_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אַברהם גולדפאדן, משורר עברי

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

פורסם ב"הדאר", 19 בינואר 1940

 

ישבתּי פעם בּאספת-יהודים בּאולם עני ברחוב קלינטון (לפני שלשים ושלש שנה היה הדבר, ואָז נראה לי האולם הדור למדי), ועיני צמודות אל הבּמה, עליה עמד דוד הקטן, ובטון של גבורה הטיח כלפּי גלית הענק את הפּסוק העברי, בּתכנו כּן בתיבותיו: "אַתּה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואָנכי בא אליך בשם ד' צבאות, אלהי מערכות ישראל אשר חרפתּ!"  ולאַחר נצחונו של הצעיר בּבני-ישי, הסתּובבו כל השחקנים יחד (גלית והפּלשתּים ביניהם) מסביב לעמוד דגול בּמגן-דוד כּחול-לבן, ושרו פזמון, שאני זוכרו עד היום הזה:

                    סולו, סולו, פּנו מסילה,

                    יבוא גבּור בשמחה ותהלה –

                    על ראשינו כּובע ישועה,

                    היטיבו נגן בתרועה!

                    אל יסוככהו תחת כּנפיו,

                    ספּרו נפלאותיו!

                    הכּה שאול בּאלפיו

                    ודוד ברבבותיו.

זה היה המחזה "דוד בּמלחמה" מאת אַברהם גולדפאדן, המוצג על-ידי קבוצת נערים, חלוצים למלה העברית החיה, חברי "ד"ר הרצל ציון קלובּ".  בּאיזו התלהבות עסקו הנערים בּלימוד המחזה וחזרותיו, בּמכירת כּרטיסים, בּדפיקה על דלתות עתּונים למעט פּרסום!  לא היתה אספה של בּית-כּנסת, חברת "לאַנדסלייט" או אגודת פּועלים, שלו ניסו לחדור אליה על-ידי ועד שלוח למכּור מכסת-כּרטיסים, ואגב-כּך להודיע את תּחית הלשון העברית.  והשחקן האידי גולדפאדן הניח פּרנסתו ואחיו למלאכה ונתן כּוחו לאלה ממללי לשון-אָבות קדומה.  לוא היתה קנאותם היום כקנאותם אָז!  מה היה על אותם הצעירים?  מהם שבקו חיים לכל חי, מהם נעשו רבּנים נושאי-מליצה בהיכלים אדירי-כיפּה, עסקנים-פּוליטיקנים בּמוסדות ציבּור, אַנשי מסחר ותעשיה, ורק קומץ מועט שבּמועט מהם עודנו עומד בּעקשנותו העברית.

דבקות גולדפאדן בּחברי "ד"ר הרצל ציון קלובּ" וכתיבת מחזה עברי בידיו בשבילם, היה בהן משום חזרה על אהבת-נעוריו.  כּי טרם נעשה לאבי התּיאַטרון האידי וטרם חבּרו "אופּיריטות" בּאידית (והן בּמידת-מה המשך למשחקי-פורים המסורתיים), היה שר שירים בּלשון-הקודש.  הרי לפני קובץ קטן צהוב-דפּים, ובשער כּתוב לאמר: "צצים (יו"ד חסרה, והצד"י השניה דגושה) ופרחים, אספת שירים שונים, מאת אַברהם בּן-חיים-ליפּא גאָלדפאַדען, יליד קאָנסטאַנטין ישן, תּלמיד בּית המדרש לרבּנים בּזיטאָמיר.  זיטאָמיר, בּדפוס ר' יצחק משה בּאקשט, שנת תּרכ"ה לפ"ק".  מנהל בּית-המדרש ההוא היה אַברהם בּר גוטלובּר, ואל נכון עודד זה את הבּחור גולדפאדן לחבּר שירים עבריים.

בּנוסח הימים ההם, כּל חרוזי גולדפאדן הם כּפולי-הברה: קודש – חודש, נחת – נצחת, מנגד – בּגד.  ואשר למשקל – די שישנן אַרבּע דפיקות בּכל שורה.  בּית לדוגמה:

                       עלי גבעה מופזה בזהב-פּרוים

                       כּפסילי אבן עמדו יצורים שנים,

                                חרדת צלמות על מצחם משלה;

                       המה ראו בוא שמש כּן תּמהו,

                       כּל רגשות לבּותם כּנד נקפּאו,

                               מה נדהם אָדם?  מה חוה חובּלה!–

המלים משלה, תּמהו, נקפּאו, חובּלה, נגינתן מלעיל, וההברה אשר לפני האַחרונה היא קמוצה, על-פּי דין סוף-פּסוק.  דין זה היה בעוזרי המשוררים המשכּילים בּחפּשם אַחר חרוזים;  למלאכת-חריזה שלהם היו מסתּייעים גם בּכינויי שמות ונטיות פּעלים: עלימו – ראשימו, הודהו (הוד שלו) – יקימהו, עריפיה – כּנפיה, יחבּקני – ינשקני.  גולדפאדן, אם משום דוחק בּחרוז אם משום כּוונת חידוש, יש לו חרוזים שכּיום אנו קוראים להם מודרניסטיים: עוללה (למ"ד ראשונה צרויה) – סלה, שפתים – הפּעם, קול רע – קורע.

השיר שממנו נתלש הבּית המובא למעלה, מדבּר בּאגדה התּלמודית על אָדם הראשון וחוה, שראו את העולם הולך ומחשיך לפנות ערב, ונתיראו שמא מפּני שסרחו העולם חוזר לתוהו ובוהו.  בּכו כל אותו הלילה.  למחר ראו עמוד השחר בּוקע ועולה.  הבינו כי מנהגו של עולם הוא, ונתנו שבח והודיה.  המשורר מסיים בּמוסר-השכּל לעם-ישראל:

                       ישורון!  עת בּאָה סך שמש אָשרך,

                       גם אַתּה דמית: בּא קץ חדלך,

                                  אַך לא לעולם חושך, חוק יש לליל!

                       אָתא בוקר, ענני עוני הסיע,

                       צדקתך כּשחר עלתה תופיע,

                                  בּאור פּניה תהלך, אַף תּגבּר חיל.

"יוסף בּבית-הסוהר", שהוא הרחבה לתימה התּנ"כית והוא דומה באופן חריזתו לשיר הקודם "אָדם לעת ערב", אַף הוא יש בּו נעימה לאומית, כּי יוסף המסכּן כּולו געגועים על ארץ מולדתּו: "הוי כּנען, כּנען!  ארץ מלאתי נחת!  הוי ארץ ילדותי... עפרך אנשק, עוד זכרך לי קודש;  מחלב-טובך ינקתּי, אַתּ גידלתּני... אַיכם, שמי אַרצי, ספּיר לטוהר?.... אל ארץ-מכורתי אָנא שאוני! –"

הרענן והיפה בשירי הקובץ הוא "בּת שבע";  אַף הוא חדש בּצורתו, כּי שורותיו קצרות ופשוטות, והן מתנגנות מאליהן.  "בּת שבע" מתאר את היפהפיה על מרומי הגג, והמלך, בּראותו אותה בּהתרחצה, מיד נלכּד בּרשת היצר הרע.  מתלבּבת שיחה נעימה בין המלך המשורר ובין אשת-האיש.  הוא לה:

          ממלכּך מה תּדרושי?

          יפתי, נא אמורי;

          גם עדי פז תּחבּושי,

          וקישורים לך תּקשורי.

והיא לו:

          הן אַתּה שליט פּלך,

          ואמתך אָני;

          ומה מצאת בּי, מלך,

          כּי כה כּיבּדתּני –.

שוב הוא לה:

          כּי מכלל מכּל יופי,

          מנשים אַתּ עטרת;

          חן ותום תּצנופי,

          כּל הדר תפארת.

הדר שבשורה האַחרונה הוא על משקל חדר בּנפרד;  ללמדך כי אוזן גולדפאדן לא בגדה.  סוף השיר: המלך מתחרט מרה, ופורט את צערו ושברון לבּו לפני אלהיו עלי נבל.

בּקובץ הקטן ישנו עוד שיר שיסודו באגדתּא "נקדימון בּן גוריון";  יש בּו גם בּכייה על חיי האָדם וגורלו, בּנוסח פּייטני-קדם, ושני שירים סאטיריים על החנוונות בּישראל: האחד "קנו!  קנו!"  (זה השם וזה המענה בסוף כּל בּית), והשני "הכּסף".  זה הכּסף מדבּר בּגוף ראשון: "כּל יושבי תבל בּשמי אַך יקראו, אותי יום-יום ממטמונים יחפּושו... בּי ילבּב נבוב, סכל גם בּער... ובמות בּעלי  בּניו לא ירבּו בכי;  אני אָב ליתומיו ולבּם שמח, חוש אמח זכרונו, דמעה מלחי... בּי חתן יתחתּן, אני כסות-עינים לכלה, לא חלק לה אל בּיופי.  עיניו בי – אָז יאמר לה: בּת שמים!  כּולך יפה, נעים, אין בּך כּל דופי. – פּי תשאַל הנערה, לי תתּן דודיה, בּי תקרא לישיש – בּעל נעוריה..." וגומר.

דרך-הזמרה אשר לגולדפאדן, הנובע בּחופש בּ"בת שבע", נראה במקצת גם בּ"אלון בּכות", קינה על מות הרב ר' אייכנבּוים.  יש שם מקהלה העונה לעומת המשורר: "ובמר חלקנו נספּוק כפּים, תּרדנה עינינו פלגי מים".  והיא משנה את המענה שלה לפי רעיון המשורר.  למשל, כּשהוא שואל" "אי אַלון, בּו קיננה נפש משכּלת?" – היא משיבה ואומרת: "ובל יישמע שירנו מבּין עפאים, תּרדנה עינינו פלגי מים".

משורר בּלי קהל יצוייר;  שחקן בּלי קהל לא יצוייר.  שבת עט המשורר העברי, ופצח בּרינה עט כּותב המחזות האידית.  היה גולדפאדן לאבי התּיאַטרון העברי, ראשון בּ"כּוכבים הנודדים" המהנים את העם בּמשחק ובזמרה בלשונו.  אבל, כּאמרו בהקדמה מחורזת, המוקדשת לאָביו, בּ"ציצים ופרחים": "בּריתו עם שפתנו לבּי לא יפר, הלא היא הורתי, אומנתי על בּרך".  היתה לו תכנית של השכּלה עברית גם בּאופּיריטות עממיות שלו;  כּמעט כּולן יסודן בּאגדת חז"ל, בּכתובים ראשונים ואַחרונים, בּחיי ישראל על אַדמתו: עקידת יצחק, שולמית (זה המעשה בחולדה ובור), יהודית, אַחשורוש.  – ויהי אַך הריח בּניו-יורק אפשרות כּל-שהיא למצוא קהל-שומעים לעברית בּעזרת נערים אחדים, נעשה להם פּטרון ומדריך.  לא הספּיקו חברי "ד"ר הרצל ציון קלובּ" להציג מחזה עברי שני מאת אַברהם גולדפאדן, כּי הלך המשורר לעולמו.  בּימים אלה נמלאו מאָה שנה להולדתּו, ושלשים ושתּים שנה לפטירתו.

לפני שנים אחדות ישבתּי בקהל-עם בּאולם-מוגרבי בתל-אָביב, והבּטתּי במחזיה מוצגת ומושרה ומרוקדת על-ידי "הבּימה".  המחזיה היתה "המכשפה" לאַברהם גולדפאדן, בּלבוש עברי.  והפּעם הלשון העברית לא שעשוע-חובבים, כּי אם לשון-חיים של הקהל והשחקנים.  ותוך כּדי העוויות המכשפה, וכרכּורי שדים וליצנים מסביב לה, וחרדת הילדה הכּלואָה אצלה (ואני מדבּר לשון-גוזמה, כּי כל המחזיה, לרבּות בּלהותיה, היתה נסוכה עליצות וצחוק), נזכּרתּי במחזה העברי "דוד בּמלחמה" המוצג אָז בּהנהלת המחבּר על-ידי הנערים בּרחוב קלינטון.  וראיתי בזה נחמה לכל עמלי-הרוח, כּי שכרם נאמן ומשולם, ולאו דוקא מקץ הימים, כּי אם גם בּימי שנות דור אחד.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה