_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יעקב פרידמן / שני שירים

מאת אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

 

     מלים על המשורר

יעקב פרידמן ז"ל נודע כמשורר-אידיש מקורי ורב-גוונים, מושרש היטב בתרבות-ישראל לכל אגפיה: דברי-ימי דור ודור; ספרות – קודש וחול, נגלה ונסתר; ובהיותו נצר משורש רביים חסידיים הן מצד אביו והן מצד אמו, יש לשיחות-חסידית וכיסופיהם העילאיים חלק לא-מבוטל בנושאי-שירתו.

רבות נדד בחייו, והרי תחנות-מספר בהן התגורר. לפרק קצר או ארוך, לרצונו ויש גם בעל-כרחו.

נולד במילניצה (גאליציה), 1910; דר בצ'רנוביץ (בוקובינה) 1919-1941, להוציא פרק-השנים 1929-1932, בהן עשה בווארשה; התחתן ב-1936; את שנות מלחמת-העולם השניה בילה בגיטו ברשאד, טראנסניסטריה; עשה בבוקארשט 1945-1947.

בסוף דצמבר 1947 יצא עם אשתו בדרך בלתי-ליגאלית לארץ-ישראל, ובמשך יותר משנה היו כלואים במחנה-מעפילים בקפריסין.  בפברואר 1949, כשנפתחו שערי מדינת ישראל, עלו להשתקע בה.

בכל מקומות-מגוריו, וכן במדינתנו, השתתף בעיתונים, פרקונים ומאספים שבאידיש, ויש גם פירסם שירים ומחזות פיוטיים מעטו במקובץ בספר.  פואימות גדולות שלו נדפסו ב"די גאלדענע קייט" (שבעריכת א.סוצקבר, תל-אביב).

בראשית בוא הזוג פרידמן ארצה-ישראל התיישבו בכפר בית-דגן, שם התפרנסו מחלקה חקלאית צנועה. החל ביולי 1960 דרו ברמת-אביב, תל-אביב.

כתיבותיו של המשורר נכללו בכמה אנתולוגיות, בלשונן ואף בתרגומים לעברית. יש וזיכוהו בפרסים נכבדים.

הלך לעולמו בשישי בכסלו, תשל"ג (12 בנובמבר 1972).

בשנת תשל"ד (1974) יצאו לאור – בהוצאת "ישראל-בון" ובתמיכת ועד מיוחד לכך – בהידור רב, שלושה כרכים גדולים מיצירותיו, תחת הכותרת הכללית "לידער און פאעמעס".

 

המילים דלעיל – על-פי פרטים ביאוגראפיים שבסוף כרך ג' ובעקבות איגרת פרטית מאת המשורר.  האלמנה גברת הניה פרידמן, תזכה לאורך ימים ושנים.

               אַיָּלָה

 

               אַיָּלָה, אַיָּלָה!

               בְּתַלְתַּלַּי יֶחֱרַף הַשֶּׁלֶג,

               אַךְ כִּנוֹרִי עוֹדוֹ זָהֹב וְצָעִיר,

               וּבְגִנּוֹתַי נַשָּׂא רֹן-הַזָּמִיר.

               בְּנֹסַח עַתִּיק וְקַדְמוֹן,

               אַיָּלָה!

 

               הוֹי, אִמְרִי, אִמְרִי-נָא, אַיָּלָה בַּת-הַיַּעַר –

               מַהֲלַךְ-הַשָּׁנִים, הַאִם אֵינוֹ אֶלָּא מַהֲתַלָּה קַלָּה

               מִצַּד כַּנָּרֵי-שַׁדַּי בִּרְחוֹב-הַזְּמִירוֹת הַבָּלֶה?

               אַיָּלָה, אָיָּלָה!

              

               סִירַת-הָעֵץ הָאֲדֻמָּה נָחָה אֵצֶל חוֹף-הַיְּאוֹר הַמָּאֳזָב,

               וְאַתְּ, הַנֵּבֶל בְּיָדֵךְ, בָּהּ יוֹשֶׁבֶת וְאֵלַי תְּשׁוּקָתֵךְ.

               הִנֵּה, מֵעֵץ תַּפּוּחַ-בָּר כִּצְעִיר-אֶרְאֶלִּים

               בִּקְפִיצָה אֵלַיִךְ אֲזַנֵּק,

               אַיָּלָה, אַיָּלָה!

 

               אָמְנָה, הַכּוכָבִים הֵם-הֵם הַכּוֹכָבִים אֲשֶׁר מִקֶּדָם,

               וַאֲנַחְנוּ – כְּלוּם נְחִתִּים אָנוּ מִלַּהַק-הַכּוֹכָבִים?

               וַדַּאי, אַחֲרֵי חֲלֹף רִבּוֹאֵי-רִבְבוֹת שָׁנָה, וּגְבוּרָה הִיא

               יַחַד לָשוּב וּלְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּמִשְׂחַק-תִּינוֹקוֹת,

               אַיָּלָה, אַיָּלָה!

 

               הוֹי-הוֹי, גִּנּוֹת-אַבָּא שׁוּב כַּלִּילָךְ נִיחוֹחָן.

               (הֲתִזְכְּרִי אֵיךְ קָטַפְנוּ לְפָנִים אִבֵּי-הֶעָלִים?)

               בַּמֶּה גְרוּעִים אָנוּ מֵאֱלֹהוּת פְּתָאִים

               אֲשֶׁר מֵעֵת-לְעֵת שֶׁלָהֶם נֵצַח נִמְשָׁך?

 

               הוֹי-הוֹי, אַיָּלָה, אַיָּלָה, בּוֹאִי וְנֵדַע נֵצַח בִּזְעֵיר-אַנְפִּין!

               נְהָרוֹת מְהַלְּכִים – הָבָה, יַחַד אִתָּם נְהַלֵּכָה;

               יְעָרוֹת צוֹמְחִים, בְּמַקְהֲלָם גַּם אָנוּ נִצְמַח-נָא!

 

               אַל תִּרְאִי תַלְתַּלַּי שֶׁהַשֶּׁלֶג בָּהֶם יֶחֱרַף –

               כִּנּוֹרִי עוֹדוֹ צָעִיר וְזָהֹב,

               וּכְמוֹ בִּימֵי נְעוּרֵינוּ קוֹל-הַזָּמִיר מֵרִיעַ

               בְּנֹסַח עַתִּיק וּמָתוֹק, אַיָּלָה.

 

שִׁירָה

               שִׁירַת-אֱמֶת יֵשׁ וְהִיא מִתְאַוָּה לִרְכֹב

               עַל סוּסֵי-פּרוֹזָה בְּרִיאִים, פְּשׁוּטִים.

               צוֹהֲלִים הַסוּסִים בְּגִילָה; וּכְלל לֹא יַרְגִּישׁוּ בְּאֶכֶף-הָרוֹכֵב;

               כִּסְבוּרִים הֵם, מוֹלְכוֹת-עַל-יָרֵחַ יָרְדוּ לֶאֱרֹחַ

               עַל אֻכָּפִים הֶדְיוֹטִיִּים...

               צֶאֱצָאֵי-מְלָכִים הֵם גַּם צְנוּעִים גַּם לְבֵשֵׁי-גֵאוּת.

 

               נְסִיכוֹת בְּנוֹת-מֶלֶךְ יֵשׁ וְהֵן מִתְאַוּוֹת לִתְעוֹת

               אֶל מִטְבְּחֵי-הַחֻלִּין וְיַחַד עִם הַשְּׁפָחוֹת

               לְהַטְבִּיל לֶחֶם וָרֹד בְּקַעֲרִיּוֹת-חֹמֶר...

               עַל רֶקַע אַפְלוּלִי שֶׁל קֵמַח פָּשׁוּט, בִּתְכֵלֶת-מִשְׁנֶה

               יִקְרֹן דַּם-הַמַּלְכוּת בָּעוֹרְקִים, וּמִבֵּין רֵיחוֹת-שׁוּם

               בִּנְסִיכוּת רַב-יֶתֶר, נוֹדֵף בֹּשֶׂם עוֹר-בְּשָׂרָן הַשּׁוֹשַׁנִּי.

 

               קַיְמָא-לָן: שִׁירַת-אֶמֶת, לֹא דַי שֶׁהִיא יַלְדוּתִית-צְנוּעָה,

               גַּם פְּרוּטָה-חֲדִישָׁה הִיא –

               כֻּלָּהּ דּוֹמָה לְתֵבֵל-יָהּ לַאֲמִתָּהּ

               הַיּוֹצֶרֶת-מְאַחֶדֶת       

               מִתּוֹךְ נִגּוּדִים וַהֲפָכִים אֶת עֹצֶם-קִסְמָהּ...

 

               אֶלָּא שֶׁלְבַסּוֹף, אַחֲרֵי נְדוּדִים כַּבִּירִים,

               הִיא, הַשִּׁירָה; הוֹפַכַת עֹרֶף לְכָל תַּעְתּוּעֵי-הַצּורָה

               וְחוֹזֶרֶת הַבַּיְתָה אֶל הַנֹּאד הַכָּחֹל עַתִּיק-הַיּוֹמִין,

               הַמְחַכֶּה לָהּ בַּחֵיק הָאַבְהִי שֶׁל יוֹצֵר-בְּרֵאשִׁית...

                        

                                                                    מיידיש: א. רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה