_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אלוהי-הטבע בשירה האמריקאית

מאת אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

גם נוסע שאינו מעמיק בהסתכלותו, משיג הבדל זה שבין העולם הישן לבין העולם החדש:  שם שיכבת תרבות אנושית, חיי נשמות-אדם מדורי-דורות, רבוצה כמעטה כבד על-פני כל הטבע כולו; ופה הטבע רענן, עירום ונקי, והאדם, עם כל מפעליו הגדולים, אינו אלא בונה קליפות דקות על חזה-הטבע הפראי, קליפות המתבקעות בחמה, נכמשות בגשמי-סתיו ונקברות עם כל סערת-גשם וסערת-אבק.  מפירצה שבמידרכת-כרך יציץ העשב.  יירף האדם עת-מה ממלאכתו, ומהרה יקום היער ויבלע הכל.

עוצמת הטבע של ארץ-המערב צוררת בכנפיה את בני הגזעים האירופיים העתיקים, ונוסכת בהם רוח חדשה.  השאיפה אל הטבע בקדמות-פראותו היא תכונה מהותית בנשמת האמריקאי, אין מקום בעולם שבו עסקי ימי-הפגרה – המחנה, השיט, השחייה, המדורה – הם כה חשובים בעיני התושבים.  בנפשות גסות לובשת זו הנהייה-אל-הטבע צורה של ציד ודיג.  כנגד זה רבו ותקפו האגודות השונות להגנת צמחי-בר, עופות-בר, חיות-בר, ויש להן השפעה ממשית על התחוקה.  אַף מרובים היחידים והאיגודים המתמחים בחקירת חיי ציפורים ודגים וחיות ורמשים על-דרך-השלום – היוצאים במכונת-צילום וכלי-תקליט, ולא ברובה וכדור.  האידיאל הזה מבוטא על-ידי אמרסון, לאמור: "האם קראת שמות לכל הציפורים, שלא ברובה  האם אהבת את ורד-היער, והינחת אותו על גבעולו?   ...כי אז היֵה לי ידיד, ולַמדני להיות ידידך אָתה".

קדוש ופטרון לאותם האיגודים הוא אודובון, צייר הציפורים.  חבורות-חבורות, ואַף ביחידות, מעריקים אנשים להיות ראשונים לטעום מתפוחון-הערבה, מן השזיף הקאנאדי ומגרגיר החוטים: לראות בפריחת חותמת-שלמה, אלדר שחור, סומק-קרני-הצבי, והשושן הקארוליני – הוא שושן-הביצה; ללקט תחת האילן האדום, האמזוג השחור, וערמון-הסוס; להתגנב אל מחבואם של צבי-ווירג'יניה, צבי-הפרד ואלק ומוס להתגנב אל מחבואם של צבי-ווירג'יניה, צבי-הפרד ואלק ומוס; להסתכל בחייהם האינטימיים של כלב-האגם, הנמייה, הבואש (זה הקטן שסכנה לעמוד בדל"ת אַמוֹת שלו מחמת ליח-סרחון שהוא יורה במפחידיו), הירוד (בעל התרמיל היחידי בארצות-הברית), הדוב-הזולל, והקרפוד; להבין בהשגת-מזון והקמת-קן אשר לאנפה הירוקה חדת-הציפרן, למלך-הדייגים, לקילדיר עקוד-הראש-והצוואר, לנקר אדום-הראש, נקוד-הגב, לטאנאגר-השני (שכל גופו אדום, וראשו וכנפיו שחורים, והנקבה – ירקרקת), ציפור-הפרה והברווז המכונה בעל גב-הבד.  דומה, נכנסה בהם כמבוגרים וזקנים נשמת הילד האיאוואתה:  "אָז הקטן האיאוואתה, למד מכל עוף לשונו, למד שמותם וכל סודותם, כיצד יבנו קן בקיץ.  איך יתחבאו בחורף, דיבר איתם מדי פגעו  בם, קראָם: אפרוחי האיאוואתה.  מכל חיה למד לשונה, למד שמותם וכל סודותם, כיצד הביברים בונים סוכותיהם, איפה סנאים בלוטיהם טומנים, איך צבי-הראם כה קל-הריצה, על-מה האַרנבת כה מפחדת, דיבר איתם מדי פגעו בם, קראָם: אַחי האיאוואתה".

ושני סוגי-ספרות אופייניים נתפתחו באַמריקה לנוי:

אל"ף: ספרות-הטבעונים, השוכנת על גבול השירה והמדע, ודוגמתה העליונה –  הנרי דויד תורו, עושה-עפרונות ומודד-קרקעות על-פי אומנותו, ידיד וגנן לאמרסון, הוא אשר חי שנתיים בצריף שבנה לו על-יד עגם וואלדן בסמוך לעיירה קונקורד, מאסאטשוסטס, ללמד לעצמו ולעולם פרק בחסכונות    לא חסכון-כסף, כי-אם חסכון-חיים, שיהא אָדם מרבה ברגעי-השראָה, שלא יהא עבד מכור לדרישות-שכנים ולצרכים מלאכותיים, אלא ימצא פנאי לנפשו הוא ולשיח-ושיג עם אילנות ושקיעות וכוכבים.  סכום-נסיונותיו באותן השנתיים נמצא בספרו הרענן "וואלדן" (1854), ויתר הרפתקאותיו בהגיון ובטבע    במסות ויומנים שלו. מסתו "על חובת המרידה האזרחית" היתה לעיניים לטולסטוי ולגאנדי.  תמהֵני אם א.ד. גורדון קרא בכתביו.  גיל-הרעדה, שבו יאנקי זה מנכש עשבים בגינת-פּולים שלו, היה מרונן מיתר פנימי אצל המורה העברי: "זרעתי כשני אקר ומחצה של אַדמת-מעלה.  בטרם מרמיטת-יער או סנאי ירוץ ויעבור הדרך, בטרם תרום השמש מעל שיחי האַלון, בעוד הטל על-פני-כל –  עצתי, שלעולם תעשו מלאכתכם בעוד הטל על הארץ –  התחלתי מיישר את שורות עשבי-הבר הגאיונים שבשדה-פול שלי וזורק עפר על ראשיהם.  בבוקר השכם עבדתי יחף, מטפל כאָמן פּלאסטי בחול הטלול והמתפורר; ואולם עם גבור היום, היתה השמש צורבת רגלי.  השמש היתה מאירה פעמי אל עידור-הפּולים.  הייתי צועד לאיטי אָנה ואָנה על-פני המעלה הצהוב, המלא צרורות-אבן, בינות לשורות הארוכות, הירוקות, חמישה-עשר רוד לאורך, תחילתן בחורש שיחי-אַלון, שם יכולתי לנוח בצל,וסופן בשדה תותים-שחורים.  והיו פירות-התותים הירקרקים מעמיקים גווניהם עד שאני חוזר אליהם בשנית.  להסיר את עשבי-הבר, לשים עפר לח מסביב לקני-הפול, לעודד את זה העשב אשר ידי זרעו אותו, להכריח את האדמה הצהובה שתביע את מחשבת-קיצה בעלים-של-פול וניצנים-של-פול ולא בלענה ופלפל ודוחן, להכריח את האדמה שתהא אומרת פולים תחת עשבים היא מלאכתי יום-יום.  ומאַחר שכמעט ולא היתה לי שום עזרה מסוסים או בקר, או גברים שכירים או נערים, או מכשירי-חקלאות מתוקנים, היתה עבודתי איטית ביותר, ונעשיתי אינטימי עם הפּולים שלי יתר-על-הרגיל". (מתוך "וואלדן").

ובי"ת:  ספרות בעלי-החיים  – סיפורים שבהם אַחת החיות או הציפורים היא הנפש הפועלת, כגון, "קול-היער" ו"שן לבנה" מאת ג'ק לונדון.  המחונן בכל המסַפּרים מסוג זה הוא לאין-ספק ארנסט תומפסון סיטון, חוקר-טבע רשמי לממשלת מאניטובה, קאנאדה.  ידועים ברוב הלשונות סיפוריו על-דבר ויקסן, השועלה-האם; קראג, איל-ההרים המפואָר: וואהב, דוב-גריזלי; ארנה, יונת-הדואַר עזת-הנפש, העושה שליחותה בשלימות גם כשבשרה קרוע על-ידי הבזים היושבים בחגווי הפּאליסאדות על שפת ההודסון; יאן, הנער-הצייד, הרודף מתוך סימור שער-ערפו אחרי צבי-זכר, ולבסוף, אחרי כמה ימי-יגיעה, כשהוא פוגש את הצבי פּנים-אל-פּנים, אין הוא יכול לירות בו, כי עיניו של היצור כה יפות, והנשמה הנשקפת מתוכן יפה כמותן, והנער לומד ברגע אחד את לקחם של בודהא ושל פראנציסקו הקדוש.  ספריו של סיטון רווים חוכמת-יער ובינה לשקיקות-דם וחשבונות-אינסטינקט אשר ליצורים – בכללם יצור זה הקרוי ילד-אָדם.

דברי סיטון נמנים על פרוזה שירית.  בשירה שקולה, מבוטאת אהבת-החי באופן צובט-לב בחרוז קטן "יונק-החול" מאת סיליה תאכסטר.  יונק-החול הוא עוף קטן ארך-רגל, הדר על שפת-הים.  חרטומו אָרוך ודק, דמות שפופרת, והוא רץ על-פני החולות ומנקר בהם למצוא חרקים ורמשים המסותרים שם.  המשוררת – אָביה היה שומר מגדלור על אי אחד אצל ניו-האמפשיר – יצאָה פעם לפנות-ערב לקושש עצים פּלוטי-ים בשביל אש-האָח שלה.

היא מספרת בשיר:

     "על-פני החוף הבודד אָנו דואים, יונק-חול אחד קטן, ואני.  מהר-מהר אני מלקטת את עצי-הפליטה הזרועים, והם מלובני-שמש ויבשים.  הגלים הפראים שולחים ידיהם להשיגם, הרוח הפרא מתהולל, הים בגיאותו, ואנחנו הנה והנה על-פני החוף אָנו דואים, יונק-חול אחד קטן ואני.  מעל ראשינו העננים הזעומים אָצים, שחורים וחופזים, כנגד השמיים.  מגדלורים לבנים מתבלטים בגובהם כמתים שותקים בתכריכיהם.  הרחק כמטחווי-עין הספינות, סגורות-הסלעים, בורחות להן.  ואנחנו מהר-מהר דואים על-פני החוף, יונק-חול אחד קטן ואני.  אני מסתכלת בו ברפרפו בסמוך לארץ, והַשמיעוֹ את קריאָתו המתוקה, העצובה.  אין הוא נבהל מזימרתי הקטועה או מנידנוד שמלותי המתנפנפות.  שום רעה אינו עולה על דעתו.  הוע מציץ בי בעין לא-מפחדת.  ידידים עזים אָנו, בדוקים ומנוסים, יונק-החול הקטן ואני".

 

היא זוכרת את הסופה המתרגשת לבוא, ורחמיה נכמרים על ידידה הקטן:  "חבר, איפה תהיה הלילה, עת תפרוץ הסופה השלוחה בזעפה?  אש-האח שלי תבער כה עליזה!  מה מחסה חם מזומן לך, אליו תעוף ותימלט?"  בחמלתה, היתה רוצה לאסוף אותו אליה, אבל לא ליצור-ים אש-אָח וגג.  והיא מתנחמת:  "אינני יראָה לך, ואם בזעם הסופה טסה על-פני הרקיע.  וכי אין שנינו בנים לאלוהים, אַתה, יונק-חול קטן, ואני?"

אַף וולט וויטמן, בכמה מהימנוניו מתרפק על החיות, עושה אותן יסוד בשמחת-החיים שלו:  "אַווז-הבר מנהיג את סיעתו דרך הלילה הקריר.  יאהונק!  הוא אומר, זורק ומשמיע לי הקול כהזמנה.  פיקחים ידמו, כי אין פשר לקריאָתו, אַך אני, המיטיב שמוע, מוצא לה כוונתה ומקומה שם במרום על-פני רקיע-החורף.  מוס-הצפון, חד-הפרסות, החתול על סף-הבית, כלבון-הערבה, ולדות החזירה המנהמת, המושכים עטיניה, אפרוחי התרנגולת ההודית, והיא עצמה על כנפיה הפרושות למחצה, –  בקרבם ובקרבי אני רואה אותו החוק הקדמון".  (מתוך "שירת-אני").

הכרת אַחדות האָדם עם כל בעלי-החיים, אצל רובינסון ג'פרס, האפּיקן הצפון-קאליפורני (בן-ימינו, יושב בכרמל, קאליפורניה), היא מגיעה למדרגת יצר בוער.  חמלה הפקרית, אלוהית, קדושה מעבר לאנושי ולפנים משורת-הטבע, מפעמת את שירתו הנשגבה "הרועה האוהבת".  ארוכה ומופלאָה השירה הזאת מהינתנה כאן ברמז או בקיטוע.  תחת זה, יובא תכנו של שיר קצר שלו –  מעשה בבת-חווה שהיתה מינקת לעופר-צבאים.  לשון-השיר בקירוב:

 

     "הזקנה יושבת על ספסל לפני פתח-ביתה, ומתקוטטת עם בתה הרזה, החיוורת, המנוונת.  פעם בעוברי, מצאתי אותה לבדה, והיא צוחקת בשמש, ואומרת כי בראשית ימי נישואיה גרה בבית-שדה במעלה נקיק-גאראפאטאס.  (המקום ריק היום, הגג נפול, אך קירות-הבית עודם סמוכים על יסודות-האבן; עצי-האודם כולם כבר כורתו, האַלונים עומדים; בדידות-המקום רבה מאשר לפנים): –  בהיותי מינקת את תינוקי השני, מצא בעלי עופר בן-יומו צפוּן במעבה-שרכים, ויביאנו.  אני שמתי את פיו אל שדי בשביל שלא יגווע ברעב.  אָז היה לי חלב כדי שלושה תינוקות והותר.  הוי, היאך מצץ, החוטמן, כשהוא נועץ טלפיו הקטנים בבטני, כמו שרשי-נוצות.  שמחתי בו יותר מאשר בשאָר הילדים.    פניה עקומים מזוקן, כדרך גרועה, חרשוה עגלות הולכות אל השוק; מדאגות משפּילות ומרקבון.  היא הושלכה על-פני שטחם של הדברים, תא-עור יבש, אשר הארץ עתידה לזרקו מעל גבותיה העתיקות.  ואולם רואה אני כי פעם, באביבה, חיתה בעורקים  השוטפים, בפעימת-העולם, במנגינת-ההרים".  

האינדיאַנים, טרם בוא האנשים הלבנים, כך היתה דרכם בחקלאות:  היו מוצאים חלקה שרופת-ברק באמצע היער, מחטטים את האדמה במקלות, וזורעים, בין גזעים חרוכים וסדנים מרקיבים, את התירס, ואת הפול המקומי –  החום והקטן.  שתי שנים, שלוש שנים, היו מהפּכים באותה חלקה.  משכחשה שם האדמה, נדדו הלאָה לבקש חלקה אחרת שהיא בתולה, וחרשו וזרעו מחדש.  המתיישבים הלבנים לא די להם בחלקה פנויה מאליה.  הם השתמשו בגרזן, שרפו סדנים עד הקרקע, ועקרו שרשים עתיקים בכוח.  ואולם אַף הם, בהכחיש שדה אחד מניצול בזבזני במשך שנים מועטות, נדדו אל נאות-היער והכינו שדה חדש.  היה בכך קצת חשבון:  מה יש לעדן ולזבל חלקת-אדמה אַחת, בעוד מילי-מילין של קרקעות-יער מחכות לעבודת האָדם?  אַך יותר מחשבון, היה בכך משום דחיפה מסתורית, קסם שקסם היער לבן-האָדם המחדש נעוריו על יבשת חדשה:  העמק בי פנימא!  הינעץ והשרש בי!

נשאר פּולחן-היער ירֵשה ועיקר בשירה האמריקאית.  וויליאם קולן ברייאנט פותח "הימנון-יער" שלו בשורות של הדרת-כבוד:

           "היערות היו ראשית מקדשי האליהים.  בטרם למד האדם לחצוב את חלל-היסוד, להניח הכרכוב, ולקרות את הגג ממעל להם    אָז במו היער המאפיל, בצהריים ובדממה, שם כרע והגיש לשדי הודיה ותפילה.  כי לבו התמים לא יכול עמוד בפני ההשפעה הקדושה, אשר, מדימדומי-חרש אשר למקום, ומן הגזעים הישישים המסבכים במרום את ענפיהם מכוסי-האיזוב, ומקול-המשב הבלתי-נראה המניע כל צמרותיהם בבת-אַחת, – התגנב התגנבה עליו, וכופפה את רוחו במחשבה על כוח אין-גבול ומלכות אין-חקר".

זהו בתחום-המסורת.  מעבר למסורת בעיקריו, אם-כי רוב סמליו הם דווקא נוצריים, עומד סידני לייניר, בן-הדרום הענוג.  סעיף קטן מיומן שלו –  אולי תכנית לשיר שלא נכתב    מספר דבר-בריחתו מן המחלוקות של כיתות דתיות ואסכולות תיאולוגיות: –

"ברחתי בדמעות מן הקטטות הבלתי-אלוהיות שבני-אָדם מתקוטטים איש עם אָחיו בדבר האלוהים.  ברחתי בדמעות אל היער, ושכבתי לי על האָרץ.  אָז עלתה אלי מן האדמה כעין דפיקה של הרבה לבבות.  הבטתי, והנה לחיי מונחת אצל סיגליה.  אז התעודד לבבי, ואומר: ידעתי כי אַת דבר-אלוהי, סיגליה יקרה.  והוי, לא אָרוך הסולם המוליך אל השמיים שלי.   מדוד מה שיעור-קומתה של סיגליה ממעל לאדמה.  נשמתי, והמלאָכים אינם צריכים לטפס ולעלות יותר מכך".

אל היער היה סידני לייניר בורח ממצוקת עמל-יומו, לבקש לו גבורה לקראת סבלות יום-מחר.   ב-"באלאדה על האָדון והעצים" הוא מספר כיצד ישו נכנס אל היער כולו נכלם מקלונם ואַכזריותם של בני-האָדם.  באהבה קיבלו אותו עצי-הזית; העלים הקטנים, האפורים, ריחמוהו;  האָטד נטה חסד אליו.  אָז יצא מן היער כולו שליו בנפשו, ומוכן לקבל על עצמו קלון ואַכזריות ומיתה.

בּיצות-גלין העצומות בג'ורג'יה, מצמיחות העשבים הגבוהים, רחבי-העלה, שהאוקיינוס בגיאותו שוטפם כליל, –  הביצות הללו בהוד-גודלן היו מפילות פחד-אלוהים על לייניר.  כדי להסתכל בהן, היה מקדים ונכנס אל יער אַלונים-חיים אשר ביבשה פנימה, מעבר לביצות.   מן האַלונים-החיים היה שואף כוח ועוז להביט אל שטח-הביצות הבלתי-מוגבל ואל חלל-המרחביה הנטוי עליו.  ביער – ההכנה הרוחנית, צריפת המחשבה והכוונה; ופני-הביצות עצמם –  גילום וסמל לאין-סוף, שהמשורר נאחז בו במלים אכסטאטיות:

"כמו עוף-הבִּיצה הבונה במחבואי האדמה המימית, הנה, אבנה-לי קן בגדולת-האלוהים!  אָעופה-נא בגדולת-האלוהים, כמו עוף-הבִּיצה, יעופף בחירות הממלאָה את כל החלל אשר בין הביצה ובין השמיים!  כהשרש עשב-הביצות ברבבות שרשים בקרקעית-המים, כן אַשריש ואיאָחז בלב תמים בגדוּלת-האלוהים!  הוי, דומה לגדוּלת-האלוהים היא הגדוּלה אשר במרחבי הבּיצות, בּיצות-גלין הנדיבות".             

כי פילחו המתיישבים הראשונים את יערות החוף המזרחי, מצאו לפניהם את ההרים.  ומעבר להרים –  חמשת האגמים הגדולים אשר בטבור היבשת; ומעבר להם –  מרחבי הערבה, ועמק-המיסיסיפי בתווך, ושוב הררי-הרים, ומדבריות ניוודה וקאליפורניה, והאוקיינוס השקט.  אורח-החיים החלוצי-נומאדי מתוך כיבוש המערב, נכנס בדמם של האַמריקאים ועדיין הוא מפעפע שם; הוא מתבטא בדרך שטחית בנסיעות אַבטובוסים ומכוניות, בהעתקות ממדינה אַחת שבברית אל מדינה קרובה או רחוקה שאינה טובה ממנה; ובעיר אַחת –  בחילופי-דירה תכופים. 

תחת הריצה אל אושר רחוק ומדומה, לימד תורו את הטיול האינטנסיבי, את הזהבים המתגלגלים בכל חורשה קרובה, את כיבוש-הטבע הרוחני שאין עימו "שלי ושלך".  את המלה סונטר  לטייל  – גזר משורש סן-טר – ארץ הקודש, – כלומר: כל טיילן הוא בחינת עולה-רגל אל מקדש-אלוהיו:  והמקדש הוא כל מקום אשר שם פריחה וכמישה, ומאור-שמש, ושדמות-שלג, ובעלי-חיים קטנים חופרים גומות ומטפסים על עצים, ובני-אָדם עובדים בגרזן ומחרשה ומעמידים ולדות בריאים.   אַך  משכנות-אָדם עלולים לרדת מקדושתם בשל כניעה לרעיונות מיכאניים שאָדם חוזר עליהם מבלי בינה, בשל מכת-הרכוש, בשל קנאוֹת פעוטות.  על-כן, הפראות היא מרחץ לנשמה, להחזיר לה טוהר-ראייתה.  תורו ראָה פעם פרה אַחת משתגעת ורצה במשובת-חן בעת-האָביב, ואל גופה שבה לרגע הגראציה אשר לאבותיה הקדומים, שהיו קלים כצבאים, בטרם נהפכו ביתיים, מסורבלי בשר לקצבים.  מין שיבה כזאת מביתיות אל חירות, ממחשבות-כלא אל סודות-אלוה הזרועים בכל כוכב ועלה נידף ודג-רקק, דרש תורו לכל ביני-האָדם כולם.

וולט וויטמן אינו מסתפק בתפיסת כיברת-אדמה קטנה על-יד קונקורד, לעשותה אַדמת-קודש ושער לשמי-השמיים.  שירתו בפסיעות גסות מגמאָה את אמריקה כולה, את כדור-הארץ, את משטרי-השמשות, מזנקה אל סדרי-עולמות רוחניים, בלתי-ידועים.  הצד השווה שבינו ובין תורו הוא לקיחתם מכל אשר בעולם בלא תשלום ומחיר, הנאתם מסעודת-החיים בחינם, והסעודה לא נפגמת ולא חסרה, וערוכה לכל נשמה ללא כרטיס-ייחוס.  "שירת-הדרך" של וויטמן, אם-כי הדחף החלוצי להרחבת הספר (סמ"ך שוואית, פ"א קמוצה) הוא שרשה הממשי, הדרך עצמה נעשית לה מטרה ומופת, –  שיטה של מרידה בכל היאחזות המעכבת בעד הנשמה בנסיעתה בנצחים, של מגיגת כל הנוסחאות הקבועות בשטף החיים הקוסמיים: 

 

מִשָּׁעָה זוֹ וָאֵילָךְ אֲנִי דָן עַצְמִי מְשֻׁחְרָר מִגְּבוּּלוֹת וְקַוִּים מְדֻמִּים,

אֵלִךְ-לִי כִרְצוֹנִי, אָדוֹן לְעַצְמִי כּוֹלֵל וּמֻחְלָט,

אַאֲזִין לַאֲחֵרִים, אֶשְׁקֹל יָפֶה מַה יֵשׁ לָהֶם לוֹמַר,

אֶעֱמֹד, אֶחְקֹר, אֲקַבֵּל, אֶסְתַּכֵּל,

אֲזַי בְּרֹךְ, אַךְ בְּרָצוֹן לֹא יֻמְרָה, אַשְׁתַּחְרֵר מִכָּל הַקְּשָׁרִים הָאוֹמְרִים לְהַחֲזִיקֵנִי.

 

אֲנִי שׁוֹאֵף אֶל קִרְבִּי גְמִיעוֹת-חָלָל עֲצוּמוֹת,

מִזְרָח וּמַעֲרָב – שֶׁלִּי, וְצָפוֹן וְדָרוֹם – שֶׁלִּי.

 

גָּדוֹל אֲנִי וָטוֹב מִשֶּׁדִּמִּיתִי,

לֹא יָדַעְתִּי רָב-טוּבִי הַצָּפוּן בִּי.      

 

הַכֹּל נִרְאָה יָפֶה לִי,

יָכוֹל אֲנִי לַחֲזֹר וְלוֹמַר לִגְבָרִים וְנָשִׁים: כֹּה הֶיטַבְתֶּם עִמָּדִי,

רְצוֹנִי לְהָשִׁיב לָכֶם כִּגְמוּלְכֶם,

אֶתְנַדֵּב לָכֶם בְּכֹל אֲשֶׁר אֵלֵךְ,

אֲזָרֶה אֶת עַצְמִי בֵּין גְּבָרִים וְנָשִׁים בְּלֶכְתִּי,

אֶזְרֹק חֶדְוָה חֲדָשָׁה וְגַסּוּת חֲדָשָׁה בֵּינֵיהֶם.

מִי שֶׁמִּתְנַכֵּר לִי, לֹא אֶצְטַעֵר בְּשֶׁל כָּךְ

מָי שֶּמְּקַבְּלֵנִי, יִהְיֶה מְבֹרָךְ וִיבָרְכֵנִי גַם אָנִי.

 

עַתָּה, אִלּוּ הוֹפִיעוּ אֶלֶף גְּבָרִים שְׁלֵמִים, לֹא הָיָה הַדָּבָר מַפְלִיאֵנִי,

אִלּוּ הוֹפִיעוּ אֶלֶף דְּמֻיּוֹת-יֹפִי אֲשֶׁר לְנָשִׁים, לֹא הָיִיתִי מִשְׁתּוֹמֵם עַל כָּךְ.

 

עַתָּה אֶרְאֶה אֶת סוֹד-הִתְהַוּוּתָם שֶׁל הַטּוֹבִים בָּאֲנָשִׁים,

הוּא: לִצְמֹחַ בָּאֲוִיר הַחָפְשִׁי, וְלֶאֱכֹל וְלִישֹׁן עִם הָאֲדָמָה.

 

בְּכָאן מָקוֹם לְמַעֲשֶׂה אִישִׁי גָדוֹל

(מַעֲשֶׂה כָּזֶה נִנְעָץ בְּלֵב כָּל גֶּזַע הָאָדָם כֻּלּוֹ,

מַבַּע הַכֹּחַ וְהָרָצוֹן מְנַצֵּחַ כָּל חֹק, וּמְלַגְלֵג לְכָל שִׁלְטוֹן וְכָל טַעֲנַת-מִתְנַגְּדִים).

 

בְּכָאן בְּחִינַת הַחָכְמָה.

חָכְמָה אֵינָהּ נִבְחֶנֶת לָאַחֲרוֹנָה בְּאַסְכּוּלוֹת,

חָכְמָה אֵינָהּ מִתְנַחֶלֶת מִמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְמִי שֶׁאֵין לוֹ,

חָכְמָה מִן הַנְּשָׁמָה הִיא, אֵין לָהּ מוֹפֵת, הִיא עַצְמָהּ מוֹפֵת לָהּ,               

הִיא חָלָה עַל כָּל הַמַּצָּבִים וְהָעֲצָמִים וְהַתְּאָרִים, וְנַחַת עִמָּהּ,     

הִיא הַבִּטָּחוֹן בְּמַמָּשׁוּתָם וְנִצְחִיּוּתָם שֶׁל הַדְּבָרִים,

יֵשׁ מַשֶּׁהוּ בְּמַסַּע-הַפְּאֵר אֲשֶׁר לְמַרְאוֹת הַיְקוּם הַמּוֹלִיד אוֹתָהּ מִן הַנְּשָׁמָה.

 

עַתָּה אֲנִי חוֹזֵר וּבוֹחֵן פִּילוֹסוֹפִיּוֹת וְדָתוֹת.

אֶפְשָׁר הֵן מוּכָחוֹת יָפֶה בְּאוּלַמֵּי הַרְצָאָה, אֲבָל אֵין הֵן מוּכָחוֹת כָּל-עִקָּר

תַּחַת הָעֲנָנִים הַמְרֻוָּחִים,

וְנֹכַח נוֹף-הָאֲדָמָה וְהַנְּחָלִים הַזוֹרְמִים.

 

בְּכָאן הַהַגְשָׁמָה,

בְּכָאן אָדָם מַתְאִים  מַרְגִּישׁ אֶת אֲשֶׁר יֶשׁ בּוֹ,

עָבָר, עָתִיד, מַלְכוּת, אַהֲבָה    אִם הֵם רֵיקִים מִמְּךָ, אָתָּה רֵיק מֵהֶם.

 

רַק הַגַּרְעִין אֲשֶׁר בְּכָל דָּבָר, הוּא הַמֵּזִין.

אַיֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַע וְיָסִיר אֶת הַקְּלִפּוֹת בִּשְׁבִילְךָ וּבִשְׁבִילִי?

אַיֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר יְבַטֵּל נְכָלָים וְעִטּוּפִים בִּשְׁבִילְךָ וּבִשְׁבִילִי?

 

בְּכָאן הַהִדַּבְּקוּת    אֵין הִיא מוּכֶנֶת מֵרֹאשׁ, בְּעִתָּהּ הִיא בָּאָה.

הֲיָדַעְתָּ מַהוּ לִהְיוֹת נֶאֱהָב עַל יְדֵי זָרִים מִדֵּי עָבְרֶךָ?

הֲיָדַעְתָּ הֲגִיגָם שֶׁל אֵלֶּה כַּדּוּרֵי-הָעֵינַיִם הַנְּטוּיִים אֵלֶיךָ? –

 

הַקְשֵׁב: מֵישָׁרִים אֲדַבֵּר עִמָּךְ.

אֵינֶנִּי מַגִּישׁ פְּרָסִים עַתִּיקִים, חֲלָקִים, אֲנִי מַצִּיעַ פְּרָסִים חֲדָשִׁים מְגֻשָּׁמִים!

אֵלֶּה הַיָּמִים אֲשֶׁר יְבוֹאוּךָ:

 

לֹא תִצְבֹּר מַה שֶּׁקָּרוּי נְכָסִים,

בְּיָד פַּזְּרָנִית תִּזְרֶה אֵת אֲשֶׁר אַתָּה מְסַגֵּל אוֹ יוֹצֵר,

אַתָּה אַךְ בָּאתָ אֶל הָעִיר אֲשֶׁר נוֹעַדְתָּ לָהּ,

אַךְ הִתְיַשַּׁבְתָּ לַהֲנָאָתְךָ, וְהִנֵּה צַו תַּקִּיף

קוֹרֵא לְךָ לָקוּם וְלָלֶכֶת,

יְלַוּוּךָ מַבְּטֵי צְחוֹק וְלַעַג אֲשֶׁר לַנִּשְׁאָרִים מֵאֲחוֹרֶיךָ,

מָה רִמְזֵי-אַהֲבָה תְקַבֵּל   תַּעֲנֵם בִּנְשִׁיקוֹת-פְּרִידָה שׁוֹקְקוֹת,

לֹא תַעֲצֹר אוֹתְךָ תְחִנָּתָם שֶׁל הַשּׁוֹלְחִים אֵלֶיךָ יְדֵיהֶם הַפְּרוּשׂוֹת –

 

נֵלֵךְ!  אֶל אֲשֶׁר תִּכְלָה אֵין לוֹ, כְּמוֹ רֵאשִׁית לֹא הָיָה לוֹ –

לָדַעַת אֶת הָעוֹלָם עַצְמוֹ כְּדֶרֶךְ, כְּהַרְבֵּה דְרָכִים,

כִּדְרָכִים לִנְשָׁמוֹת נוֹסְעוֹת.

 

הַכֹּל מְפַנֶּה דֶרֶךְ לְהִתְקַדְּמוּת הַנְּשָׁמוֹת,

כָּל דָּת, כָּל מוּצָק, אֳמָנֻיּוֹת, מֶמְשָׁלוֹת, כָּל הַנִּרְאֶה לָעַיִן

עַל הַכַּדּוּר הַזֶּה אֹו עַל כַּדּוּרִים אֲחֵרִים, בָּאִים

בִּנְקָרוֹת וַחֲגָוִים בִּפְנֵי מַסַּע-הַנְּשָׁמוֹת בְּדַרְכֵי-הָעוֹלָם הַשַּׂגִּיבוֹת.

 

לְהִתְקַדְּמוּת הַנְּשָׁמוֹת אֲשֶׁר לִגְבָרִים וְנָשִׁים בְּדַרְכֵי-הָעוֹלָם

הַשַּׂגִּיבוֹת, כָּל שְׁאָר מִינֵי הִתְקַדְּמוּת מְשַׁמְּשִׁים

לְסִימָן וּלְמָזוֹן. –       

[קטעים מתוך Song of the Open Road  לוויטמן]

 

המוטיב הראשון אשר שלח אנשים מעבר לאוקיינוס האַטלנטי אל אַמריקה והמריצם לחדור מבואי-קרח בצפון ולהקיף את כף-הקרן ואת כף-התקווה-הטובה, –  היה בקשת דרך אל הודו.  הדבר נשאַר לזכר בשם אשר ניתן בטעות לילידים: אינדיאַנים (הודים).  המוטיב הזה לא גווע מן העולם.  אירופה העניה, העייפה, עודה מבקשת דרך אל גנזי-הודו הרוחניים.  ואולם באמצע יש יבשת חדשה.  אם נרשה לעצמנו לנסח נוסחאות כוללות (שמטבען הן לקויות), כך ננסח:  אירופה מבליטה את עולם-האדם מול האלוהים ומול הטבע.  הודו מבליעה את האדם  והטבע יחד בתוך האלוהים.  אַמריקה שביניהן היא עדות לשותפות האָדם עם הטבע כגילויים שווים לאלוהות הפורצת ופורחת בשניהם.  העולם כולו    קהיליה חופשית, שבה כל היצורים שונים בתכונה ותפקיד, ושווים במעלה.  הקהילה הזאת היא מאוחדת לא על-ידי כפייה מבחוץ, כי-אם על ידי נשמה אַחת   נשמת-הנשמות –  השוכנת בכל היצורים והגורמת לאַחווה ודביקות בין כולם.  חוקי-הטבע וחוקי-האדם אינם אלא ציונים חיצוניים, או אַמות-מידה, לדרכי-פעולתה והתקדמותה של הדביקות הפנימית הזאת.  בעצם השחיטות של מלחמת-האזרחים ניבא וולט וויטמן על התחדש תור-אחווה, בה יחבק אָדם ממאסאטשוסטס לבן-מיזורי, ואָדם ממיין יקרא רֵעַ לאיש-קארוליינה.  מנאומו: "רגיל יהיה בבתים וברחובות לראות חיבה גברית.  נועזים וגסים בבריות, יגעו איש פני אָחיו ברוך.  חירות על אוהבים תישען;  שוויון על חברים יסמוך.  אלה יחברוך, אלה יקשרוך (את המדינה), מחישוקי-ברזל לתוקף.  אני בחרדת-קודש, הוי אחיוֹת, הוי ארצות, בברית-אהבה מקשרכן!  האם דימיתם להיות מאוגדים על-ידי עורכי-דין?  או על-ידי הסכם כתוב על נייר?  או על-ידי כלי-זיון?  לא!  לא העולם, אַף לא שום יצור חי, יהיה מלוכד על הדרך הזאת".

תוֹרוֹ, אשר הודה בכתבי-הקודש של כל העמים ולא של ישראל ושל תלמידי-ישו בלבד, הכניס את אמרסון למחיצת ספרות-הודו.  תרגומים למאהאבאראטה, לריג וידה סאנהיטה, למחזה "סאקונטאלה" מאת קאלידאסה, לווישנו פוראנה, ווישנו סארנה, באגאוואט גיטה, והאופאנישדות, לא ירדו מעל שולחנו של אמרסון, והם העניקו מליהם להרצאותיו, מסותיו ושיריו.  השיר "בראהמה" הוא ביטוי קלאסי לרעיון הפּאנתיאי:

 

כִּי יַחֲשֹׁב הָרוֹצֵחַ הָאָדֹם "רָצָחְתִּי!"

וַיַּחֲשֹׁב הַנִּרְצָח "נִרְצָחְתִּי!"

לֹא הֵיטִיבוּ דַעַת דַּרְכֵי-סֵתֶר,

בָּהֶם אֵלֵךְ וְאֶעֱבֹר וְאָשׁוּב-אָבוֹא.

 

רָחוֹק אוֹ שָׁכוּחַ  – קָרוֹב הוּא לִי,

צֵל וְאוֹר שֶׁמֶשׁ – אֶחָד.

אֵלִים חָלָפוּ, לְפָנַי יוֹפִיעוּ,

וּכְלִמָּה וּתְהִלָּה – אַחַת לִי.

 

מֵעַל חֶשְׁבּוֹנָם, אֲשֶׁר אִתִּי לֹא הִתְחַשָּׁבוּ;

מִמֶּנִּי יִפְרְחוּ  – אֲנִי הַכְּנָפַיִם.

אֲנִי בַּעַל-הַסָּפֵק וְהַסָּפֵק,

וַאֲנִי הַהַלֵּל בְּפִי הַבְּרַהְמִין מְזֻמָּר.

 

אֵלִים אַדִּירִים אֶל מְעוֹנִי נִכְסָפִים,

וְשָׁוְא נִכְסְפוּ שִׁבְעַת הַקְּדוֹשִׁים;

וְאַתָּה, אוֹהֵב-טוֹב עָנָו,

אוֹתִי מְצָא, וַהֲפֹךְ עָרְפְּךָ לְגַן-עֵדֶן.

 

 הטוב, שמבקש-בראהמה מצוּוה לאהבה אותו, אליבא דאמרסון, אינו טוב מופשט, שהוא אחד לכן הבריות.  הוא נאמנותו של אָדם אל נפשו, בהכירו את כבוד-עצמו, את אלוהות-עצמו.  במשלו: ההר נושא יערות על גבו, ואין הסנאי יכול לשאת אף עץ אחד.  הסנאי מפצח אגוזים, ואין ההר מפצח אגוז.  שניהם כאחד נחוצים בסדרי-הבריאָה, ואין לאחד מהם רשות להתגאות על-פני חברו.  לא רצה אמרסון במשטר-חיים קטן, יליד-מוח, שהבריות מונהגים על-פיו ומשועבדים לו.  הוא האמין, כי ההארמוניה הסוציאלית תקום לאַחרונה, אם יינתן לכל אָדם "לרתום את עגלתו אל כוכב" שלו.  לא שלטון מיעוט על רוב, אף לא שלטון רוב על מיעוט, כי-אם שלטון היחיד על עצמו, עמידת כל אָדם על מוסרו הוא.  והאיחוד והליכוד ממילא יבואו, מאַחר שכל הנשמות יונקות ממקור אחד, משמשות סעיפים ושלוחות לאילן-חיים אחד.  ולא עוד, אלא שחייב אָדם להיות נאמן לעצמו כמו שהוא בזה הרגע, ולא להיות כפות ליום-אתמול שלו.  מה שנראה לכתחילה כסתירות וסטיות, כתוהו-ובוהו, ייראה לבסוף כסיפור אחד, כמילודיה עליונה.

אַף וולט וויטמן אינו יגע מהדגיש את כבודו וערכו של כל פרט במקומו וזמנו. "החשבת כי יש רק עליון אחד?  יש כמה וכמה עליונים.  אין אחד מכחיש את חברו, כשם שאין ראיית-עיניים של פלוני מוציאָה ראיית-עיניים של אַלמוני, וכשם שאין חיי פלוני מונעים אפשרות-חיים מאַלמוני... הבו אישים גדולים!  השאָר יבוא מאליו."   שוב: "כל אחד מאיתנו הוא מוחלט, כל אחד הוא בלתי-מוגבל, כל אחד יש לו זכות עלי-אדמות, לכל אחד ניתנו הכוונות הנצחיות אשר לאדמה, איש-איש מאיתנו נמצא כאן על-פי זכות אלוהית וצורך אלוהי".  שוב: "הלידות הביאו לנו עושר וריבוי; לידות חדשות תהיינה מביאות לנו עושר ורבוי.  אינני קורא לאחד קטן ולאחד גדול.  כל הממלא מקומו וזמנו, שווה הוא לכל השאָר".  אין-סוף של עמל-כוכבים נכנס ביצירת כל עכבר, כל יתוש.  ונשמת-האָדם הוא סכום האין-סופים,  הדעת והכוונה שבשבילה חוללו וחובלו כל העולמות.  תפקידי היחיד הם בעת ובעונה אחת תפקידי-חברה ותפקידי-קוסמוס.  "עצמיות יחידה ונבדלת אני שר – אף-על-פי-כן אני מבטא את המלה: בחבריה!" כיוצא-בו, רוברט פרוסט מן האַחרונים, בקצרו בשדהו בניו-האמפשיר לבדו, הרגיש בשותפותו עם כל העובדים על-פּני חבל-הארץ; הוא שמע את מגלו לוחש, לאמור:  "כל בני-האדם עובדים יחד, בין שהם עובדים יחד ובין שהם עובדים איש-איש לנפשו".

המחשבה הפאנתיאית הזאת    זו הכרת אלוהותו של כל עצם וכל נפש צומחת וחיה וכל יחיד מבני-אָדם    רוחשת בגוף השירה האַמריקאית בכל מקום שזו התפשטה את מחלצות העולם הישן והגיעה לידי עצמאות.  היא נרמזת באמילי דיקינסון (1830-1886),  זו הפיה הנסתרת המביטה פני נצח בתולעת זוחלת בפינת-גינתה ומוצאת אַוונטורה רבה בשריקתו של קטר עובר לתומו; הוא לופפת את שירת העשן והפלדה וחיטת-הערבה של קארל סאנדבורג; היא שוכנת בשקט והירהור אצל מלאכת-החווה של רוברט פרוסט, ומגעגעת בתפילותיו של ג'והן גולד פלטשר, העוטף בלשון זכה אַחרי סומפוניות כחולות וסומפוניות ירוקות שלו ושאָר גילגוליו המודרניסטיים.  ברובינסון ג'פרס האלוהות הנתונה בחובם של הדברים פורצת באש מכלה, החופש נהפך להריסת כל גדר-מנהג וגדר-טבע; אפילו מידת- הרחמים נעשית אַכזרית ומשחיתה.  הוא, היושב באַחרית-המערב של היבשת, כאילו שר את השקיעה של אַמריקה האמרסונית-וויטמנית: ובאמת, טרם זרחה זו מלוא-תפאַרתה, כי העיבוה שיעבוד-הכושים בדרום ועבדות-הרכוש בכל האָרץ.  יותר נטוע ביום הבהיר הוא מזמור "התחייה" (1917) אשר לעדנה סיינט וינסנט מיליי.

הנערה המשוררת עמדה בעמק, כשהיא מוקפת שלושה הרים ויער אחד.  ונדמה לה, כי המקום צר מאוד, כי הנה היא יכולה לגעת ברקיע באצבעותיה.  ואולם אַך שלחה ידיה מעלה, פגעה נשמתה בתהום של האין-סופי, הבלתי-נודע, הנצחי.  היא ידעה והרגישה הכל.  מצוקות-רעב, פירכוסי-ייסורים ופירפורי-גסיסה אשר ליצור ויצור עברו עליה.  היא ביקשה את נפשה למות בשביל שתימלט מן הסבל הנורא.  ניתן לה לחיות את המוות ואת אופל-הקבר.  אבל רוטב-הגשם הגיע עדיה בקברה, והיא התחילה מתגעגעת על "האצבעות הארוכות, הקרירות, אשר לגשם" ועל האדמה הרטובה, וניצנים נוצצים ברסיסיהם לאחר הגשם.  גם תפילתה זו נשמעה.  העפר הוסר מעל עיניה, והיא ראתה אדים דקים, רחוקים, הריחה את ריח התפוח בליבלובו, ותחי:

        

"אז קפצתי מעל האדמה, ובירכתי את הארץ בקריאת-שלום שאינה נשמעת בלתי-אם מאיש אשר מת, ושב וחי.  ליפפתי את העצים במו-ידי. כמטורפת, חיבקתי את האדמה.  הרמתי זרועותי הרועדות כלפי מרום.  צחקתי וצחקתי מול השמיים עד שבכייה מחניקה תקפה את גרוני בעוז, ודפיקת-לב עצומה שלחה את הדמעות למו-עיני.  הו אלוהים, –  קראתי  – שום התחפשות אפלה מרגע זה ואילך לא תוכל להסתיר ממני את יפעת- ישותך!  לא תוכל לזוז על-פני העשב, ועיני המהירות לא תראינה אותך בעוברך.  לא תוכל לדבר, ואַף אם בדממה תדבר, ולא יענה לעומתך קולי הדומם.  ידעתי שבילך לרוח-הערב מדי יום ביומו.  אלוהים, אַך מעט אחליק את העשב במו-ידי, והנה אצבעי מונחת על לבך! –  העולם מתפשט מזה ומזה, ואין הוא רחב מרוחב-הלב.  מעל העולם נטוי הרקיע, ואין הוא גבוה מגובה-הנשמה.  יכול הלב לדחוף ולהרחיק ים ויבשה לכאן ולכאן.  יכולה הנשמה לבקע את השמיים, עד יופיע בעדם זיו פני-האלוהים.  ואולם מזרח ומערב ידחקו את הלב שאינו יכול לפנות לו מקום ביניהם; ומי שנשמתו שטוחה היא, ברבות-הימים יתמוטטו ויפלו עליו גם השמיים".

 

באָמרנו "אמריקה", כנהוג אָנו מתכוונים לארצות-הברית, אַך הטבע אימפּיריאַלי הוא, וגבולות-מדינה אינם גבולות לו.  זו רוח-השיר הפּאנתיאית פושטת אל קאנאדה ומזדמרת, בעליצות עלי-תדהר אדומים ורקידת מרגניות, בפי בליס קארמאן.  במכּסיקו כיסתה הקתוליות הספרדית את נשמת-האָרץ.   ואולם במקומות נידחים, אשר שם האינדיאַנים עודם מתפּללים לרוחות עושי-הגשם, ומחוללים את המחול המצמיח את התירס, נשמה זו עודה מורגשת בעוזה, כי עתיקים לחשיה מימי הכובש האירופי.

 ד.ה. לורנס, כותב הרומאנים (ואין לערבבו עם לורנס, גיבור-עֲרָב), הסתכל בריקודי הילידים, וניסה למצות את המסתוריה הנושמת מתחת לטקסים האלִילִיים, והנה הוא מעיד:

 

"אין האינדיאַני מדמה עצמו נברא, ולפיכך  כעומד מחוץ לאלוהים או כעשוי בידי האלוהים.  בכלל, אין לאינדיאני מושג מוגדר על האלוהים.  הבריאָה היא שטף גדול, שהוא לעולם זורם בגלים יפים ונוראים.  בכל  – ניצנוץ יצירה בהיווצרה, ולעולם לא גמר-יצירה, לא דבר עשוי ועומד.  לעולם אין אבחנה בין האלוהים לבין מעשי-האלוהים, או בין הרוח לבין החומר.  הכל, הכל הוא זה ניצנוץ-היצירה הנפלא; יש שהוא ניצנוץ ממית, כמו הברק או כמו הזעם שבעין-הדוב הקטנה; יש שהוא ניצנוץ יפה, כגון תנועת הצבי בהתהלכו או ענפי-האשוח בהתנדנדם תחת השלג.  בקרב היצירה ישנם אויבים איומים עד-בלי-מלים, ובקרבה גם ידידות נחמדה על-בלי-מלים, כמו זו של הנערה המביאָה לנו מזוננו בעצם-החורף, ובעיניה געגועי חסד ורוך.  ואולם גם מבט-רוך זה, סכנה בו ליצורי-היער,  צבי ודוב וראם, אשר ימצאו מותם בגללו.

 אין לאינדיאַני אלוהים.  אין לנגדו מחשבה גדולה המנהלת את העולם. אך סוד היצירה, הפּלא והקסם שביצירה, מנצנץ בכל עלה ואבן, בכל קוץ וניצן, בשיני הנחש הקשקשן, ובעיני העופר הפּזיזות.  דברים שהם ההיפוך הגמור זה לזה, אַף הם פלא-יצירה טהור הם: שאגת ארי-ההרים, והציפורים בתוך עלי הליבנה החרד.  איש-המלחמה האַפּאשי, הצורח צריחת-קרב שלו, וחותך צוואריהן של נשים זקנות, אף הוא חלק מסוד-היצירה.  אלוהי הוא כמו קני-התירס המשגשגים".

                                              (מתוך "בקרים במכסיקו")

 

מלכותא-דאַרעא כעין מלכותא-דרקיעא.  הציור של אלוהים-מלך, ועל-ידו שרי-מעלה, ומשרתים ועבדים מתחת להם, –  מותאָם לחברת-אָדם עשויה עליונים ותחתונים.  ציור של עולם-מכונה, פועל על-כרחו על-פּי חוקים קבועים, –  פירושו אָדם-מכונה פועל על-פי חוקים קבועים, משטר-חברה אשר סדר יש בו וחופש אין בו.  ציור של עולם-תחרות, זירה של טורפים ונטרפים, פירושו חברה של בני-אדם מתחרים זה עם זה, והם טורפים ונטרפים.  וראינו כיצד הפּאנתיאות מתמזגת עם הדימוקראטיה בהוגי אַמריקה ומשורריה.  ציור של קהילות-חבל שכל ברואיה הם שותפים באלוהות יוצרת, מולידה שלימות על שלימות, הארמוניה מעבר להארמוניה, מתוך ריבוי שאיפות ופריחות והתלבטויות ונדודים, –  מחייב חברה של בני-אָדם שכל אחד מהם הוא מרכז יצירה ופריחה.

זאת חוקת-האָרץ.  וחוקה כתובה, ותקנות מחוקקים, ופירושי שופטים, חשובים רק במידה שהם מבטאים או מסלפים את חוקת-האדמה המהותית.  עַם הנאמן לחוקת-אַרצו, לטבע-ארצו, לרחשי-השירה ואַזהרות-הנבואָה שהארץ נוסכת בטובי-בניו, הוא יחיה בה.  ועַם הפושע בשירת-ארצו, הארץ ננערת ממנו.  אַשרי העם המגוון של ארבעים-ושמונה מדינות-הברית אם יעמיד סדרי כלכלתו וממשלתו על-פּי שירת קרקעותיו ומימיו הרחבים.  ולא – יילוו צללי האָדם הלבן אל צללי האינדיאַנים בסתרי ההרים.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה