בְּלַטְּפָן אֶת הַנְּעִימָה –

   הַאִם כָּכָה?

(גּוֹלגוֹלתא – גבעה שעליה נצלב ישו, לפי יוחנן י"ט: י"ז).

וזה משל יפה שלה כנבד שליטת האהוב באוהבת למרות גזירת-המרחק שביניהם:

   הַלְּבָנָה רחוֹקָה מִן הַיָּם –

   וּבְכָל זֹאת, בְּיָדַיִם שֶׁל עִנְבָּר –

   הִיא מוֹלִיכַתְהוּ – כְּמוֹ יֶלֶד נִכְנָע –

   לְאֹרֶךְ הַחוֹלוֹת הַמְיֻעָדִים –

 

   אֵין הוּא מַפְסִיד אַף מַעֲלָה אַחַת –

   צַיְּתָן לְמוֹ עֵינָהּ,

   יָבוֹא רַק עַד-כָּאן כְּלַפֵּי הָעִיר –

   רַק עַד כָּאן – וְנָסוֹג.

 

   הוֹ נָגִיד, שֶׁלְּךָ – הַיָּד הָעִנְבָּרִית –

   שֶׁלִּי– הַיָּם הָרָחוֹק –

   צַיְּתָן לַצַּו הַזְּעֵיר-מִזְעָר,

   עֵינְךָ כּוֹפָה עָלָי   

  

2.

   וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ,

   וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי.

                                                (יחזקאל ט"ז; י')

   בִּלְבוּשׁ עֲרוּגַת פָּז וְרִקְמַת שֵׁשׁ, כְּבַת

   מִתְעַנְּגָה בִּלְבוּשׁ וּמִתְפַּנֶּקֶת

                                                (ארץ כילדה: יהודה הלוי)

אחיה של אמילי, בכור-המשפחה, נשא אשה והתיישב בעיר אחרת.  אחותה הצעירה אף היא נישאה ועברה לדור בבית משלה.  כשהלך האב לעולמו, נשארה אמילי לבדה עם אם חולה ומשותקת, ותהי לאֵם למטפלת.  מקץ שבע שנים נסתלקה גם האם.

אחרי מות האב חלה תמורה בהליכות אמילי.  התחילה מסתגרת מחברת בני-אדם ככל-האפשר.  היו שכנים רואים אותה בעד חלון-ביתה או כשהיא מטפלת בגינתה, או כשהיא לעיתים מפליגה אל חורש או שדה בקירבת-העיר;  לעולם בלבוש-לובן.  יצא עליה שם כנזירה ותמהונית.  ביוגראפים ראשונים שלה הפכו רושם שטחי זה לאגדה מגובשת.  אותו רושם, הגם שאינו נטול יסוד, הוגזם הרבה.

בעלת-בית מסודרת היתה, רואה לנקיון-ביתה ולטיפוח-גינתה.  בעלומיה, בתצוגת מעשי-מאפה בעת יריד-בקר בעיר, זכתה בפרס על כיכר-לחם שאפתה; לשנה הבאה נתמנתה שופטת לדברי-אפייה.  תמיד היתה ערה למה שמתרחש אצל שכנים שבקירבת ביתה ואצל מיודעי-משפחתה שבעיר; ובמאורעות כגון שמחה או מחלה או אבל (אולי למדה על אלה מפי אחותה), היתה שולחת עוגה מעשה-ידיה, תבשיל מבריא, פרחים מגינתה או סתם תשורה, יחד עם הבעת השתתפות-רגש שלה במיכתם או פתגם, לפעמים במחרוז.  אף קיימה התכתבות ענפה-למדי עם אחדים מכּירי-פנים ומכּירי-עט.  הסופרת הלן הוֹנט ג'קסון היתה מן הבאים איתה בכתובים, ופעמיים גם ביקרה את אמילי בביתה.

מה בדבר הלבוש הלבן, אשר היה לה לחוק, לא סטתה ממנו?  ודאי זה סימל לה משהו.  מאוד נשיית היתה, עם כל החולשות שבכך.  מכיוון שנמנע ממנה המוקד העליון של תשוקת-אשה – אהבת-גבר והעמדת-ולדות – גזרה חרם על יצרי-אשה כמוּסים שבה:  ההימוּיים אחר אבנים טובות, סלסלה ומלמלה, כלי-זגוגות מתנוצצים, בגדי-חמודות, יריעות-יקר... אבל הללו לא אבדו לה.  היא בלובן, ויצירתה בעדי-עדיים וצבעי-צבעונין.

נשיוּתה של אמילי דיקינסון נסוכה על כלל-שירתה.  לשונות סריגה, תפירה, ריקמה, אריגים וכלי-לבוש שונים, ניצנוצי-תכשיטים, עיסוקי-בית של נשים – כלאחר-יד היא מטפילה אותן למראות יום ולילה, לעונות-השנה, לילודי-טבע אם צומח ואם חי.

בשיר אחד, שמי-המערב תיכף לאחר שקיעה נדמים לה כעין ריצפה אשר בעלת-בית פוחזת ולא-זהירה מכבדת אותה:

   בְּמַטְאַטֵא-צִבְעוֹנִין הִיא מְטַאטֵאת –

   וּמַנִּיחָה הַשְּׁיָרִים מֵאָחוֹר –

   הוֹ עֲקֶרֶת-בַּיִת שֶׁל מַעֲרַב בֵּין-הַשְׁמָשׁוֹת,

   שׁוּבִי, וְאַבְּקִי אֶת הָאֲגָם!

 

   שָׁם פֶּקַע אַרְגָּמָן הִפַּלְתְּ –

   חוּט-עִנְבָּר הִשְׁלַכְתְּ –

   וְעַתָּה כָּל הַמִּזְרָח גִּבַּבְתְּ

   בִּבְלוֹיֵי-זְמָרַגְדְּ.

 

   וְעוֹד הִיא מַפְעִילָה מַטְאַטְאֶיהָ הַמְנֻמָּרִים –

   וְעוֹד סִנּוֹרֶיהָ מְעוֹפְפִים –

   עַד הַמַּטְאַטְאִים רַכּוֹת לְמוֹ כּוֹכָבִים נְמַסִּים –

   וַאֲנִי הוֹלֶכֶת לִי.

באקלים של אנגליה החדשה, שלהי-קיץ הם עונה של התהדרות הטבע בגמילת-פירות וששון-צבעים: והמשוררת לא תפרוש מן הציבור:

   בְּקָרִים רַכִּים הֵם מִשֶּׁהָיוּ –

   אֱגוֹזִים יֶתֶר-חוּם עוֹטִים –

   לְחִי-הַתּוּת שָׁמֵן יוֹתֵר –

   הַוֶּרֶד הוּא מִחוּץ לָעִיר.

   הַתִּדְהָר סֻדָּר יוֹתֵר עַלִּיז לוֹבֵשׁ,

   הַשָּׂדֶה – שַׂלְמַת-שָׁנִי.

   פֶּן אֶהְיֶה כְּלִמַּת-אָפְנָה.

   חֵפֶץ-חֶן אֶעֱדֶה.

 נציץ בשקיעה אחת , כפי שהיא משתקפת בשעשועי דמיון-המשוררת:

   בַּת-הַיּוֹם כָּתְנוֹתֶיהָ הִתְפַּשְּׁטָה –

   בִּירִיָּתָהּ – שֶׁל זָהָב –

   הַתַּחְתּוֹנִיָּה – חִלָּזוֹן פָּשׁוּט –

   בַּדֶּיהָ – עַתִּיקִים,

 

   בְּדִיּוּק – כְּמוֹ הָעוֹלָם – 

   אַךְ גַּם הַכּוֹכָב הֲכִי-חָדָשׁ –

   הַנִּרְשָׁם מֵעַל חֲצִי-הַכַּדּוּר –

   מְקֻמָּט – בְּעֵרֶךְ כָּמוֹהָ –

 

   קְרוֹבָה לֵאלֹהִים – מִשֶּׁתּוּכַל הִתְפַּלֵּל –

   קְרוֹבָה לַשָּׁמַיִם – מִשֶּׁתִּירָא אוֹתָם –

   גְּבֶרֶת-הַמַּעֲרָב

   פָּרְשָׂה-לָה בְּאֶפֶס דְּאָגָה –

 

   נֵרָהּ כָּךְ גּוֹוֵעַ

   שֶׁבְּלִיחָתוֹ תֵרָאֶה

   בִּפְרִי-עַרְמוֹן שֶׁל בּוֹסְפּוֹרוּס –

   וְכִפַּת-הֵיכָל – וְשִׁמְשַׁת-חַלּוֹן – –            

(בוספורוס – יתפרש "מעבר-הפרה" – צוואר-מים  המחבר את הים השחור עם ים-מרמורה.  כאן – סתם אמת-מים שבריחוק מופלג).

ובחוכמת חוט ומחט – אומנות נשים – מסתייעת היא בהפילה תחינה על התעוררות משנת-המוות לעצמה אחרי שתשכון בּוֹר – ואולי לשירתה הקבורה בחבילות-דפים בארון שבחדרה:

 

    אַל תְּסַלְּקוּ חוּטִי וּמַחֲטִי –

   אַתְחִיל לִתְפֹּר –

   עֵת צִפֳִּרים תִּפִצַחְנָה צִפְצוּף –

   תְּכִיפוֹת טוֹבוֹת יוֹתֵר – כֵּן –

 

   הַלָּלוּ עֲקֻמּוֹת הָיוּ – רְאִיָּתִי נִתְעַוְּתָה –

   דּעְתִּי – כִּי תִישַׁר –

   אֶעֱשֶׂה תְפָרִים – מַאֲמַץ-מַלְכָּה

   לֹא יַסְמִיק לְהוֹדוֹת "שֶׁלִּי הֵם" –

  

   שׁוּלַיִם – כֹּה דַקִּים, אֶצְבְּעוֹת-אֲצִילָה

   לֹא תִמְצֶאנָה הַכֶּפֶת הַטָּמִיר –

   מִכְפָּלוֹת – עֲדיִנוֹת-הִסְתָּרְגוּת –

   כְּמוֹ נְקֻדָּה-נְקֻדּוֹתָיִם –

 

   הַנִּיחוּ אֶת מַחֲטִי בַּמַּעֲנִית

   שָׁם הִרְפֵּיתִי מִמֶּנָּה –

   תְּכִיפוּתַי הָעֲקַלְקַלּוֹת אוּכַל-אֲיַשֵּׁר

   עֵת אֶגְבַּר –

 

   עַד אָז – בְּחָלְמִי שֶׁהִנְנִי תוֹפֶרֶת,

   אַעֲלֶה הַתֶּפֶר הֶחְטֵאתִיו –

   קָרוֹב-קָרוֹב – כָּכָה אֲנִי – בִּשְׁנָתִי –

   עוֹד אֲדַמֶּה שֶׁאֲנִי תוֹכֶפֶת –

 

3.

   הֲדָרָה לָאֵל עַל יֵשִׁים מִתְנַמְרְרים...

   כֶּל אֲשֶׁר הֵם הָפְכִּיִּים, מְקוּרִיִּים, נְדִירִים, מוּזָרִים

                                                                                    (הופקינס)

חיבה יתרה נודעת מאמילי דיקינסון ליצורי-טבע משונים ו"יוצאי דופן" כביכול.  והרי תגובתה לעטלף:    

   הָעֲטַלֵּף הוּא כְּתַמְתַּם, קְמוּט-כְּנָפַים –

   כְּחֵפֶץ חִוַּרְיָנִי –

   וְלֹא מִזְמוֹר נָסוּךְ עַל שְׂפָתָיו –

   אוֹ לֹא לִתְפִיסַת-אֹזֶן.

 

   מִטְרִיָּתוֹ הַגַּמָּדִית, חֲצוּיָה לְחֵן עַתִּיק.

   מַתְוֶה בָּאֲוִיר

   פְּלַג-קֶשֶׁט, כָּמוֹהוּ סָתוּם, סוֹדִי –

   פִּילוֹסוֹף בְּגִלּוּפִין:

 

   מִמָּה רָקִיעַ מְשֻׁגְרָר –

   מִמַּה זְּבוּל-עָרְמָה –

   מְיֻפֵּה-כֹּחַ לְאֵיזוֹ רִשְׁעוּת

   בְּחֶסֶד מְרֻסֶּנֶת –

 

   לְיוֹצְרוֹ חֲכַם-הַתַּחְבוּלוֹת

   לֹא נַמְעִיט תִּהִלָּה –

   אַךְ לְהֵיטִיב, הַאֲמִינוּ לִי,

   זָרֻיּוֹתָיו.

ועל הפטרייה אימרתה:

"הפטרייה היא ננסית בצמחים – בערב היא לא-עוד – בבוקר באוהל שמרקעי נעצרת – כאילו שם לעד תעמוד – גם כי כל עידן-חייה – קצר משהיית-נחש – ומקמשון חָפוּז.

"להטוטנית בדשאים – תמצית של אליבּי – כמו בועה תקדִים-בוא – וכמו בועה תחלוף –

"מרגישתני כי נעים לעשב – שזו לסירוגין תבוא – בת-במתגנבים של קיץ פקוח-עין.

"אילו לתולדה פנים נואצות, או לוּא ביכולתה החרים נפש – אילו בתולדה משומדת נמצאה – הפטרייה היא-היא".

וזאת על זוחל קטן ושעיר:

   יְצוּר שָׂעִיר לְלֹא כְּרָעַיִם,

   וּבְכָל-זֹאת מַה-מְּאֹד יָרוּץ!

   מַרְאֵהוּ – קְטִיפָה,

   וְגוֹנוֹ – שְׁחַמְחָם.

 

   יֵשׁ וּבָעֵשֶׂב יַעֲשֶׂה בֵּיתוֹ –

   יֵשׁ – עַל-גַּבֵּי עָנָף,

   וּמִשָּׁם הוּא נוֹחֵת בִּפְלוּסִין

   עַל אָדָם עוֹבֵר!

 

   כֹּל זֹאת בַּקָּיִץ,

   וְאוּלָם, עֵת רוּחוֹת מְטִילִים בֶּהָלָה

   בְּקֶרֶב עַמְמֵי-הַיַּעַר,

   הוּא מְסַגֵּל לוֹ, דִירַת-אֵטוּן

   וּמִתְגָּאֶה בְּמֶשִׁי תָפוּר!

 

   אֲזַי, יְפֵהפֶה מִכָּל גְּבֶרֶת,

   הוּא גָח בָּאָבִיב!

   נוֹצָה לְכָל כָּתֵף!

   כִּמְעַט לֹא תַכִּירוּהוּ!

 

   בְּפִי בְּנֵי-אָדָם זַחַל כִּנּוּיוֹ!

   בִּלְשׁוֹנִי-אָנִי – אַךְ מִי אֲנִי

   שֶׁאֲגַלֶּה אֶת סוֹד-הַיִּפְעָה

   אֲשֶׁר לַפַּרְפָּר!

בכאן שיחה על הנחש, שהמשוררת שמה אותה בפי איש:

"בריון רצוּעי מזמן לזמן בעשב רוכב – ייתכן כי פגשם בו – לא כן?   רחש-בואו – פתאומי!

"העשב נחלק כמו במסרק – מתגלה מוֹט בּרוֹד – ואז נסגר לרגליכם ושוב נפתח, מכם והלאה –

"פדן בוֹצי יחבּב – ריצפה קרירה מלהצמיח דגן – ואני בעודי נער, ויחף – לא אחת בצהריים עברתי על-פני מה שנראה לי כשוט מצליף, והוא מתפתל-מתרומם מול השמש – ובהתכופפי לאחוז בו, התכווץ קפלים-קפלים, וחלף –

"יש אזרחי-טבע שאני מכירם, והם אותי מכירים – כלפיהם ארגיש פעימה של לבביות –

"אבל בריון זה, מעולם לא פגשתיו – אחד אני בחבורה, ואחד לבדי – מבלי נשימה-לחץ ואפס בעצמות".

(אֶפס – נקודת-קפאון במדחום).

מחמישה שירים שכתבה אמילי על העכביש, יובא כאן אחד.  מי שרוצה, ימצא בזה משל כנגד בן-אדם, טווה מסכת-חייו מן אי-היות בטרם התרקמו ברחם ועד אי-היות אחרי הסתלקו; ואולי גם כנגד אימפריה, אשר לשעה היסטורית היא מרחיבה גבולותיה – ובבוא-עיתה נמחקת:

   הָעַכָּבִישׁ מַחֲזִיק פְּקַעַת-כֶּסֶף

   בְּיָדַיִם חֲבוּיוֹת –

   וּכְרַקְּדוֹ רַכּוֹת בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ,

   חוּטֵי-פְּנִינִיָּה יַתִּיר –

 

   בְּאֻמָּנוּת תְּלוּיָה-עַל-בְּלִימָה,

   מֵאַיִן אֱלֵי אַיִן שֶׁזֶר יִשְׁזֹר –

  תּוֹךְ זְמַן-מְעָט בִּמְקוֹם טַפִּיטֵינוּ

   אֶת שֶׁלּוֹ יִפְרֹשׂ –

  

   בְּשָׁעָה אַחַת יְרוֹמֵם-לוֹ בְּאַדִּיר

   יַבָּשׁוֹת-שֶׁל-זֹהַר –

   אֲזַי הוּא נִתְלֶה בְּרִפְיוֹן

   מִן הַמַּטְאֲטֵא שֶׁל בַּעֲלַת-הַבַּיִת –

   וּגְבוּלוֹתָיו שְׁכוּחִים.

 

.4

פרחים גידולי-ידיה, ופרחי-בר העולים מאליהם בכל חלקת-אדמה חשופה לשמש וגשם, היו מראשי משיבי-נפשה של אמילי דיקינסון.  אכן, בשירתה היתה כאחת מהמונם, צנועה ומשתובבת, כבושה ומתהוללת, אך תמיד ביופי.     באקראי, נברך על שלושה-ארבעה משירי-הפרחים שלה:

                                             ...דַּאפוֹדִילוֹת

   הַבָּאוֹת בְּטֶרֶם הַסְּנוּנִית תָּעֵז, וְצָדוֹת

   רוּחוֹת-מַארְס בְּתִפְאָרֶת: סְגָּלִיּוֹת עֲמֵמוֹת

   אַךְ מֵעַפְעַפֵּי עֵינֵי יוּנוֹ מָתָקוּ,

   אוֹ מִנְשִׁימַת פִּי קִיתֶרֵיאָה

 

   בַּאֲשֶׁר הַדְּבוֹרָה יוֹנֶקֶת, שַׁם אִינַק אֲנִי

                                                            (שכספיר)

הנה, דרך  אירוטית של דבורה בפרח:  

"דבורה-זכר את רכבּוֹ-קלל הסיע אל ורד-נקבה.  ביחד נחתוּ – כי הוא עצמו רכבּו היה.  בּת-הוורדים קיבלה את ביקורו בשאננות גלויית-לב – לא מנעה אף סהרון אחד שלה מחמדנותו.  הגיע רגע-ייחודם לרוויונו – לא נשאר לו אלא לנוס; לא נשאר לה  אלא שפל-רוחה".

ומן אירוטיקה כללית אל צערה הפרטי שלה:

   רוֹעָה אֲנִי פְּרָחַי-לְמַעַנְךָ –

   נֶעְדָּר נוֹהֵר!

   תִּפְרֵי-אַלְמֹג אֲשֶׁר לַפוּכְּסִיָּה שֶׁלִּי

   נִפְרָמִים – בְּעוֹד הַזּוֹרַעַת – חוֹלֶמֶת –  

   גֵּרַנִיוֹנִים – מִתְגַּוְּנִים – וְצוֹפִים –

   מַרְגָּנִיּוֹת מָכוֹת – תִּנְק­ֹדְנָה –

   צַבָּרָה שֶׁלִּי – מְפַלֶּגֶת זְקָנָהּ

   לְגַלּוֹת צַוָּארָהּ –

 

   צִפָּרְנִים – מַטִּים כּוֹסוֹת-בָּשְׂמָם –

   וּדְבוֹרִים – גּוֹמְעוֹת –

   יַקִּינְטוֹן – הִצְנַעְתִּיו –

   מוֹצִיא רֹאשׁ פָּרוּעַ –

   וְנִיחוֹחִים נִשְׁפָּכִים

   מִבַּקְבּוּקִים – כֹּה זְעִירִים –

   פֶּלֶא אֵיךְ הֵכִילוּ –

 

   וַרְדֵי-כַּדּוּר – שׁוֹבְרִים עַלְעֲלֵּיהֶם-אֵטוּן –

   עַל רִצְפַּת  גִּנָּתִי –

              רַק – אַתָּה – לֹא שָׁם –

   טוֹב לִי לוּ נָשְׂאוּ

   לֹא-עוֹד זְהוֹרִיתָם –

 

   פֶּרַח – בַּת-שֶׁלְּךָ – עַלִּיזָה –

   וַאֲדוֹנָהּ – הַרְחֵק !

   לֹא לְשִׁבְחִי הוּא –

 

   אָגוּרָה בְּגָבִיעַ – אֲפֹרָה –

   מַה צְּנוּעָה – תָּמִיד –

   מַרְגָּנִיתְךָ –

               שָׁם  עֲטוּפָה לְמַעֲנֶךָ!

השגיחה המשוררת בקטון-פרחים, אשר דווקא בצרה וכפור השפיע תפארתו לעולם, וראתה תקווה לאחריתה שלה:

   אֱלֹהִים עָשָׂה יְרוֹאָר קָטָן –

   וַיִשְׁאַף לִהְיוֹת וֶרֶד –

   נִכְשַׁל – וְהַקַּיִץ מִלֵּא פִּיו צְחוֹק –

   וְאוּלָם עַל סַף בּוֹא הַשְּׁלָגִים 

 

   קָם יְצוּר אַרְגְּמָנִי

   אֲשֶׁר לִבֵּב אֶת כָּל הַגְּבָעוֹת –

   הַקַּיִץ חָפָה מִצְחוֹ –

   וְלַעַג נִשְׁתַּתֵּק –

  

   כְּפוֹר הָיָה תְנַאי-חַיָּיו –

   צֶבַע-צוֹר לֹא אָבָה בּוֹא

   עַד שֶׁהַצָּפוֹן –  אוֹתוֹ הֵעִיר –

   הַבּוֹרֵא, הַאִם אֶפְרַח אָנֹכִי?

 וכדרך ששׂמוּ מקוּבּלים את תבנית גוף-האדם תרשים לבניין-הרזים של עולמות וספירות, כן עשתה אמילי דיקינסון את פרח-הלילך דוגמא למלוא-היקום שבמטוחווי-עינינו, אף הוא התגלות כבוד-אל:

   הַלִּילָךְ הוּא שִׂיחַ קַדְמוֹן

   אֲבָל קַדְמוֹנִי מִכָּךְ

   הוּא הַלִּילָךְ הָרְקִיעִי

   עַל הַגִּבְעָה הַלַּיְלָה –

   הַשֶּׁמֶש הַצּוֹלֵל בְּאָרְחוֹ,

   פֶּרַח-הַשְּׁקִיעָה,

   מַצִּיג אֵת הַהוּא צֶמַח-הַצְּמָחִים

   לְהִסְתַּכְּלוּת – לֹא לְמַגָּע –

   כּוֹתַרְתּוֹ הוּא הַמַּעֲרָב –

   הַגָּבִיעַ הוּא הָאָרֶץ –

   זֵרְעוֹנֵי-הַהֶלְקֵט הַמְצֻלְהָבִים – הַכּוֹכָבִים –

   מַדָעַן-הָאֱמוּנָה

   מֶחְקָרוֹ זֶה-אַךְ הֵחֵל –

   לְמַעְלָה מִן הַתֵּזָה שֶׁלּוֹ

   הַפִּרְחִיָּה, בַּל-תְּעֻרְעַר

   גְּלַל הָאֲנָלִיזָה שֶׁל הַזְּמָן –

   "עַיִן לֹא רָאֲתָה" אוּלַי

   מַהְלְכִים לוֹ בְּקֶרֶב סֻמָּאִים.

   אֲבָל חָלִילָה שֶׁהִתְגַּלּוּת

   עַל יְדֵי תֵזוֹת תְּאֻכָּב.

 

5.          

   מִסָּבִיב לִי צִפֳּרִים נִתְּרוּ, שִׂחֵקוּ,

   מַחְשְׁבוֹתָם לֹא אוּכַל שַׁעֵר,

   אַךְ כָּל זִיז קַל שֶׁבְּקַל, אֵין חֵקֶר,

   דְבֵקוּת-שֶׁל-עֹנֶג דִּבֵּר.

                                                (וורדסוורת)

מעולם שימשו הציפורים סמל להתרוממות רוח-האדם, למעוף-דמיון וכוח-זימרה אשר למשוררים.  מתוך מיזוג סגולות אדם עם סגולות עוף-כנף קם הציור על מלאכים מזמרים "קדוש".  פסוק-תהילים במליצת כפל-לשון מזהה כוכבי-בוקר עם בני-האלוהים לגבי רינה ותרועה.

כוכב-מלאך, פייטן, ציפור – אין לרינתם שום פשר אלא לפי האוזן הסופגת אותה.  והיא שאמרה אמילי בהירהור-שיר:

   לִשְׁמֹע זִמְרַת זַהֲבָן

   אוּלַי דָּבֶר פָּשׁוּט הוּא –

   אוֹ רַק אֱלֹהִי.

 

   זֶה לֹא מִן הַצִּפּוֹר –

   הִיא אַחַת תְּשׁוֹרֵר, בֵּין לְלֹא-שׁוֹמֵעַ

   וּבֶין לִפְנֵי הָמוֹן –

 

   מַהוּת טִיב הָאֹזֶן

   הִיא הַמַּלְבִּישָה אֶת-תִּשְׁמַע

   בְּקוֹדֵר, אוֹ קוֹרֵן.

 

   וּבְכֵן, אִם רֹן-קֶסֶם יִהְיֶה

   וְאִם לֹא-כְלוּם,

   הַכֹּל הוּא מִבִּפְנִים.

   "הַנִּגּוּן הוּא בָּעֳפִי-הָעֵץ,"

   נְאוּם הַסַּפְקָן אֵלַי –

   "לֹא, אִישִׁי, בְּךָ הוּא!"

ועתה – הסתכלות המשוררת בציפור, אולי בתוך גינתה:

   צִפּוֹר צָעֲדָה בַּשְׁבִיל –

   לֹא יָדְעָה כִּי אֲנִי צוֹפָה –

   נָשְׁכָה תוֹלַע-חַכָּה לַחֲצָאִין

   וְאָכְלָה אֶת הַבַּחוּרוֹן – נָא.

 

   אָז גָּמְעָה אֵגֶל-טַל

   מֵעֲלֵה-עֵשֶׂב נוֹחַ –

   וְאָז קָפְצָה הַצִּדָּה אֶל הַקִּיר

   לָתֵת מַעֲבָר לְחִפּוּשִׁית –

 

   הֵצִיצָה בְּעֵינַיִם פְּזִיזוֹת

   אֲשֶׁר אָצוּ סָבִיב-סָבִיב –

   נִדְמוּ לִי כְּתוֹרֵי-זְגוּגַית נִפְחָדִים –

   הֵנִיעָה אֶת רֹאשָׁהּ-קְטִיפָה

 

   כְּמוֹ מֵחֲשַׁשׁ סַכָּנָה, בִּזְהִירוּת

   הִצַּעְתִּי לָהּ פֵּרוּר –

   וְהִיא בִּדְּרָה נוֹצוֹתֶיהָ

   וְהַבַּיְתָה הִפְלִיגָה בְּרֹךְ

 

   רַב-יֶתֶר מֵאֲשֶׁר מְשׁוֹטִים, גּוֹזְרֵי יָם

   טְהָר-כֶּסֶף מִלְּגַּלּוֹת תֶּפֶר –

   אוֹ פַּרְפָּרִים מִגְּדוֹת-צָהֳרַיִם

   צוֹלְלֵי לְלֹא-שִׁכְשׁוּךְ בְּעֵת יִשְׂחָיוּ.

ציפור הומיה הוא כינוי לשאֵרה אמריקנית של משפחות הציפורים היונקות נופת-פרחים תוך כדי רחפן באוויר מבלי אחיזה.  נציגתן בגינות-ארצנו היא הצוּפית.  הצופית היא אטוּפת-שחור.  אלא שהשחור שלה לרגעים נראה כאילו הוא מבריק במין ירקרק מתכתי חמיק.  הציפור ההומיה נעלסת בכל צבעי-הקשת, ובעת שֶחרטומה הדק תחוב בלב-פרח, כנפיה המפרפרות משמיעות  קול-המיה מוסיקאלי; מכאן שמה.

שני שירים חיברה אמילי לכבוד הציפור ההומיה, והנני למסור בלשוני (אודה, מתוך פשיעה באחדות המוחלטת שהשיגה כאן בין צליל לפשר) את תכנו של הקטן והמרוכז שבשניים.  בזה קומץ שורות-השיר, אין גוף-הציפור מוזכר כלל.  מה שנתפס בעין ובמלה, הוא רושם הפזיזות בפרוֹש הציפור מן השיח המלבלב ורושם הסערה הקטנה שהיא מניחה בניצני-השיח:

   חָרִיץ שֶׁל חֲמַקְמַקּוּת

   עִם גַּלְגַּל מִסְתַּחְרֵר –

   תְּהוּדָה שֶׁל אִזְמָרַגְּדְּ

   זִנּוּק תּוֹלַעַת-שָׁנִי –

   וְכָל נִצָּן עֲלֵי-הַשִּׂיחַ

   רֹאשׁוֹ הַסָּתוּר מְתַקֵּן –

   הַדֹּאַר מִתּוּנִיס, מִן הַסְּתָם.

   רְכִיבַת-בֹּקֶר קַלָּה.

תוּניס מסמלת מקום רחוק ורומאנטי, הציפור מביאה חדשות-פלא משם כאילו ממרחק-מעט.

6.

   וּמָה הַמַּחֲשָׁבֶת?  הַמָּוֶת

                                                (שניאור)

   בּוֹאָה, מָוֶת חָמִיד וְחַנּוּן

                                                (וויטמאן)

בצורות מקוריות, מתוך גישות רבות-אנפין, הוגה שירת-אמילי במוות: ההתכוננות לקראתו, רגעי הגסיסה, מנוחת-הקבר, התמיהה על אחרית-הנשמה בחיק שדי.

באַחד-דמיונותיה של המשוררת מופיע המוות כרכּב אדיב, המזמין אותה לנסיעה במרכבתו, ויחד הם עוברים על-פני מראות עיר ושדה, עד שהם מגיעים אל גבשוש-עפר המתרומם מעט מעל-פני שטח-הקרקע – הוא הנועד להיות לה מעון-קבע:

"מפני שלא יכולתי לעצור בשביל המוות – הוא בטובו עצר בשבילי – במרכבה ישבנו רק אנחנו לבדנו – ואלמוות.

"לאט נסענו – הוא לא ידע חופזה, ואני גנזתי עמלי וגם מרגועי, מפני אדיבותו.

"עמדנו לפני בית-הספר, שם נאבקו ילדים בדרוֹר-הצהריים – במעגל – עברנו על-פני שדות-דגן סקרניים – עברנו על-פני שמש שוקע –

"או, ניתן להיאמר, הוא עבר על-פנינו – טללים ירדו, רוטטים וקרירים, כי רק קוּרים קלים – שמלתי, רדידי – רק משי דק.

"עמדנו לפני בית, דמותו – תפיחה של אדמה – ּהגג כמעט שלא נראה – הכּרכּוֹב – מתחת פני הקרקע –

"מני אז – זמן מאות-בשנים חלפו – ובכל-זאת הוא מורגש קצר מאותו היום, בו ניחשתי לראשונה כי הסוסים מכוונים ראשיהם – אל הנצח".

עין של אשה גוססת, המתרוצצת סביב על-פני החדר, מה היא מבקשת לראות?... מיתמהה המשוררת:

"ראיתי עין גוססת רצה סביב-סביב בחדר –  נדמתה כמחפשת מה – ואז בעירפול מוקדרת – אזי, בריתוך נעצמת –  מבלי גלות מה-דבר – לברכה היה, אילו ניתן ניתן לנו לראותו".

בבית-הקברות ביום-שלג –  הרהור:

 

   שֶׁלֶג אֲשֶׁר תַּחַת רֹךְ-קָרָתְךָ

   מְתֵי-מְעָט אֲשֶׁר מֵעוֹלָם לֹא שָׁכָבוּ,

   מוֹצְאִים בְּחֹרֶף זֶה רֵאשִׁית-מְנוּחָה לָמוֹ –

   הִשְׁבַּעְתִּיךָ:

 

   הֶרֶב-הַעֲשֵׁר שְׂמִיכָתְךָ עַל הֶחָבֵר

   זֶה כֹּה-חָדָשׁ נְדַבְנוּהוּ

   מֵאֲשֶׁר עַל יְצוּר מִכְּבָר מְאֻקְלָם לָךְ –

   הַאִם כֵּן תַּעֲשֶׂה, שֶׁלֶג קְשֵׁה-דִין?

 כמו בחלום-אימים מדמה היא בנפשה איך היא עצמה תרגיש את המוות כי יבואָה:

   הִרְגַּשְׁתִּי הַלְוָיָה בְּמֹחִי, וּמִתְאַבְּלִים

   אָנֶה וְאָנָה דָרְכוּ דָרוֹךְ-דָרוֹךְ – עַד נִדְמָה

   כִּי תְבוּנָתִי נִפְרֶכֶת-נִשְׁבָּרֶת –

 

   וְאַחֲרֵי שֶׁנִּתְיַשְּׁבוּ כֻּלָּם, טֶקֶס-אַשְׁכָּבָה כְּמוֹ תֹף

   הָלַם הָלוֹם-הָלוֹם – עַד חָשַׁבְתִּי

   שַׂרְעַפַּי קוֹפְאִים הָלוֹךְ וְקָפוֹא

 

   אֲזַי שָׁמַעְתִּי, מְרִימִים אָרוֹן

   וְשׁוּב חוֹרְקִים עַל גַּבֵּי נִשְׁמָתִי

   בְּהָהֵם מַגְּפֵי-עוֹפֶרֶת, וְאָז הִתְחִיל

   מְלֹא-הֶחָלָל לְצַלְצֵל

   כְּאִלּוּ כָּל הָרָקִיעַ – פַּעֲמוֹן

 

   וְהַהֲוָיָה – כֻּלָּהּ אֹזֶן אַחַת

   וַאֲנִי וּדְמָמָה – מִין גֶּזַע נָכְרִי

   טָרוּף, בָּדָד, פֹּה –

 

   וְאָז נִשְׁבַּר קֶרֶשׁ בְּרִצְפַּת-שִׂכְלִי

   וַאֲנִי נָפַלְתִּי מַטָּה-מַטָּה

   וְעִם כָּל צְלִילָה וּצְלִילָה

   פָּגַעְתִּי בְּעוֹלָם-עוֹלָם

   וְלֹא יָסַפְתִּי דַעַת – אָז.

תמונת-דמיון אחרת לאורח-המוות אשר יפקדנה:

   זִמְזוּם-זְבוּב הֶאֱזַנְתִּי – עֵת גָּוַעְתִּי –

   הַדְּמָמָה בְּתוֹךְ הַחֶדֶר

   דָּמְתָה לַדְּמָמָה בְּתוֹךְ הָאֲוִיר

   בֵּין גַּעַשׁ-סַעַר לְגַעַשׁ-סָעַר.

 

   הָעֵינַיִים מִסָּבִיב עַד יְבֹשֶׁת נִסְחֲטוּ –

   וּנְשִׁימוֹת אָזְרוּ עֹז

   לִקְרַאת הָעִיטָה הָאַחֲרוֹנָה – כְּשֶׁהַמֶּלֶךְ

   יוֹפִיעַ עַיִן-בְּעַיִן – בַּחֶדֶר –

 

   צִוִּיתִי עַל שְׁמוּרֵי-נְכָסַי – הִנְחַלְתִּי

   מַה-חֵלֶק מֵעַצְמִי

   הוּא בַּר-הַנְחָלָה – וְאָז נִהְיָה

   אֲשֶׁר זְבוּב נִתַּחֵב

 

   בְּזִמְזּום כָּחֹל, מְפֻקְפָּק, כֹּושֵׁל

   בֵּינִי וּבֵין הָאוֹר –

   אֲזַי חָשְׁכוּ הַחַלּוֹנוֹת – וְאָז

   לֹא יָכֹלְתִּי רְאוֹ לִרְאוֹת.

אחרי הסתלקה, מי יכבד בקמצוץ-גריסין את הציפורים החביבות, אורחות-גינתה?  מי יושיט פירור-לחם לאדום-החזה החוזר ממסעיו עם אביב?  והיא מצווה על אחות או שאֵרה:

   אִם לֹא אֶהְיֶה בַּחַיִּים

   בְּעֵת בּוֹא הָאַדְמוֹנִים,

   תְּנִי לְהַהוּא עֲנוּב-הַזְּהורִית

   פֵּרוּר – לְזִכְרִי.

 

   אִם לֹא אוּכַל לְהוֹדוֹת לָךְ

   מִפְּנֵי שֶׁאַעֲמִיק שֵׁנָה,

   תֵּדְעִי, עֲמֵלָה אֲנִי לַעֲשׂוֹת כֵּן

   בְּשִׂפְתוֹתַי-שָׁחַם.

שַחם, וכן שאר לשונות-אבן – שיש, בהט פורפיר, – משמשות לאמילי דיקינסון להורות על קפאון מוחלט, שתיקה עולמית.

 

7.

   כִּי אֹזֶן מִלִּים תִּבְחָן וְחֵךְ יִטְעַם לֶאֱכֹל

                                                            (איוב ל"ד)

 

   שְׁחוֹרוֹת וּלְבָנוֹת כַּנְפֵי הַזְּמָן...

   גֹּבַהּ-הַר וְעֹמֶק-יָם

   אִזּוּן חָרֵד לָעַד שׁוֹמְרִים:

   תְּמוּרוֹת-יָרֵחַ וּתְנוּדוֹת-גַּל

   קְרַב כָּפָן-אֶת-שׂבַע מְשַׁקְּפוֹת

                                                            (אמרסון)

 

כלל בפיסוק האנגלי:  אין נותנים אות רבּתי בִראש מלה שבאמצע פסוק, אלא-אם-כן היא שם-עצם פרטי,  פותחת שורה שבשיר או משמשת לכינוי-אלהוּת.  אמילי מורדת בכלל הזה.  נוהגת היא פזרנוּת יתירה באוֹתיות רבּתיוֹת.  בשיריה תמצאו אותן בראשיתן של מלות-קשר זעירות כגון: גם, אולי, אם; בתחילת שמות-עצם פשוטים ותארי-שמות; בראש מוּפשטוֹת כגון צדק, חסד, שאיפה.  מה רבותא מוצאת היא בכך?  על-ידי אות רבתי הופכת היא דוממים למוֹ אישים, מופשטות ותיבות-קשר למוֹ יֵשים קונקרטיים.  ובהתאם לאותו אורח-מחשבה, מלוּבּשים אצלה כמה שירים בצורה הגדרה: אמונה היא... גן-עדן הוא... ראוותנות היא... תהילה היא... תמיהה לא-דווקא ידיעה היא... אתמול הוא היסטוריה... קומץ-דוגמאות:

 

   מִי הוּא הַמִּזְרָח?

   הָאִישׁ הַצָּהֹב

   אֲשֶׁר לוּ נִתַּן לוֹ, אַרְגְּמָנִי הָיָה –

   וְהוּא הַשֶּׁמֶשׁ מַכְנִיס.

 

   מִי הוּא הָמַּעֲרָב?

   אִישׁ-הָאָרְגָּמָן

   אֲשֶׁר לוּ נִתַּן לוֹ, צָהֹב הָיָה –

   בַּחֲזָרָה מוֹצִיאֵהוּ.

 

פעמיים ועוד פעם – בזמנים שונים – ניסתה לתפּוס ברשת-הגדרה את התקווה, זוֹ נחמת האדם האחרונה לאחר ששולחו בו כל המדווים והפוּרענויות שבתיבת-פּאנדורה.

הגדרה מכונאית:

"תקווה היא אמצאה מוזרה – פאטנט' של הלב – פועלת בלי הפסק, אך לעולם לא מתעייפת עד אפיסת-כוחות –

"על זה האביזר החשמלי מאוּם לא ידוע,  אך התמד-המרץ שלו, היחיד-במינו, מנהיר את כל אשר לנו".

הגדרה פיסיאולוגית:

"תקווה היא רעבתנית ערמומיה, מאכלה – היפה, אך בדקוה מקרוב – מה ציימנית היא!

"שלה – שולחן-הברכה, אליו תסב רק נפש אחת – וככל שהיא מרבה לבער, אותה ּהּכמות נשארת".

ולבסוף, דימוי לציפור:

 

   תִּקְוָה הִיא בַּעֲלַת-הַנוֹצָה

   זוּ בַּנְּשָׁמָה תִשְׁכֹּן –

   שָׁרָה הִיא אֶת הַנִּגּוּן בְּלִי הַמִּלִּים,

   וְאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת מִשִּׁיר –

 

   רִנָּתָהּ מָתַי תִּמְתַּק בְּיוֹתֵר?

   עֵת בִּסְעָרָה תָסְכַּת – וְקָשָׁה-מָרָה תְהִי הַסּוּפָה

   אֲשֶׁר תּוּכַל תַּכְלִים אֶת הַצִּפּוֹר הַקְּטַנָּה,

   זוּ כֹּה רַבִּים חִמֵּמָה.

 

   שְׁמַעְתִּיהָ בַּאֲרָצוֹת קָרוֹת-מִקֹּר –

   וְעַל יַמִּים זָרִים-מוּזָרִים –

   וּבְכָל אֵלֶּה, גַּם בְּעֹצֶם-מְצוּקָה,

   מֵעוֹלָם לֹא בִּקְּשָׁה פֵּרוּר – מִמֶּנִּי.

 

בתורת קורא נהנה, די לי בטעם הכללי של השורות הבאות במקורן; בתורת מתרגם, הכרח לי להתחקות אחר הסממנים אשר יחד נמזגו כאן: חכליל-בּושה בלחיה של צעירה תמה – אלמנטאלי במשמעות מטיב יסודות-בראשית – סצינה במובן של מעמד בהצגה תיאטראלית:

 

   בּוּשָׁה הִֹיא רָדִיר שֶׁל וְרוֹד

   בּוֹ נַעֲטֹף הַנְּשָׁמָה

   לְשָׁמְרָהּ מֵעֵינַיִם מְזַהֲמוֹת –

   צְעִיף שַׁחַר-הָעוֹלָם,

   תּוֹרִידֵהוּ תּוֹלָדָה חַסְרַת-יֶשַׁע

   כְּהֵהָדְפָהּ אֶל מַעֲמָד

   הַשָּׂנוּא עַל תְּמִימוּתָהּ –

   בּושָׁה הִיא הַגָּוֶן הָאֱלֹהִי.

 

אצל אמילי, מה שאנו קוראים "טבע" מתואר בלשון-נקבה.  על-כן אני נזקק פה למלה המנדלאית "תולדה".  והנה, עוד לקיחה מהגדרותיה:

 

   הַתּוֹלָדָה, הִיא אֲשֶׁר אָנוּ רוֹאִים –

   הַגִּבְעָה – אַחַר-הָצָּהֳרַיִם –

   סְנָאִי – לִקּוּי-חַמָּה – דְּבוֹרַת-בָּר –

   לֹא – הַתּוֹלָדָה הִיא שְׁמֵי-עֵדֶן –

  הַתּוֹלָדָה הִיא אֲשֶׁר אָנוּ שׁוֹמְעִים 

   צִפּוֹר-הָאֹרֶז – הַיָּם –

   רַעַם – הַצְּרָצַר –

   ל­א – הָתּוֹלָדָה הִיא הַרְמוֹנִיָּה –

   הַתּוֹלָדָה, הִיא אֲשֶׁר אָנּו יוֹדְעִים --

   אַךְ אֵין לָנוּ אֳמָנוּת לְהַגִּיד –

   כֹּה עֲקָרָה הִיא חָכְמָתֵנוּ  

   מוּל פַּשְׁטוּתָהּ.

 

שיר אחר שבו היא נוקטת חריזה שיגרתית, חרזתיו פעם גם אנוכי, כך:

 

   הַצְלָחָה תִמְתַּק רַב-יֶתֶר

   לְלֹא זָכוּ הַצְלִיחַ:

   יַעֲמֹד עַל טַעַם נֹפֶת

   רַק צָמֵא בַּצְּחִיחַ.

 

   מִכָּל חֵיל-הָאַרְגָּמָן,

   הַיּוֹם הַדֶּגֶל כּוֹבֵשׁ,

   אֵין אַף אֶחָד, כֹּה-בָּרוּר

   יֵיטִיב נִצָּחוֹן לְפָרֵשׁ,

 

   כְּמוֹ הַלָּז, מוּבָס, גּוֹוֵעַ,

   וְעַל אָזְנוֹ הַחֲדֵלָה, מֵרָחוֹק

   בּוֹקְעִים צְלִילֵי-הַיְשׁוּעָה –

   בְּהִירִים – בְּמַר-מָעוֹק –

 

אף הוספתי לו הסבר "למי שאינו רגיל לסיגנונה הדחוס של א.מ.", ואעתיקו כאן:

חיל-הארגמן – צבא טבוּל-דם; הדגל כובש – לוכד את הדגל, כלומר את המבצר הראשי, של האויב; אזנו החדלה – שכּוחַ שמיעתה נפסד ואוזל; במר-מעוק  החייל הגוסס, תוך כדי עוצם-ענוּתוֹ, תופס בחריפוּת אדירה-מוּאדרת את פשר תרועת-הקרן המבשרת ישע-עמו.

 

8.

   ...הִנֵּה פֵּרוּ הָעֲשִׁירָה

   וְשֶׁם בִּפְנִים, אַלּוּפִי, הֵם מִכְרוֹת-הַזָּהָב,

   אוֹפִיר אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה הָאַדִּיר

                                                            (בן ג'ונסון, "האלכימאי")

 

ראינו לעיל איך הציפור ההומיה מקנה לנו – בשיר אחד של אמילי – הרגשת "חדשות מתוניס", ואותו נוף-מרחקים מובא אלינו קרוב-קרוב, כדי "רכיבת-בוקר קלה".

שמוֹת ארצוֹת רחוֹקוֹת נפוצים לרוב בשירתה, והם מעניקים לדברים קלי-הישג בחוש או ביד – מימד אגדי.

הרי שיר שבו, נוסף על התעלול של קירוב רחוקות, היא מייחסת מרחבים לזעירוֹת ("ממלכות – רחבוֹת בטל") ומפּילה לשוֹנוֹת ממוֹן ומסחר על יצורי-טבע.

לא ידעתי פני-מי הם הפנים שבשוּרה הראשונה – של אלוהים או של אהוב אידיאלי.  העובדה שהמלה his, ביחס לפניו של הנחשק, כתובה באות זעירה, בעוד שלהלן, ביחס לציפור אחת, היא כותבת His, מטה את הכף כלפי ההשערה השניה.

 

   מֶה הָיִיתִי נוֹתֶנֶת לִרְאוֹת אֶת-פָּנָיו?

   הָיִיתִי נוֹתֶנֶת – הָיִיתִי נוֹתֶנֶת אֶת חַיַּי – כַּמּוּבָן –

   אֲבָל זֶה אֵינוֹ מַסְפִּיק!

   כַּתְּרוּ זְעֵיר – תְנוּ לִי לַחֲשֹׁב!

   הָיִיתִי נוֹתֶנֶת אֶת הַגָּדוֹל בְּצִפֳּרֵי-הָאֹרֶז שֶׁלִּי!

   וּבְכֵן, הֲרי שְׁנַיִם – אוֹתוֹ וְאֶת-הַחַיִּים!

   מַכִּירִים אַתֶּם מִי הִיא "יוּנִי" –

   הָיִיתִי נוֹתַנֶת לָהּ –

   ְורָדִים רַק יוֹם אֶחָד מִזַּנְזִבַּר –

   וּשְׁפוֹפְרוֹת-שׁוֹשָׁן – כְּמוֹ בְּאֵרוֹת –

   דְּבוֹרִים – מְלֹא-פֵּרְסָאוֹת מֵהֶן –

   מֵיצְרֵי-תְכֵלֶת,

   צִיֵּי-פַּרְפָּרִים – מְפָרְשִׁים בָּהֶם –

   וְגֵיאָיוֹת שֶׁל רַקָּפוֹת טְלוּאוֹת –

 

   עוֹד יֵשׁ לִי "מְנָיוֹת" בְּתוֹךְ "בַּנְקִים"* שֶׁל בְכוֹרֵי-

                                                                         אָבִיב –

  

  נְדֻניוֹת שֶׁל דַּאפוֹדִילוֹת – קְנֵי-בֹּשֶׂם –

   מַמְלָכוֹת – רְחָבוֹת כַּטַּל –

   שַׂקִּים שֶׁל דּוֹבְּלוֹנוֹת ** -- דְּבוֹרִים הַרְפַּתְקָנִיּוֹת

   הֱבִיאוּם לִי – מִיַּמִּים רְקִיעִיִּים –

   וְאַרְגָּמָן – מִפֵּרוּ –

 

*  shares מתפרש גם חבלים  (חלקים, כמו "חבלים נפלו לי בנעימים") וגם מניות; banks מתפרש גם גדות-נהר וגם בנקים; stocks מתפרש גם קנים-של צמח וגם שטרות-הון.  משחקי כפל-משמעות כאלה נדירים מאד בשירת המשוררת. 

** דּוֹבְּלוּן – מטבע-זהב ספרדי עתיק, חביב על שודדי-ים; והכוונה כאן לרצפית-הזהב של פרחים, מובאת על-ידי דבוֹרים מאוויר-התכלת.

 

   וְעַתָּה , הַאִם מִקְּחִי מִקַּח –

   "שַׁיְלוֹק"? אֱמֹר!

   חָתְמָה-לִי הַשְּׁטָר!

   "הֲרֵינִי מִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם

   לָהּ – הָעֲרֵבָה לִי עַל זֹאת –

   שָׁעָה אַחַת שֶׁל רְאוֹת פְּנֵי מַלְכָּהּ"!

   חוֹזֶה גִלּוּפִין –

   חֶסֶד קַמְּצָנִי –

   שְׁוִי-מַמְלַכְתִּי בְּעַד בְּרַק-אֹשֶׁר!

 

"שיילוק" האמור בזה הוא שר-הגורל או מזל-חייה.  חוץ מ"שיילוק" שכּספירי זה ואילו אזכרתוֹת בּיבּליות, לא פגשתי בכל שיריה זכר ליהודים.  רק פעם אחת ובשורה אחת בא לפני: "הבוסתן התנוצץ כמו יהודי"; וגם זה, דומני, הוא הד לדמות אצל מחזאי (סולל דרך לשכספיר) ב"היהודי ממאלטה", כּריסטופר מארלו. שם היהודי מצטייר כשטן-שבשטנים – מעין קאריקטורה לרעיון ההמוני הנבער על היהודים.  בפיו של היהודי שם מארלו את כל הבוז שהוא עצמו רחש כלפי הצביעות הנוצרית, וכלי-קודש נוצריים מוצגים באותו מחזה כנואפים ותאבי-ממון.  מה שנוגע לפסוק הנ"ל של אמילי דיקינסון, הוא זה: היהודי ההוא בציורו של מרלו מואס בכסף ובזהב, ותשוקתו רק לאבנים יקרות , שהן לדברוֹ:

 

   עֳשָׁרִים אֵין-סוֹף בַּחֲלַל-מָקוֹם מְעָט.

 

רוח של חורף מנשבת משיר שלה על התרנית, זה עץ איצטרובלי, המצוי בחבלים מזרחיים-צפוניים של ארצות-הברית וקנדה (”Truga Canadensis(.

 

   אֲדַמֶּה, הַתָּרְנִית מְאֵוָּה עֲמֹד

   עַל שׁוּלֵי שְׁלָגִים –

   זֶה הוֹלֵם פְּרִישׁוּתָהּ שֶׁלָהּ –

   וּמְסַפֵּק לְיִרְאַת-כָּבוֹד

 

   שֶׁבְּנֵי-אָדָם יְרַוּוּהָ בַּצִּיָּה

   וּבְתַלְאוּבוֹת – יְשַׂבְּעוּ

   יֵצֶר אֶל הַקַּדְמוֹנִי, הַמַּשְּמִים,

   הָאֶבְיוֹנוּת שֶׁל לַפְּלַנְדְּ –

 

   טֶבַע-הַתָּרְנִית מְשַׂגְשֵׂג בַּקָּרָה –

   חֲרִיקַת רוּחוֹת-צָפוֹן

   הִיא מְתוּקַת-תְּזוּנוֹתֶיהָ –

   מֵיטַב יֵינוֹתֶיהָ הַנּוֹרְוֶגִּיִּים.

 

   לְגִזְעֵי-אֱנוֹשׁ אֵתוּנִיִּים לֹא-מְאוּם הִיא –

   וְאוּלָם יְלָדֳים עַל הַדּוֹן

   מִתַּחַת לְסֻכּוֹתֶיהָ – מְשַׂחֲקִים,

   וּמִתְגּוֹשְׁשֵׁי הַדְּנֶפֶּר יָרוּצוּ.

 

9.

                                       ...סְגֻלָּה תִזַּל

   אֲשֶׁר בְּקֶרֶב הַחַיִּים נִסִּים תִּפְעַל,

   הָפֵץ רְכוּשׁ שָׂרִיד, עָשִׁיר מִמִּכְרוֹת-פָּז

                                                            (מילטון)

 

בטרם אפרוש מאמילי דיקינסון, אגיש עוד גרגרים אחדים מגינת-שיריה – מעין קלָיוֹת לאחר סעודה – ליהנות ולהנות. 

זקנים כי יתאמצו לחמם דמיהם הצוננים ולשכך ייסוריהם במשקה חריף וקטורת-עשן, הרי זה דבר שהדעת סובלתו; צעירים כי יזדקקו לליהוּבים מלאכותיים – הרי זה מחוץ לגדר-הטבע. 

אמילי דיקינסון ממה משׁתכרת? 

נאזין אימותה:

    

   אֶטְעַם שֵׁכָר – וְלֹא בֻשַּׁל –

   מִקַּנְקַנִּים קְרוּצֵי-דַר –

   לֹא כָל-גִּתִּים עַל-פְּנֵי הָרַיְן

   יִתְּנוּ כָּזֶה כֹּהָל.

 

   שְׁכוּרָה מִנִּי אֲוִיר אֲנִי

   וְהוֹלְלָה מִטַּל –

   חָגָה – בִּימֵי-קַיִץ לֹא-סָפִים

   מִמַּרְזְחֵי תְכוֹל נָמֵס.

 

   כְּשֶׁ"מּוֹזְגִים" – אֶת הַדְּבוֹרָה הַבְּסוּמָה

   מִדֶּלֶת הָאֶצְבָּעִית יְגָרֵשׁוּ –

   כְּשֶׁפַּרְפָּרִים עַל "כּוֹסִיּוֹתָם" יְוַתְּרוּ –

   אֲנִי עוֹד אַכְבִּיר שְׁתוֹ!

 

   עַד שְׂרָפִים יְנוֹפְפוּ כּוֹבְעֵיהֶם-שֶׁלֶג

   וּקְדוֹשִׁים אֶל חַלּוֹנוֹת יָרוּצוּ –

   לִרְאוֹת הַשַּׁתְיָנִית הַקְּטַנָּה

   נִשְׁעֶנֶת אֱלֵי שָׁמֶשׁ.

 

האם לסמים צריך אדם כדי להפליג אל ארצות-דמיון?  נאום אמילי:

 

   אֵין פְּרִיגָטָה כְּמוֹ סֵפֶר

   לְהַסִּיעֵנוּ אֶל אַרְצוֹת-מֶרְחָק

   וְאֵין אַבִּיר, יִשְׁוֶה לַדַּף

   של פּוֹאֶסְיָה דוֹהֲרָה –

 

   זֶה הַמַּסָּע לְמָךְ-בַּמָּכִים נִתָּן

    לְלֹא נֵטֶל תַּשְׁלוּם –

   מַה-חַסְכָנִי הוּא הָרֶכֶב

   הַנּוֹשֵׂא נִשְׁמַת אֱנוֹשׁ!

 

תמהונה נוכח סדרי-בראשית, שומרים חוּקם, מתבטא בהערצה ילדותית ל"אבא" שבשמיים:

 

   קַלִּילוֹת צָעַד כּוֹכָב

   אֶל מְקוֹמוֹ הָרָם –

   הִתִּירָה הַלְּבָנָה אֶת כּוֹבָעָהּ-כֶּסֶף

   מֵעַל פָּנֶיהָ הַמְטֹהָרִים –

   כָּל הֶעֶרֶב רַכּוֹת הוּאַר

   כְּהֵיכָל כּוֹכָבִי –

   "אַבָּא", סַחְתִּי לַשָּׁמַיִם,

   "הִנְּךָ כֹּה דַיְּקָנִי!"

 

חמלתה על בעלי-חיים קטנים הנדרסים מהולה אצלה בהיתול דק על ציורי-העונג ב"עולם הבא", המזומן לבני-אדם לפי תפיסת הדיותות.   זה משתקף מתוך תפילה קטנה שלה למען עכבר:

 

   אַבָּא בַּמָּרוֹם!

   תֵּן דַּעְתְּךָ לְעַכְבָּר,

   שִׁסְּפָהוּ הֶחָתוּל!

   יַחֵד בְּתוֹךְ מַמְלַכְתְּךָ

   "מָדוֹר" לָעַכְבָּר!

 

   בַּנְּעִימִים, בְּמִזְנוֹנֵי-שְׂרָפִים

   יְכַרְסֵם כָּל-הַיּוֹם,

   בְּעוֹד תְּקוּפוֹת-נְצָחִים לֹא-מַרְגִּישׁוֹת

   מִתְגַּלְגְּלוֹת וְאוֹזְלוֹת בַּקֹּדֶשׁ.

 

ומפני שיקרוֹת לי ביותר הצצוֹת-בטבע אשר למשוֹררת, יהא תיאור סערה הורסנית פאֵר-קיטועי ממלאכתה:

 

   בָּאָה רוּחַ כַּחֲצְוֹצְרָה –

   רְתֵת נָסְעָה דֶרֶךְ הָעֵשֶׂב

   וְקֹר יָרֹק מְנַבֵּא-שׁוֹאָה

   עַל-פְּנֵי הַחֹם רָכַב –

   בְּרִיחִים לְחַלּוֹנוֹת וּדְלָתוֹת שַׁתְנוּ

   כְּמוֹ בִּפְנֵי רוּחַ-רְפָאִים עֵין-אִזְמָרַגְּדְּ –

   סַנְדָּל חַשְׁמַלִּי שֶׁל גְּזַר-חֻרְבָּן

   בּוֹ בָרֶגַע חָלַף

   מֵעַל אֲסַפְסוּף מוּזָר שֶׁל עֵצִים נוֹשְׁמֵי-בִּכְבֵדוּת,

   וּגְדֵרוֹת פָּרְחוּ-נָסוּ

   וּבַאֲשֶׁר בָּתִּים הָיוּ, נְהָרוֹת שָׁטָפוּ –

   זֹאת הִבִּיטוּ אֲשֶׁר חָיוּ – בַּיּוֹם הַהוּא –

   הַפַּעֲמוֹן בְּתוּךְ הַמִּגְדָּל – פְּרָאוֹת

   אֶת הַחֲדָשׁוֹת הַמְעוֹפְפוֹת הִגִּיד –

   כֹּה-רַבּוֹת תָּבֹאנָה

   וְרַבּוֹת תֵּלַכְנָה

   וְעוֹד הָעוֹלָם קַיָּם.

 

בימי חייה הצטנעה הפיה-האשה מתהילת-שם ומחיאת-כפיים.  כותבת היא אל נפש-אחות:

 

   אֲנִי "לֹא-דָבָר!"  מִי אָתְּ?

   גַּם אָתְּ "לֹא-דָבָר"?

   וּבְכֵן, יֵשֹ זוּג מִשֶּׁכָּמוֹנוּ?

   אַל תַּגִּידִי! פֶּן יְפַרְסְמוּנוּ – דְּעִי-לָךְ!

 

   מַה-מְּשַׁעְמֵם לִהְיוֹת "מִישֶׁהוּ"

   מַה-צִּבּוּרִי – כִּצְפַרְדֵּעַ

   מַשְׁמִיעָה שְׁמָהּ – כָּל יְמֵי-יוּנִי כֻּלָּם –

   לִפְנֵי בִּצָּה מַעֲרִיצָה.

 

בשיר אחר היא מכנה צפרדע-זכר – "דימוסתינס", זה הנואם גדָל-השם; לא הספיקה המשוררת למחוא כף לנאומו הצרוד, והוא קפץ אל ירוקת-האגם ונעלם.

האידיאל שלה לנפשה היה להידמות לאותה אבן קטנה, החבוקה בחיק היקום כולו, ואין לה יצר להתייפות בפני זולתה:

 

   אַשְׁרֵי הָאֶבֶן הַקְּטַנָּה

   אֲשֶׁר בַּשְּׁבִיל בָּדָד צַעֲנַנָּהּ,

   וּלְהַצְלָחוֹת לֹא תֶחֱרַד,

   וּמִתְּלָאוֹת כְּלָל לֹא תִפְחַד;

   אֲשֶׁר מְעִילָהּ, חוּם מִן יְסוֹד-עָפָר,

   הֶעֱטָה אוֹתהּ עוּלָם, עָבָר;

   וְעַצְמָאִית כְּמוֹ הַחַמָּה,

   תִּזְהַר לְבַד אוֹ בְּתוֹךְ עַמָּהּ,

   וּמְקַיֶּמֶת גְּזֵרַת-קְדוּמִים

   בְּפַשְׁטוּת, מִבְּלִי מֵשִׂים.

 

צעננה – נדודיה, היותה נקלעת ממקום למקום, על-פי "אוהל-בל-יצען" (ישעיהו לג: כ);  צעננים – שם-עיר (יהושע יט:לג).

אבל לא עם אבני-דומייה חלקה.  בת אֶרוֹס היא וחיצים לה.  חיציה – אלה מלים, שהיא יורה אותן אל כוכב או ציפור או גון-פרח או מחזה-שחק חומק, בשביל לתפוס אותם במעופם או התנוצצותם.  אֵרוֹס וחאנאטאס – אַהב ומוות – תאומים הם; ובהתבודדה עם הירהוריה, היא אורגת מלים אשר יהלמו אופל-מוות ונצחים חולפים.

היום, כתשעים שנה אחרי לכתה, עולם עייף משיגרתיות של מסורת-כתב ומשיגרתיות של תעתועי-כתב, אין-בינה ואין-תפארת – מתרפק על טלליה הרעננים המפתיעים, הייחודיים, של המשוררת הנחבאת.

עם וואלט וויטמאן, מגמא המרחבים הכדורארציים והקוסמיים, מגושם בחיצוניותו אך רוך אימהות בו, ועיתים הוא משמיע ליריקה נובעת מלב רחמן ורגיש; עם ג'רארד מאנלי הופקינס, האמן-האומן, המפסל וגולף במלים, אף יודע להגעיש ולהסעיר אותן, בתיאום מוחלט לבשורה ולפשר הנישאים בהן – עם השניים האלה, זו "השתיינות הקטנה" היא בסוללי מסילות חדשות, בכובשי רכושים לא-נודעו – המעשירים ומפרים את תרבות-השירה כולה.  

 

- סוף -

            השירים שתורגמו לאורך המאמר:

The soul selects her own society

Wild nights! Wild nights!

Title divine is mine

The moon is distant from the sea

She sweeps with many-colored brooms

The morns are meeker than they were

The day undressed herself

Dont put up my thread and needle

The bat is dun with wrinkled wings

The mushroom is the elf of plants

A fuzzy fellow, without feet

A narrow fellow in the grass

The spider holds a silver ball

A bee his burnished carriage

I tend my flowers for thee

God made a little gentian

The lilac is an ancient shrub

To hear an oriole sing

A bird came down the walk

A route of evanescence

Because I could not stop for Death

I've seen a dying eye

Snow beneath whose chilly softness

I felt a funeral in my brain

I heard a fly buzz when I died

If I shouldn't be alive

Who is the East?

Hope is a strange invention

Hope is a subtle glutton

Hope is the thing with feathers

Shame is the shawl of pink

"Nature" is what we see

Success is counted sweetest

What would I give to see his face?

I think the hemlock likes to stand

I taste a liquor never brewed

There's no frigate like a book

Lightly stepped a yellow star

Papa above!

There came a wind like a bugle

I'm Nobody! Who are you?

How happy is the little stone

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה