_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פרויקט בן-יהודה זקוק לעזרתכם. לחצו כאן לפרטים.

דבר הגל על השירה העברית

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

מתוך "על המשמר", 11.11.1977

בספר "הפילוסופיה של האמנות" המהווה חלק ב' בחבור הנרחב "האסתטיקה" אשר להוגה ג'אורג וילהלם פרידריך הגל  (גרמניה 1770-1831) – נזדמן לעיני פרק צנוע-דפים ועתיר-תוכן, שכותרתו: "אמנות השגב – השירה העברית", וראיתי לעברתו למען קהל הקוראים שלנו. ודאי, הכוונה היא לשירת כתבי הקודש. תת-כותרת באותיות זעירות אומרת:

א) אלוהים בורא תבל ושליט בה; ב) העולם בן הכליון אין בו כלום מן הטבע האלוהי; ג) מעמד האדם פנים-אל-פנים מול האלוהים.

ואולם השגב האמיתי מיוצג על ידי השירה העברית. כאן, בפעם הראשונה אלוהים מופיע כרוחני לאמיתו, כישות בלתי-נראית. מאידך גיסא, תבל ומלואה, למרות כל עשירותה ותפארת-מראותיה – כשהיא לעצמה, הריהי אין ואפס לעומת ההוויה הכבירה העליונה. אין היא אלא יצירה זוטרתא, משועבדת לכוח העליון; וכל מטרת-קיומה אינה אלא כדי לגלות ולפאר הדרת כבודו.

זהו הרעיון שהוא יסוד השירה הזאת, שעיקרה השגב. בספירת היופי, הרעיון חודר דרך הישות החיצונית – והוא תמציתה ונשמתה – ומתמזג אתה להיותם אחדות הרמונית. בספירת הנשגב, הממשות הנראית שעל-ידה מתגלה האין-סוף, הריהי מושפלת לעומת הדר-כבודו. היתרון הזה, גיאות מלכותו של האין-סוף, המרחק העצום שאין לו שיעור, המבדיל בינו ובין הסופי – הוא אשר שומה על אמנות השגב להביעו. היא-היא האמנות הדתית, אמנות הקודש ברום תפארתה; מטרתה היחידה היא לפאר ולרומם את הדרת כבוד האלוהים. תפקיד זה – רק השירה ביכולתה למלאו. הרעיון העיקרי של השירה העברית הוא האלוהים בבחינת אדון- העולם. כל המחשבות המגושמות על אודות לידת דורות-החי מפנות את מקומן למען יצירה רוחנית: "יהי אור – ויהי אור". פסוק זה מורה על יצירה בניב-שפתיים, שהוא מצדו ביטוי למחשבה ורצון. ובכן יצירה לובשת פנים חדשות. הטבע והאדם לא עוד כבוד-אלים נמסך עליהם. האין-סוף הוא מנוגד לחלוטין לסופי, שלא- עוד מבלבלים אותו עם העיקר האלוהי. כמו שנהוג במושגים הסמליים של אומות אחרות. מצבים ומאורעות לובשים צורות אשר יתר בהירות להן. סגולות-אופי נאדרות במשמעות יותר קבועה, יותר מדוייקת. הללו הן דמויות-אנוש שאינן עוטות עוד סגולות מאוד משונות ומוזרות; הן מובנות בהחלט, ונגשות אלינו ביתר קרבה.

מאידך גיסא, על אף חוסר-כוחו ואפסותו, האדם שבכאן תופס מקום יותר חופשי ויותר עצמאי מאשר בדתות אחרות. האופי הבלתי משתנה של הרצון האלוהי מביא לידי הופעת מושג-החוק, ולחוק הזה מוכרח האדם לציית. התנהגותו נעשית יותר נאורה, קבועה, שומרת עתותיה. האבחנה השלמה בין האנושי ובין האלוהי, בין הסופי ובין האין-סופי מגלה לאור את ההבדל בין טוב לרע ומעודדת ברירה נאורה. זכות ואשמה הן התוצאה. לחיות לפי הצדק ובהתאם לחוק – זוהי מטרת ההוויה האנושית. והיא מעמידה את האדם ביחס ישר עם האלוהים. זהו העיקר והפשר של כל חייו, אושרו ומצוקותיו. מאורעות החיים נחשבים כטובות; כפיצויים, או כתלאות וענשים.

גם כאן מופיע הנס. בענינים אחרים הכל הוא מסוג המופלא. ובכך אין שום דבר המעיד על נס. הנס מניח כי יש דברים הבאים זה אחר זה בסדר קבוע, ואין הפרעה באותו סדר. ואולם היקום עצמו הוא כולו נוס נצחי, מיעוד לשרת לתהילת אלוהים והערצתו.

כאלה הם הרעיונות המבוטאים בברק-נוגה עצום, ברוממות-הוד ובשירה של תהילות דוד – אלו הדוגמאות של הנשגב – בדברי הנביאים ובספרי קודש כולם. זאת היא הכרת אפסותם של דברים חמריים והשגב ויכולת-כל אשר לאלוהים, ודלות-ערכו של האדם לעומתו. התלונות, הקינות. ושוועת-הנשמה לאלוהים, הן המהוות את מסכנות-האדם ואת שגב-רוחו.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה