_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פרויקט בן-יהודה זקוק לעזרתכם. לחצו כאן לפרטים.

פִּתּוּחִים לִדְמוּת פִיכְמַן

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

מאמר ראשון

מתוך "הפועל הצעיר", 11.10.1966

קריאה מתרוננת

אשרי הנפש הצעירה אשר עולם-הספר מתגלה עליה כעדן-פלאים, והיא שותה זיוויו בצמא, מתעופפת במרחביו כציפור משוחררת מכלוּב ההווי הזעיר, מלחץ הסביבה הצרה, ואפילו כשדפּי-הספר משקפים את העולם הידוע מאָז, על מה שיש בו משמיים וארץ, ומינהגי-בית, ופירורי-דעת קלוטים מחדר-לימוד – הנה, זה העולם מוּאָר באור גנוז של רוח-יוצרים, מזדמר בקסמן של מלים חיות.

מתן-ספר כזה בימי-הנעוּרים, ערכוֹ כערך מתן-תבל ראשון בשחר-הילדוּת, כגון מה שפּקד את מנדלי מוכר-ספרים בעודו זאטוט, "ילד עול-ימים יחף וערוֹם, אך כתונת-בד לעורו וכובע על ראשו", והוא רץ החוצה ביום-אביב ועמד במשעול-גנים, ופתאום היתה עלטה מסביב: 

"אני בעצמי הוא ואין נפש חיה סביבותי, מלבד שמיים ממעל והארץ מתחת, גדר מזה וגדר מזה. והנה רעש, קול המולה ברמה, והקול מתגלגל והולך למרחקי ארץ ומתפוצץ שם לקולות רבים אדירים, ותניני-אש ושרפים מעופפים רצוֹא ושוֹב ברקיע – הוא קול רעש אופן ורכב-אלהים, אמרתי בלבי, ד' צבאות רוכב בערבות, עורר השוט וחוצב להבות-אֵש.  ועמוד אבק וקש ומוֹץ גם יחד עולה מן הארץ, סובב הולך ומוּרדף כגלגל לפני סוּפה.  עוד מעט וגשם-נדבות ניתך ארצה, גשם חם אף נעים, משיב נפש.  נטפי מטר גדולים מתופפים על צמחי-הגנים... בחוץ יזלו פלגי מים, בשבעה דרכים יצאו איש ממקומו ובדרך אחד ישטפו אחרי-כן שטוֹף ועבוֹר, יהמו יחמרו וירעשו, ויערב לאוזן קול-שׂיחם.  והנה זה נגלה אופן רכבו, מרכבת-יה, אופן גדול ונורא שם במרחבי-מרום, אפס חציוֹ נראה, כתבנית הקשת, בתוך הענן, יפה הוא בשלל-צבעיו ונחמד למראה.  ונוגה כּאוֹר לפאת-ים, השמש יצא שם כחתן מחוּפּתו בערפל, מביט לארץ ותצהל, קורץ עינו לעבים – ויתאדמו... זאת היא ראשית דעת את עצמי, את האלהים ואת תבל ארצו."  ("בימים ההם", פרק ד').

גילוי-שכינה מעין זה נגה על נער-ה"חדר" יעקב פיכמן בהתוודעוֹ לראשונה לספרי-מאפו, "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון":

"בן שתים-עשרה שנה הייתי בימים ההם, ודבר לא ידעתי מן העולם הגדול, המשׂתרע מחוץ לעיר-מולדתי הקטנה... בספרי מליצה ושיר עוד לא קראתי, אך לבי נמשך אחריהם עוד בטרם יהיה לי גם איזה מושג מהם;  ובראותי את בנו של רבי, "המשׂכּיל", עם הספרים הדקים והרעננים תחת בית-שחיו, עובר במהרה ליד שולחננו ונמלט אל תוך החדר הקטן, שווילון צבעוני היה תמיד פרושׂ על חלונו ומשרה זהרוּרים תמוּהים על הכוֹל.  לא יכולתי עוד לשבת במנוחה על מקומי.  מראֵה אותיותיהם, צבעי-מעטפותיהם הירוקים והאדומים של הספרים האלה פעלו עלי פעולת קסמים, וכעין ריח זר ונעים עלה לי מתוכם וישכּרני.     

"אז יסע רבי עם בנו יום אחד לעיירה הקרובה, ואני מצאתי לי שעת-הכוֹשר לבוא אל תוך חדר-הסתרים הזה ולהריח את ריח הספרים האלה מקרוב.  השם "אהבת ציון", והמוֹטוֹ "תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים", לקח תיכף את לבי.  הצצתי בספר, ומן העמוד הראשון נלכדתי כמו ברשת-זוהר של חזיונות.  אם הבינותי אָז הכוֹל, אם הרגשתי אז הכול, את זאת לא אדע.  זוכר אני רק יום אושר ופלאות...  החיים אשר מסביב התרחקו פתאום.  ואני התהלכתי בארץ רחוקה ויפה, בארץ שידעתיה זה כבר מתוך כתבי-הקודש, ואולם זה עתה נגלתה לעיני בכל הוֹדה, זה עתה הושלמה, הוקמה מחורבנה בלבי ותחי...  מן הבוקר ועד הערב קראתי.  ובצאתי עם שקיעת החמה, ויהיו האנשים אשר מסביב והחיים אשר מסביב פתאום זרים לי, כאילו שבתי זה עתה מארץ רחוקה, ואיזה דבר התחיל קולח ומרקד בדמי, ובעיני היבהב נוף של ארץ תכלת כסוד-יקרות אשר אין לזר חלק בו."

לאחר שנה או שנתיים הביא לו חבר את "אשמת שומרון".  היה זה בערב-פסח אחר-הצהריים;  הבית מסוייד לכבוד החג, חול צהוב-בהיר מכסה הריצפה;  רוחות-אביב קלילים מנענעים את הווילאות השקופים שעל החלונות.  מספר פיכמן: "בודד אני פה, בודד ומאושר.  יושב אני על השרפרף הנמוך;  על ברכי אחת הספר, ועל ברכי השנייה – רצועת שמש חמה.  יושב אני וקורא, ושלוות חג על כוֹל אשר מסביב, ושלוות חג וטוהר בלבבי.  רגע אחד – והנני ביער הלבנון עם עב טל של בוקר וההמולה המתוקה של שירת צפרים ניתכת עלי עם רסיסי הפוֹארוֹת.  עם הבודד אשר בלבנון אני יורד מראש סלע, נכון לקראת קרב, ועם שולמית הנעימה אני מתפלל מתחת הצוּר על מחמל-נפשה. – –

"עולם פלאים!  הנה הרי שומרון עוטי השמש לפני.  על כל גבעה נישאה ותחת כל עץ רענן נאסף העם העליז וקל-הדעת.  שם נביאי-השקר עם משׂאות-השווא, שיכורי-אפרים ההוללים עם פניהם הנלהבים מיין.  העם חוגג את חגו, ולא יאמין כי קרוב קצו.  אך האור המעוור הזה צורבני והקולות הפרועים יביאו מבוכה בלבבי.  צר לי על דניאל, שנפל ביד רעומה, ושמח אני להימלט עמו אל נאות-השקט של החברוני, ולבבי יגיל ברעדה לקול תפילתה הזכה של שולמית, – רננת לב אשר עלתה בשחר חיינו ובשחר התקופה ותשק (ת' פתוחה) את חרבוני שירתנו.

"אל נא תלעגו לי: עוד לבי מלא המיית-גיל ראשונה זו.  כי אור אחר היה לעולם לאחר קריאת מאפו.  זה היה מגע הבאות, זאת היתה ריקמת חיי העתידים.  בצאתי אל השדה ובשכבי הוזה על משכבי, ראיתי את מראות- הקדומים לא כשׂרידי עבר, כי אם כסימן לגאולה – ראיתי את עצמי שב אל ארצי ונב בתנובתה..."

קריאה מתרוֹננת כזו של פיכמן היא עבודה במובן הנאצל – עמידה בהר-ד' בבוֹר-לבב.  בקריאה כזו הוֹוה הקורא אָח ושוּתף לסופר-האָמן בהקמת עולם, ברקימת לחן.

 

ביקורת אֶמפאתית

אֶמפּאתיה היא הסגולה לעמוד ברגש-ודמיון במקומה של נשמת-הזוּלת – אכן, להיכנס כמו דיבוק אל חייו של פרח, של דג, או של קהל-עננים – ולתפוס את רחשיהם מלפני-ולפנים.

ביחס לביקורת ספרותית, אֶמפּאתיה היא תפיסת ההשראה האידיאית-פנימית של הסופר עד שלא נתגלמה במעשה מוחשי ונגלה;  בלשון-מליצה: להביט את מנורת-האש שבחזון-הסופר בטרם היותה מוּצקת ועומדת בצוּרת מנורת-זהב.  זאת – תוך כדי הסתכלות בנגלה ובמוּצק.  לפיכך יודעת ביקורת אֶמפּאתית מה-קשיים ומה חתחתים נתבע הסופר להתגבר עליהם עד שהוא מביא את מלאכתו לידי גמַר-שיכלוּל.  מבינה היא למאבקיו, שׂשׂון לה על נצחונותיו, וסלחנית היא לגבי פגימותיו – ובלבד שחזונו נאמן.

מפני שכל מלאכת-מחשבת היא, בבחינת רגע או תג או פרק תולדות הרוח האנוֹשית, הרי שילידת זמן היא ומגוונת בגיווּן מקום, שבט, אווירת-תרבות סובבת.  ובכן, בהכרח ביקורת אֶמפּאתית היא האזנה לבנות-קול היסטוֹריוֹת.

הקריאה המתרוננת של יעקב פיכמן, בדרך-הטבע הרתה וילדה אצלו ביקורת אֶמפּאתית, מתבשׂמת מני אווירת חבל-ארץ ונתיבות נפש-עם.

הנה בידי ספרוֹ "אנשי בשׂוֹרה".  אם נתפשׂנו לדיעה קדומה לגבי סופרי דור-ההשׂכלה, כי יבשים הם, שׂכלתניים הם, מתנכרים לרגש, לעממיוּת, לשורשיוּת יהודית פשוטה – טוב לנו כי נקרא את שבע המסות שבכאן: אברהם מאפּו בתווך, לפניו (החל מן הקרובים לו) אדם הכהן לבנזון, שלמה לויזון ,משה חיים לוצאטו, ואחריו מיכה יוסף כהן לבנזון (מיכ"ל, שׂיא-הליריקה של הדור) יהודה ליב גורדון (הארי שבחבורה), פרץ סמולנסקין – – אישיש על אופיוֹ ופעולתו, התרוֹצצוּיוֹתיו הפנימיות, וחלקוֹ בהסעת מרכבת-האומה קדימה;  והכול כתוב בדבקות שבדעת, באינטימיוּת מבוֹרכת.  עם קריאתנו בהן, האנשים האלה וכתביהם מתחיים לפנינו, מתפעמים בקודש, וירהיבנו שלל-המתנות שיש בידי אלה להעניק לנו.

סעיף-סעיפיים מדברי פיכמן על מיכ"ל ושירתו, וגם אלה מקוּצרים – כדי טעימה כל שהיא:

מן הפרק "ערשׂ הילדות": "וילנא, וילנא שלפני מאה שנה, בהיוולד לה מיכ"ל... אותם הרחובות הצרים, עניי-השמש, המלאים המון חי, המון יהודי עם רעבון תמידי העיניו, – רעבון ללחם ולדבר-ד' גם יחד;  העוני, המחסור אינם מאפילים על חדוות הכלל.  חדוות יישוב מאוחד, מאוחד ומרוכז, אנשים רציניים ונוגי-נפש מתהלכים-מתרוצצים ברחובות אלה, נרדפים מן המחסור, נרדפים מאי-מנוחה פנימית;  משהו כבה בעיניהם, ושב ומתלקח פעם בפעם.  האם זו אש הצמאון לחיים, לטבע, ליערות-האורן חריפי-הבושם, העוטרים את קדרות המעונות האלה ואשר רק אחד ממאה חסה בצלם...?  או זהו צמאון סתם, בלתי ברור לעצמם – צמאון למשהו נעלה, שגלה מהם וששמץ ממנו עוד יזהר כניצוצי חיים במבטים העגומים והחולמים האלה?  ברם, כל צמאון מעיד על חיי נפש שלא דללו לגמרי;  מעיד על איזו קדושה חבויה בלב, על חלומות שמרחיבים את גבולות החיים הדלים.  ביבוֹשת חיצונית זו היתה איזו נפשיות עצורה, איזו אידיאליות עקשנית, ששמרה על עצמה בתוך קליפה קשה זו ושנשתמרה בתוכה.

"כזו היתה וילנא, עיר העקשנות הליטאית, עיר הקפאון החיצוני, שמתחת לו מקלחים פלגי חיים חמים, יהודיים, תמידיים – עיר הרצון היהודי, מרכז התרבות הגלותית הגדולה, שנלחמה על נפשה, שידעה והכירה על מה היא נלחמת.  וילנא אינה בת-צחוקה של היהדות.  היא קודם כוֹל עיר של תרבות;  תרבות נאמנה, חמורה, עמקנית, קודרת במקצת ככל תרבות יסודית, בעלת עיקרים לא-ימוֹטוּ – היא בירת ההלכה.  הגאון לא היה חזיון בודד בה;  הוא סימל את רוחה, – את העוז, את חוט-השדרה של התרבות העברית המוצקה, שנתפתחה בליטא.  רבני וילנא, גאוניה, פרנסיה היו 'אנשי אֶפּוֹס' כולם, בעלי דמות, אנשי קומה.  כאלה לא תעקור רוח מצוּיה ממקומם. כאן לא יהיה מקום להריסה החסידית;  רוחותיה המנשבות לא נגעו בנדבכי החומה הבצורה הזאת, וכשבאה ההשכלה, נצטרפה גם היא תחילה אל תרבות העבר, הוסיפה על רכושה השמור – לא גרעה ממנו.  להשכלה של הרס, להפקרות ולביזבוז לא היה כאן רקע כלל". –

מן הפרק "שירי בת ציון": "אכן, זיו הנוער – יכיל השיר הראשון 'שלמה', והאור שקוּי חן כזה, שלא יוּעם גם בשירים רבי-היגון הבאים אחריו... 

וּכְשֶׁלֶג הַלְבָנוֹן לֹא יָדַע רֶגֶל,

כֵּן זַכּוּ עֲלוּמָיו, לֹא עוֹד הוּעָמוּ.

"זוך העלומים, החיים אשר טרם נטמאוּ ממגע הכיעור, אותה הנדיבות הנפשית הבאה עם הכרת יפי העולם, זו שהיא מרימה את האדם על, העושה אותו למשורר... אלה היו הנעורים אשר עליהם שר מיכ"ל, אלה היו גם נעוריו הוא, נעוריו הקצרים והיפים, אשר להם המה לבו ההומה, כלחג קצר, אשר לא ישוב עוד:

הוֹי חֶמִדַּת נֹעַר, אֲבִיב חֶלֶד גֶּבֶר! 

הִנָּךְ גִּנַת-אֵל לַבֵּן בָּךְ יָשׂוּחַ!

"בגינת-אל זו יעלה פרי-הילולים – האהבה.  רק לה ירמוז כל הוד העולם הסתום;  רק לה יגמלו העלומים, ינצו הבשר והרוח גם יחד.  ומיכ"ל שר עליהם בחרוזים מתרפקים, מתוקי-דבקות.. חרוזים אלה מועטים הם, אך כנטפי יין משומר יאירו בגביע-שירתנו.  טהורים ורענני-קול, נשארו עד היום לכולנו, כאילו ספגו אל תוכם משהו מתּוֹם נעורינו ומצמאונם לאהבה...

 הֲלֹא הִיא הָאַהֲבָה רָאמוֹת עוֹלֵלָה!

היא גַם בָּאָדָם מֵחֹמֶר יִקָּרֶץ

רוּחַ גַּם נֶפֶשׁ הִיא בוֹ חוֹלֵלָה;

הִיא טוּב שָׁמַיִם לוֹ נָתְנָה עַל אָרֶץ.

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

אַהֲבָה בַּנֹעַר מַה יָקְרָה נָעֵמָה!

עֶלֶם כִּי יִינַק מִשׁד תַּנְחוּמֶיהָ...

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

מַעְיָנִים הוֹמִים וְּמְפַכִּים מֵימֵיהֶם,

יֶהֱמוּ בָרוּחַ אַלּוֹנֵי אַדָּרֶת;

הַיּוֹנִים הוֹגִים עַל אֲרֻבּוֹתֵיהֶם

קוֹל הָאַהֲבָה הוּא, אַךְ הִיא בָּם דּוֹבָרֶת.   

שתה מיכ"ל את כוס-התרעלה של החיים, כי הכיר במחלה אשר תקטפהו בעלומיו.  הרגיש בצער כל בּאֵי-ארץ, והביט אל עולמות-הכוכבים בתמייה: האם גם בהם מלחמות ונגעים וייסורים?  לבסוף השלים עם צערו ומותו, ובעצם הדר ליל-אביב, "בגדוֹלוֹת-אלוֹה נפשו כי תבן... אז תיגוֹל אַט מעל לבו האָבן";  ובעיניים נוזלות דמעות, שיתף תפילתו בתפילת כל היקום:

גַּם קוֹל תֵּבֵל כֻּלָּהּ לִי קוֹל הַתְּפִלָּה –

מִקּוֹל כּוֹכְבֵי נֶשֶׁף עַד קוֹל הָרֶמֶשׂ!

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

 

אָז שִׁמְךָ בַּכֹּל חָזִיתִי, אֱלֹהַּ,

וּבְכָל כּוֹכַב-אוֹר הוּא חָקוּק עַל מֵצַח,

וּבְכָל הַיְצוּרִים, בָּם אֶתְמַהּ תָּמֹהַּ,

אוֹתוֹתֶיךָ אֶחֱזֶה בִּכְתַב הַנֶּצַח.

ספר-אָח ל"אנשי בשׂוֹרה" הוא "בני דור", דהיינו, בני-זמנו של יעקב פיכמן, אותם הכיר מקרוב, רובם מתוך התראוּת אישית, זה דור תלמידי מנדלי וביאליק.  מקיף הספר אחד-עשר אישים, בהם שניים כותבי-אידיש, ה.ד. נומברג ושלום אַש;  והעבריים הם: ברנר, שופמן, גנסין, ז.י. אנכי, ברקוביץ, דבורה בארון, ברש, בורלא ועגנון (על מנדלי ועל משוררי-הדור הגדולים כתב ארוכות בבמות שונות, ואיני יודע אם כל כתבי-הביקורת של פיכמן על אלה נאגרו יחד בפאֵר ההוֹלמם).

בבקש פיכמן את ייחוּדוֹ של יוֹצר ושל דור, הוא תר גם אחרי המשותף והמאחד, ממשש בדור קודם בשׂוֹרוֹת ונבוּאוֹת למה שיבוא בדור שבעקבותיו, מותח קווי-השוואה בין אישים מפוֹרדי זמן וסביבה (למשל, בין סמולנסקין וברנר).  ומבטו רחב ותבונתו חדה לחדור גם אל נשמות-סופרים שלכאורה הן שונות בתכלית מנשמתו שלו;  כי התרפקותו הלירית על דמוּיוֹת שבחיים ושבכתב לא שטחית היא: צוללת היא אל הפכים, נבכים ומיסתרים.

 

מאמר שני

מתוך "הפועל הצעיר", 18.10.1966

 

שירה פנינית

כל אֶפּיטט גורע, ולעולם ישנה הסכנה שמלת-תיאור המודבקת לאַחד-הסופרים תיעשׂה אדרכּמון, המהלך מיד ליד ואין טורח לבדוק את ערכו הממשי.  אַף על פי כן, סימוּן לפלח-מאמר תובע את שלו;  ויושׂכּל כי סגולת-ייחוּד, שראיתי להעטיר בה את פיכמן המשורר, לא היא מידה יחידה בו ולא היא מידה נעדרת אצל משוררים-עמיתיו.

"פּנינית", ביחס לשירת פיכמן, באה להעיד על זוך שבעבודה, על מגע עדין בנקיבה, חריזה וליטוש, ועל גוֹניוּת מאוּפּקת וחרישית, לא מיטווסת ברעש.  נאֶה לה השם הצנוע שהמשורר עצמו ענד לאחד מספריו, "פאת שדה", ומיבחר-מלאכתה – בתבנית-הסוניטה הקטנה.

כן – בזה הספר, במדור "בכי ימינו" אשר נכתב בעצם אֵימוֹת השואה וגבורותיה – מועלה בסוניטה זכר נווה-מולדתו.

 

בֶּסָרַבְּיָה

נוֹף מוֹצָאִי, אֵי הַחַיָּה נוֹהֶמֶת,

אַדְמַת-שָׂדוֹת נוֹבֶבֶת וְחַמָּה;

הָרֵיאוּט שָׁם, כְּאֶחָד עָזוּב בַּשֶּׁמֶשׁ,

סַב לְאִטּוֹ אִלֵּם בִּצְהֹב קָמָה.

 

נוֹף כֹּה שָׁקוּף! בִּפְאַת-כְּרָמִים רוֹקֵם אֶת

צִלּוֹ אֱגוֹז מוּל עֲרָבָה חוּמָה;

אַךְ בְּעֹמֶק אֲפָרִים כַּחְלוּת עוֹגֶמֶת

וּבְסֵתֶר גַּיְא נוֹגֶנֶת וְחוֹלְמָה.

 

שָׁם יְהוּדִים פְּשׁוּטִים, שׁוֹתְקִים כִּרְגָבִים,

דּוֹרְכֵי-יֵינוֹת, שׁוֹלְקֵי-גְבִינָה, בְּלַהַט

קֵיצִים שֵׂרְכוּ דַרְכָּם וּבְטִיט-סְתָוִים.

 

אַיָּם עַתָּה? אֵי סוּפַת-לֵיל נוֹשְׂאָה אֶת

אֶפְרָם, פֻּזַּר בְּקֹר נֵכָר זוֹעֵם,

וּכְחֹל שָׂדוֹת דָּמָם עוֹד יְפַעֵם.

וזו אידילית לעומת כתיבות-שיר אחרות של המשורר בדבר פרשת-הדמים ההיא (בסוניטות ובצורות-חרוז יותר רחבות), והן מחזיקות קינה, וחרון, ותפילה, וחריתוֹת-זכּרון לדורות: "בכי טרבלינקה", "ורשה", "על גיטו ורשה השרוּף", וכל הסדרה "מוּל המדוּרוֹת".

 

אידילית אמרתי, והיא התכונה הטבעית למזג-פיכמן, אלא שבאו ימי-טירוּף ופגעוּה.  שכּן מיטב שירת-פיכמן, ללא נפקא-מינה מה התימה והמסגרת, באווירת האידיליה טובלת.  למשל-שבניגוד: כמו ששירת-טשרניחובסקי, גם כי תיכּנס לאידיליות רוח אֶפּית מרחפת על פניה, מועמדת להיחתם בפיסקאותיה ובתיה, כך ניגון-פיכמן – תשוקתו תמיד אל האידילי, ובשעת-עצבות יעטה טון אֵילאֶגי ענוג.

הנה, הצצה פיוטית:

 

בָּעִיר הָעַתִּיקָה

 

בְּלֹבֶן צָהֳרֵי-יוֹם הָעִיר כְּמוֹ נִמְחֶקֶת.

דְּמָמָה.  שָׁרָב, שִׁכְחָה, רַק כַּת יוֹנִים צוֹלֶלֶת

בִּסְבַךְ כִּפּוֹת, הוֹמָה, זוֹרְעָה עֶרְגָּה, וְדֶקֶל

כִּשְׁיָר-חַיִּים יָרֹק, קוֹפֵא בְּלֵב הַתְּכֵלֶת.

 

וּרְאֵה, בְּלֵב שָׁרָב כְּגַל-פְּלָאִים יָנוּעַ,

וְכָל הָעִיר נִשֵּׂאת, צָפָה, וּכְמוֹ רוֹעֶדֶת,

כְּמוֹ מַשֶּׁהוּ לוֹפֵת אֶת כָּל נִדְבָּךְ רָעוּעַ,

וּבְרֶקֶם חַג נִסְתָּר אַף כָּל חָרְבָּה נִלְכֶּדֶת.

 

יֵשׁ הוֹד רַב-כַּוָּנָה בְּקִרְיַת-יָהּ מַלְבֶּנֶת,

וּבְרֶגַע כִּי יִתְגַּל, זֶה הַיָּגוֹן חוֹנֵן אֶת

הַלֵּב כְּמַתְּנַת-סוֹד, כִּגְמוּל וְשִׁלּוּמִים.

 

לֹא לִי לִפְתֹּר.  לֹא לִי.  לְעוֹלָם זֶה בְּלִי דַעַת

נָחַנִי אֵל, וְכוֹס קְסָמָיו הָעֲגוּמִים     

הוֹשִׁיט לִי, וְהִיא עַד כֹּה הוֹמָה עוֹד וְשׁוֹפָעַת.

ומקוֹמץ "שירים בפרוזה", תוֹכם מראות והתרשמוּיוֹת מאַקלים-הארץ, אך יש ואיזה אֵד מנופי-הגולה, או הד מנאוֹת-אגדה, רוטט אליהם ממרחקים – הרי אֵרעוֹן קטן:

דּוּכִיפַת

שׁוֹמְרוֹן.  מוֹשָׁבָה קְטַנָּה.  בַּלַּיְלָה יָרוּ מִן הַמַּאֲרָב.  זָמְמוּ לְהָטִיל דְּלֵקָה בַּחֹרֶשׁ הַצָּעִיר.  הָאֲנָשִׁים הָעֲיֵפִים נִדְּדוּ שֵׁנָה מֵעֵינֵיהֶם כָּל הַלָּיְלָה.  לֹא עָזְבוּ אֶת מִשְׁמַרְתָּם וְסִכְּלוּ אֶת מְזִמַּת הָאוֹיֵב.

רַק עִם הָנֵץ הַשַּׁחַר קָם שֶׁקֶט.  אִילָנוֹת הֶאֱפִילוּ מְכֻנָּסִים כְּאֹהָלִים בּוֹטְחִים.  עֶפְרוֹנִים צִיְּצוּ מִתּוֹךְ הַדֶּשֶׁא הַטָּלוּל.  הַשָּׁמַיִם הוֹרִיקוּ-הֶחֱוִירוּ, וְכוֹכָב מְפַגֵּר אֶחָד נִתְלָה, כְּנִתָּק מִן הַשָּׁמַיִם בְּשׁוּלֵי הָאֹפֶק, מַחֲרִישׁ לָדַעַת מַה יִּהְיֶה.

הָאֲנָשִׁים יָשְׁנוּ שֵׁנָה עַזָּה שֶׁלִּפְנוֹת בֹּקֶר.  וְרַק הָאֶחָד, הֶעָיֵף בְּכֻלָּם, הֵקִיץ פִּתְאֹם, עָמַד בְּפֶתַח אָהֳלוֹ, כִּמְחַכֶּה לְדָבָר שֶׁיִּתְרַחֵשׁ בִּשְׁעַת-פְּלָאִים זוֹ.

לא קָרָה שׁוּם דָּבָר מַתְמִיהַּ.  וְרַק עַל גֶּדֶר-הַקְּרָשִׁים שֶׁל גִּנַּת הָרִמּוֹנִים הַקְּטַנָּה עָמְדָה צִפּוֹר אַחַת מוּזָרָה.  בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה רָאָה אוֹתָהּ.  בְּיַרְקוּת הַשַּׁחַר הַצְּלוּלָה הִבְחִין אֶת תַּבְנִית הַדּוּכִיפַת הָאַגָּדִית עִם נֵּזֶר הַחֵן שֶׁעַל רֹאשָׁהּ.  בּוֹדְדָה עָמְדָה, שְׁלֵוָה.  הִבִּיטָה כֹּה וָכֹה וְלֹא יָדְעָה דָבָר מִכָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה...

שָׁבָה פָרְחָה הָאַגָּדָה.

 

שכיחים בשירי פיכמן מוטיבים של סתיו, בציר ואחרית-יום.  הספר "פאת שדה" נפתח במדור "זמרת ערב".  אַחד-המזמורים שם, אף זה בצורת סוניטה:

 

סוֹד הָאַרְגָּמָן

עִם הַדְּמָמָה תֵיטִיב לִרְאוֹת מַפֶּלֶת

יָמִים, זוֹ אַהֲבָה נָשְׂאוּ וּפְאֵר,

וְלֵב לֹא הִתְבּוֹנֵן, וְאֶת הַדֶּלֶת

נָעַל וְלֹא הִכִּיר – עִוֵּר, סוֹרֵר.

 

אַךְ עֶרֶב יְבֹרַךְ בְּאוֹר חוֹזֵר,

וְלֵב לִבְדֹד קֹרָא, יִקְשַׁב מִצְהֶלֶת

דָּמוֹ שׁוּב כְּתִירוֹשׁ, כְּאֵש זוֹלֶלֵֶת,

וְאֶל עָצְבּוֹ יַבִּיט, וְהוּא אַחֵר.

 

זֶה סוֹד הָאַרְגָּמָן.  כֹּה יֵאָרֵג

הַשִּׁיר אֲשֶׁר נֶחְבָּא, אֲשֶׁר עֻוָּה,

כֹּה יְעֻטַּר יְקָר וְאַהֲבָה.

 

אַשְׁרֵי יָדַע גַּנֵּי עַרְבּוֹ עַלֵּף

הוֹד מְשֻׁמָּר וּכְנֵר זָהֹב הַדְלֵק

בְּיָד לֹא-רוֹעֲדָה קְצֵה-יוֹם חוֹלֵף!

 

רצונכם, כן ידבר משורר אשר הגיע לימים בשלים, ועת לו לחגור עוז למען תקן ומלא את אשר פגם עד כה באמנות, והביא יבוּלוֹ הגורנה.  אבל, דוֹמה כי מרומזת כאן התעוררות שלהבת-נעורים חדשה בטרם זיקנה – שלהבת  אשר תתמצה ביופי ולא במיכווה.  רושם זה מתחזק על ידי יצירתו הלירית-דראמתית "רות".

בכלל, נושאים תנ"כיים שבשירת פיכמן – והם לא מעטים – יש בהם בּבוּאָה בת-בּבוּאָה לתנ­­ודות-נפש שבהווה.  למשל, "בצאת נוֹח" מן התיבה, אחרי שהיה עד לחורבן-עולם – "וישמע זעק-עולם שאבד... בכי התינוק, זה ניתק משׁדיים, ואֵם אחריו נסחפה למצולה, פּעי-הכבשׂות כי גרפון גלי-מים... תוך זוהר-יום באזנו עוד עלה;  איך יחוּדשׁ העולם, ובתהום בו צללוּ ילד ואֵם שכּוּלה?"... על הארץ שהתחילה מוריקה ופורחת, מצא נוח מדרון קרח... "כתם יגון על אדמת הברכה.  אז האדם מיגונו התנער, קם ולקח בידו המעדר,  ובהתרונן בו דמו כה מילל: 'אות ללבבי הוא – בזה ייגאֵל  !כרם אטע לי פה, אוהל ירוק, צל.'  פה ישקה את החול הבוער, צל יכסה על תהום ואֵימיה... או אָז יגוֹן-העולם ייבּלע.  צל יעטוף כל קרחת וצוֹק, או אָז תפרח גם קרבי החדווה..."

ב"רות" נוסח-פיכמן, נעמי מדברת על חטא הירידה מן הארץ (אך היא אשה טובה היתה, ובאֶפס-רצון הלכה אחר בעלה);  רות מידבקת בארץ החדשה ומברכת יפי-שדמותיה וחסד-אנשיה;  ובועז?  הוא שׂשׂ על כי הרבה ימי שנות-בגרוּת נטר תוּמתוֹ ואוֹנוֹ בשביל לקדשם למיועדת לו באמת...

עוז ארגמן-השקיעה שבסוניטה האחת רק מטעים את גווני-הרוך וקולות הדממה שבייתר שירת-פיכמן.  המוחאים כף ל"שירה" של פּוֹזה מלאכוּתית, העוויוֹת-פנים מוגזמות ורקיעת-רגליים בטאקטים חרזניים – לא פיכמן משורר למענם.  דקי-שׁמע וזכּי-רגש, הם יאזינו פיכּוּי מעיינותיו.

 

חינוך דרך-תפארת

יש "פדגוגים" הרואים את התלמיד כבית-קיבול למלים ולדיעות, והם מקלקלים סופרים וסיפורים בשביל לתאמם אל דרגה מסויימת בפיטום מוחות  קרבנותיהם; והם מסדרים בחינות מיכאניות של "כן" ו"לא", של תשובה נכונה אחת בין ארבע בלתי נכונות – כי הכול עומד אצלם על הצלחה בזכירה ולא על טיפוח טעם ומחשבה.

יש "מחנכים" המעבדים תכניות ספרותיות, שבהן נידחים נכסי-אומה ונכסי-עולם בדוקים ואיתנים, בשביל לפנות מקום לכתבי אלופי-אופנה וגיבורי-שוק (פחוֹד יפחדו כל אמרכּלי-החינוך פן ייחשבו קשישים עוברי-בטל, שאינם מבינים לחדיש ולמחודשש;  ואולי הם עצמם "מתחלטרים" בשפיכוֹת-ביקורת, ולמי ירזבו נופת אם לא לתקיפי-השעה?).

כנגד אלה ואלה, זה כלל גדול ב"אני מאמין" החינוכי של יעקב פיכמן:  חייב לימוד-הספרות להעניק הנאת-תפארת לשמה;  ומתוך הידבקות הלומד במיטב הדוגמאות של ספרות-הדורות, ישיג ערוּת-דמיון, פיתוח-תבונה, הרחבת דיעה והשׂכּל, והוקרת ערכי-תפארת בחיים.

יחד עם ראבינדראנאת טאגוֹרי סובר פיכמן כי בהוראת יצירות פיוּטיוֹת, לעולם יש לתת לילד לא משהו נמוך מכוח-תפיסתו (כמו שעושים אצלנו, ששמים לפני בני-שבע, שכבר קנו מנה הגונה של מעשיות ודמיונות ודעת-עולם, חרוזים דלים על "דוד והוא עצוב מאוד" ו"דוור, היודע כל-כך טוב כל איש שגר ברחוב") – כי-אם משהו נעלה-במקצת ממדרגת הבנתו הנוכחית, כדי שיהיה לדמיונו אל-מה לטפס, לשׂכלו מה לכבוש.

את עיקריו אלה גילם פיכמן בשׂגב-חוש ופלא-סדרנות בסדרת חמשת האנתולוגיות למיקרא ולימוד, "לשון וספר", וקדם להן "אלף-בית" חינני לראשית-קריאה.  החוש והטעם מפיקים נוגהם ועדנם בליקוט החומר ובחירתו לחיוּניוּת ויופי;  הסדרנות המעולה מתגלה בהעמדת הנאסף והמבוֹרר מדרגות-מדרגות, האחת עליונה על חברתה וכבדת-רכוש ממנה, וחלוקת כל מדרגה – שערים-שערים.  השערים אינם בנויים לפי סוגי-ספרות טכניים, כי-אם לפי ערכי-לאום וערכי-חיים.  רק במדרגות הגבוהות ביותר הספרות נדונה כערך בפני-עצמו.  לדוגמה: שמונת שערי הספר השני הם: תורה, בין אדם לחברו, יגיע-כפיים, השנה, שבת, ארץ-ישראל, החיה והעוף, על ארץ רבה.  בספר הרביעי – ט"ז שערים, מן סיפורים, שירים והגיגים בענייני משפחה, חברה, הטבע והאדם ועד מסות ועיונים במקרא, אגדה והלכה, ספרות ימי-הביניים, הספרות החדשה.   

למן המדרגה התחתונה ועד העליונה, ערכי נפש, חברה ועולם ניתנים באספקלריה של מסורת ישראל וספרותו מדור לדוֹר (ולא לפי סדר-הדורות, כי אם עניין לעניינו, דרגת-השׂכּל לדרגתה).  ובצדם של קטעים נבחרים ויצירות שלמות מן העברית – בשילוב אורגאני אתם, – עומדים ליקוטים מאת גדולי סופרי-האומות.  למשל, שער "הטבע" שבספר הרביעי פותח בשיר-בפרוזה מאת גטה ומסיים במסה "הטבע" לאמרסון והשיר "שלם החזון" לראבינדראנאת טאגוֹרי;  ובין זה לאלו: פרקי-פרוזה ושירים מאת ביאליק, ברדיצ'בסקי, יהודה שטיינברג, טשרניחובסקי, מנדלי, שניאור.  תמצאו בסדרת-הספרים הזאת גם את אוסקאר ויילד, רוזה לוכסמברג, טולסטוי, טורגנב, פטר אלטנברג, ריכארד דהמל, קיפלינג, אנאטול פראנס, ועוד כערכם, בתרגומים הנקראים כמקור.

אנתולוגיה מחנכת עוד אחת של פיכמן, והיא יקרה מכל-יקר, הוא "ספר הארץ".  זהו אוסף של תעודות היסטוריות וגיאוגראפיות על קשר בני-ישראל לארצם, החל מתרגום כתובות מצריות עתיקות ומגילות תל-עמארנה, עבור דרך פסוקים, אגדות ופיוטים, כתבי מסעות, מבּעי כיסופי-גאולה אצל שבתאים וחסידים, ליקוטים מאת הוגי-הציונות לזרמיה, דברי מורים ופועלים מן המגשימים הראשונים, ועד אחרוני משוררי דור-התחייה.  וגם כאן ניתן מקום לכתבים מן העניין לחסידי אומות-העולם ומשורריהן.

זהו מפעל-ענק (תקפ"ו עמוד, "דביר" תרפ"ז), מנוּקד לבהירות, ופה-ושם זרוע ציורי-איוּר.  ובכול ניכרת יד "שׂר-הטעם", יעקב פיכמן.  במהותו ורוחו של הספר, הרי זה המיית אומה על מולדתה;  כדבר מנחם אושיסקין, בהקדשתו הקצרה, בשם הקרן הקיימת לישראל: "הוא ספר העדות לברית עולם בין ישראל לארצו...  מוגש לכל העושים והמעשׂים אשר נאמנו עמה (עם קק"ל) במשך עשרים וחמש שנה ונתנו את כוחם ונפשם לרעיון גאולת הארץ" (ט"ו באב, תרפ"ז). 

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה