_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יַהֲדוּת וְצִיוֹנוּת בְּשַׂרְעַפֵּי אַיְנְשְׁטֵיין

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

מהולל בפמליא של מקדשי-השם במובן הנאצל ביותר הוא אלברט איינשטיין.  איש שגדוּלתו מלאה עולם, קולומבוס אינטלקטוּאַלי, מרחיב האופקים הקוסמיים של מין-האדם – ויתן את מאודו לעם-מחצבתו, כּאַב בסבלותיו ושם עצמו אח ושותף לבניין בית-מולדתו של זה העם עתיק היומין לשם זיקוף-קומתו וחידוש חיי-יצירה מקוריים שלו במקהלת-האומות.

מתוך אוסף של רעיונות וגילויי-דעת מאת איינשטיין[i]), אני בוחר ומעתיק אֵילו אמרות הנוגעות לעם היהודי כמטרה לשנאת זרים ואווילים, כמצבר של נטיוֹת רוחניות, וכנושא גאולה בקרבו.

 

מדוע שונאים אותנו?

"רצוני להתחיל בהגדת משל עתיק, מתוך קצת שינויים זעירים – משל אשר יועיל להבליט את הכוחות המניעים של אנטישמיוּת פּוליטית.

אמר הנער הרועה לסוס: "אתה הנך האציל בבהמת-השדה הדורכת ארץ.  מגיע לך שתחיה באושר בל-יופרע;  ואכן, אָשרך היה שלם ומושלם אילולי הצבי רב-הנכלים.  מנעוריו התאמן לעלות עליך בקלות-רגליים.  ריצתו המהירה-יותר מאפשרת לו להגיע אל בורות-המים קודם לך.  הוא ובני-שבטו שותים ודולים את כל המים מקרוב ומרחוק, ועל-כן אתה והסייח שלך לעולם צמאים.  דוּר עמדי!  חכמתי והדרכתי יושיעו אותך ואת בני-מינך ממצב אומלל ועלוב.

הסוס, שקנאתו בצבי והשׂיטמה אליו סימאו את עיניו, הסכים לכך.  הוא נכנע לרסן שבידי הנער הרועה, איבד את חירותו, ונהיה עבד לרועה.

הנמשל: הסוס הוא עם, והנער הרועה – מעמד או כנופיה השואפים לרדייה מוחלטת בעם;  הצבי – אלו היהודים.

אומרים אתם: "בדייה בעלמא!  שום יצור אינו כל-כך טפשי כמו הסוס שבמשלך".  אבל הרהרו-נא רגע בדבר.  הסוס סבל מיסורי-צמא, וגאוותו נפגעה מדי ראותו את הצבי עובר על פניו בריצה מהירה משלו.  אתם, שלא נוּסיתם בצער ורוגז כאֵלו, יקשה מכם להבין כוחם של שׂנאה ועוורון לדחוף סוס שכמותוֹ לידי אותה כניעה נוֹאלת.  הסוס דנן בקלוּת נפל קרבן לפיתויי הנער הרועה מפני שצרותיו הכינוהו למישגה כזה".

(כאן מדגיש איינשטיין את נמשלוֹ במעשה הצארים הרוסיים שביקשו להציל שלטונם על ידי שיסוי הנדכאים תחתם לפרוע ביהודים;  בהפחת האנטישמיות בקרב הגרמנים אחרי תבוּסתם במלחמת-העולם הראשונה;  ובדברי-ימי ההאשמות והעלילות שנטפלו על היהודים במשך דורות על דורות – עד לייצרוּר ספרים פסיבדו-מדעיים להוכיח כי זה גזע שפל ומסוכן.  וגם בימי שקט ושלווה ישנה אנטישמיות מסותרת ורדומה, מוכנת לפרוץ ולנשוך בשעת-כושר: כי היהודי – כל כמה שיסתגל לסביבה הגויית ויחקה דרכיה, הוא ניכר כשונה וזר).  (1938).

 

אידיאלים יהודיים

"רדיפת דעת לשמה, אהבת-צדק קנאית כמעט, וחשק לעצמאות אישית – אלו הן תכונות המסורת היהודית, אשר בגללן אני מודה לכוכבים שלי שהנני משתייך אליה.

"אותם הרוגשים כיום נגד האידיאלים של תבונה ודרור אישי, והמשתדלים להקים עבדות-מדינה חסרת-רוח באלימות גסה, כנכון הם רואים אותנו כאויבים שאין להתפשר אתם.  ההיסטוריה הטילה עלינו מענית קשה לחרישה;  ואולם כל-זמן שאנו עומדים בדבקותנו המסורה לאמת, לצדק ולדרור, לא זו בלבד שנוסיף להתקיים כעם בין האומות החיות, אלא בעבודה יצירתית גם נהיה נותנים פירות אשר יאדירו את אצילות מין-האדם כמו עד עכשיו (1934).

"הקשר אשר איחד את היהודים במשך אלפי שנים והמאחד אותם כיום הזה. הוא, למעלה מכול, האידיאל הדמוקרטי של צדק סוציאלי, בצירוף האידיאל של עזרה הדדית וסובלנות בקרב כל בני-האדם.  גם כתבי-הדת העתיקים ביותר של היהודים הם מוטבעים באלו האידיאלים הסוציאליים... כאן ראוי לזכור את התקנת יום-מנוחה אחד לשבוע – דבר שהוא לעוצם-ברכה לכל האנושות.  אישים כגון משה, שפינוזה וקארל מארכס, כל כמה שהם שונים זה מזה, כולם חיו ונתנו נפשם על האידיאל של צדק סוציאלי;  והיתה זו מסורת אבותיהם הקדומים שהוליכה אותם בזו דרך-הקוצים.  ההישגים המיוחדים-במינם של היהודים בשדה-הצדקה יונקים מאותו המקור.

"התכונה האופיינית השנייה של המסורת היהודית היא הערך הנשגב שהיא מייחסת ליגיעה אינטלקטואלית ומאמץ רוחני בכל הצורות שהן.  משוכנע אני כי זו יהיבת-הכבוד העצומה לשאיפה אינטלקטואלית, היא-היא האחראית לתרומות שפעלו היהודים לקידום הדעת במובנה הרחב ביותר.  לאור מיעוט מיספרם היחסי והמכשולים החיצוניים החמוּרים המוּשׂמים בדרכם מכל הצדדים, היקף התרומות הללו זכאי להערצתם של כל אנשי-יושר.  משוכנע אני כי אין זו תוצאה לאיזו עשירות שבמתנת-טבע מיוחדת, כי-אם לעובדה שגודל-הכבוד, הניתן בקרב היהודים להישג אינטלקטוּאלי, יוצר אווירה הנוחה ביותר לפיתוח הכשרונות שישנם בכוח.  ויחד עם זה, רוח-ביקורת עזה מונעת ציוּת עיוור לכל סמכוּת של בני-תמותה.

כאן צימצמתי דברי לשתי התכונות המסורתיות האלה, שנדמוֹת בעיני כעיקריות.  אלו קני-המידה והאידיאלים מוצאים ביטוּים בזוטות כמו בכבירות.  נמסרים הם מאבות לילדים;  מגוונים הם שיחות והערכות בקרב ידידים;  ממלאים הם את הכתבים המקודשים, ומטביעים הם את החיים העדתיים של קבוצה זו בחותמם האופייני.  באלה האידיאלים המהותיים רואה אני את תמצית הטיב היהודי.  שאידיאלים אלה רק באי-שלמוּת הם מוגשמים בקבוצה זו בחיי יום-יום – אין זה אלא טבעי.  ברם, אם מבקשים לתת ביטוי קצר לאופי העיקרי של איזו קבוצה, הגישה בהכרח היא בדרך-האידיאל" (1938).

 

היהדות – קידוש החיים

"ובכן, אין היהדות דת שלמעלה מן הטבע.  עניינה היא בחיים כמו שאנו חיים אותם וכפי שבמידה מסויימת אנו יכולים לתופסם – ותו לא.  על כן, מסופקני אם אפשר לקרוא לה 'דת' (רליגיה) במובן המקובל;  לא 'אמונה' בכוח אנתרופומורפי נעלם נדרש מן היהודי, כי-אם קידוש-החיים במשמעוּת על-אישית.

"אך כוללת המסורת היהודית עוד משהו, דבר המוּבּע לתפארת בכמה פרקי-תהלים, והוא מעין שכרון שמחה ופליאה נוכח היופי וההדר של העולם, שהאדם יש לו רק מושג-מעט מהם.  שמחה זו היא הרגש שממנו יונק כל חקר מדעי אמיתי את מזונו הרוחני, אבל דומה שהיא מתבטאת גם בזימרתן של צפרים.

האם מה שתיארתי הוא סימן מובהק ליהדות, האם יימצא במקומות אחרים בשם אחר?  בצורתו הטהורה, לא יימצא בשום מקום,אפילו לא ביהדות.  אלא שדומני כי היהדות היא אחד מגילוּייו הטהורים והבריאים ביותר, זה חל במיוחד על הכלל היסודי, קידוש-החיים.

"אופייני הוא, שהבהמות נכללו במפורש במיצווה על קדושת-השבת, כה עזה היתה הרגשת הסולידאריוּת האידיאלית של כל היצורים החיים.  ביטוי רב-יתר עז ניתן לסולידאריוּת של כל בני-האדם, ואין זה מקרה שדרישות-הסוציאליזם הועלו לראשונה על פי רוב על ידי יהודים.

אימרה קטנה, שהשמיע לפני ואלטר ראטאֶנוי בעת שיחה שלו אתי, יפה מאיירת מה עזה היא זו תחושת קידוש-החיים בעם היהודי: "כשיהודי אומר כי הוא יוצא לצוד צייד לתענוגו הרי הוא משקר.  לא יוכל היוֹת תיאור יותר פשוט מזה להרגשת קידוש-החיים שבעם היהודי".  (1934).

 

התקומה

לכבוד ולהכרה הלאומית של היהודים, אין אויב יותר גדול מהתנוונוּת שבהשמנה – כוונתי לומר, חוסר-המצפון הבא מן העושר ומן הדשנות – ותלות פנימית בעולם הגוֹיי המקיף הגדלה-והולכת מתוך התרופפות הארג של החברה היהודית.  הטוב שבאדם משגשג רק כשהאדם הוא אבר בגופה של עדה. ומכאן הסכנה המוסרית של יהודי אשר איבד מגעו עם עמו שלו, והוא נסכה כזר בעיני העם שהוא סיגל לוֹ.  לעתים רב-מדי קרובות רק אנוֹכיות נמיבזה ונטולת-חדווה צומחת מתוך מצב כזה.

אַכפּה של הלחץ החיצוני על העם היהודי מורגש בכובד מיוחד בעת הזאת.  ואולם עצם המכה הזאת העניקתנו טובה.  היתה תקומה לחיים לאומיים יהודיים שעל כמותה לא יכול הדור הקודם לחלום כלל.  על ידי פעולת רגש-סולידאריות שנתעורר מחדש בקרב היהודים, כה נתברכה התוכנית ליישוב ארץ-ישראל, שהחלו בה קומץ מנהיגים מסורים ועושים-בחכמה, עד שאין בלבי ספק שמזומנת לה הצלחה קיימת.  ערכו של הישג זה ליהודים באשר הם הוא גדול מאד.  ארץ-ישראל תהיה מרכז תרבותי לכל היהודים, מיקלט למדוכאים ולנרדפים ביותר, שדה-פעולה לטובים שבנו.  אידיאל מאחד, ומכשיר להשגת בריאות פנימית ליהודי העולם כולו".  (1934)

 

יחס אומות-העולם

"מלה עוד אחת על היחס הפסיכולוגי הנוכחי מצד אומות-העולם, שגם בו תלוי גורלנו היהודי.  האנטישמיות מעולם היתה האמצעי הזול-ביותר שמיעוט אנוכיי השתמש בו כדי להוליך שולל את העם.  עריצות שיסודה ברמאוּת כזאת וקיומה נשען על אימתנות, סוֹפה ההכרחי הוא למות מן הרעל שהיא מפרישה בתוך עצמה.  כי הלחץ של אי-צדק מצטבר מחזק אותם הכוחות המוסריים באדם המביאים לידי שיחרור ולידי טיהור החיים הציבוריים.  יהי רצון והעדה שלנו, בייסוריה ובעבודתה, תמריץ קריאת-דרור לכוחות המשחררים ההם".

זאת כתב איינשטיין ב-1938, כנגד העריצות ההיטלראית.  עכשיו אנו עומדים בפני עריצותו של רודן מצרי, המשתמש באותו התכסיס של הסחת זעם בני-עמו הנדכאים והרמוסים כלפי העם היהודי וארץ-תקוותיו המתחייה ונבנית, נצר נתעב זה, חוצפּתוֹ – מפּלתוֹ.

אֲשׁוּרֶנוּ, וְקָרוֹב הוּא:

מַחֲנוֹת-עֲרָב, שְׁכֵנֵינוּ בַּבַּיִת וְעַל-גְּבוּל, הֵם-גַּם-הֵם

לֹא עוֹד יִקְבְּעוּ נַפְשָׁם,

לֹא עוֹד יֵלְכוּ אַחַר מַתְעֵיהֶם, מְכַרְסְמֵי חֵילָם וְחֻפְשָׁם.

אֶחָד-אֶחָד יִסָּפְחוּ אֶל מְאוֹרֵנוּ,

הִתְקַשֵׁר עִמָּנוּ בְּאַחֲוָה אַחַת אַבְרָהֳמִית,

הָאֲמֵמִיָּה הַסַּגִּיאָה שֶׁל שֵׁם-וָעֵבֶר.

                                                                                           מתוך "עקדת שלמיהו"

 

אממיה – אשכול של אומות העולם העולות מענף אנושי אחד והן מאוגדות בברית-רצון אחת.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות. 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i]) Ideas and Opinions, by Albert Einstein.  New translations and revisions by Sonja Bergmann.  Crown Publishers, Inc,  New York 1954-1962, 377 pages.