_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

העתקת-דירה

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

עוד אני מגלגל דרך החול את הקופסה הגדולה והכבדה שניתנה לי מתנה משכן, ואני רואה כי העגלון כבר בא ועומד עם פרדה שלו ועגלה שלו על יד בית-דירתי.

אמרתי למלא את הקופסה ספרים, ואולם העגלון אומר: "אין צורך. מי ירים קופסה כזאת כשהיא מלאה ספרים?  מוטב שנשים את הספרים בתחתית העגלה".

והעגלה כולה תחתית , רק שני קרשים דקים משני צדדיה, ואיפה יושמו כל החפצים?

התחלנו אני והעגלון מוציאים ספרים החוצה, והתינוקות שלי והתינוקות של השכנים מתקבצים כולם ומתחבטים לרגלינו וקונדס קטן אחד כבר יושב בעגלה ומניף שוט על הפרדה.

הוי, ספרי שלי אשר אספתי ברוב עמל ובמחיר גדול במשך שנים רבות והם כל כך מעטים, והרבה מהם כבר אָבדו לי על ידי השאָלה לחבר טוב (והוא אינו טוב אם הוא שוכח את החוב האלמנטרי להשיב ספר.  ואינו דומה ספר לשאָר דברים אשר אדם יכול לקנות אחרים שכמותם בכסף.  כי בספר קשורים זכרונות, חוויות, כל סימן-עפּרון כוונה בו.  אפילו כריכה צהובה, קרועת-קצה, מעוררת רגשות.   ומוזר הוא כי דווקא בספרים, שהם חתיכות חיים אינטימיים, אין בני-אָדם נוהגים אותה הנאמנות להשיב דבר לבעליו שהם נוהגים בסכין וצלחת), על ידי וויתור ומתנה, על-ידי פריקה ממטען יתיר ערב נסיעה, לא בלי צער-פרידה.  עכשיו אלה הספרים זרוקים בערבוביה בתחתית עגלה מלוכלכת באבק, משיחות-זפת ופתותי-סיד.  בראונינג, אשר כריכתך חומה כשמך, אשר בדפיך הגיתי שנות-עלומים ארוכות, מה יהא עליך? האם תגיע בשלום אל הדירה החדשה?  את, חוברת צנומה אנארכיסטית, שבכל טלטולי וגלגולי שמרתי עליך בגלל שיר אחד שבך, "היחף" מאת ארתורו ג'יאובאניטי, ואת נוהרת מאידיאלים של  נוער, מתקוות רעננות וחמימות מימי ג'ו היל אשר נתלה, ביל הייוואוד אשר גלה, ואת נעוצה בלבי עם הדגל השחור האומר "רעב!" על עטיפתך – האם לא תישמטי מבין סדקי העגלה ?  ספר הזוהר הקטן והמנוקד, בשלושה כרכים שחורים, אשר נטפלתי אליך מבלי הבנה יתירה בך, אף-על פּי כן נדבק בי אבק-מה מסגנונך, זיו-מה מפלאיך – האם לא תיקרע ותתמרטט בערבוביה זו?  והוי, אחד העם!  שלושה כרכים אני רואה, והרביעי היכן הוא?

אני בספרים ואשתי בסירות, קנקנים, צלחות.  אולי יקרו לה ספרים יותר מכלים, ואני עתיד ליתן את הדין על חלוקת העולם בינינו.  אך ייתכן, כי אחרי רוב שימוש באלה, נקשרה נפשה בה, והיא מרגישה: "צלחת זו שאָכל ממנה חיים גרינברג את הבמקום-דגים-ממולאים שלי, ושיבּח אותם, וסיפּר אניקדוטות מבורכות שלו – מה יהא עליה עכשיו?  קדירה לבנה-מצופה זו, אשר יום-יום תפרנס את הילדים במרק-זהב, האם תצא בשלום?  פנכאות ורדרדות אלה, עם הפרח הכחול והגדול האחד בתווך, מתנת-אחות, – מכמה משתאות יצאו שלמות, מדינות באמריקה לא שברו אותן, האוקינוס האטלאנטי וים-התיכון לא פגמו בהן – והעגלה הזאת המתנדנדת עלולה לשים קץ להן.  והאשה עוטפת בזהירות כל כלי וכלי.  ואולם העגלון דוחק: "מהר, מהר!"

והוא מוציא הרהיטים הקלים והפּשוטים – רהיטי ארץ ישראל – שולחנות-עץ וכסאות-עץ לא מצובעים, ארון-בגדים, ספּות אחדות אשר השוכב עליהן בלא מומחיות מתגלגל מצד אל צד ונופל ארצה, והרדיו אשר הובא ממרחקים, ולא זכיתי לשמוע ממנו מנגינה מחוסר תיקונים.  הן זה הכל!  עוד לא.  מעולם לא ידעתי כי כל-כך עשיר אנכי.  דומה, אין קץ לשמיכות, בגדים, עטיפות, סדינים, סחבות, קרסים, ווים, ברגים ומכשירים, – איך אוספים את כל הדברים האלה, ואיך לא יאבדו בדרך?

בנה העגלון מגדל-בּבל על עגלתו, ועדיין הרכוש רב.  בּא עוד עגלון, שותפו של זה, עם עוד עגלה ועוד פרדה.  וגם הוא בנה מגדל גבוה בשמים על עגלתו שלו.  וסוף-סוף אנו יוצאים אחר שתי העגלות – התינוק בזרועות אמא, ארבעת הילדים "הגדולים" נגררים אחרינו יחפים ומוזנחים. למי היה פנאי להשגיח עליהם?

בואו וראו, שכנים, איך אברהם  יוצא כבד מדירתו!

אנו עולים לדירה החדשה, וכבר החשיך היום, ויצאה הלבנה להאיר.   העגלונים פורקים הכל על האדמה הערומה.  פה, ביתר קרבה לירקון, העפר אדום הוא ורך, שלא כחולות-הים הזגוגיות והלבנבנות.

הוי, שערוריה!  יוצאת בעלת-הבית ומודיעה כי – הדירה עדיין לא מוכנה! – "הן אמרנו לכם שלשום שאנחנו נכנסים בטח ביום השני!" – "מדוע לא באתם מקודם לבדוק?  אין לי אפילו מפתח!"

ברוך השם.  סוף-סוף נמצא מפתח, ואנו נכנסים אל דירה לא-מוכנה, הרצפה מלאָה סיד ועפר, תריסי-החלונות נצבים בתוך הבית, אין מקלחת לרחוץ הגוף מאבק.  הכניסה לבית – סכנת-נפשות מלבנים לא-סדורות.

העגלות כבר פורקו.  אומר עגלון א':  "שלם לי ואלכה".

– "ומה?  תניחו את הכל ככה על האדמה?"

– "לא אמרתם לי שיש מדרגות, קומה אחת לגובה.  אני בעל-עגלה אנכי, לא סבּל!"

ועגלון ב' ממלא אחריו:  "רחמנות על הבהמות.  רעבות הן מאָז הצהרים.  אָנו צריכים ללכת".

– "גם הילדים רעבים!  אבל אם אתם רוצים ללכת, לכו!"

אני פונה כה וכה לבקש סבּל, ואין סבּל בּשכונה.  אך העגלונים, לאחר  שהשמעתי כי אוכל להוסיף על שכרם, נכמרו רחמיהם עלי, והם התחילו מעלים את החפצים.

הושלך, הוצבר, עורבב הכל – ספרים, שמיכות, מנורות, רפואות ומאכלים, סיד ועפר –מתחת למדרגות, ועל המדרגות, ובתוך הבית החשוך (לא הספקתי להרשם לחשמל, ואין נפט בעששית).

והנה גם אנו מושלכים עם חמשה ילדים רעבים, מלוכלכים ועיפים, בתוך ערימות המטלטלין בדירה החדשה הפונה אל שיירי-הכרמים במזרח, בדרך העולה אל כפר-סומל.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה