_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פרויד – יוצר מיתוס לדור

מאת אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

כמו קרום של ירוקה על גבי אגם עמוק;  כמו צוק-קרח בולט מעל האוקיינוס ומעיד על גוש-קרח רב-מידות מתחת למים;  כמו תלתל-עשן מרחף מעל הר-געש ומספּר על מתכות מתלבות ושריפות מתרוצצות מתחת לאדמה, - כן צף הידע של איש-איש מאתנו על גבי האל-ידע שלנו.  הנגלה שבמחשבותינו ורגשותינו פרוש על גבי תהום של תמונות, מחשבות ורגשות שהם צפונים בנו, חבויים מדעתנו, ובכל זאת הם חיים ופועלים בנו ומשפּיעים על כל הרהור ומעשה שלנו.  הפּסיכולוגיה הישנה לא הכירה בתהום זו.  היא למדה מן הפיסיקה כי ראשית-מדע – מיון, מנין, מדידה ומשקל, שיווי נוסחה מתימאטית לתנועות-העולם.  על כן, בבואה לחקור את רוח האדם,  מיינה חלקיו לתחושות, רגשות, אינסטינקטים, מחשבות;  קשרה מחשבה במחשבה;  עשתה אימונים ותרגילים בחושים ובזכרונות.  ואת הסתום, את הפועל במחשכים, לא ידעה, - עד שעמד יהודי יליד-באוואריה, זיגמונד פרויד, קפץ לתוך תהום זו ולימד את העולם המדעי משהו מחוקי הרעש והליבוי והשיסוע השולטים בה, והיאך הם מתבטאים בידע של אָדם ובגורל-חייו.

האם אפשר שיהיה ממד-עומק כזה בנשמה, ואיש לא יחשוד במציאותו?  לא.  הדת ידעתהו מכבר וסיפרה על מלאכים טובים ומלאכים רעים המלווים אדם בדרכו, והוא אינו יודע;  על רוח-הקודש הנחה על אדם פּתאום;  כלומר, הדת הכירה במציאותו של עולם בלתי-נראה בצד העולם הנראה, ובאפשרות שיהיו כוחות גחים משם ומתגלים בצורה מוחשית.  אמונות טפלות עממיות ידעו את האַל-ידע בצורת שדים ורוחות ודיבוקים.  סוקראטס, דימון היה שוכן בתוכו ומזהיר אותו מעשיית דבר שהוא לנזק לו;  אותו דימון אישר את מותו של הפילוסוף.  דאנטה סידר את האַל-ידע לסדרים, בנה אותו מדורי-מדורים, מדורי גיהינום ומדורי גן-עדן, וכולם בנשמת-האָדם.  בלייק עשה גיאוגרפיה שלמה לנסתר שבנשמה – סימן בה מזרח, מערב, צפון, דרום, ארצות ונהרות, וקרא בשמות פאנטאסטיים את הכוחות השולטים בהם.  גילוי האַל-ידע היה גילוי רק למדע.

הכנסת האַל-ידע לתחום-המדע חלה באורח זה.  פרויד שרת פּסיכיאַטור-עוזר על-יד ד"ר ברויאר בווינה.  הוא למד מד"ר ברויאר דרך מיוחדת בריפּוי ניזוקי חבּלה נפשית.  איזה חיל – שמועה רעה, אהבה נכזבת, טראגידיה משפחתית, או עמידה בפני החלטה שקשה לדחותה וגם קשה לקבלה, - מכה את הנפש.  זו שוכחת את מקרה-האסון או דבר-הצרה, וסובלת ייסורים, לרוב גופניים.  הייסורים הללו בדמיון מקורם, אבל הם לא פחות מכלים בשל כך.  היה ד"ר ברויאר מהפּנט את חוליו ומוציא מפּיהם במצב-ההיפּנוסיס וידוי על-דבר הנזק שנפשם רצתה לשכחו ולפיכך הצפּינה את ענינו במעמקיה עד שנעשה בה יסוד ממאיר, המתבטא במיחושי-גוף שונים.  על-ידי משיית הנזק הנשכח מאפלה לאור, וטיפול במצב לפי דרישת תנאי המציאות, הסימפּטומים הגופניים חולפים, והחולה שב לאיתנו.

הסימפטומים למחלות גופניות שיסודם בנפש, עתים הם מוליכים שולל גם מומחים למקצועם.  אפילו חלקי-גוף אבטומאטיים, כגון בני-המעיים ואברי-הנשימה, נענים למצוקות הנפש ומתנהגים בכוֹל כנושאי מחלות מסויימות.  גיתה חד-הראות רשם, כי אשה אחת ממכירותיו היתה מקבלת גרב (אכזימה) בכתפה ובצוארה כל פעם שהוזמנה למשתה, בו תצטרך ללבוש שמלה החושפת אותם חלקי-הגוף.  הביישנות שבנפש האשה הערימה לגרום לה מחלת-עור שתציל אותה מן העריה המעטה.  עוד דוגמה מספרות הרפואה:  איש אחד התחיל לשנוא את אשתו.  איש אַכזר, כשהוא שונא את אשתו, הוא עוקר רגליו מן הבית ככל האפשר, מבקש לו תענוגים בלעדיה, וממעט לראותה בתכלית.  אבל האיש דנן טוב-לב היה, והוסיף לבוא הביתה בזמנו, ולקחת את אשתו יחד אתו אל תענוגיו.  פתאום נתעוור.  כל רופאי-העיניים לא הועילו לו, עד שבא פסיכולוג וגילה כי האיש חדל לראות בכלל, בשביל שלא יצטרך לראות את אשתו.  האיש דנן לא שיחק תפקיד ביודעים – הוא היה עיוור ממש;  אלא שרפואתו, כמו מחלתו, צריכה לבוא מן הנפש.

מפנה ראשון של פרויד לדרכו המקורית, היה השתמשו בשיחה פשוטה, בקשירת-מחשבות חפשי, במקום היפּנוסיס, בשביל להעלות לאור את הנשכחות.  נתגלה לו אגב עבודתו, כי ברוב המקרים הנזק לא קרוב הוא;  המחלה היא גילוי מאוחר לחבלה שאירעה לנפש החולים בימי-ילדותם הראשונים, והחולה אינו יכול לזכרה, ויש גם נלחם נגד העלאָתה בזכרון.  החבלה בימי-הילדות נעשתה על-ידי כיבוש איזה יצר, על-ידי החנקת איזו תשוקה, והיא חיה ותוססת באַל-ידע עד שסוף-סוף היא מתפרצת וגורמת למחלה.  עתים התשוקה הכבושה היא כה מלאת-מרץ, עד שהיא קושרת מסביב לה המון רעיונות וחשקים אחרים, ונעשית עצמאית, - מעין נשמה בתוך הנשמה.  ואז יש לנו המצב של שיסוע נשמה לשניים.

אימתי חורגים היצרים הכבושים מן האַל-ידע אל הידע?  פרויד מונה שלוש הזדמנויות לכך:  א)  בחלום, כשהאדם ישן, אם שינה טבעית אם הירדמות על-ידי היפּנוסיס או סמים;  ב)  כשהאינסטינקטים שהם מתיחסים על אותו חומר כבוש מתבגרים ומתגברים;  ג)  בהתארע מקרים שבהם נשנה המצב הראשון שהוליד אותו החומר;  הישנות זו יש שהיא מעוררתו מתרדמתו ומעלה אותו מריתופו.

דרך-הריפּוי היא לגלות את המצב הראשון, שלפעמים מקומו מגיל שנתיים או שנה או אפילו ירחים אחדים בחיי החולה.  על-ידי קשירת רעיונות חפשית, על ידי הבנת תנועות ודיבורים סמליים של החולה, על-ידי פתרון חלומותיו,  הרופא – קרי, מנתח הנפש – מגלה לאור הידע את המצוקה הקבורה בתהום.

לאַחר שהיצרים הגנוזים, התינוקיים, הועלו לאור היום, ואָנו יודעים בדיוק היכן והיאך הופסקו מביטוי ונעשו יסוד ממאיר ומרגיז, - מה ייעשה בהם?  ישנן שלוש תשובות, כולן רצויות אם הן נבררות או ממוזגות על דרך נכונה בהתאם לצרכי היחיד, כשרונותיו ואפשרויותיו בעולם המציאות.

התשובה הראשונה היא:  ביעור היצרים בכוח השכל.   – אם כן, הרי שוב אּנו משתדלים להמית את שאינו ניתן למוּת ואָנו מניחים מקום להתפרצות חדשה?  לא, אומר פרויד.  אָז, בימי הילדות, כשהיצר נכבש לראשונה, היה ה'אני' של האָדם חלש, בלתי-מאורגן, נבער מדעת את מגבלות המציאות.  לכן, לא הצליח במלאכת-הביעור.  הוא רק הצפּין את הרגש האָסור והלה מכרסם את הנפש במסתרים.  ואולם, כיום, כשהאָדם הוא בוגר, אפשר יוכל לנצח ולהמית את הרגש התינוקי, המועלה בידע שלו, בלא שום נזק לעצמו.

דרך שניה היא:  הזרמת הרגש התינוקי אל צינורות מועילים לאיש ולחברה, כלומר שנעשה את האנרגיה שלו יסוד בונה במקום יסוד הורס.  אפשר מאוד, כי תכונה באָדם, שלא מצאה לה מוצא מועיל בילדותו, יהא מזדמן לה מוצא כזה בסביבה המורחבת שבה האָדם חי בבגרותו.  לא ביעור יצרים גנוזים הוא האידיאָל של רפואָת-הנפש.  האידיאָל שלה הוא תיקון היצרים למטרות שלפעמים הן רחוקות מן התכלית המינית שהיתה להם בראשונה, הגם שהן משמשות תחליף לאותה תכלית.  הסרת המעצור מעל רגש כבוש היא שחרורו לתפקידים יותר נעלים.

יש גם פתרון שלישי, והוא:  לתת ליצרים לבוא על סיפוקם.  יש רשות לחלק מן המרץ המיני להיות בנותני האושר לאָדם בדרך הישרה, התחתונה, הפּרימיטיבית.  קשים החיים לרוב בני-האָדם בזו הציויליזאציה המעמידה דרישות מרסנות.  החמרת מצוות-הציויליזאציה עלולה רק להגביר את התשוקה לברוח מן הממש ולשמש עילה נוספת למחלות-עצבים.  יש להיזהר מזלזול ביסוד-החיה שבנו.  מרצי-המין נוחים הם לעיצוב והחלפת-תפקיד, אבל חס לנו בשל-כך מנסות להשיג שיאים על-אנושיים בתהליכי-התיקון.  אין זה כלל שנהיה מוסיפים על קניני הציויליזאציה בה במידה שנהיה גורעים מסיפּוקי היצר הפּרימיטיבי.  אפשר מאוד שהאושר המיני ימעט, והקנינים, שהם גמול צער הכיבוש, לא יגדלו לפי אותו הערך.  אין מכונה עושה מלאכה במאה אחוז לפי החום המופק מחומר-דלק שבה.  אַף כך אין לצפּות למאָה אָחוז תועלת חברתית מן המרץ הנגזל מאָשרו המיני של אָדם.

מה שנפתח כשיטת ריפוי לנגועי-רוח, מהרה נתפשט גם על בני-אדם תקינים.  וכי אין כל אָדם נופל לפני מצבי-נפש שגעוניים, התפּרצויות-כעס פּתאומיות, העתקת רגשות מכוערים הנמצאים בעצמו לחברו (ראובן, שהוא אכול-איבה לשמעון, אומר כי שמעון שונא אותו תכלית-שנאה), הטלת אָשמה על חפצים שאינם יכולים להזיק (הפּרופיסור המפוזר המאַבד את גליונות-כתביו, צועק:  על השולחן הזה הכל אובד!)  - אומלליות ללא טעם חיצוני מספּיק?  ערך פרויד את גילוייו בצורת עדויות ותיאורים, שביחד הם מהווים ציור רחב לנשמת-האָדם.  לא העיזה הנשמה עד כה לראות עצמה באופן בלתי-משוחד כזה.

אָנוס פרויד לדבר בלשון של סמלים, של מיתוס.  עצם הביטוי 'מחשבות בלתי-מודעות', או 'תשוקות בלתי-מודעות', או 'זכרונות בלתי-מודעים', הוא פּאראדוכסאלי.  בשום אופן אין לנו לדמות כי באמת יש בנשמה אפשרות להחייאָת זכרונות מסולקים.  וכן שאָר הכוחות הפּועלים שפרויד מכנה אותה בשם, אין להבינן על דרך ההגשמה.

נסתכל מעט בהליכות-הנשמה לפי מושגי פרויד:

כל מה שאָדם חווה, למן הרגש שמתחיל מתרקם בו רגש כל-שהוא ועד יום-מותו, נמצא בו במסתרים ואינו אובד.  אפילו דברים שאין אָנו שמים לב אליהם – כגון רעש-הרחוב הרגיל, או מלים בשפה בלתי-מובנת לנו הנופלות לאָזנינו מפי זרים משוחחים ברחוב, או צבעי-הכותל בחדר שאנו נמצאים בו במקרה פעם אַחת בחיינו, - מתרשמים בנו ללא מחיקה.  ככה מצטבר בנו אוצר עצום של רגשות וזכרונות.

ימי הילדות הראשונים הם החשובים ביותר בחיי אדם.  החוויות של חמש השנים הראשונות קובעות את פּרצופו המוסרי ואת גורלו.  בניגוד לדעה כי יצר המין מתפּתח עם בוא הבגרות, מלמד פרויד כי התינוק הוא כולו תשוקת-מין.  בראשונה אין התינוק מבחין בינו לבין העולם החיצוני;  ותשוקתו מרוכזת ברגשות הנולדים בו ובתוכו.  אחרי-כן, כשהוא מבחין בין דבר הניתן לו מבחוץ ובין חוויה פנימית, רגשותיו מידבקים ברוך-האם, בחסד השד, בבקבוק המנחם.  יצר-אכילה ויצר-מין ברגש התינוק אחד הם.  הפּה הוא מקום שבתו של אירוס (האהבה).  לאַט-לאַט מגלה התינוק עוד חלקי-גוף שאפשר להפיק מהם סיפּוק מיני, בידיו או בידי אחרים.  הסיפּוק הוא לא במגע בלבד, כי אם גם בראוּת (סקופּטופיציה) ובהיראוּת (אכּסהיביציה).  בשתי השנים הראשונות אין הבדל בין ילד לילדה בנידון זה;  רגישות באברי-המין המיוחדים באָה אחרי כן.  סגולות תינוקיות, אם הן מתמידות עד גיל-הבגרות, לא תמיד הן לרעה לאדם.  יש מפתחים אותן ומתפרנסים מהן:  הרי הרקדן המביא לחמו מהצגת גופו לראווה;  הרי הנואם הקונה אהבת הקהל (תחליף האם)  בשירבוב-שפתיים ואמירת-חכמות.

התינוק אוהב את אמו אהבה גופנית.  כיון שגדל הילד-הבן והוא מכיר את האב, האָב נעשה בעיניו מתחרה על אהבת-אמו ואויב שמן הרצוי לסלקו מן העולם.  הילדה-הבת מתחילה לראות באם צרה לה, והיא רוצה לסלקה מן העולם.

בהיות כל יצור אנושי דו-מיני, כולל בו לפי טבעו גם יסודות זכריים גם יסודות נקביים, הרי אוהב הילד גם את האב יחד עם שנאתו אותו.  הילדה אוהבת גם את האם, יחד עם שנאָתה אותה,.  אהבה ושנאָה יחד, בזה ובזו, מלווים על-ידי רגשות הערצה, פּחד וחולשה.  ביחוד חזק בילד פחד-העיקור (שמא יקום האב ויסרסהו), חזק בילדה רגש-העלבון (היא רואה עצמה כמסורסה מכבר).  הרהורי רצח האָב האהוב, או האם האהובה, מולידים חוויות חטא ואשמה וחרטה, שהן חובלות חבלות בנפש הילד.  החוויות הללו, משהן ניסחות אל האָל-ידע משמשות שדה-דגירה למחלות הבאות אַחרי הרבה שנים.

רגש-האהבה הראשון על ביטוייו השונים מתקיים עד גיל החמש בחיי ילד וילדה.  אז הוא מסתתר ונרדם, אבל לא כלה.  הוא מתחדש ביתר-תוקף בהיות הילד כבן תשע, עשר או אַחת-עשרה.  אָז מתחיל הילד מתבייש, הוא נעשה סקרני בנוגע לסוד-הלידה, ליחס שבין אבא ובין אמא.  את הסיפּוק לרגשותיו ימצא באירוטיות מכוונת כלפי עצמו (אונניות) ובחברת נער-חבר או הרבה נערים-חברים, דבר המתאפשר על-ידי הדו-מיניות שבאדם.  וכן הנערה דבקה בחברותיה.

עם התבגרותו של אָדם, תשוקתו חוזרת ונקשרת בדמות אחת מסויימת – צורת-האם, לא האם הממשית הנוכחית, אלא דמות-האם (או דמות אחות-בכירה או דודה שהיתה אומנת אותו) כפי שהיא חקוקה באל-ידע שלו מעת היותו נישא על זרועות.  דמות זו הוא מבקש למצוא באחת הצעירות.

כיוצא בכך מתחילה הנערה המתבגרת לבקש לה אהוב בדמות האב שאהבה אותו בילדותה.  לפעמים תתאַהב דוקא בגבר זקן ממנה כמה שנים, מחמת שהוא דומה לדמות-האָב החיה בה בלא-יודעים.

ההתאהבות, שהיא לעולם פּרי האַל-ידע, אינה צריכה להרבה סימנים.  די שתבוא תנועת-יד או בת-צחוק, והאָל-ידע משווע לגבר:  הרי זו אמי, אמי הזכה, היפה!  וכן נערה רואה בבחור איזו קמיטת-מצח או דרך מיוחדת במקטרת, והאָל-ידע שלה מכריז:  הרי זה אָבא שלי!  אחרי כן עלול הגבר למצוא כי לא אמא מפנקת קנה לו, כי אם תינוקת דורשת טיפּול תמידי ומשחקת מישחק של כל מיני מחלות כדי לקבל את הטיפּול הזה;  והנערה עלולה למצוא כי לא אָבא בוגר לקחה לה, כי אם תינוק קנאתן ומשתולל.  והם מאוכזבים.

ברחם-האם החיים הם עונג טהור.  בימי-החיים הראשונים, התינוק נתון כולו לסיפּוקי-יצר (יצר-אכילה על-פּי דרכו, שהוא גם יצר-האהבה), למידת הכאב והעונג.  לאַט-לאַט הוא לומד להכיר במידת המציאות, שאין להטותה לפי חפצו, ושיש הכרח לוותר לפניה, להניח תענוג קל שענשו הוא מכאוב, לבחור במכאוב ששכרו עונג או הימנעוּת ממכאוב יותר גדול.

הבגרות הנפשית היא הכרה גמורה במידת המציאות ושלטון על מידת הכאב והעונג.  מעטים המגיעים למדרגה זו.  רוב הבריות מהלכים כתינוקות מקופּחים;  חומלים על עצמם רוב חמלה;  שוגים בהזיות ומתגאים במה שאין בהם.  אפילו באָדם שהוא מבוגר בהליכות-משפּחה והליכות-מסחר שלו, התינוקיות ממשיכה חייה באַל-ידע שלו, ולכן יכול מנהיג אבהי להשתלט על הרבה אנשים תקינים ולהוליכם לגאון או לטבח;  ומכאן גם הישענות הבריות על אלוהים-אב.  האדם הבוגר יעמוד ברשות עצמו, ויישען על כוחותיו הממשיים.

אדיפוס שבמיתוס היווני, רבצה עליו קללת-גורל להרוג את אָביו ולקחת את אמו לו לאשה.  תשוקת-הילד לרצוח את אביו, על כל הרגשות הנלווים אליה, נקראת בבית-מדרשו של פרויד:  תסביך-אדיפוס.  התשוקה כיוצא בה אצל ילדה להרוג את אמה ולרשת את מקומה, נקראת תסביך-אלקטרה,  על שם הנערה המיתית אלקטרה שגרמה לרצח-אמה.  התשוקות הללו עושות חקיקה עזה לא בחיי-יחיד בלבד, אלא גם בחיי-אומות.  המיתוס כולל בו אמת עובדתית עזה מתולדות האנושיות הקדומה.

מתחילה היו אבותינו הפּראים מתהלכים כנופיות-כנופיות.  כל כנופיה היתה מנוהגת על-ידי גבר אחד חזק, והיתה עשויה רובה או כולה נשים.  בן שגדל, היה האָב מגרש אותו, או רומס אותו, או מעקר אותו;  ואת הבנות היה מוסיף על נשיו הרבות.  פּעם עשו הבנים המגורשים, הרווקים על-כרחם, יד אחת.  הם התנפלו על האָב, רצחוהו נפש, וחילקו לעצמם את האמהות והאחיות, נשי-האָב, לשלל.  ולא נתקררה דעתם עד שאָכלו את גוף האב הנרצח, לאות כי נכנסה בהם מגבורתו וכי מעתה הם היורשים את מקומו במחנה-הנשים.  אַחרי כן קמו מריבות ומלחמות בין האַחים, וגם הנשים התקוטטו בינן לבין עצמן ולא נאמנו לבעליהן.  באו להם ימים קשים.  התחרטו האָחים על המעשה הנורא אשר עשו.  נתוועדו יחד, וכרתו אמנה ביניהם בשם אביהם:  שלא ייהנו מן הנשים שהיו שייכות לאָב, כלומר, מן האמהות והאחיות;  שיחיו יחד בשלום, ולא ירים איש יד נגד אָחיו.  ומהיכן יקחו להם נשים? הם יתנפלו על שבט אָחר, ויסחבו להם נשים משם.  לחוג את הברית הכרותה ביניהם, לקחו חיה אָחת שהיתה דומה בתכונותיה או בשמה לאָב – אם דוב, אם שור, אם אריה – ואכלוה כשם שאכלו פּעם את גוף אביהם.  לאות ולזכר קבעו, כי פעם בשנה יחזרו ויתוועדו ויאכלו מבשר החיה-המקודשת בשם האָב , וכל ימי השנה לא יאכלוה, כי חרם היא;  בשר-האָב הוא.  בו ברגע נולדו שלושה דברים:  איסור גילוי עריות שארות-בשר ואכסוגאמיה (נישואי נשים משבטים זרים);  תועבת בשר-החי המדגים את אבי-השבט;  שויון ושלום בין אחים.  הדבר הזה חזר אצל הרבה שבטים בהרבה מקומות.

בבוא פרויד לחדש ביאור לתורת-ישראל, הוא חוזר על סיפּור רצח-האב.  אָכן, תסביך-אדיפוס אינו מרפה ממנו!  משה נסיך מצרי היה, נאמן למלך אחנאתון אשר רצה, מטעמים אימפּיריאליסטיים, להקים אל אחד, אטון, כוח אוניברסאלי המתגלה בעיקר בשמש, כנעבד יחיד תחת המוני האלילים המצריים.  אחנאתון מת, יד כמרי האלילים גברה כבראשונה, האימפּיריה נתפוררה.  ביקש משה להציל משהו מן החורבן, הביא את דת-אטון אל שבטי-העברים המשועבדים בגושן, כדי לבנות מהם אימפּיריה חדשה.  רדה בעברים התינוקיים בכוח דמותו העזה, האבהית, ובכוח גאון שנטע במשועבדים שהם בחירי אטון (אדון בעברית).  לבסוף לא יכלו העברים לסבול את מצוותיו הקשות ואת דתו הזרה של משה והם קמו על איש-האלוהים והרגוהו.  בהתקרבם אל כנען, סיגלו להם את אחד האלים המקומיים, את יהוה, לאלוהים, וישכחו את משה ואת אטון.  'צור ילדך תשי'.  אבל אשמת הרצח והוד דמות משה נשתמרו במסורת מעורפלת ובסתרי האַל-ידע, ולבסוף קמו נביאים, כלי-מבטא לאַל-ידע של העם, איחדו את אדון העולם עם יהוה המקומי, והשיבו את דת משה, והמוסר הכלול בה, על כנם.  את הנצרות רואה פרויד מצד אחד כהמשך ההיסטוריה האַל-ידעית של ישראל מפּאַת היותה משמרת את האשמה הקדומה של רצח-משה ומבקשת דמו של בכור-אַחים לכפר על הדם השפוך;  מצד השני הנצרות היא נצחון חוזר של כמרי האלילים המצריים על הדת הצרופה של אחנאתון המלך, שכן שיתפה תורת-הנוצרים יסודות אליליים פּוליתיאיים באמונת-האַחדות.

לא כאן המקום לפרוט את הישגי פרויד ובית-מדרשו בשדות האַנתרופּולוגיה, חקר-הדת, תורת-החברה ומדע-החינוך.  חדירתו לעולם הסמלי של חלומות ואגדות, שהם עיטופים בתוך עיטופים;  גילויו של הצנזור העומד בשערי הידע לשמור שלא יכנס בהם מן האַל-ידע שום רעיון מזעזע שלוותו של אָדם או מגלה קלון-מצפונו אפילו בחלום;  חלקו את הנפש לשלוש שכבות, ה'זה' האטום והבהמי, ה'אני' מכיר-המציאות, ו'האני העליון', נוטר ערכי המוסר, - הללו הם מן הנכסים הקבועים שנתעשרה בהם הפּסיכולוגיה,.  רק נקדיש סעיפים אחדים לרעיון-החזרה הפרוידיאני, שיש בו מאורח המסתורין.

בחיי היחיד ישנן חזרות תמידיות.  אהבת-בוגרים היא חזרה על אהבת- תינוק ואם.  העוגבן ינהג מנהג אחד בהרבה נערות.  ראינו כמה פעמים איש חובט עצמו במשחק רע, וחוזר וחובט עצמו, ואינו לומד מן הנסיון.  מחזה הזיווג-והלידה דור אחרי דור, הוא עצמו חזרה נפלאה.  דגי-האלתית החיים באוקיינוס שבים דור אַחר דור אל נהרות, אגמים ובריכות שביבשה בבוא עתם ללדת;  הם מטפּסים סלעים, נדחקים במעלה אשדים, ואין שום דבר קשה מהם בקיימם את חוק-מינם.  עופות עוברים אָרחות ימים לקנן במקום שקיננו אבותיהם.

החיים האינסטינקטיביים הם שמרנים, נוטים הם להידבק במצבים שחלו בהם, כדי לחזור עליהם עוד פּעם ועוד פּעם.  כל הליכה היא הליכה אחורנית;  כל התקדמות היא חזרה.  אדם ובהמה רודפים אחר דבר שאבד להם בעברם.  התפּתחות היצורים, איפוא, מהיכן היא באָה?  היצורים הקדמונים, הגלמיים, היו נשאָרים בגלמיותם, אילולי שינויים שנתרשמו בהם על-ידי תמורות שחלו בתולדות כדור-הארץ ביחסה אל השמש.  האינסטינקטים השמרניים של היצורים מסגלים להם את השינויים הללו וחוזרים עליהם בכל דור ודור.  כן הם רודפים מטרה עתיקה בדרכים קדמוניות וגם בדרכים חדשות-בערך שסיגלו להם במירוץ-הזמן.

מהי המטרה הזאת?  היה זה בניגוד לכל השמרנות של חיי האינסטינקטים, אילו היתה מטרה זו, מצב לגמרי חדש, שלא ידעוהו היצורים כל עיקר.  המטרה לכל חי היא נקודת-ראשית עתיקה, שהחיים עזבוה מכבר, והם שבים אליה בעקיפין דרך כל דרכי ההתפּתחות העקלקלים.   כל החי שואף אל המוות – אל מצב הדומם – ומגיע אליו על-ידי דחיפה פנימית נסתרת.

מה בדבר היצרים הקרויים תשוקות-קיום, והם שומרים יחיד ועדה להצילם מנזק ואויב?  הם נובעים מן העובדה שהחיים הם שמרניים גם ביחס להדרכים שעל כל יצור לעבור עליהם כדי להגיע אל מותו.  כלומר, יצור חס על דרגות-חיים שלו שלא יקופּחו.  נלחם הוא בעקשנות נגד קפיצת הדרך, פּן יגיע אל המוות בדרך לא-לו.  יצר-המוות, אילו היה בן-הידע, היה מסכים לקיצור-דרך, לדילוג על תחנות-חיים שונות.  אבל הוא פועל באַל-ידע, ולפיכך בעיוורון ובלא חשבון שכלי.

וחוק-החזרה עצמו, המוציא את החיים מן הדומם ומוליכם אל הדומם, מהיכן הוא?  הוא מעורה בסוד השמש והכוכבים.

עוד רעיון פרוידיאני מעניין, הוא מושג הדו-כוחיות, כלומר, שאהבה ניתנת להתחלף בשנאָה, סקופּטופיציה (התשוקה לראות ערוותו או ערוות אחרים) לאכסהיביציה (הצגה עצמית לראווה), סאדיסם (ההנאָה מהכאָבת הזולת) למאזוכיסם (ההנאָה ממלקות בידי אחרים).  השפה העברית מסייעת לו בשרשים כפולי-משמעות, ענין והיפוכו:  קלס (לשבח וגם לגנות);  ברך (לאשר וגם לקלל);  חטא (להזדהם וגם לנקות);  קדש (משמש לנזירות וגם לזנות).

גילה פרויד רפש הרבה בקרקע נפש-בוגרים ורציחה בנשמת-תינוקות, הוא הרס כמה אשליות, אבל הכל לשם חיטוי ובניין.  מעולם לא אָבדה מנגד עיניו התכלית לחיפּושיו המדעיים ולאמצאותיו הסמליות, היא:  העלאַת היצרים העכורים למדרגת כוחות יוצרים והקמת האָם המבוגר והאָחראי, המכיר במציאות, מתוך החומר התינוקי, המפונק והאכזרי, שהוא עיקרו של כל אחד מאיתנו.  תחילתו רופא וסופו רופא.

הוא סבל כפלים כבן-ישראל:  בשיטתו, שהותקפה כתורה יהודית הורסנית ובלתי-מוסרית;  ובגופו, שגורש בשיבתו ממקום-עבודתו והוכרח לנדוד אל ארץ זרה.  עקבו בשיטתו אחרי השפּעות, ומצאו את שופּינהואר, שהורה את מושג הרצון העיוור;  את ניצשה, שהראָה את שרשי היצרים האפלים שמהם צומחים ניחומי-דת, כיבושי-מדע, הודי-אמנות;  ועל כולם, את גיתה, שפרויד עשאו רב לו ביודעים.  מובטחני, אשר אם נחפּש היטב, נמצאהו נושא בתהום-התהומות שבנפשו את הצלם האַרכי-טיפוסי של משה, רבן של ישראל.

הזדקקות פרויד לדמות-המחוקק, לא מקרית היא.  אם נסלק את שתי ההנחות המוזרות של רצח משה ושל צמיחת המונותיאות דוקא מפולחן-השמש של אחנאתון, הרי כל ספר-פרויד על משה הוא הערצה אין-קץ לרועה הנאמן ולאומה אשר יסד.  ראה דבריו:  'הוא (משה) הגביר את בטחון-עצמם (של ישראל), קרא להם עם-קדושים, וציווה עליהם להיבדל משאר העמים... על-ידי יחס-הקירבה המיוחד שבינם לבין האלוהים, נטלו להם משהו מהדר-גאונו.  ומאַחר שאנו יודעים, כי מאחורי האלוהים אשר בחר בבני ישראל והוציאם ממצרים, עמד זה האיש משה אשר עשה את המעשה הזה בפועל... יש לנו רשות לומר:  זה האיש האחד, האיש משה, הוא שיצר את ישראל.  לו בני-העם הזה חייבים להודות על התוקף שיש להם בקיום-החיים;  לו הם חייבים להודות גם על האיבה שבאָה עליהם העבר והיא עדיין נטושה עליהם'.

יודע פרויד להעריך כגדלו את המפעל של איסור פּסל ותמונה – טוהר לא ידעתו דת המלך אחנאתון:  'היהודים, באיסור  תמונה וצלם, צעדו עוד צעד בהמלכת הרוחני.  התוצאָה לזה היתה ההתמעטות אצלם בתכונות האַכזריות והאַלימות המציינות אומות שהן דבקות בגבורת הגוף.  ההארמוניה שבין גוף ונשמה, שהגיעו אליה טובי-היוונים, לא ניתנה ליהודים.  לשבחם של היהודים ייאמר, כי הם הכריעו לכף-המאזניים שהיא החשובה ביותר מבחינה תרבותית'.

פרויד עצמו יש בו מגינוני מייסדי דת, מצבּעי תרבות-תקופה באישיותם ומעשירי אוצר-מושגיה של האנושות.  אַף הוא נרים נחושתן, סמל היצר, לעיני הדור, לרפּא כל נשוך ונגוע.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה