_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פרויקט בן-יהודה זקוק לעזרתכם. לחצו כאן לפרטים.

גן שושנים

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

מתוך "דבר" 8.8.47

 

באגדה, שיר וסוד הוּכתרה השושנה כיפה בפרחים.

זכרו פּרדס-העולם שעלה חוֹחים ודרדרים תחת שורות של תאנים וגפנים ורימונים ותפוּחים, וּכבר היה אותו הפרדס צפוי לקיצוץ, אלא שמצא המלך נוטע-הפרדס שושנה אחת של ורד בין החוחים – אלו ישראל.  נטל אותה והריח בה, בשעה שנתן להם את עשרת הדברות:  ושבה נפשו עליו, בשעה שאמרו "נעשה ונשמע".  אמר:  "בזכות תורה וישראל יעמוד העולם כוּלו".

הרי אגדה.

משה בן עזרא, לא מתקדש בשרפים כשלמה בן גבירול, ולא נוטף-צובר מתיקות-לב כיהוּדה הלוי, אך יותר משניהם אצבעותיו רוקמות פּאר, עושות בשיר בחינת כלי.  שי קטן הביא לשושנה – "כתונת פסים".  ובעיני, הקסם שבזה שי-השיר מונח כאורח ההבלטה מתוך רקע, ההרמה מתוך שטח.  כל הדשאים והעצים והציצים הם הם פסים ורקמה ותשבץ, וצחוק של התחדשות.

אַךְ לִפְנַיהֶם שוֹשָׁן עוֹבֵר,

מֶלֶךְ עַל כֹּל הוּרַם כִּסְאוֹ,

יָצָא מִבֵּין מִשּׁמַר עָלָּיו

וַיְשַׁנֶּה אֶת בִּגְדֵי כִּלְאוֹ –

מַי לֹא יִשְׁתֶּה יֵינוֹ עָלָיו,

הַאִישׁ הַהוּא יִשָׂא חֵטְאוֹ!

 

נקט המשורר שושן, לשון זכר – אולי מפּני שהיציאה מתוך משמר ושינוּי הבגדים יש בהם משום אזכרה דקה לנס של יוסף הצדיק.

הרי שיר.  וסוד מה?

סח ה"זוהר" תיכף לפתיחתו:  מה שושנה זו שבין החוֹחים יש בה אודם ויש בה לובן, אף כנסת ישראל יש בה דין ויש בה רחמים.  עוד:  גביע-השושנה יושב בתוך סוהרה של חמשה עלים ירוקים;  אף כך כנסת ישראל יושבת בתוך יד ההשגחה.  ומבחינה זוֹ  השושנה קרויה  כוס ישועות, נזכה ונשתה ממנה נגד כל צוררינוּ.

פעם, לפני שנתיים, בהתהלכי בגנים הבוטאניים שבּבּרוֹנקס, נקרה לפני שלט המודיע: אי-שם נמצא גן-שושנים.  ויום אחד בסוף-אייר, כהתעגל שנה אל פּריחתה, אמרתי אל לבי:  "אצא לי היום ואמצא אותו גן-שושנים".  הדבר עלה לי בקצת תעיה, אך התעיה והחיפוּש אף הם מטרה לעצמה הם,  שהם מפנים המחשבה לציציות-פּיוּט ופרפראות-רמז , כגון אותן דלעיל.

בטעות נכנסתי דרך שביל נידח ורחוק על-יד רחוב 200 ולא דרך השער הראשי על-יד תענת-העלית המכריזה:  "גנים בוטאניים".  אותו שער מוליך ישר אל בית-הכיפּה, זה היכל-חממה ענקי, בעל אגפים הרבה, כולם זגוּגית, וכיפּת-זגוּגית עצומה נישאת על כולם, והיא מזהירה כחלחלת, ומבריקה ברק רב בגעת בה השמש.  אך לא היא ולא הצמחים הטרופיים המשׂגשׂגים תחתיה, ולא בריכות דגי-הפז וחלקות הסרעפות והזיווניות המתרבעות בצלה, הם מחוז-צעדי הפּעם.

עד שיזדמן לי חץ המורה "אל גן השוֹשנים", הריני מהלך דרך שדות ובין שדרות-עצים.  גשם נתרחרח לבוא, ואמנם בא גשם קל, עריפת רביבים זעירים שאין בהם כדי להרטיב.  על כרמלית-עשב רחבה משתעשעת לה משפּחת זרזירים.  גדולים הם כאגרוף, שחורים עד לידי ארגמן, ומקור צהוב, חצוף, צץ להם מתוך ראש מבריק.  על יד הכרמלית – ערוגה מצמיחה מקורי-עגור אדומים.  נודדים בערבוביה ריחות עשב רטוב, שׂרף-אשוחים, אבק-פּרחים.  האופק – מסתירים אותו אשוחים, תרניות, ושאר עצי מחטים, רחבי מושב ומחודדי-ראש, דמוּת פּיראמידות.  על עלה של כרוב-בר מתפטדים אגלי-גשֹם בטל.  שיח של ויסטאריה לבנה מרטיב חולצתי בעברי על פּניו.  מבין דשאים שבצדי השבילים מרמזות סיגליות קטנות, בריחוק-מה, מבוע בצורת דרקון-ברונזה מוציא זינוקי-מים משתי זוויות-פּיו.

עננים מיתפּחים ועננים חולפים.  תשזיר קטן של כתמי זהב וכתמי צל, המרצדים תחת עלי-אילנות מוצפי אור, מתמוגג ונבלע בתוך תשזיר גדול של חריגות-חמה והידפּקוּיות-גשם הבאות לסירוגין, אלו לקומץ-רגעים ואלו לקומץ-רגעים.

ממעלות הגנים הבוטאניים שכל צמח מצמחיו יש לו בצדו לוח קטן המספר מה מינו ומשפחתו וייחוּסו וארץ-מכורתו של זה, והטיילן יש סיפּק בידו ללמוד ולדעת כל אילן, שיח, פרח ושרך בשמו, הן שם עממי הן שם מדעי.   

הריני צועד והולך תחת עמודי עצים נאים, שבצמרותיהם מטאטאות השחקים.  ועל הארץ, אצל מצב רגליהם, כתבות מאלפות אותי : זה הישר והגבוה, שקליפּתו כספספת והיא חרותה פּיתוּחי-פיתוּחים סרגרגיים, קרוּי אוּלמוּט אמריקאי – האלה של זו היבשת.  הלז, בעל הקליפה העבה, כדומה לעור הקרנף, שמו קוואָרקוס או עץ-הטוּלפּוֹן.  והרי לפני רוֹש, דק-גזרה.  נופי-אילנות מסתכלים במו בבואות שלהם בתוך שלוליות, מי-גשמים זה אך נקווּ.  סדנים.  חפורי מני ארץ, רובצים על צדם, החול על שרשיהם.  עוף לא-נראה קורא בקול כקול קומקום-נחושת בהתמלאו מים מן הנהר.  עוף שני, אף הוא אינו-נראה, עונה לעומתו, וקולו כשני שברים מפּי שופר צרוד.

עוד אני מבקש את גן-השושנים, ואני נופל לתוך חלקת-יער העומדת במקום הזה, פראית ולא-מחוּללת מימי בראשית.  "חורשת רוֹש" קרויה זו החלקה, שארית הטבע הקדמון, על שם יושביה, קהילות עצי רוֹש.  הוא הרוֹש, זיווגוּהוּ כתבי הקודש ללענה המרה.  הוא הרוֹש, משקה אחרון לסוקראטס.  הוא הרוֹש, הזכירהו קיטס באוֹדה שלו "הזמיר" (אולי השלימה בכל השִירוֹת האנגליות לצוּרה עשירה מחזיקה רגש עשיר)  כסם מרדים.  נגינת הזמיר נוסכת על המשורר שכרון התעלפות כאילו גמע רוֹש או הריק איזה רקח יליד-אופיון עד קוּבעתוֹ.

אני בפסעי בין שוּרות עצי-רוֹש פּה על אדמה אמריקאית, איני יכול לומר על עצמי שאני משתכר ומתעלף.  אפשר, מפני שמלכתחילה אין חוּשי רגישים עד כדי כך, ואפשר מפני שריח הרוֹש שבכאן מהוּל הוּא בריח אזוב רטוב, אדמה נקורת-גשמים, ועלים כמושים מדאשתקד.  מאחורי האילנות מתבלט ומתנשא מגדל טבעי של סלעי  פאָגמאטית שחמחומים.  הללו הובאו הנה על ידי קרחון צפוני, ובהתמוגג הקרחון נזרקו ונפלוּ זה על גבי זה בגיבוב כעין בנין.

שב הגשם, והפּעם הוא מטפּח בחזקה.  אבל עלים רחבים ממעל הם לסוכך ומחסה לי.  אני צועד ועולה במדרגות-עפר שהן נמשכות אֶל-על.  בסופה של כל מדרגה מונח לרוחב בול עץ בקוע-למחצה.  בראש כל המדרגות כולן פורץ גב-של-סלע מתוך האדמה.  והוּא גניס – לא מנסהבי-הקרחון, כי אם עצם מעצמיה של הקרקע המקומית, קצה שלד משלדה של היבשת.

שביל פּרא, מסורבל בעשב.  קילוּחי גשם משתפּכים על פני אבנים שטוחות.  גזעי-עץ חרוּכי-שריפה, גדועי חלקם העליון.  חיפוּשית שחרחורת, עם נקוּדות-כסף בקצות זנבותיה, עומדת על גבי ידי;  רגע היא רומשׂת הנה והנה, ולפתע היא פורשׂת שתי כנפים זעירות ופורחת לה...  קריעות-תכלת נקרעות בשמים בין צמרות העצים – סימן שהגשם הולך ומתנדף.  עוף גדול, כנפיו עין תפּוּח זהב עקוד פסי טלית שחורים, חולף על פני בטרם תפסוהו עיני כדבעי.  מדרגות אחדות.  ספסל ביטוון לנוח בו.  גשר, כתליו שחם ורצפתו "בּאלאטות" בעלות שש קצוות.     

מתעגל הגשר ב"קו זרם" חינני.  אני נשען אל מעקה-השחם של הגשר בשיא-ההתעגלות.  למטה – נהר, ואשד לא-גדול, ממלמל בהמולה.  שקוף הנהר עד שאפשר לראות את חלוקי-האבן שבתחתיתו ואת בני הדג המתרוצצים בינותם.  קצף לבן זך  ומבעבע בין אבנים גדולות יותר המזדקרות מעל שטח המים.

שוב מדרגות ביטון העולות, כשלושה תריסרים מהן, וענפי עץ קלופים להן למעקה.  והרי שלט:  אל גן השושנים.  אך בינתיים אידיליה כפרית סובבתני:  קרשים מנוסרים, ערוגות כרוב צעיר, וסוכות זגוּגיות, הן חממות צנועות לטיפוח פרחים.  מזרחה, סוף סוף עיני צדות "פיאה" אחת של גן השושנים, ואני מכוון צעדי לשם.

*

על גבי כלוּנסאות, ועל גבי חוטי-תיל המתוחים בין כלונס לחברו מטפסים ונערמים ומרמזים ושופעים ויופעים מיני-מינים של שושנים, כל מין על שמו ועל שבטו.

קודם באות שושנות צרפתיות, חיוורות-ענוגות, "טיבולט" ו"קודו" תיקראנה.  אחריהן – שושנת "אַיווי אַליס" הקטנה, פרחונת לבנה שלבה ורוֹד.  בקרן זווית אחת שבשורות-הכלונסאות – "הנסיכה" הדשנה והמאירה:  צבעה אודם עם טעם כחלחל כל-שהוא.  שושן "צ'יסליין", לבן הּוּא, ולבו צהוב.  "אורלן המטפס" הוא קיבוץ של גביעים זעירים, כולם ורודים. "צ'ווי צ'ייס" היא צוענית בין השושנים – שחורה ונאוה ומאובקת באבק-דרכים.  "דורותיאה הלבנה" היא כדורים צנופים, שדיים של שלג... "גבוּרת שדה-פרה" היא לבנה, אלא שאָדמה מכעס.  "איבנגלינה" נפתחת צחורה וטהורה, כמקריבה עצמה

קרבן לפני אוהב.  "הוד-אפרסק" מתגמר בקטיפה זהבהבת.  "שלהבת", בת רוטר-פורד שבניו-ג'וירזי, היא אשכולות-אשכולות כציבורי נרות אדומים. ועוד, ועוד.

והנה אנו באים אל חלק גן שבו השושנים לא במקלות וכלונסאות ותיל הם מטפסים, אלא גדלים הם ישר מן הקרקע.  משמאל, נחפר בור.  והרושם הוא כאילו היתה כאן פצצת מלחמה והניחה חור באדמה.  על יד הבור חיים להם בצוותא עריבה ובשלווה שיחים של שושנים ורדרדות-אדמדמות – כנסיה בפני עצמה.

ה"זוהר" מונה בשושנה י"ג עלים כנגד י"ג מידות הרחמים, שהן מקיפות לישראל להגן עליהם.  מסתבר, כי נתכוון ה"זוהר" לשושנה הספרדית בחבלים בהם קוּבּץ ונערך הספר הקדוש בערך לפני 500 שנה.  השושן הקרוי "ורד הבר", שהוא סמל מדינת ניו-יורק (מסתמא ידוע לכם, כי כל אחת מ-48 מדינות הברית יש לה פרח רשמי שלה), יש בו חמשה, לפעמים שבעה, עלים, שהם לא מקופלים כי אם מושכבים לרוחב.  והנה כאן בגן, אנו רואים אחד בן תרבוּת שבתרבוּת, "ורד-התה המורכב", שהוא מתרומם קומה מעל קומה, כנופיות-כנופיות של עלי-פרה מרובים וענפים, המונים-המונים על גבעול אחד.  זהוּ מקרצף-שחקים שבשושנים.

לאחר ורדי-התה המורכבים באים פרחי-שושן כדוריים, טיפוסיים:  "היינריך מונק" – לבנבן  נוטה לוורדרודית:  "הילדה חווילה" היא תאוותנית וחצופה, תולה עצמה בגבעול גבוה.   "רומנטיקה אדומה" היא ככוס מלאה יין אפלולי.  "טשיריו" (מתפרש:  "אך שמח!")  הוא רחב וטוב-לב.  "ויזוף" יורק להבות ולבּה, כמו ההר שעל שמו הוא נקרא.  "העלמה אמריקה" היא מופלגת בעשירות, כעין כסת ורודה מרופדת לובן.

מטפחי השושנים, כשהם באים לקרוא שמות ליצירותיהם, אין הם מקמצים בכינויים מגרים ופיוּטיים:  "קפריזה";  "שמש-זהב";  "זריחה ורודה";  "ליקוי חמה" – פרחוֹ חוורוור-צהוב;  "שמלת חתונה".  שהיא מתנפנפת במשי לבן;  "איש מלחמה", והוא ענק, מין סיהון מלך האמורי, מגואל בדם;  "הגמון", מדיו ארגמן;  "הדרת רומא", "בת מלכה", וכיוצא בהם.

אם נתרוויתם ריחות ותפארת עד-אין-הכיל, טיילו אתי עוד מעט-קט, וצננו עיניכם ורוחכם בציצים פשוּטים ודלים שבצדי-דרכים ובכרי-עשב;  שיני אריה.  שכמה מהם כבר החליפו כתרי-זהבם בכדורי נוצות קלישים;  המרגניות, עפעפי-לובן לעיני פז.  ואולי תשעו אל חבצלת-היער, גזרתה כחצוצרה;  עלי פרח ששה לה;  מצהבהובית שבתוך-תוכה היא נהפכת לאט עד עין תפוח-זהב וזהב אור-נר.  ככל אשר היא נפערת כלפי חוץ, ועל שפתי-קצותיה מאדימה היא לחלוטין, ובגרון- חצוצרתה נצבים ששה שקיקי-רצפית, כולם עוטרים את מקל-העלי האחד שהוא גבוה מהם.  מה שונה היא מאחותה, חבצלת-הביצה, שאתם מוצאים אותה בבריכה קרובה.  ההיא, הפרח שלה הוא צהוב בדונג ועגול כפרח-הלוט, ומסביב לפרח – עלים עגלגלים, רחבים, צפים מתוך שכיבה על-פני המים.

אם לא ידעתם, או ידעתם לא ידיעה בהירה, כי השושנה ועץ התפּוּח שאֵרים הם, למרות ההבדלים שביניהם למראית עין, הרי לכם עדוּת מובהקת על כך.  בודד בפינה נידחת עומד-לו שיח נמוך, אורח מקוריאה או סין.  הוא מסומן "רוֹזה רוּגוֹזה", והוא נושא על עצמו מטען תפּוּחונים אדמוניים,, שהם קורצים עין מבעד לעלעלים מתקרזלים, מַשׂוֹריים, ירוקים.  לא כל התפּוחונים מגיעים אל גמר הבשלתם בבת-אחת.  מהם עודם מתרקמים והולכים ברחם-הפרח, ומהם עודם עומדים בתקופת הניצן הקודמת לפריחה.  וכל פּרח שבשיח, יש לו חמשה עלים ורודים, מושכבים לרוחב, והוּא דומה בתכלית הדיוק לורד-הבּר הניוּ-יורקי!

*

הריני נח לי על ספסל בין שדות עשב גזוזים (ריחם – רעננות-שחת).  ממקום זה נראים גגי-הבנינים של האוניברסיטה פורדהם מעל ראשי האילנות.  והרהוּרי – על המשורר האירי, וויליאם בוטלר יִיִטס, שאהובתו (כן הוא מעיד באחת זמירותיו) פורחת שושנה בעומקי לבו, וכל דבר שהוּא רקוב ומלוכלך ומעוות בעולמנוּ לו למשורר לקחת ולאחוז את כנפי העולם  פוגם בדמותה, חוטא נגד שלימוּתה.  ורצון בידיו, העולם הזה כולו על יבשותיו ורקיעיו ומימיו, ולעצב אותם מחדש בשביל שיהיו יאים ומתאימים

­"לַחֲלוֹמִי עַל דְּמוּתֵךְ הַפּוֹרַחַת

שׁוֹשַׁנָּה בְּעֻמְקֵי לְבָבִי".

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה