_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אַהֲבָה מִתּוֹךְ קִצְבָה

וולטר גרינווד

תרגם: אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות על התרגום.

לתוכן הענינים

 

סיפור משתי הערים

 

 

גמֵל הזמן ער לרקבון גדול, לשינוי;

יבוא-נא, איפוא…

דשיימס רוסל לואיל

 

חלק א

פרק א

"האנקי פארק"

 

חלקה זו קרויה "האנקי פארק".

היא  היא השכונה אשר מנגד בית המסגד של העדה בפֶנדֶלטון, אחת מקריות החרושת המרובות הכלולות בתוך שתי הערים.  בקדמת המאה התשע-עשרה היתה האנקי פארק חל מקרקעות מעונה של אשה עשירה;  לפחות, כן אומרות המפות העתיקות בעירית סַלפורד.  השכונה נקראת על שם רחוב משתפע, רחוב האנקינסון, שמרצפותיו, הרבה שחוקות ומאד צרות, נתלטשו מתעבוֹרת מגפים ונעלי-כובד של כמה דורות.  מזה ומזה יש עוד רחובות, סבוכים, יערות של בתים זעירים דחוקים וצפופים יחד, שני חדרים למעלה ושני חדרים למטה, ובכמה מהם רק חדר אחד תחתון וחדר אחד עליון;  בתי מרזח לעשרות אשר שם נשִיָה שוכנת בתוך הכוס;  בתי מַלוים לתריסרים אשר שם אדם יכול לסחוט הדמים לשם קנית הנשיה;  בתי מסגד, חדרי מסגד ואולמי-מפַתים שָם יהללו את שם ה';  טלאי אדמה ערומים ושחורים, "קרוֹפטים" יקראו להם, והם שרויי-מים, עֲקָרים, שוממים ומלאי קור.

מפתני-הדלתות וספי-החלונות של הבתים שחוקים עד כדי קערוריות.  פעם בשבוע, ועתים גם פעמַים, תנקינה אותם הנשים באבן-משפשפת חומה או לבנה;  והוא הדין גם בחלקי המרצפת התכופים לפתחי- הדלתות.  והן מביטות בזעם על כל עובר-ושב, אשר על כרחו ילכלך את מעשה-ידן בעברו את החלקה הנקיה.  ישנן נשים בעולם אשר כל חייהן מוקדשים למלחמה נצחית עם כוחות הפיח והטיט.  מוחנפות הן כאשר אתה מכנה אותן "גֵאוֹת על ביתן".  אך אלה מעטות הן. השאר נוח להן לערוך קרב עם שטן-הרפש פעם אחת לשבוע, ולהניח את השדה ברשותו ליתר ששת הימים.  יום הששי ערבית, בשעה שעל-פי-רוב נעשית עבודה זאת, דומות המרצפות דמיון רחוק לשמיכת תשבץ.  נשים, נערות וילדות תראינה כורעות על ארבעתן ברחובות, דלייהן לצדיהן, במטלית ובאבן מורחות הבַּלַטות ורוחצות אותן עד תהיינה חלקת-צבע אחת.

משפחות מדרומה של טרֶנט המתישבות פה משתוממות על מנהג זה, והן אומרות שבמקומותיהן לא יֵרָאה מעולם דבר שכזה.  המנהג חי וקיים.  "אנשי העצמות והחול" המובילים ומביאים פלחי אבן-החול במחיר גרוטאות-בית, סחבות וכל דבר שהוא, נראים כשהם דוחפים קרונות-יד שלהם ונשמעים כשהם מכריזים על סחורתם בקולות חלודים, צרודים, פזמוניים:  חול – עצמות – חול חום בחותם החמור – עצמות!  – ופרוש הדברים הוא: – אחליף אבן-משפשפת, או חומה או לבנה, בסחבות, עצמות או בקבוקים.

בשכבר הימים, עת אנשים מאנשי המקום הרויחו מיליונים מכותנה ובשר-ודם, עת דהרו מרכבותיהם ההדורות ברחוב ברוֹד, כְּעָברָן את האנקי פארק מהרחוב העתיק איקלֶס – מיל-המיליונרים היה שם הרחוב אז – עת דרו משפחות גדולות במשכנות-מרתפים בני חדר אחד, והיתרים באוכלסים נגדעו על ידי טיפוס ועוד מיני קדחת, היה מנהגם של "אנשי העצמות והחול" לזרוק חול על רצפות-הבלטה של הבתים במחיר עצמות אשר, מן הסתם, נועדו לבתי-החרושת לחֵלב בשביל לעשות מהן פתילות בנות-פרוטה.  רוב רצפות-הבלטה נעלמו כיום. השנים הביאו לידי שינויים.  בתי-כבוד של מים נחלו את מקום העפר וקערות-הבדיל, אם כי לא מזמן רב;  עדיין אפשר למצוא סימני החורים שבחומות-החצרות אשר בעדם היו מעבירים את קערות-הבדיל המטונפות לנקותן מן הרעי, והלבנים החדשות משונות בצבען מן הישנות אשר בנִיָתָן עם החומה.  הקדחת אינה מצויה כל כך;  משפחות גדולות אינן רשאיות עוד לדור במרתפים;  תחת זה, מהכרח המקרים ובתום אָפים, הם משלמים הרבה יותר מאבותיהם בשביל הנוחיות, כביכול, של דירה בחדר אחד מעל למרתף.

אותם הבתים של תמול-שלשום עודם קיימים, ועדיין יש להם ערך בשוק הנחלות, הגם כי הוצאות בניָתם שולמו, וחזרו ושולמו כמה פעמים על ידי דיירים הולכים ובאים בזה אחר זה.  הבתים קיימים:  רחובות מלאים מהם, אשר שם יתאבך עשן כחול-אמוץ, כמחנות של רוחות-מתים, מרבבות מעשנות גוצות;  יערות של בתים זעירים, דחוקים וצפופים יחד, עריסות לדורות-עתיד.  מקומות אשר שם גברים ונשים נולדים, אוהבים ומתים ומשלמים שכר-דירה מופרז מעבר לכל הפרזה, בשביל הזכות לקרוא אחת מן הדירות המלוכלכות הללו "ביתי".

 

פרק ב

השכמה

5:30 לפנות בוקר.

הגשם בטפטופו.

השוטר על משמרתו עמד לרגע בפנת רחוב-הצפון, עוצר הליכתו תחת פנס-רחוב.  קרניו המציצות של זה הדליקו מיליוני רסיסי גשם דק אשר דבקו בגלימתו.  חתול, שהיה יושב על סף הדלת אצל מר הולקינגטון, זו חנות מכולת, מצמץ בעיניו מתוך נמנום.

– טש–טש–טש–טש–טש –  אמר השוטר וגחן לגרד את ראשו של החתול.  הלה עמד, קִמר את גבו, עקם זנבו, לחץ גופו אצל יד-האדם והשמיע "מיַאוּ" אחד.

נשמעה תקיעה עצובה מחצוצרת ספינה שעל יד נמלה של סלפורד.

אדם, נעול נעלו-כובד, נושא מוט ארוך אשר בסופו חבילת חוטי ברזל, צעד ובא, בקשקשו ברגליו, ברחוב האנקינסון.  גבו היה כפוף, זקנו – מָכתם ולא-מסופר;  כובעו העמוק והחלוד היה מורד מעל עיניו.  "דשוֹ סוּמא" היו קוראים לו, אף על פי שמעולם לא נתן עודף לא-נכון משילינג ולא היה צריך לשאול את דרכו.  איש לא היה יכול להגיד אם באמת עוֵר הוא אם לא;  "דשוֹ סוּמא" שמו, ותו לא.

השוטר הזדקף בהתקרב אליו דשו. – בוקר, – דשו.  הַי, הֵי, הוֹ.  עוד גשם. עוד שלום. – כן דְבר שומר-הסדרים.

– אין שלום לרשעים, בחורי, אלא אם כן שוטרים הם, ואין להם מלאכה אחרת.  אין יודע איך בריות ידועות... –

– אני יודע, דשו...  אני יודע, ישנו דבר שאני רוצה לדעת... איך אתה וחבריך מעיזים לפשוט ידיהם לשכר אך ורק בעד הליכה ברחובות... הלא כן יאמרו הבריות: משרתו של שוטר... – כן הפליט מתוך גועל, קשקש ונכנס ברחוב הצפון, עמד במספר 17, הרים מוטו והתחיל דופק ומרעיש בחוטי-ברזל שלו בחלונות חדר-השינה.  ענה לו קול אחד.  דשו השיב: – בואי עתה, מרת ארדקֶסל (ושמה באמת הארדקסל) – מחצית השעה לאחר החמישית, יום שני בבוקר, והגשם נוזל... – שוב הטעין מוטו על שכמו, אך לשְנות מעשהו אצל בתים אחרים שברחוב.  אז הסתובב בקרן-הזוית שבקצה-הרחוב.

דממה. אין אף חתול נע.

הפנס הבודד, בחצי הרחוב, הדגיש את הקדרות העוטפת כל, והכסיף את הטפטוף היורד לאט.

התחילו מופיעים  מאורות בחלונות התחתונים של הבתים.  חנות-המכולת שבפנת הרחוב הבהיקה בחשמל, והמרצפת הרטובה ראי לנוגה-זיוה.  מר הולקינגטון הבלתי-מרוחץ, הוא בעל החנות המגושם והגס, פתח מתוך תנועה מהירה את הבריחים ועמד על מדרגת-הסף, כשהוא נושף, מכעכע, ויורק על אם הדרך.  הוא נשם בכבדות ורעד בצינת הבוקר, הפך פניו וסגר הדלת בשביל לעמוד מאחורי שולחן-המכירה, מחכה לנשים שתבואנה בעוד שעה קלה, מהן מתגנבות כצללים, לקנות צרכי אוכל בהקפה.

במספר 17, מרת הארדקֶסל, אשה זקנה בת ארבעים, ירדה במדרגות, מהגה "אה–אה" מתוך תנומה, שערותיה פרועות.  היא פשפשה על המדף של המטבח הקטן למצוא גפרורים, הציתה אחד, והדליקה הגז.  הנוגה הכאיב עיניה, היא עפעפה בהן, החניקה בקרבה פהוק אחד, החליצה עצמותיה, ונענה בכתפיה.  היה קר לה.  היא נתכופפה, נקתה במרדה את סריגת-האח ומלאתה בעתון שהוציאה מערימה גדולה מתחת לכר הכורסה המתנדנדת.  אז עמדה, מבלי דעת מה, עודנה הלומת-שינה, כאילו שכחה מה עוד לה לעשות: – אה, כן, – אמרה: – פחם. – היא הרימה מגרפה, דרכה כבדות עד לדלת האחורנית, ועמדה על יד המדרגות, בצעקה: – הַארי, סאל.  הן תבואו.  עשרים וחמשה רגע לפני שש.  היא פתחה בריח הדלת.  נכנס החתול, מילל בקול, זנבו באויר:  הוא נשען בחזקה אצל כרע השולחן, והלך סביב, סביב, עודנו מילל.  עוד אנשים בחצרות הסמוכות היו גורפים פחמים:  גרידת המגרפות על מרצפות-החצרות רגרגו לא-נעימות באויר-הבוקר השקט.

כעבור רגעים מועטים, היתה האש עשויה.  המגרפה, מאוזנת על הבד העליון, על ידי גליון-נייר, משכה משף-אויר רב, ושלחה לשונות-אש רועשות ומקפצות מסביב לקומקום.  עשן ולהבה רועשים ועולים במעשנה, גחים מכלי-המעשנה, ואל השמים;  אלפי אשים עשֵנות;  מיליוני מעשנות פולטות בבת-אחת;  עשן מרחף, מתקבץ, נתלה, יריעת צלמות ענקית מעל שתי הערים.

מרת הארדקסל שבה והלכה לרגלי המדרגות לקרוא לנער ולנערה.  עדיין אין עונה.  היא עותה פניה, נתאנחה, הדליקה פתילה אצל הגז, ועלתה במדרגות אל החדר האחורי.  נר, מוחזק בחֵלב עצמו, עמד על מושב-כסא על יד המטה;  מעל גב הכסא היו זרוקים, כלאחר יד, בגדי אשה.  קצה מטת-הברזל המחליד גם הוא היה מקושט כן, אלא שהבגדים בכאן היו של נער.  חוץ מתיבה עתיקה של מגרות, ויריעה תלויה לפני מחיצה אצל האח, בלי ספק ממלאת מקום ארון-בגדים, לא היה בחדר מאומה.

– בואו נא, בואו, – קראה מרת הארדקסל מתוך רוגזה בהדליקה את הנר.  – הארי, סאל... אתם שומעים? – היא הניעה את אחד הגופות.

רֶטֶן עמום.  סאלי הוציאה ראשה מבין המכסים הדקים ופֵהֲקה.  בת שמונה-עשרה, יצור מפואר, אשר את יפיה לא יכלה הדלות לכסות.  עינים שחורות, מבריקות, מרַדפות;  שער שחור שופע, נופל גלי-גלים;  פה מלא, בשל, מובלט, וחזה שפל ועגול.  פנים וגזרה אשר לא אחת מנשי החברה העליונה היתה נותנת רוב-הונה חליפיהם.  סאלי לבשה אותם בקלות-ראש כאילו נצחית היתה שעת-הנוער החולפת;  כאילו אין זקנה בעולם.  חסרת-מזג היתה עתה;  אך בקומה, בא האודם בלחייה החורות כאודם אשר יעורר בהן הרוח בנשבו מצפון או ממזרח.

– הוזַד הטה, אמא? – שאלה בשפשפה עיניה.

– זה מכבר, – שקרה האם, בהוסיפה מתוך תלונה: – הנה, בואי-נא.  קומי-נא.  ואת מריצה אותי ככה, הנה והנה... למה לא קמת בקריאתי הראשונה?... כשאני הייתי כגילך, עם העפרוני הייתי קמה... הארי, הארי! תתאחר לעבודה.  אנא קום!  עיפה ויגעה אני, מוציאה רוחי לשוא. –

סאלי דחפה אותו במרפקיה.  הי, פתַיון... אתה שומע?  קו–מה! –

הוא זז, רטן, נאבק עם עצמו עד היותו יָשוב, ובעוד עיניו עצומות, משמש מעל המטה לבגדיו: – איזה יום הוא זה, אמא? – מלמל.

– יום שני, נער, ויום גשם.  רטובים יהיו עד עצמותיהם בחצר-פְּרייס. – ואז, מתוך שידול: – בוא-נא, בן.  מהר, נער, שאם לא כן, לא ישאר לך פנאי לפת-שחרית.  – היא ירדה למטה.

סאלי נאנקה: – גושם... תמיד גושם... אין כלום יותר נעשה בחור זה.  – היא זרקה אחור את כסויי המטה, יצאה מתוך המטה והתחילה מתלבשת.  הארי, שערותיו הבהירות כולן מפוזרות, זחל על ארבעותיו, עד לקצה המטה ודרך על הרצפה הקרחונית.  הוא רעד, ועודו סמרמר מקור.  – שוב נעלמו פוזמקי, – מלמל, כשהוא מחטט ומגשש למרגלות המטה:  ובקוצר רוח: – הה, קצתי בחיי מכל זה. 

– עטפם מסביב לגרגרותיך כל הלילה, אז תדע למצוא אותם – עקצתהו סאלי.  היא לבשה מכנסי-תחתוניה ופנתה אליו קמעא: – פקח עיניך, הרי הם שם על הרצפה.  – היא עמדה לפני הנר, מחליקה ומורידה שמלותיה מעל ראשה, וצלה הגדול נופל על הקיר והרצפה.

הארי גמגם משהו, סחב על עצמו פוזמקיו ומכנסיו, כשל ועבר על פניה, וירד למטה, והבעת פניו הזעומה בבואה לרוגזו ועצבו כלפי הבאות באותו יום.  מרידה נצנצה בלבו.  חזיונות עגומים, הן מחדר בית-הספר והן מבית-המלוים של פְּרייס ודשוֹנס, שם עבד בתור משרת, שכיר לחצי יומו, עלו על דעתו.  הוא יהיה כותב כרטיסים שם מחצי השעה אחרי שש בבוקר עד עת בית הספר;  הוא ישוב אחרי בית-הספר ויוסיף לכתוב כרטיסי-הלואה עד סגירת המקום.  ושוב עת לישון.  לאפו הגיע ריח המקום אחרי היותו סגור לסופו של שבוע.  רוחו התקוממה.  הדבר היה אי-אפשרי, מכלים, לא יוכל איש לשאתו.  אין מנוס;  אנוס הוא ללכת שמה.  ועל כולם, שעורים מיגעים.  מחנק עלה בגרונו כשהושיט את ידיו מתחת למים הקרים של הברז.  חיל המים הקרים עוררהו;  סמרו השערות הבהירות על ידיו הדקות.  אז זכר!

הה, איך זה נשמט הדבר מזכרונו!  הן, אין לו עוד בית-ספר.  הוא גמר בכך ביום הששי שעבר.  עכשיו היה חפשי!  רוחו התמהה שבה אליו.  חפשי?  ושוב נתכוצה רוחו בקרבו בזכרו את בית המלוים של פרייס ודשונס וחפצם של אביו ואמו שיקבל את חצי-הבטחתו של מר פרייס שיעבוד שם שעות מלאות.  אבל אצל פרייס ודשונס!  מקום זה מכל המקומות שבעולם.  כלום לא יכלו להבין כי המכתבות שם היו לו לזרא?  כי בית-המלוים הוא בית-אסורים גרוע מבית-הספר?  שוה בנפשך, להיות כלוא שם כל היום עד השעה השמינית בערב וביום השבת עד התשיעית.  הוא בער מתוך חרון-אף.  זה שלוש שנים הוא כלוא שם;  שלוש שנים – גם לפני שעות בית-הספר וגם אחריהן;  שלוש שנים ישב באותה פינה אפלה של משרד-המשכונות כותב כרטיסי-הלואה למיליונים.  נדון לגיהינום בגלל כתיבת-יד יפה: – ראו נא את כתיבת-ידו של הארי שלנו.  הגעו בנפשכם, בשנותיו הרכות! – מחיר גדול שלם בעד אותן המחמאות.  ועכשיו, אם  יקום דבר הוריו, יהיה נענש לאורך ימים.  רצונם שיהיה לבלר כל ימי חייו.  כך דרכם.  – אבל אני לא אעשה כזאת, – רטן בקול. 

– מה? – השיבה אמו.

הארי לא שמע הברתה.  הוא לא יציית להם;  אינו יכול;  המחשבה בלבד מביאה לידי מחלה;  מות ימות.  הוא התחיל מפשפש ומתאמץ להמציא תחבולה להפר עצתם.  מה הוא יכול לעשות?  הן צריכה להיות דרך, אמצעי.  הוא רצה...

אה!  בודאי!   אבל האם יעיז?  הוא עמד, לוטש עיניו ולא רואה מה נעשה באפלולית החצר, תפוס רעיון.  לבו גאה;  להט צפיה גדולה עֲבָרו;  עיניו נצתו.  אכן, הוא יצטרך למהר.  הוא צריך להיות אצל פרייס ודשונס בחצי-שעה אחרי הששית;  ואביו ישוב כרגע הביתה מפלוגת הלילה אצל הבורות.  טוב שילך עד שישוב אביו;  הלה עלול לשאול אותו שאלות מכשילות על מה הוא מקדים לצאת.  מהרה גמר נטילת-שחרית שלו וישב לשולחן.  ובשעה שירדה סאלי מעל המדרגות, כבר היה בולע ארוחת-הבוקר, באופן מיכני, בהביטו אחוז-מחשבה על מפת השולחן.  כן, זה היה באמת רעיון נאה.  רָמם כוכבו!  אבל האם יעיז לחשוב כי יתקים הדבר?

אמרה סאלי לאחר שנתרחצה:

– מה לך הבוקר?  מה אתה ממהר בארוחתך?  הן די פנאי לך.

מדרכה לומר כן.  – פנִי לעסקיך אַת – מלמל.

היא חייכה בראותה את שרווליו המופשלים: – שמשון הזקן! – אמרה מתוך קנטור – כולו שרירים. 

הוא הסמיק והתעבר:  זה היה תעלול-שעשועים אצלה, ללגלג על שריריו הדלים בעת שלא מצאה ענין אחר לענות בו;  כך דרכה מתמול-שלשום, מזמן שהפתיעה אותו פעם כשהוא עומד, חשוף עד מתניו, לפני ראי קטן מעל אבן הרחצה בהשתדלו לחקות את עמידתו של אגרפן מפורסם אשר תמונתו נסמכת אל צפחת על השולחן:  בשבילו היה זה רגע של מבוכה רבה.

– הניחי לי ולזרועותי – אמר בחריצת-לשון.  הוא הרים את גבות עיניו מתוך האשמה.  – את השמרי לנפשך.  ראיתיך אמש מדברת לנֶד נַרקי.  באיזו שעה נתן לך להכנס, הֶה?  זהו מה שאני תאב לדעת.  אך ישמע אבא על זה –

עיניה להטו;  החיוך נסתלק: – עדור באשפתך!  – כן מתוך בוז ועקימת-שפה: – בן-מקהלה, הה! –

– הנה, ילדים, ילדים!  כלום אינכם יכולים להתפשר?  ככלב וכחתול אתם דומים.  מעולם לא ראיתי זוג שכזה, – אמרה מרת הארדקסל מתוך עיפות.  – קחו לכם פת-שחרית, ויהא האוכל סותם את פיותיכם.  הבה, סאל!  פן ירַבעוך (כלומר, יחַסרו שכר רבע-שעה בעד האיחור).

– הארי רטן משהו;  חרה לו על כי הזכירתהו סאל דבר היותו חבר למקהלה.  דומה, עונג היה לה לקנטרו.  הוי, דבר זה סלק את כל ההנאה מן הרעיון.  הוא קם מעם השולחן סר וזעף, לבש מעילו, צוארון של איטן עשוי צֶלולויד ועניבת-כפתור, הרים כובעו וצעד עד הדלת.

– להיכן אתה הולך עכשיו – שאלה סאלי.

– אה שוב שאלות... אך לשם, לשם, לראות כמה רחוק זה... – בתנועה של קוצר רוח דרך גסות מן הבית אל הרחוב הרטוב.

דלתות היו נפתחות ונסגרות.  אנשים ונשים, נערם ונערות היו יוצאים לעבודתם.

מדליק-הפנסים סבב סיבוביו לכבות את פנסי-הרחוב.  הגשם פסק.

 

פרק ג

חפושים

 

אור היום הלך הלוך וגבור.

נשים, לבושות מטפחות סדורות בשביל לכסות ולהגן מפני רוחות וגשמים כל מה שהיו נושאות בזרועותיהן, עברו עליו כפעם-בפעם.  מן הצד נראו כנזירים שמנים מכוסי גלימותיהם וחבושי מגבעותיהם.  הוא ידע מה הן נושאות, ולאן פניהן מועדות.  לא שם לב אליהן, והלך דרך רחובות צדדיים, עד שנכנס ונפל לתוך תהלוכה גדולה של גברים נעולי מגפים כבדים ולובשי עליוני-עבודה, כולם צועדים בכוון אחד.

הטפטוף פסק עד קודם שהגיע לדרך הראשית.

חשמליות אדומות ולבנבנות עברו על ידו ברעש;  מכל צד רצו ציקלסי-מוטור, אוטובוסים עירוניים, קרונות פרטיים עמוסי בני אדם, האויר שבתוך כלי הרכיבה – אטום מעשן-טבקה. 

עשן-טבקה כחול ואמוץ;  זה עלה מהאנשים הצועדים כקיטור-זעה מסוסים מעונים, רחף באויר או הסתובב בחן, בנשיבת-העוברים-ושבים.  ועל כולם, צלצל האויר בצלצול רתמי של מגפים מסומרים.

הדבר הלהיב את דמיונו של הארי.  הרחבה רטטנית רפרפה בלבו;  אז התגנב יאוש אל רוחו בזכרו כי הוא אינו אלא עובר ברשות-זרים.  אין לו רשות אמיתית להיות כאן עם אלה הגברים.  קול-להכעיס במוחו לחש לו שהוא נדון להיות לעולם משרת, שגם עכשיו הוא לובש בגד-שרד אשר למשרדים, צוארון-איטן, עניבת כפתור, ואלה המכנסים הארורים.  הוא שפל בעיניו מאד, התגנב על יד הכתלים כדי שלא יֵראה ביותר.  כל אלה הגברים והנערים היו לובשים עליונים;  המה לא היו משרתים, הם היו גברים, עסוקים בעבודות גבר.  עקשנות של כעס, מעורבת במרד של יאוש, זזה בלבו.  – לא יכריחו אותי לשרת עוד, – אמר בתלונה. 

הוא מצא עצמו שוב מקשיב להולם פעמי האנשים;  מזמור מקסים, מלהיב, סח על חרושת-ההנדסה הגדולה אשר בה היה כל המון-הגברים הזה עסוק.  ביראת-הכבוד הגה את שמה: – בית מַרלו – בית מרלו, שֵם ידוע בכל בית שבעולם המסחרי;  מעשה-אריגה, פחמים, הנדסה, ספנות, ומסחר מקומי;  יד ושם לה בכל אלה.

ושם, מלכותי, שופע, עמד מכון-ההנדסה הגדול בכבודו ובעצמו;  שם, בתוך כל אותם בתי המעשה הענקיים, נתרוצצו אלפי גמדי-אדם איש איש בחוגו המסוגר הניתן לי, איש איש ממלא תפקידו המיוחד, חלק זערור מכלל קבוע מראש, בורג קטן בתִּסדורת הגדולה.

הוא התבונן בו, מבלי עפעוף-עין.  הוא ראה אותו מקודם, לעתים קרובות, אך לא מאותה בחינה של עכשיו, מתוך רצון להיות ספוג ובלוע בו.  יראת-קודש להטה בעיניו הנטויות.

שלוש ארובות-עשן ענקיות התקוממו נגד השחקים השפלים;  שלוש יריעות של עשן שחור חרגו ממסגרותן מסתלסלות, מתגלגלות, מתנפחות תוך כדי רחופן, ובנחת ולאט מתערבות באפס-יד בשמים המלוכלכים. שורה כפולה של שש מעשנות יותר קטנות הרימו את חטמיהן עשויי-פלד, כתותחים מכווניים פניהם כנגד מחבלי-אויר.  לשונות-להב הזדקרו, רוחות אש, לרגע רוקדות ומנפנפות שמלותיהן הבוערות, ושוקעות מיד כל-עומת שבאו.  הארת עין-תפוח-זהב השתקפה מועמת מהרעפים הרטובים אשר לבית-היציקה.

הבנין הענקי עצמו התפשט, מכוסה פיח ומלוכלך, על פני מגרש רחב-ידים סגור בתוך חומת-לבנים גבוהה.  הפְנים היה סדור רחובות, מסומני מספר על פי נוסח אמריקה:  רחוב ראשון, וכן הלאה, עד רחוב ארבעים ואחד.

מסילות-מסע, כעקבות-חלזונים נוצצות, התמשכו בכל המקום כולו.  עוד רגע, ויצאו אנשים מחדריהם הקטנים לעמוד במקומות-חבור, דגלים אדומים בידיהם, מנפנפים בהם, לשַלח הלאה או לעצור, את הקטרים הקלים אשר משכו את מערכת-הרכבות ברשותה של החברה.  עכשיו, דוקא, היה הכל שקט בפנים.  רחובות עיר-החרושת שכבו כמו בדממת חצות-לילה.  עזובות מכל זולתי שומר-לילה, דמות בודדת, העוברת לאטה את הרחוב העשירי;  נקודה אטית מתנועעת כלואה משני צדדיה על ידי שערי-פלד ודלתות-זגוגית של בתי הליכוד ובתי המכונה.  עוד רגע והדממה הזאת תנופץ.

תנופץ על ידי שפעת קהל-אדם עצום המתקבץ מחוץ לחומות.  עוד לפני השעה הששית יעברו ששת-אלפים מהם את פתחי-השערים.  הם הצטופפו בדרך-המעבר הרחבה, גוש שחור של אי מנוחה;  צפיפות בכל, מלבד פס אחד בדרך פנוי בשביל החשמליות הבאות לעתים תכופות, מקשקשות בפעמוניהן, מלאות בני-אדם לבושי עליונים.  נתעפש האויר מבגדים משומנים ומעשן-טבקה, והמה משיחה שעסקה, על פי רוב, באספורט מסופו-של-שבוע.

בכמה קלות ואי-זהירות נשאו האנשים האלה את חשיבותם הכבירה;  כמה נעלים וגבוהים היו אלהי המכונה והנַפָּחִיָה למושכי בעט לבלר!  מדי פעם בפעם, כהדחקו דרך הצפיפות וכהביטו אל פני האנשים, נתמלא ספק בזכרו את העזת-לבו הגדולה בהתימרו להגיע למדרגתם.  כלום אפשר הדבר כי אדוני-המקום יתנו משרה להארי הארְדְקֶסל?  לא, לא;  יותר מדי גדול הדבר שיצפה לו;  אותן הצפיות והתשוקות שהיו מביאות אושר אחד גדול, אך לעתים רחוקות תתמלאנה.  אומץ-לבו שקע;  היה במחשבה שאפשר ישוב הביתה מאוכזב, שאפשר יחזור להיות אצל פרייס ודשונס, כדי לטרוף דעתו עליו.  הוא לא יעשה כזאת;  יבחר לברוח, יבחר – הוי, מוכרחים הם לקבל אותו כאן, מוכרחים, מוכרחים, מוכרחים.

בודאי יקבלוהו.  הם שכרו את שאר הנערים, את תָּם הייר, את סֶם הארדי, את ביל סימונס ואת דשק לינדסיי.  הוא נדחק הלאה כלפי הכתלים, בפניו הבעה של החלטה מיואשת וגמירת-נפש עזה.  הוא נשא עין זהירה, פן יפגוש את ארבעת הנערים שהיה מתרועע עמהם בערבים בפנת-הרחובות.  כמעט שלא נגף בהם, אלא שהצליח להסוג אחור ולהעלם בדוחק-ההמון;  הנערים היו יותר מדי עסוקים ושקועים בבערת סיגרטה אחת, שמצצו ממנה בזה אחר זה, איש לפי תורו.  הוא לא רצה שיראוהו;  הם יו יותר מדי מרַפים את ידיו, מלגלגים עליו ומתקלסים בו עד-אין-רחם על עסקו בבית-המלוים;  ולא היה להארי פתחון-פה בלתי אם לגחך גיחוך חולני ומתנצל.  כלום לא צדקו בלעגם כשמשוים את מלאכתם הרומאנטית לעומת מלאכתו שלו?  ראה מה שבית-מַרְלו עשה להם בזמן שלושת חדשים!  לפני שלושה חדשים היו בבית-הספר, כַּדוּרוֹני-משחק בכיסיהם.  עכשיו היו רחוקים ממנו כמה עולמות.  הם דברו, מתוך הכרה וסמכות, דברים של קסם;  שמות-כשוף, כגון: בית-מכונות, בית-יציקה, מכון-צִמות, נתגלגלו מעל לשונם בקלות מהלכת-קסמים.  הם כבר היו גברים;  דבורם והתפארותם עשו אותו למנודה, מלאו אותו קנאה מכרסמת.  אבל, חשוב-נא!  בעוד רגעים מועטים, יהיה כמותם פרח-מהנדס!

שוב פקפק.  היכן ממלאים את כתב-הבקשה?  המקום היה כל כך עצום;  אפשר לו לתעות בו כל היום מבלי למצוא את האיש הממונה על קבלת השוליות.  באמת, אפשר לא יתירו לו אפילו את הכניסה.  והוא חייב להיות אצל פרייס ודשונס עד שש וחצי.  הוא לא העיז לסכן את משרתו שם עד שיהא בטוח בעבודה כאן.  הוא שמע את כבלי המַכתבה נסגרים מתוך צלצול מאחוריו.

לוא אך מצא מישהו שיציג אותו לפני הרשות הנכונה.  עליו למהר;  בעוד רגע ילך לו כל ההמון הזה.

הוא תר את פני האנשים, אולי ימצא מישהו מוכָּר לו. 

הרי שם נֶד נרקי, בר-נש ענקי, ולו גזרה של אגרפן מונגולי.  אבל אין הוא רוצה ואין הוא יכול לשאול את נֶד.  היה משהו דוחף באותה חית-אדם בשרנית ומתפשטת;  הגם כי העריץ הארי את כוחו;  לפי דברי הנערים היה נד יכול להרים עמוד-ברזל אשר ארבעה אנשים פשוטים לא היו יכולים להזיזו.  אבל הוא לא היה אדם הגון;  נבָלה דבקה בלשונו;  ועל זרועותיו היו כתבות-קעקע של נערות, והוא היה יכול לשוות להן דמויות-תועבה בעקימת זרועותיו.  והוא הצפין את אי-רצונו כלפי נד בלבו;  הנערים היו ממלאים פניו כלימה אילו גלו זאת.  נד היה חביב עליהם;  הן תמונתו היתה בעתון כשזכה במידליון  בעת המלחמה, והיה לו כיס מלא כסף, משיָרי הפרס שקבל בעת עזבו את הצבא.  לא, לא;  הוא אינו יכול לשאול את נד;  אינו יכול להכניס עצמו בסכנת עלבון לעיני כל האנשים האלה.  אפשר שנד הוא במצב-נפש של חסד עכשיו, ואפשר שלא;  ומכיון שהיום יום שני הוא, ונד עדיין לא נתפקח מהוללות סוף השבוע, ודאי שאין לבו טוב.

ביֶתר סמיכות לשערים, ראה הארי את לארי מִיתּ קורא עתון ונשען אל החומה.  לארי מית!  לב הארי קפץ בקרבו, ועיניו נוצצו מתוך תשוקה.  הוא יבין;  טבעו בכך.  מדת חבת-ספרים שלו ואצילותו נִשאו אותו למדרגה לעילא מכל הבריות הפשוטות;  הוא היה נראה כאילו לא-במקומו בדירתו ברחוב-הצפון.  הוא לא עסק לא בשתיה, לא במשחקי-כסף, לא באמירת אָלות ולא בקטטות.  ואם תלך פעם לספריה להביט בעתונים המצוירים או להסתכל איך הזקנים משחקים בדומינה, יש ותמצא את לארי אצל אחד השולחנות, מרוכז באיזה ספר הנראה שומם ויבש כמדבר.  וכוחו בוכוח!  איך הקשיבו לו, בשעה שאתה עם כל הנערים, הולכים לחדרי-הועד לראות אם יש כרוזים להפיץ או עששיות להחזיק;  שמעו לו אז!  יכול הוא לדבר על אחת שבע.  כן, הוא היה נודע בפקחותו.  גם פניו משכוך;  רָזֶה, הבעה ענוגה, חסד רך, התמדה גלויה בעיניו שהביאה לידי אֵמון בו.  אנשים תמיד היו הולכים אצל מספר 21 בצרותיהם: – קבלתי הזמנת בית-דין משום שכר-דירתי, לארי:  שמא תוכל ללכת אתה בעדי.  אני ירא עד מות.  כמה ירוח לי אילו אתה... –  ואם היה צריך מישהו למלא שאלון רשמי, והוא, נבוך מן השאלות המוגשות לו וכולו צער על הצורך לקחת בידו עט עם דיו, היה בא, עצבני ולוטש עינים, לבקש עזרה, היה שב הביתה, שמח ונושע, הנייר המושלם מוחזק בידו.  הוא האיש שיעמוד לו להארי עכשיו.  מלבד זה, מן הסתם יש לו השפעה כל שהיא בבתי-המלאכה.  הואיל והוא היה מדרגה אחת למעלה ממהנדס פשוט;  הוא המסייע לקיים את הסדרים במכון, הוא המשגיח על התקנת מכונת-ההגבהה הענקית שנֶד נרקי היה נהג שלה;  לפחות, כן אמרו הנערים אשר דברו בכבוד על מעמדו של לארי מית.

כמעט נגש אל לארי, והנה עמד במרחק זרוע ממנו ופנה הצדה, נבהל, כי בא לפניו זכרון-פתאום להגיד לו כי חסדו של לארי עלול ללבוש צורה בלתי צפויה.  כן!  הוא זוכר כיצד בא דשק לינדסיי אל לארי לבקש מאתו שיציגהו לפני מרלו, ולארי הזהירהו נגד זה, אמר לו שבטול-זמן הוא להיות שוליא של מהנדס.  הארי נסה להתרחק מעל לארי, אבל ההמון, שנעשה צפוף מסביבו, לא נתנו לזוז.  הוא קוה קיוה בכל-לב שלארי לא יראהו.  הלה טמן עכשיו את עתונו;  בקצה-עינו ראה הארי כי לארי מכונן עליו מבטו.  הוא העביר אצבע מסביב לצוארונו, טפל, מתוך עצבנות, בעניבת הכפתור שלו, ועשה עצמו כאילו הוא מעונין ושקוע במלאכת שני שוערים שבאו לעמוד אצל השערים הגדולים, מוכנים לפתחם בבת אחת לרגע המיועד.  הוא חש במבטו של לארי.

לארי, לאט לאט מקפל את עתונו וממלא בו את כיסו, הביט אל הנער בהבנה ועיון.  ילד רזה, שעקבי-נעליו מעוכות, לבוש חליפת-ניקרבאקר בלה, צוארון-איטן עשוי צלולויד ומצהיב, מטפל בעצבנות בעניבת-כפתור שלו.

עוד מתנדב אחד לצבא עצום זה של שנים-עשר אלף איש, אשר איש איש בשעתו, באו בכונה דומה לשלו, לזה המקום.  עכשיו היו כולם הַאריים זקנים ומאוכזבים;  משפחות סמוכות על משכורותיהם הלא-בטוחות והלא-מספיקות;  אין רוחה להם מן ההאבקות הארורה, הבלתי פוסקת.  רוגז להם, והם תמהים מדוע;  כל אחד שומר רוגזו בלבו כאילו סוד של אשמה הוא אצלו;  כל אחד לובש מסכה של אדישות, מקבל את מסכת-חברו כאילו היתה זו הבעת-פניו האמתית;  ועתים הם מביעים את מרדם הבלתי-הגוי בשכרון והם מסכנים במשחקים כספים העולים להם בעמל רב.

סם גרונדי, לבלר מרוצי-הסוסים הגס, זקן העיר חזקיה גרומפול, והוא מלוה-ברבית ובעל חברת הבגדים "השומרוני הטוב", פרייס, החובל משכונות, איש איש מהם הוא מוסד שצמח מתוך רוגז-עם.  סם גרונדי הבטיח עושר פתאומי בתור פרס, עניות יותר גדולה בתור עונש;  יתר השנים, גרומפול ופרייס, פירושם רֶוח לפי-שעה במחיר הסתבכות יותר גרועה לעתיד.  שלשיה, האות החיצוני והגלוי לרוגז רוחני-פנימי;  דלתות-בטחון אשר בעדן יכולה התשוקה לשנויים קרובים לפרוץ ולצאת, להרעיל לבטלה ולהתנדף.

הוא התבונן בנער מתוך מחשבה;  נער רזה, מעוך עקבי-הרגל, מטפל בעניבת הכפתור שלו מתוך עצבנות. 

איש אחד, הסמוך להארי, העיף עין על שעונו ואמר אל חברו:  התקיעה תבוא בכל רגע, עכשיו.  הארי לקק את שפתיו, ונגב את כפות-ידיו הדביקות על מכנסיו מאחור.  פניו היו סמוקים, ראשו סחרחר.  מה יעשה?  מה?...

פתאום, מצדה של אחת המעשנות הגבוהות, נראתה זרמה של אד-קיטור, ותיכף משצעה התקיעה העמוקה, הגדולה, הצרודה של חצוצרה.  והיא אות-אזהרה להגיד לאנשים, כי אך חמשה רגעים נשארו להם עד עת התחלת העבודה, השערים הגדולים נפתחו חלקות.  בדעה אחת רתח ההמון מסביב לפתח, ונשפך לתוך החצרות והרחובות הענקיים, רבי-המסילות וכבדי קול-הדריכה, מתפשט לכל העברים כצבא-נמלים בשעת בהלה.

נסחף על ידי הזרם, שאי-אפשר היה לעמוד כנגדו, נבוך, מפַחֵד, אך רגע קל עבר והנה הוא בבית-המכונות.

שורות של רצועות, מכונות טחינה ונקיבה;  למעלה מן הראש, סבך של צנורות ומסלות בלתי-נעות, חגורות מניעות שהן מצטלבות ומתחברות אל המכונות מלמטה.  ריח שמן בכל;  רצפה שחורה בשמן.  אף על פי כן, לא היה שום לכלוך, שום רפש צבור;  הנקיון הפליא את הארי.  בין שורות המכונות נשאו קוים לבנים, המצובעים על הרצפה, כתובת זו עליהם, אף היא בלובן:

השמרו מסכנה!

צעדו רק בין השורות הלבנות!  לוחות, תלויים פה ושם במקומות נוחים לראייה, הכריזו: – אל תרוצו! – בנקודות שונות העמידו עצמם האנשים צַמה אחת, ולפני כל צמה נשמע קול תכוף ונשנה של מצלות:  פּינג-פּינג-פּינג.  אלה היו מצלות-שעונים אשר האנשים, כהגיעם אליהן, היו צריכים להוציא כרטיס מתיבה אחת, להכניס מהר את הכרטיס בתוך סדק שבמכונת-השעון, ללחוץ ידית, ולהשיב את הכרטיס למקומו הנכון בתיבה אחרת שמעבר לשעון.  ואם טפל אחד בכרטיסו יותר מדי ועכב את כולם, היו ממלאים פיהם אלות וחרמות.

הוא עמד שם, מביט סביבותיו, אחוז-קסם מכלה מה שראה.  לבו גאה בקרבו כחשבו:  הנה למחרת בבוקר, יעמוד גם הוא לנקוב כרטיס-שעה!

– הֵי, מה, בשם הגיהנום, אתה עושה כאן? – הקול קול גס של איש גבוה, אשר תג של שלטון קשור לדש-מעילו.  הצנורות התחילו מתהפכים;  אנשים התחילו פושטים מעיליהם ותולים אותם במוטות ארוכים אשר יועלו לתקרה עם שריקת החצוצרה לשעה הששית.  הארי לקק את שפתיו, בלע רוקו, וגמגם: – אה, אה – הוי, מה יאמר?  – אה, אה, הוי, הנה נשלחתי לכאן למשרה, ואיני יודע היכן המקום.  – האם יאמין לו האיש?

– אתה רוצה במשרד-השעות.  הרי הוא שם, באותו מקום.  ראה את טֶד מונטר.  הנה-נא.  זוז לך, וצא מכאן. 

טֶד מונטר!  טד מונטר הגר ברחוב הסמוך לרחוב הצפון.  הן הכל מכירים אותו.  איזה מזל רצוי!

טד, אדם חצי-קרח וכרסתן, אשר משקפים עבות במסגרות-פלד לחטמו, אמר מרוגז, כדפוק הארי על חלון-המשאלה הפתוח של משרד-השעות: – מה, בשם הגיהנום, אתה רוצה? –

– בבקשה, מר מורטר, – ענה הארי, – נשלחתי לכאן לשם משרה. 

– מי שלחך? – חטף ואמר טד, בהציצו אל הארי.

הארי מצמץ בעיניו.  הוא דרך קשתו, כשָׂם את נפשו בכפו: – המפקח, מר מונטר. 

– ידעתי... איזה מפקח? –

– אינני יודע את שמו...  אך אמר לי לגשת הנה ולשאול לך.  איש גבוה הוא.

טד הֵצר את עיניו ועקם פיו: – אני יודע מי הוא זה, – אמר טד, והביט בלטוש-עינים על הארי עד שהדבר לא נעם לו כלל.  ואז, כהוסיף טד לדבר, הבין הארי כי לא אליו מדבר טד אלא דרכו אל מפקח אחד או משנהו פה במכון אשר ריב בינו ובין טד.  – אני יודע מי הוא.  כסבור הוא, שכל הנערים החדשים הבאים הנה יפלו בחלקו, עכבר צהוב-שער שכמותו.  כן!  אני אראה לו, – ועדיין הוא לוטש עינים על הארי.  – אתה לך אל בית-המכונות, שומע אתה?  אני ראש המשרד הזה ואני שולח אותם למקום שאני מוצא לנחוץ...  מבין אתה? –

– כן, כן, מר מונטר – אמר הארי ברצון.

טד נהק: – מה שמך? 

– הארי הארדקסל, אדוני.

– בשעה שש מחר בבוקר... בית המכונות... זכור לך.  – הוא העיף מבט אלכסוני על בגדי הארי.  – וראה שתבוא בעליוני-עבודה.   אין זה בית-ספר ימח שמו...

הארי הסמיק.  – כן אדוני, – מלמל בענוה.

– טוב מאד.  הסתלק!  אל תהיה נטפל פה לרגלינו.  הי, קח לך את הניירות האלה.  אמור לזקן אביך שהוא ימלאם.  ומספרך ימח שמו ברשימת-השעות הוא 2510.  שעון מספר ארבעה-עשר.  רשום בשעון כניסתך בבוקר ויציאתך בלילה.  חשוב והתחשב.  אל תעשה אוילות מזה ככל הנערים, ממזרים טפשים אלה... – וכהניעו את בוהן-ידו – רוץ לך עכשיו, רוץ, רוץ!  – הארי נסתלק ונעלם.  איזה אושר!  באמת נשכר.  ובזמן כל כך קצר.  מה יאמרו הנערים לזה?  הוא הביט על הניירות שבידו.  הנה מלת-הקסם "התרשמות".  גם נתנו לו מספר, 2510.  זה אות רשמי להיותו נשכר.  יפה שיכתוב אותו לזכרון.  הוא כתב את המספר בקצה אחד של כתב-ההתרשמות.

האיש בעל התג הפסיקו שוב.  הארי ספר לו את דבר הצלחתו.  – טוב מאד, לך עתה עד הבוקר, – אמר האיש, לא בלי טובת-לב.  – אי אפשר שיהא אדם נטפל לכאן... –

הוא יצא מחוץ לשערים שמח, רוחו מתעלה בקרבו, עמד והפך ראשו להביט על המקום הגדול, מוקסם כתינוק בתוך מחסן-צעצועים בעת חג-הלידה.

הדרך מחוץ לחומת המכון היתה קודרת ושוממה כעת, זולתי מפגרים אחדים, זקנים וצעירים אשר רצו במרוץ עם מתחריהם, הם השעונים רושמי השעות אשר טקטקו באין הפסק מעל קירות בתי-המלאכה.  קטר-מסילות קל עבר מתוך קשקוש;  קרונות-טראם אחדים עמדו ריקים, שומריהם ונהגיהם גונבים להם שעת-עישון בלתי חוקית.  מרצפות ורחובות היו מרופשים במיליון קצות-סיגרטות זרוקות, גפרורים כבויים, כרטיסי-טראם, עתונים מקופלים ככדורים, ושלוליות מתועבות במקום שירקו חולי נזלת-מנטשסטר.  החצרות היו כמעט ריקות;  רק דמות ממהרת פה ושם.

זרמת אד-קיטור רותחת מצדה של אחת המעשנות הגבוהות;  קול גדול, עמוק וצרוד, יותר ממושך הפעם ומלוּוֶה בתקיעות ושריקות נוקבות מחצוצרות וחלילים אשר לבתי-חרושת וטחנות סמוכים.

מבתי המלאכה הגדולים נשמע קול נקישה מבולבל ועמום.  שני גברים עם מטאטאים רחבים יצאו מחצר-מרלו והתחילו מכבדים את הרפש.

התחילה עבודת יום חדש.

 

פרק ד
אצל פרייס ודשונס

בית המלוים של פרייס ודשונס עמד בחוד אחד של משולש.  יתר שני החודים היו ממולאים האחד על ידי בית-מסגד, השני על ידי בית-מרזח דומה לפלטין, שניהם גדולים, מרווחים ונוחים.

לבית-המלוים היו נכנסים דרך שלוש דלתות, דרך הקדומה אל מחלקת הממכר, דרך הצדדית והאחורית אל משרדי המשכונות. 

שלושה כדורים מזהבים דהויים יצאו מתוך הכותל, ושריטות בכותל העידו כי הכדורים היו משמשים מטרות לנערי השכונה.

לנוחיותם של שוטרים ולאי-נוחיותם של גנבים נחצבו שלושה חורי-הצצה מרובעים בתריסי החלונות והדלתות האחוריות.  עמוד-גז נוצץ בחנות כל הלילה כולו;  והסכם נעשה עם השוטרים שזוג סולמות-חנות יועמדו לפני ארגז-הכספים בעת סגירת הבית.  וכהביט שוטר צעיר אם הסולמות במקומם הרגיל, היה יודע אם הכל שלום בפנים או לא.

הרעיון – רעיונו של מר פרייס;  דשונס היה אך אגדה.  ארוך וצנום, מגולח למשעי, דק-שפתיים, ועיני מר פרייס כעיני דג, זגוגוניות ולטושות;  עצמות-לחייו הגבוהות, לחייו השקועות ועור-פנים צהוב, זה פרי דין שדן עצמו לארבעים שנות מאסר בחנותו, שִוו לפניו מראה של מסכת-מות, ביחוד בעת התרשלות המסחר כשהיה עומד בלי-נוע במחיצה רות-הצללים אשר אצל האח, שם לא היתה אש בוערת מבלי נפקא-מיניה כמה קר היום.  אין לך דבר יותר מלא-חיים מאצבעותיו השלדיות כשהן שוקעות בכסף הצבור שבארגז-המזומנים;  כסימפוניה באזני אחרים, כן היה צלצול הכסף באזני מר פרייס.  בהביטו אל מטבע זהב היה מרגיש מעין מלכות-השמים.  פקיד גבוה היה באחד מבתי-המסגד המקומיים;  כמו כן היה שופט;  ולשבת על כסא-השופטים, נותן לקח קשה לאיזה אומלל מפרכס מתחת, היה עסק המעורר בו תענוג מאין כמוהו, ואהדת-עצמו על התמכרותו לצרכי צבור.

הארי הצעיר, בעמדו רועד ונושף על המדרכה הרטובה מחוץ לחנות, הרהר, מתוך אושר, על מה שזה אך קרה בבית.  מתחילה סרב אביו לתת רשיונו.  לאשרו, היה אביו יותר מדי עיף בשביל לעיין בדבר כדבעי.  הוא ויתר באמרו: –אה, טוב.  אני עיף יותר מדי להיות מטורד.  לך-לך אם רצונך בכך.  אבל חשוב... שמע מה שאני אומר לך.  אך יהיו ניירות אלה חתומים, אתה אסור לשבע שנים.  אין לי כסף לפדותך.  כל זמננו כאן תפוס בפרנסה בלבד.  – כל כך קל היה הדבר!  ואמו היתה צריכה לבוא אצל פרייס בעוד שעה קלה לקנות לו זוג עליונים.

ברעיונות משַכרים כאלה עמד, ידיו בכיסיו, רועד ונושף אצל השער הנעול אשר הותקן שם בשביל למנוע דריסת-רגל במרפסת-הדלת מזוגות עומדים-בשדוכים הבאים מן העיר.

אז ראה את מר פרייס מתקרב, לבוש כדרך סיירים השמים פניהם לדרום הרחוק במקומות הקרח.  חטמו הכחול של מר פרייס נשם את אויר-הבוקר מעל סודר-צמר ארוך, כרוך שתי פעמים מסביב לצוארו;  כובע-הומבורג שלו היה משוך מטה על ראשו.  שפת-הכובע מקפלת אזניו;  מעילו הארוך והכבד הגיע כמעט עד לקרסוליו, אבל לא יכול לכסות מעין הרואה את דבר לבשו בתי-רגל של עור חזקים.  מגפיו, כבדי הסוליות, לא השמיעו רעש כזחלו לדרכו, מטרון בידו חבושת-כסיה;  אין-קול מחמת היות המגפים מכוסי ערדלים.

הוא גנח בוקר-טוב עמום מבעד לסודר.  הארי לא השיב לו.  מר פרייס הסתכל בנער.  – הארדקסל – אמר בקול נגיד – הארדקסל, הוצא את הידים מן הכיסים.  – הארי הסמיק, מצמץ בעיניו, והוציא את ידיו.  – רשלנות – הוסיף מר פרייס מתוך כובד-ראש – רשלנות, רשלנות...  תמיד מדה מגונה היא, ביחוד באחד צעיר שכמותך.  היכן מטפחתך?  קנח את חטמך. 

חפצו של הארי היה להשיב גסות;  אלא שכעסו מנע ממנו דבור, והמבט הזגוגוני של מר פרייס לא חִזק את ידיו.  אף על פי כן, הפעם הוא יכול להגיד דבר-מה מבלי שיהיה צפוי לעונש:  זה יהיה יומו האחרון ברשותו של מר פרייס.  והוא אמר, מגמגם מפני דחף-הדברים: – אני עוזב אתכם היום.  מתחיל אצל מרלו בבוקר.  – הוא חרד בפנימיותו בשעת דברו למרות קוצר-הרוח שחש כלפי עצמו בשביל עשותו כך.

אמר מר פרייס, כאילו לא דבר הארי כלום: – החזק במטרון.  למעלה ממני... למעלה ממני... –

הוא הרגיש כי פרייס שִטה בו:  הוא הביט בחרון על המלוה-ברבית, זכר את שלוש השנים האחרונות שהוא ברשותו של פרייס:  עת זכרונות של בקרים שוממים וערבים-אין-קץ-להם, היו חבריו חפשים כצפרים בשעה שהוא היה חבוש אצל המכתבה, עלו בהמון על רוחו ונתגלגלו לתוך טירוף-דעת נורא, זכר איום שהקפיא כוחו בהשימו אל לבו כי אכן אמת היה הדבר ולא חלום-בלהות.  ושכל זה שייך לעבר גם כן היה קשה להאמין.  למחר, אצל מרלו!  הוא שאף רוח לעומק;  מעכשיו יהיה לו חג אחד ארוך.

קשקשו מפתחות.  מר פרייס, כהוציאו צרור גדול מהם, התאים אחד למנעול ופתח את השער.  הדלת הקדומה היתה מהודקת, נוסף למנעול הרגיל, על ידי הדק-ברזל מעשה-נפח ובית-הדק, ועוד מנעול.  שוב קשקשו מפתחות.  נפתחה הדלת.  ריח חריף משמיכות, כסויים, כרים ומי-יודע-עוד-מה, נדפו ממחלקת הממכר.  ריח-תועבה אשר הזכיר דברים שאין אדם מוציא מפיו.  פרייס נכנס, הדליק את מאורות הגז, ונעלם בשביל להצפין את כליו.  הארי הוריד את התריסים, בשמחה חושב על החזרתו אותם למקומם הלילה.

מן החצר עלה קול זמזום בלול של שיחה:  בעד החלונות, סרוגי הברזל, היה הארי יכול לראות, אילו רצה כך, חצר מלאה נשים, מטפחותיהן סדורות בשביל להצפין מן הרוחות כל מה שהיו נושאות בזרועותיהן.  מראיהן כנזירים שמנים, עטופי גלימות וחבושי מגבעות.  הן מצאו להן כניסה לחצר על ידי זה שאחת מהן העבירה ידה, דרך אחד מחורי ההצצה והסירה את הבריח.  הארי קרא: – האם אכניס אותן, מר פרייס? – וקול-נצחון במוחו הוסיף בהנאה:  – זוהי הפעם האחרונה שתאמר כן, הארי.  – הוא גחך.

מר פרייס ממקומו לא ענה.

קולות מן החוץ, כולן בטונים מתיפחים:

– אֶה, הארי, נער, פתח הדלת. 

– הארי, אנחנו גוועות.

– בוא-נא, הארי, נער.  אנו עומדות כאן זה שעות.

הוא הציץ אל החלונות הסרוגים, וראה מה שהיה רואה תמיד מדי בוקר זה כמה שנים, דוחק של נשים לא-רחוצות, שער פרוע, באות לקצור רוח בשביל שיהיה להן כסף להוציא על צרכי אוכל.  אך, ההרגל למד אותו להביט עליהן רק כעל באות לעבוט חפצים.

הוא הציץ עליהן, נשב על אצבעותיו הכחולות בגלוי, להראות שגם הוא קר לו.  בעוד רגע, כשלא יהיה מוכן לכך, נפחד פחד גדול על ידי מר פרייס אשר התגנב אליו חרש, עמד ולחש באזנו: – מותר לך להכניסן, הארדקסל.

הוא טפס מעבר לשולחן-המכירה, הלך אל הדלת האחורית, ואחרי פתחו בחזקה את שלשת הבריחים החזקים, הפך עורף, כשהמון נשים גסות דוחקות, לוחצות, רודפות אחריו ודורכות על עקביו, עד שנמצא שוב מעבר לשולחן-המכירה.  כבר היה המקום מלא.  לאור הגז המביט, הראו הנשים, הזורקות אחור את מטפחותיהן מעל שערותיהן הפרועות, פנים, שונים אמנם ברשמיהם, אבל דומים בהבעתם, הבעה טפוסית לגבי כל הנשים הנשואות בסביבה;  אות נשואיהן, כביכול.  עליצות ימי בתוליהן, עם ימי בתוליהן יחד, הלכו, חלפו;  אפשר היה להבחין בין אשה נשואה לחברתה הבתולה על ידי מבט על פניהן בלבד.  הנשואין חקקו בפניהן מין רושם טרוד, דהה, חסר-ניצוץ, כאילו היו נגועות תמיד באיזו שאלה דוחקת.  ובאמת, כן הדבר.  כיצד משיגים שילינג, ולאחר השגתו, איך מכריחים אותו לעשות מלאכת שני שילינגים.  בעצם, לא שאלה היתה זאת כי אם עבודת יום יום וכל היום כולו, שלא על מנת לקבל שכר, ואין לדבר על עבודה ארעית נוספת, כגון שימת-נפשן בכפיהן בשביל לילד ילדים ואחר-כך למשוך בעול גידולם.

אופי אחד לכולן, טרף לרעיונות רומנטיים אשר רעלם החזק נעשה חלק מאריג-מוחן.

בתור בתולות, טפחו חלום אחד ויחיד, הצפיה לנקודת-הגובה של יום-כלולותן.  ביום הכלולות, כשהופיעו בשמלות-נוי, שלא הועילו להן כלום אחרי-כן, היו לרגע אחד נהדר, המופת להמון נשים מקנאות.

אך לרגע.  זה עבר להוסיף משקלו הקטן לכל תמול-שלשום  שלהן.

שמלות-נוי שלהן הושלכו מעליהן.  ותחתן לבשו בגדים, פחות ראוים לראוה, אשר בלעו את כל עצמיותן;  הן נעשו אחת בתוך המון נשים שאין להן חשיבות, רק על ידי שנוי חליפה;  ושמחתן האחת שנשארה להן, היתה אך לחיות מחדש בגנבה את הרגע הנהדר שלהן, בהציצן מאחורי מבוא של בית-מסגד מלא על כל גדותיו, על אותו החזיון מוצג מחדש על ידי דורות מאוחרים.  והיה להן נחת-הרוח, אם נחת-רוח הוא זה, לדעת כי אין להדביק להן את הפתק המכלים: ישבה עד שהלבינו שערותיה.

להיות מלקוחותיו של פרייס ודשונס, עם כל המפורש ומרומז בכך, זה היה צד של נשואין שלא העלו אפילו בחלומותיהן מקודם.

הארי הביט על הנשים כדרך שיביט אסיר, שעוד מעט ויצא לחפשי, על אבני-החומה של בית-כלאו, לאט-לאט, הופך בדעתו זכרונות מזמן מאסרו הארוך, חציו מסופק בחופשתו ומעט ירא אותה.  הן היו אותם הפנים הידועים שהיה רואה שבוע אחר שבוע, שנים רבות עד שנעשו כמוסדות קבע;  אותן השחקניות באותו מחזה-אימה.  שבוע אחר שבוע לשנים רבות.  מדי פעם בפעם, פנים חדשות;  נערות צעירות, הרות, טבעות-כלולותיהן על אצבעותיהן, לפעמים תינוקות צועקים על זרועותיהן;  מתחלה היו מתביישות קצת;  אבל מדת ביישנותן הלכה וקטנה, מדת נשים נשואות הלכה וגברה אצלן, עם עבור השבועות.

ביום הששי, או ביום השביעי, הבא (הוא לא יהיה כאן אז) תמסורנה את משכורתן למר פרייס חלף הדברים שהן נותנות לו בעבוט היום.  וביום השני הבא שוב תהיינה עובטות מה שעבטו היום, ותהיינה משלמות למר פרייס רבית דרבית עד שתהיינה כל כך שקועות ביון-החובות, שלא רק בגדיהן ובגדי בני ביתן בלבד יהיו שייכים למר פרייס אלא גם הכנסת-המשפחה.  אי אפשר שיהיה להן גם זה וגם זה;  בהיות הכנסת המשפחה בארנקן, כי אז היו למר פרייס בגדי המשפחה וכלי מטתם;  בהיות אצלם בגדי המשפחה וכלי-מטה שלהם, כי אז היתה הכנסת-המשפחה בידי מר פרייס.  הבוקר היתה הכנסת-המשפחה אצל מר פרייס.  הן באו לפדות את הכספים בבגדי המשפחה, בשביל שתוכלנה לשלם בעד האוכל שלקחו בהקפה, ככתוב בפנקסו של מר הולקינגטון, מוכר המכולת בפנת הרחוב.  כן יהיה וימשך הדבר שבוע אחר שבוע, מעשיה מסופרת על ידי שוטה, וסוף אין לה, עד שהנפשות הפועלות שוב אין להן צורך לא בעביטת חפצים ולא בפדיונם בעולם מסובך זה.

הארי, בהביטו על כולן, אמר בלבו: – הה, כמה שמח אני לעזוב כל זה!  – והוא שנה, מתוך רוחה גדולה: – אני שמח ללכת, כמה שמח! –

רעש בלול נשמע בחדר;  כלן משוחחות בבת אחת.  הארי הוציא את קופסת הסיכות שבהן היה מר פרייס משתמש בשביל להדביק את כרטיסי הזיהוי למשכונות.  סיכות ארוכות וחזקות, שהיו נעשות כלי מות בידי הארי, בעת שהיה בטל מעבודה יותר מועילה והיה דוקר בהן את הרמשים הרועבים והנדהמים כזחלם מתוך חבילות הבגדים העבוטים.

עכשיו נהפך שולחן-המכירה לשולחן-כל-בו זָל שבשוק;  מגפים, נעלים, נעלי-כובד, שמלות-מחול זלות וצעקניות, בגדי יום ראשון אשר לגברים, חבילות מעורבות של כלי מטה, מפות-שולחן ותחתונים ארוזים בעטיפות-כתנה מודפסות.

מרת דוֹרבֶּל, שנדחקה ונכנסה ראשונה, אשה דברנית, עתיקה, עטופה מטפחת, בעלת כתפים עגולות, צמוקה, אגל-טל תלוי בקצה חטמה הבולט והעקום, דחפה חליפת-סוירג' זלה למקום שבו עמד מר פרייס בשעת עסקו במסחר.  אז הביטה נבהלת על לא-כלום, וטפחה בידה הגרומה על כיסה כאילו עקץ משהו את רגלה.  הבעת-כעס נצנצה בפניה, אבל אך לרגע.  היא השתעלה, לבשה תמימות, ומשכה את החליפה בחזרה לעבר השולחן מזה, לבדוק איזה כתם מדומה על גבי הדש.  מקצה-עינה הביטה כה וכה, הוציאה ידה בגנבה מן הכיס, והכניסה במהירות את ספר-פֶּנסית-הזִקנה שלה באחד מכיסי הבגד.  היא דחפה את הבגד למקומו הראשון, השתעלה כמבלי משים, פנתה אל שכנתה היותר קרובה, זקנה גבוהה, בעלת עינים פזיזות אשר שמה מרת נַטְל, והיא הביאה באמבטית-ילד תשע חליפות, תריסר שמלות, כמה וכמה נעלים ומגפים, שתי טבעות-נשואין, שלשה שעונים על שרשרותיהם, לרַבות זוג ילדים יחפים וחשופי-ברך אשר רגליהם המנומרות רעדו מקור בעת שזרועותיהם הדקיקות כאבו מן החבילות שנשאו – מרת דורבל לאחר תעלולה בספר הפנסיה, פנתה אל מרת נטל ואמרה כלאחר יד: – בוקר קר הבוקר, מרת נטל.  – מבט עצוב, ואחרי כן נדנוד-ראש כלפי הכותל החלק מאחוריה, אשר מנגדו עמד בית המרזח.  – הלואי והיה פתוח.  – מרת דורבל אמרה: – הייתי מסתפקת בגמיעה אחת בלבד, הייתי מסתפקת.  לא נמנמתי נמנום כל-שהוא כל  הלילה שעבר.  צדק ה"דיילי אכספרס".  לא-הוא כמו לפני המלחמה.  עד שהתחוללה זו, היו הדברים בגדר הסבל.  אדם היה יכול להשיג לגימה באין מפריע על ידי סגירה מוקדמת ופתיחה מאוחרת.  אבל מעולם לא הייתי בדעה אחת עם לויד ג'ורג' או עם כל השאר, גם כן.  אל תצביע בעד אחד מהם, אומרת אנכי.  כולם היינו-הך לאחר שהם מגיעים לפרלמנט.  אך העניים עוזרים לעניים בכל העולם כולו. 

מרת נטל הניחה לה לגמור, מביטה אליה בינתים בחשד;  כששפתיה מקומצות ודחוקות.  ואז גחנה אליה ולחשה, מקצה-פיה האחד, כדרך של מדַבר-מבטנו מתחיל: – ראיתי המעשה, – והיא הוסיפה בסודיות בתור פירוש לדבריה: – ראיתי אותך מכניסה את ספר הפנסיה לתוך הכיס.  – היא הניעה את ראשה לאחור, זקפה גבותיה והביטה בהאשמה על מרת דורבל.  מרת דורבל פערה פיה, והביטה בחזרה.  אבל מרת נטל פנתה אל שני הילדים אשר לוו אותה.  היא חייכה אליהם ואמרה: – הנה, תנו-לי את החבילות... מותר לכם ללכת עכשיו.  ראו אותי כשאני שבה.  אז אתן פֶּני לכל אחד.  – היא לקחה מהם חבילותיהם והם נעלמו, כן נעלם גם החיוך מעל שפתי מרת נטל.  היא פנתה שוב אל מרת דורבל אשר הביטה אליה מבט קפוא ולא-מרגיש.  מבלי להזכיר ישר את אשר ראתה, העירה מרת נטל: – אותם שני ילדים של מרת קרנפורד מאד צייתנים הם, מרת דורבל.  סיבובי נעשה כל כך גדול בימים אלה עד שלא אוכל לעשותו בעצמי בעוד זמן קצר.  – היא הביטה למעלה אל התקרה המלוכלכת, מחכה למרת דורבל שהיא תפתח שוב בענין ספר הפנסיה.

– אין צורך, – אמרה מרת דורבל מתוך לטישת-עינים בעלת כונה – אין צורך לספר לכל כל מה שאדם יודע.  לשון שתקנית בקדקד חכם.  הֱוֵי ערום כנחש ותמים כיונה, ככתוב בכתבי הקודש, אם כי לא בקרתי בית-מסגד זה שנים על שנים.  אם רחוקה הדרך בשביל הכומר לבוא אלי, רחוקה הדרך בשבילי לבוא אל הכומר. – היא שאפה לתוך חטמה.  אגל-הטל נעלם, אך לאט לאט התחיל מתעגל מחדש.

– מרת נטל הנידה ראשה והכריזה בקול: – ממעיט דבור מרבה תקון, מרת דורבל, – ובגחנה אליה, לחשה באזנה: – אם כי לא ידעתי כי הוא לוקח ספרי פנסיה, כי זה נגד החוק ככתוב על גב הספר, והוא גם מבקר בית-מסגד ושופט.  – שוב הרימה ראשה ודברה בקול באזני כולם: – אף על פי שאיני מתפלאה על מה שיעשה שום אדם, יהיה מי שיהיה... – ובלחש: – כמובן, ידעתי כי הרבה דברים כגון זה נעשו בזמן המלחמה בניירות-טבעת (תעודות רשמיות שנתנו לנשי חיילים בעת מלחמת העולם, שתוכלנה לקחת קצבתן מבתי הדואר).  אני לקחתי הרבה, הרבה, הרבה מאותן. 

מרת דורבל נתכופפה חצי גופה על ידי התקפת שעול;  ראשה צנח מלמטה לגובה השולחן, כשהיא ירקה על הרצפה.  – חשה שוב בחזי, – אמרה נושפת.  לאחר ששבה רוחה אליה, היא הוסיפה כדרך ודוי: אם תלכי לחנות הקדומנית, החנות הקדומנית, אמרתי, הואיל והעסק זקוק רק לארבע עינים, לכי שם ובארי לו את מצב הדברים, את יודעת, שיש לך סיבוב של לקוחות ואת עובטת בשכר בשביל אלה שהם יותר מדי גאים ומיַקרי-ראש בשביל לבוא בעצמם, ובכן, – כאן באה קריצת עין ונשימה עמוקה – ובכן, הוא יודע שאם יקח את ספרי הפנסיה שלהם, לא יוכלו להשיג את הפנסיה עד שיפדו את הספר, – מנוד-ראש ומבט של פקחות – אפשר לאדם לשבת בית כשאין לאל ידו להוציא את בגדיו העבוטים, – ובהטעמה מיוחדת: – אבל אין הוא יכול לאבד עשרה פונט של פנסיה בעד חצי-כתר, – ובלחישה: – זהו מה שהוא מלוה בעד ספר פנסיה.  – הפסק.  בעודה מכוננת מבטה על מרת נטל, זרקה ראשה כלפי הצד השני של השולחן והרימה גבות-עיניה: – והוא יודע זאת, מרת נטל, הוא יודע זאת.  יהיה מבקר בית מסגר, יהיה שופט או מלך-בלהות בעצמו, הוא יודע זאת.  והוא לא ימנע טובה מגברת השואלת אותו בסתר וכראוי כשאין איש מקשיב להם.

מרת נטל עפעפה בעיניה: – אראה אותם, – אמרה, וכונתה לאלה שהיא לווה בעדם בשכר, – אראה את לקוחותי, מרת דורבל, ותודה לך על רמיזה וידיעה זו.  – מרת דורבל הביטה אליה במבט זה שראש-המלצרים ישלח למיליונר המסלק עצמו ואינו מניח אלא שלוש אגורות להענקה.  מרת נטל הרגישה באכזבת רעותה, הרהרה רגע והוסיפה פתאומית: – אם כן, לכי, לך.  בואי אחרי שאגמור את עסקַי.  עוד נשארה טפה בבקבוק. 

מרת דורבל לקקה שפתיה ו...

נשתתקה השיחה.  מר פרייס הופיע כשהוא נושא יומן, פנקס-מזכירות, כרטיסי-הלואה דקורים ונקובים, שק של כסף, חבילות של נחושת וצרורות של שטרי-אוצר, מבטים רוחשי-כבוד עמדו על הטכס המקסים של אצבעות ארוכות וגרומות הממשמשות במזומנים ומכניסות אותם בתיבות הנכונות במגרת ארגז-המזומן.

עוד רגע והמגרה נסגרה: מר פרייס הסתכל בחליפה שהביאה מרת דורבל.  – אותו הדבר, – אמרה – והענין הלז – כלחצה את בֶּרך מרת נטל – הוא בתוך הכיס, כרגיל.  אַהֶם!

מבלי הגה העביר מר פרייס את החליפה לחנות הקדומנית אשר שם היה ארגז-הכספים.  נשמעה דלת נפתחת ונסגרת.  מרת נטל הביטה על מרת דורבל והנידה ראשה מתוך פקחות.  פרייס שב: – ארבעה ושש בעד החליפה, מרת דורבל.  קצת בלה בכנפותיה, אמר בחפזון:

– הוי כלך-לך בדברי שטות שלך.  יפה אתה יודע כי אני מוכרחת להוציאה עד סוף השבוע.  – אמרה מרת דורבל מתוך רוגז מעושה.

– ארבע ושש, – השיב מר פרייס באדישות: – תלוי או מקופל?  (שכר נוסף היה לוקח בעד היות החליפה או השמלה תלויה על בד תחת היותה מקופלת איכשהו בחבילה, דבר שהיה ממלא אותה קמטים כקונצרטינה.

– תלה אותה – רטנה מרת דורבל כעוסה, ואל מרת נטל: – אותו דייר שלי עיניו כעיני הנץ לבקש קמטים בחליפת יום ראשון שלו.  יפה לה להיות תלויה כאן מלהיות תלויה בבית מבלי הועיל לשום איש.  אבל הוא אינו מאמין בבית-מלוים ואינו מאמין בעשית חסד עם בעלת-הבית שלו, עליו הקללה! –

– חליפה כחולה, ארבע ושש, – קרא מר פרייס בקול.  תלוי!  – הארי מלא את הכרטיסים, נתן אחד למרת דורבל בתור סימן, ואחר הכניס את הדבר ביומן.  ובמתכוון לספר הפנסיה, קרא מר פרייס: – ונכסים, חצי הכתר.  אותו השם.  – מרת נטל דחפה בעדינות את זרועה של מרת דורבל.  מרת דורבל השמיעה קול שעול.

 

הארי העביר את הכרטיסים למר פרייס, ונשף על אצבעותיו הארגוָניות.  הוא קרע חלק מנייר-סופג שלו לעטוף מסביב לחלק העליון של ידית-עטו שהיתה עשויה פלד;  דומה כי הפלד היה קרח.  אז חבק ידיו תחת בתי-הזרועות של חזיתו, עגל את כתפיו, ודמדם כהביטו בעלמא, מבלי לראות את הכתם החלק אשר לפניו, הקור רומש תחת עור-קדקדו ונותן לו רגש כאילו סמרו שערותיו ועמדו הכן.  קול במוחו אמר: – השעה שבע, שמונה, תשע, עשר, אחת עשרה, שתים עשרה.  חמש שעות!  ואז זמן ארוחת הצהרים.  אבל חמש שעות!  ושיבה בשעה אחת, ועוד הפעם שבע שעות של עריכת-גלות בזו המחיצה האפלולית הגוועת, עד שיגיף את תריסי החנות בשעה השמינית, או, כפי שיקרה על פי רוב, בשמונה וחצי, כי תמיד היתה קפיצת-פתאום על החנות ברגעים האחרונים.

מחנק עלה בגרונו:  הוא חפץ לבכות.  הוא חרד בהעלותו על לבו כי יצטרך לקחת את העט בידו, להוציא את ידיו הקפואות מתוך מקומן החם תחת בתי-שחיו.  הוא הרגיש כי קיבתו מתבקעת מרעב, ובו ברגע צף ועלה במוחו חזון של כוס תה מהבילה, והחזון חי וממשי עד כדי טרוף-הדעת.  ופתאום נצנץ אור של בהלה בתוך עיניו;  הוא הוציא ידיו מקנן הרך, והכניסן מהר לתוך כיסי מעילו.  כן!  בקוצר רוחו והתלהבותו הבוקר, שכח לקחת צידת-בוקר.  זה היה קץ כל הקצין.  הוא בלע רוקו.  חמש שעות!  הוא הפנה ראשו לכותל, נשף רוח והתחיל בוכה חרש.  לוא כבר הגיעה שעת שמונה בערב ויוכל ללכת הביתה.  אפילו המחשבה על אודות בית-מרלו למחרת בבוקר, לא הביאה לו נוחם;  הוא חפץ ללכת הביתה.  לו אך לא גמר את למודיו!  אלמלא הצליח שם, היה מצבו הנוכחי נהפך לו לנסיון יום יום.  פנת אפלה ואימה זו היתה נעשית בית אסורים שלו עד בלי סוף.  אצל מרלו היתה חמימות, שנויים, נסיונות חדשים, חברת נערים בני גילו, ועל כולם, ערבים פנויים וחצי יום שביעי פנוי אחר הצהרים.  שוב התפלא;  דבק בחלומו שבקרוב יהפך מציאות;  השתדל שלא לשמוע את קולו של מר פרייס בגמרו את העסק הראשון של אותו בוקר אשר יגרור אחריו עסק שני.  הנה, כן!  אמו תבוא לכאן עוד מעט לקנות עליונים בשבילו:  הוא  יכול לבקש אותה, שתביא לו פת-לחם בחמאה.  הוא לקק שפתיו מתוך צפיה, העביר את קצות שרוולי-חולצתו על חטמו הרטוב ונשף.  הוא הרגיש כי רוחו שבה אליו.

– חצי כתר וארבע ושש הם שבעה שילינגים, – צעק מר פרייס – שלוש אגורות בעד תליית החליפה, ושתי אגורות בעד כרטיסים, מניחים שש, ושש אגורות. 

- זה מניח שש ושבע, אם אינני טועה, – תקנה אותו מרת נטל, כהביטה אליו מבט פלדי מלא חשד.  מרת דורבל הביטה על חברתה מתוך הכרת טובה.

– טעותי שלי היא – אמר מר פרייס בגסות – שש ושבע, גברתי... מי בא עכשיו?  – הוא זרק את הכסף בחזקה על השולחן, וצפרני מרת דורבל המרחפות אספו אותו ביחד.  בינתים עבר גל של אי-מנוחה את הלקוחות.  כולם דחקו ולחצו, כל אחד צועק כי עכשיו בא תורו.  ומרת נטל, שקולה רם ביותר, אפיה חזק ביותר ומדת-שקרנות שלה מובהקה ביותר, גברה על כולם;  לבסוף השתיקה אשה זעירה בשם מרת דשאיק, נצר מועבר מלונדון, פרח מווהייטצ'פל, אשר, נוסף לכל סגולותיה, היתה מבורכת ברוח-נבואה, כלומר, היא היתה יכולה לקרוא את העתיד מתוך כוסות-תה ומתוך קלפים.  מרת דשאיק לבשה כובע-גבר ואפודה ושמלה מימי המלכה וויקטוריה האחרונים;  היא ידעה לנגן, מבלי מומחיות יתרה, על הקונצרטינה, היתה קוראת מתמדת בעתון-האגורה שלה את חדשות חצר המלך ועניני אישות, ולפי סברתה, התחילה ירידתו של העולם מאז נסתלקה ויקטוריה הטובה.  הוא התאוננה לפני מרת נטל: – הבושה לך...  את יודעת כי הריקן שלי לא ילך לעבוד עד שהוא מקבל כסף בשביל בירת ארוחת-צהרים שלו.  כן, זקנה נעוה שכמותך... לכי למדוחים. 

מרת נטל לא השגיחה בה, פנתה אל מרת דורבל ובקשה ממנה שתחכה, אחרי כן שמה פניה אל מר פרייס, מוכנה ומזומנה לעמוד על המקח.  כל הנוכחות נתאנחו, לבשו אורך אפים, העבירו את כובד גופן לרגליהן שהספיקו לנוח, ותמהו כמה יארך עד שהמון העבוטים של מרת נטל יתגלגלו לצד השני של השולחן.

המשא ומתן התחיל.  סוף סוף מסר הארי למר פרייס ארבעה גליונות של כרטיסי-הלוואה ואין אחד מהם מנותק ממקום הנקבים הקטנים.

שיחה ממולמלת מצד הנקהלות בהביטן אל מרת נטל בשעה שמר פרייס מחשב את הסכום המגיע לה.  היא היתה "פלא", "אשה מתמיהה".  – כיצד היא זוכרת כל מה שהוא רוצה בעד כל הדברים כאן, אין אני מבינה.  – – טבע שני הוא לה.  עסקה בכך שנים על שנים. 

מרת נטל שמעה את הכל;  עמדה שם, מרוחקת, לובשת גאות אומנותה.  כעבור רגע נפטרה לדרכה, ידיה מלאות כסף וכרטיסי הלואה, ומרת דורבל משפשפת רגליה ונושפת מאחוריה. 

חזר ונפתח המסחר.  זרם מתמיד של נשים באות עם עבוטים ויוצאות בכסף.  מכל המינים, ערות וקנטרניות, כעוסות ומחרישות, צעירות וזקנות;  שעולים, רקיקות, גניחות, תלונות;  לידות, נישואין, מיתות וסבותיהן;  מחלות, רפואות, צרות בינו לבינה;  חדשות מבית המשפט (של המשטרה ושל המלכות);  יוקר צרכי החיים, מצב העבודה, לשון הרע וכל דברי רכילות המקפצים מלשון אל לשון עת תפגשנה נשים יחדיו.

אך אין זכר למרת הארדקסל.  היא הבטיחה להכנס קודם השעה השמינית. עכשיו חסרו רגעים אחדים לצהרים.  לכמה שעות קפץ הארי ממקומו מתוך תשוקה כל פעם שנכנס איזה קונה אל מחלקת הממכר;  וכל פעם היה מאוכזב.  הבעות של רוגז שכנו על פניו רוב הבוקר.  הוא היה מלא רחמים על עצמו.  כלום לא ידעה אמו שהוא עטוף מרעב?  כלום לא ראתה, כלום לא זכרה שלא לקח אתו צידה?  וחוץ מזה מה יהא על העליונים שהבטיחה לקנות לו?  האם תאכזב אותו גם בכך?  תמיד היו הדברים נעשים ככה:  אתה  מצפה לדבר-מה, והוי בטוח שתהיה מאוכזב.  כעס קודר כרסם את לבו.

אז, כשכמעט לא צפה לה עוד, שמע את שמו לחוש מן החנות הקדומנית.  הוא החליק מעל כסאו, הלך אל מחלקת הממכר, הרים את גבות-עיניו ושאל מרוגז: – היכן היית, אמא.  חכיתי כל הבוקר, וגם אוכל לא בא אל פי.

היא הביטה עליו מתוך התנצלות: – הייתי עסוקה, נער.  יום-כביסה היום – מלמלה.

הוא עוה פניו בעצבות.  ראה את ידיה וזרועותיה מקומטות ונקיות-נקיות מרוב שרייה במים.  המטבח הקטן יהיה מלא קיטור, השולחן רטוב ומשוח בורית;  בגדים יהיו מתרתחים בגיגית-הנחושת;  הסיר עם היתדות יהיה למכשול בדרך;  רוטב בכל מקום;  אין אפשרות לגנוב מעט חמימות מן האש;  הכבסים, העוטפים את האח, יסתירו את החומה מן החדר.  גרוע מכל, הארוחה תהיה רק לשם-יוצא בלבד, קרה וחסרת טעם.  יום כביסה!  אוהו!  חכו-נא עד שהוא יביא שכירות הביתה מאצל מרלו;  אז, אפשר תוכל אמא להשיג שרותה של מכבסה.

הוא ראה שאמו לוקקת שפתיה ומביטה בעצבנות מעבר לראשו.  הוא הפך פניו.  מר פרייס עמד מאחוריו, לאט לאט משפשף ידיו.

– רצוני להשיג בשביל הנער זוג עליונים, מר פרייס, ועל כן, – היא הרימה את סינר-השק הגס שלה, עד לשולחן, ומתוכו הוציאה את החליפה היתרה האחת של הארדקסל.  כשהרים אותה פרייס לבדיקה, הוסיפה: – אצטרך להוציאה בסוף השבוע. 

– הוא אמר "הוּם" ו"הַא" והוציא מפיו: – ששה שילינגים, גברת.  – ונתן הוראות להארי למלא את הכרטיס.

הנער שב והכרטיס בידו.  כסף עבר מיד ליד.  בינתים הלך הארי אל הוָוִיָה אשר שם היו צפונים חליפות הפועלים ועליוני העבודה, והעלה בידו זוג הגון.  כרטיס מודפס הדבוק בו, אמר:  חמש ושש, ובשפה נסתרת: '–/   usאשר משמעותה, לדעת הארי המומחית, היתה, שכל זוג עלה למר פרייס בשני שילינגים ושבע אגורות, או שלושים ואחד שילינג התריסר למעט חמשה אחוזים בעד תשלום מזומנים בשבעה ימים.

המפתח לשפת-הסתר היה כתוב על גלויה מודבקת לשם עיון בפנה אפלה אצל ארגז הכספים.  על כל חפץ העומד למכירה, היה המחיר הסיטוני כתוב בשפת-סתר מעל המחיר לאחדים, כדי שיוכל מר פרייס להגיד, אם כן ידָרש לו, בכמה אפשר לו להוריד מן המחיר הכתוב, כדי שלא לאבד מכירה אחת, ואף-על-פי-כן שלא להפסיד ממה ששלם הוא.

כשהוא לעצמו, היה המפתח עשוי עצה אחת שכל לקוחותיו של מר פרייס השתדלו תמיד ובמלי הצלחה לקיים:

S  H  U  N  P  O  V  E  R  T  Y  X

1  2  3  4  5  6  7  8  9  10  11  12

כלאמר: הזהרו מפני העניות!

והוא, מר פרייס, נזהר מפניה מאד;  אמנם הוא נפגש אתה אצל לקוחותיו עקב מסחרו;  אילולא כך, לא היה מר פרייס בגדר-המציאות כלל.  מכל מקום, כדי שאיש לא יוכל להגיד כמה הרויח אצלו, השתמש במפתח פשוט זה שהוא עצמו חברו.

מבלי שים-לב לכתב-החרטומים של מר פרייס, היה הארי עסוק בהחזיקו את העליונים מלפניו.  כן, היה להם הכיס הארוך, הצר והמושך-לב בצד הרגל, בשביל להחזיק את סרגל-הפלד בין שתי הרגלים.  והנה, מכנס-הרגל הגיע עד לקרסול.  מעכשיו לא יבוש עוד ברגלי-הפלך שלו.  צאתך לשלום, המבוכה!

מרת הארדקסל מצמצה בעיניה כלפי מר פרייס.  – בכמה הם עולים?  – שאלה.  והוא השיב ב"הום" ו"הא", לקח את הבגד מידי הארי, הביט על הכרטיס ובדק את הארג ואת התפרים בחריצותו של קוף, הצד ציד בכנים.  הארי ואמו הביטו עליו בעינים פקוחות לרוחה.  היא תמיד הביטה עליו מתוך כבוד;  ומאז נעשה לשופט, פשוט הרגישה בפניו יראת-רוממות.

– הם היותר טובים – אמר מר פרייס אגב אזהרה, מסתכל בה ולאט לאט משפשף ידיו: – הם היותר טובים גברת...  חמשה שילינגים ושש אגורות הכתובות עליהם, גברת...  אבל, הום, הא, אה, – כאן צפה אל התקרה ומשך את שפתו התחתונה: – נאמר, דרך משל, חמשה וארבע – חמשה ושלוש אגורות.  הנחה קטנה.  – הוא הטעים את ההנחה תחת הקטנה.

היא שמה את הכסף על השולחן, ומר פרייס הרימו.  הארי שלח ידו לגליון נייר חום.  מר פרייס, כשמעו את הרשרוש, אמר בלאט ומבלי-הבט אל הנער: – אני הייתי מגולל ושם אותם תחת זרועי, הארדקסל.  אין חפץ בבזבוז נייר. 

לבה של מרת הארדקסל פעם ביתר עוז ברחמיה על הנער.  היא אמרה במהירות: – צר לי שהנער עוזב אותך, מר פרייס.  אין זה מרצוננו שהוא ילך להיות מהנדס...  הייתי מבכרת שישאר אתך. 

הארי הסמיק.  אמו היתה כל כך מתנצלת!  היא דברה כאילו היא חייבת מה לפרייס.  – אבל אני אינני רוצה להשאר, אמא, – התאונן מתוך כעס, כשפניו מאדימים.  היא הכלימה אותו.  למה לא שתקה...

– הס, נער, הס, – מלמלה בשפתים חרוכות.  היא היתה שמחה שמר פרייס מביט לעבר אחר.  הארי לא היה צריך לומר כן, מר פרייס עלול להיות נעלב.

פרייס הביט אל צפרני אצבעותיו, ומלמל: – לאחר עיון בדבר, אני מוצא שבכל אופן הייתי צריך להשיג נער אחר.  אין כאן די עבודה בשביל משרת לכל היום כולו.  המסחר רע... –

– אם כן...  אין אתה רוצה בי לאחר-הצהרים היום?  – שאל הארי מתוך צפיה.

– הנה, – ענה פרייס במשכו בכתפיו – מוטב שתגמור יומך מכיון שאתה כאן...–

מרת הארדקסל גמגמה משהו ויצאה, מטפלת ומתקשה בכף המנעול.  הארי, מאוכזב, מצא עצמו מסתכל במר פרייס שפתח מגארה בשולחן, הוציא דיו הודית, מברשת, חתיכת לוח-בריסטול, והנה הוא כותב באותיות מאירות עינים:

דרוש נער

צריך להיות בעל כתיבת-יד טובה,

עבודה חלקית.  משכורת טובה.

– כן, – אמר הארי לעצמו.  – בעיניו חצי-כתר הוא משכורת טובה.  – הדבר חרה לו.  איך-שהוא לא מצא ענין ממלא-מקומו חן בעיניו.  הרעיון כי לאחר לכתו, יהיה המסחר נמשך כמשפטו, נתן בלבו רגש של אי-חשיבות, של הזנחה.  ואולם, מה איכפת לו?  הוא התחיל מרגיש מתוך אושר את העליונים תחת בית-שחיו... רצועות-מעבר, מכונות-טחינה, עשרים וחמשה עשר, וערבים ויום שביעי אחר הצהרים פנויים!  פנויים!

פתאום נמלא האויר על כל גדותיו בקול מקהלת תקיעות חצוצרה מבית חרושת, טחנה ובית-מלאכה.  הפסקת צהרים היא.  עיניו נתלהטו.  שמע-נא לקול מרלו!  ברוח מתעלה אמר: – שעת צהרים, מר פרייס, – החליק מעל השולחן ויצא החוצה.

 

פרק ה

הנערות – מחלה ללב

קשקוש נעלי-כובד וסתם נעלים;  פטפוט של קולות-גבוהים מרובים;  פריצות צחוק.  מאות נערות פועלות ונשים מבתי האריגה הסמוכים הולכות הביתה בסך לפת-צהרים שלובות זרוע, שתים, שלש, ארבע וחמש לשורה.  הן מלאו את המרצפת הצרה והתפשטו אל הדרך.

לפני דור אחד היו כולם לובשות נעלי-כובד, מטפחות-ראש, אפודות צרות, שמלות רחבות ופוזמקים ארוגי-בית מצמר שחור.  מהן עדיין דבקו לנעלי-הכובד ומטפחות-הראש הציוריות של יום-אתמול, אבל רובן אחזו באפנה החדשה: פוזמקי משי מלאכותי, חליפות זלות עם שמלות קצרות;  מעילים זלים, נעלים זלות, שער מכווץ, פוך ושרק, חמשה ימים וחצי בתוך בית-טויה או סוכת-אריגה לשבוע, מושב בן שלוש אגורות בתיאטרון-ראינוע פעמַים לשבוע, מחול בן תשע אגורות או שילינג למוצאי יום השביעי, תהלוכה של יום ראשון אחר הצהרים בדרך הישנה אֶקלֶס המקיפה את הגן הצבורי, ושוב לעבודה, עד שהן נשואות, ומחזות ראינוע נהפכים להן למותרות, ומחולות יום השביעי, תהלוכות יום ראשון ועדיים זלים נפסקים לגמרי.

הארי, מבטו כבוש במרצפת, הרגיש בתוקף את אי-התאמת בגדי-תלמיד שלו, והאמין כי כל נערה שהוא עובר עליה מקבלת רושם כדומה לכך.  הוא חשב עצמו כסיל להיות לבוש כך עכשיו, שהוא פועל אצל מרלו.  למה לא היתה לו מחשבה-תחלה ללבוש את העליונים קודם שיצא מן החנות?  כי אז יכול להתהלך גא ובלי-בושה באמצע הכביש.  אפס כי תמיד היה עושה דברים כאלה;  תמיד ההפך מן הראוי.  ועוד מחשבה הטרידה אותו.

– שלום הארי.  – הקול קול נערה והיא הגורמת למחשבה המטרידה אותו.  הוא נשא עיניו.  הֶלֶן הוקינס זרחה עליו בחיוכה המצודד.  מעילה חסר-הצורה היה פתוח, מגלה שמלה קצרה מארג מודפס דהה מרוב כיבוס:  מגבעת אין לראשה, ומלמולי הכותנה דבקו בשערותיה כצעיף שלג נשוב-רוח.

היא זרחה עליו;  הדבר לא מצא חן בעיניו.  במבטה היתה הדגשה מרוכזת ומוחלטת, מין שאלה שיש בה משום צפיה:  לא הרגיש עצמו בטוב.  חיוכה היה מלא הבעה, מיוחד אך ורק לו.  ומשום דבר-מה שחשב בלבו, מלא אותו מבטה במוסר-כליות זוחל ובא, או באותו רגש-הפכים המתעורר באדם כשאין לבו שלם בקרבו.

הדברים נשתנו כעת.  זה לא כבר, כשהיה עגום וקודר-מתיאש בגלל עבודתו אצל פרייס ודשונס, היה מחזיק טובה להלן הנותנת לו אוזן קשבת בתנותו צרותיו לפניה.  הוא הרגיש כי הקשבתה לודוייו הטילה עליו איזו חובה  נסתרת ביחס אליה;  מין הבנה הדדית מעורפלת אשר הטרידה אותם, אבל אי אפשר היה לרמז לה או להביעה בפירוש, והיא שנתנה לה רשות להתענין ענין-בעלים במעשיו.  לא נוח לו בכך.  הוא חש בהשפעה מרסנת, חוסר חופש להתרועע עם הנערים.  ואי-אפשר לו כך מעכשיו שהוא צריך לעבוד עמהם.  אף-על-פי שהלן לא ידעה כלום מזה עדיין.  כשיגיד לה, יהיה לה הדבר כחיל פתאומי. הוא זכר שלפני שבוע-ימים, בהתלהבו מתוך דחיפה לעשות רושם, אמר לה כי בעזבו את בית הספר, יבקש לו עבודה במשרד הגון.  למה אמר כך?  מעולם לא נתכוון לעשות כן.  זכרון המאורע הזה שב אליו בבהירות;  הוא זכר את עצמיותו המתנפחת, גאה כיונה, מתחמם כנגד הערצתה.  אולי הספיקה לשכוח זאת עד היום.  אבל למאי נפקא מניה אם כן אם לא?  יש לו רשות לחזור בו מדעתו אם רצונו כך.  למה יירא מפניה?  דברים מעין אלה עשו את הידידות עם הנערה לבלתי-רצויה;  הן היו כל כך מטרידות בסקרנותן.

הוא התאמץ לחייך.  – האלו, הלן, – אמר, והוסיף שלא לצורך כהתהלכם יחד: – ההולכת את הביתה לארוחתך?  – היא הרגישה מיד איזה דוחק בדבורו, והביטה אליו מתוך שאלה ותמיהה, חיוכה חלף, אור-עיניה כבה.  לאחר שתיקה קלה אמרה: – לא ראיתיך בסוף השבוע, הארי.  היכן היית?  לא היית גם במקהלת בית המסגד. 

הוא משך בכתפיו.  – אה, הנה ישבתי לי בבית.  קראתי.  לא היה בי החשק לצאת.  – הוא לא יכול להודות בפניה כי בושתו על בגדי-תלמידים שלו היתה הסבה האמתית לשבתו בית.  עלה בדעתו שאולי יעברו שבועות רבים עד שתמצא יד אמו לקנות לו זוג מכנסים ארוכים לתלבושת יום ראשון.  משמע, יצטרך לשבת בבית בסופי-שבוע.  הן לחרפה יֵחשב לו, אם אחרי לבשו עליוני-עבודה כל השבוע, יופיע במכנסים קצרים ביום ראשון.  עד כאן, לא שם לבו לאפשרות זו.  אי-רצון קודר זע בלבו.  למה תופיע תמיד עובדה כזו למרר תענוגו של אדם תיכף להמצאו?  הסכויים ליום מחר אִבדו חצי חִנם.

– עזבת את בית הספר ביום הששי, הלא כן, הארי? 

הנה זה בא!  הוא הרגיש במחשבותיה.  הוא אחז בעליוניו בלחיצה יתרה:

– כן, – אמר קדורנית.

והמשרה?  – תשוקה מעורבת בפחד נראתה בהבעת-פניה.

היא לא שכחה הדבר!  הוא עשה עצמו צוחק, – אכן, יש לי משרה חדשה.  הריני מתחיל אצל דיקי מרלו למחרת בבקר.  בית המכונות... 2510 הוא מספרי.  הרי עליונים שלי. 

היא הרימה גבותיה, לא מאמינה למשמע אזניה: – הנדסה?  חשבתי כי –

– ידעתי, גם ידעתי.  משרד.  – עקימת פנים ותנועה של בטול.  – לא.  נסיונותי בפרייס ודשונס יספיקו לי לכל ימי חיי. 

הם סבבו לרחוב הצפון, עמדו אצל הדלת הפתוחה של מספר 7 אשר שם דרה הלן יחד עם שאר התריסר המהוים את המשפחה.  מספר ילדים צעירים מאד ומלוכלכים מאד שחקו ברחוב.  מדי פעם בפעם עברו נשים, נושאות קערות מלאות דגים צלויים ותפוחי-אדמה מפורפרים.  מניחים מאחוריהם ריח חריף של אותו תבשיל מעורב;  שורות של כבסים קשטו את הרחוב, מתנדנדות ברוח הפוחז.

היא כבשה עיניה במרצפת.  מאורע זה היה ממעשיהם של ביל סימונס וחבריא שלו.  קנאה על השפעתם עליו צבטה אותה.  הוא ראש אחד נעלה מהם.  מלבד זה, איזו עצבות לדמות את הארי כשהוא לבוש עליונים תחת היותו, כפי שציירה אותו לעצמה תמיד, נקי, מהודר, הולך למשרד ששם עבדו ג'נטלמנים.  וכי היה הדבר בלתי אפשרי?  העובדה שהוא חבר למקהלת בית המסגד ערבה לכך שהוא שהיה יכול להשיג משרה כזו.  כל נערי המקהלה הלכו למשרדים.  אבל, להיות לבוש עליונים, עובד עם פרחחים יושבי קרנות.

והיא נתפתתה להאמין... חלומותיה נהרסו.  הוי, למה שפך לפניה את וידוייו?  למה נתן לה להתגאות בזה שמכל נערות הרחוב, יותר מכך, מכל נערות השכונה, היתה היא האחת אשר לפניה דבר בגלוי-לב.  האם לא ידע כי ידידותו הקהתה את שני המפלצת, שבר את כוחה, אותה מפלצת שהיא הדלות והכשלון של ביתה.  עצבות שיש בה משום געגועים, עצבות של פרידה נתגנבה בקינת-חרש אל לבה, כשזכרה את הפגישות המתוקות כשעמדו יחדיו במעלה-הרחוב האפלולי, והוא ממלמל לאזניה תולדות כל צרותיו.  אותו אושר חולף הולך-לו עכשיו, נגנב בידי-ערמה שאינה יכולה לעמוד בפניהן.  שוב לא תרגיש את הכמיהה העמוקה בלב;  שוב לא תברח, בעטיו, מן הבדידות הקודרת אשר לפעמים תתגנב אל מחשבותיה.  היא אמרה בלחש: – הכומר היה יכול להשיג לך משרה, אילו בקשת. 

– כן, – ענה בקוצר-רוח – משרה קלה.  אך לא בשבילי.  – הוא הביט לשמים והוסיף בחום:  אני רוצה עבודת-גבר ממשית.  – ומתוך משיכת כתפים: – חוץ מזה, עזבתי את המקהלה.  קולי נשבר. 

– לא כן, – קראה בהאשמה נלהבת פתאום, – אתה יודע כי לא כן! 

– כן הוא, הקול שבור, אני אומר לך.  אני יודע, – בעקשנות ובהחלט:  ואני הולך אצל מרלו. 

היא בתחינה: – אבל הבט-נא עם איזה נערים תתערב... דוברי אָלות כמו נֶד נרקי, וְ... וְ... – ובחום ופקיעת סבלנות: – הוי, ביל סימונס הוא והחברה שלו שהשיאוך לכך... – עיניה התנוצצו.

הוא הביט אליה בעינים פקוחות לרווחה: – מה לך ולזה?  – שאל בלי אמון.  – אני יכול להשביע רצוני אנכי, וכי לא?  אני יודע מה שאני עושה!  – החוצפה שלה, דרך השתלטותה!  כן, היא היתה רוצה שילך לעבודת משרד.  וכיצד דברה בבוז על ביל סימונס והשאר.  נחיריו התרחבו;  הוא הביט עליה בעיני-אש:–  עדרי באשפתך, – אמר בכעס.

היא הסתכלה בו בעינים קמות.  רוחה קפא בקרבה. האם זהו הארי הארדקסל אשר מסביב לו רקמה אידיאל שלה?  – הוי, הארי – לחשה מתוך התחננות – אל נהיה כעוסים זה לזו. 

הוא היה מלא על גדותיו בטחון בעצמו: – מה כוונתך, אל נהיה כעוסים?  הא, אהבתי את לשונך. 

– הוי , הארי, מעולם לא נתכונתי... –

נשמע קול רם מן הדלת הפתוחה מאחורי הלן.  קול אמה הוא:  הי, שם.  עד מתי תהיו עומדים שם ומתוכחים ביניכם וכאן הארוחה מתקררת.­­ 

הארי מלמל בקוצר-רוח: אה, אלך לי הביתה לארוחתי... הנערות הן מחלה ללב.  שלום!  – הוא רקע הלוך ורקוע הלאה מרוגז.

היא הביטה אחריו בלב דווי עד שנעלם דרך דלת מספר 17 ואז פנתה, כשעיניה נוצצות, ונכנסה ברפש השורץ ילדים אשר בביתה.

 

פרק ו

עליונים

כניסתו היתה אכזבה.

חזיונות כיצד יוליכו אותו אל חדר נעול בבריחים, שם יקבל הוראות זהירות, מסתיימות בהשבעה חמורה לשמור את ידיעותיו בסוד חמור, אלה נמצאו חסרי יסוד, לחלוטין.  לא היתה שום הוראה קשה, לא שום הארה את מסתרי האומנות, כפי שהיה מובטח בלשון כתב-ההתרשמות המוגזמת.  כל זה היה אחיזת עינים, כנראה.  איזה כסיל היה נראה בעיני הנערים אילו הודיע להם מצפיותיו הטפשיות.

במקום שיעמידו אותו לעבוד אצל רצועת-העברה, מצא שחובותיו אינן אלא לרוץ בשליחות בשביל השוליות הגדולים ממנו והגברים.

הוא ידע רק אחד שם שיבין לנפשו;  בחוש פנימי שפך את לבו לפני לארי מית, אם כי רק נחמה צוננת היתה בפי לארי.

– חלק אתה מגזלה. הארי, – אמר.  – אין בית-מרלו רוצה אלא בעבודה זלה;  וגזל השוליות דרך אחד מדרכם בזה.  איש לא ילַמד לך כלום, פשוט מפני שיש כל כך מעט מה ללמוד.  תשיג כל הדרוש לך, אם תשאל שאלות ותסתכל בכל מה שהשאר עושים, רואה אתה, כל המכונות האלה משנה לשנה נעשות יותר פשוטות, עד שלבסוף אין להן צורך אלא במאכילים ושומרים מנוסים.  חלק מן המכון החדש אינו צריך אפילו לכך.  הבט במקום שכלול כלי-הנחושת, כשתזדמן לשם.  בקש מן המשגיח שיראה לך את המכונה העושה ברגים.  זו יכולה לעבוד עשרים וארבע שעות מבלי שיגש איש אליה. שוליותך רמאות היא, הארי.  האנשים שהם מוציאים מכאן חושבים שהם מכונאים, כשם שהם  חושבים כך בכל המקומות, אך בפועל אינם אלא שומרי מכונות.  וכי אינך זוכר את הנשים בעת המלחמה?

– איזה נשים?  – שאל הארי, מצוער על ידי מה שאמר לארי.

הנשים שמלאו את מקומות המכונאים שכולם הלכו לשרת עונתם בצבא.  הנשים תפסו מיד מה שבית מרלו והשאר אומרים, יארך שבע שנים לשוליה ללמדו.  – חיוך נעוה: – אף על פי כן, אם אתה רוצה להיות מה שכולי עלמא קוראים "מהנדס", אין לך דרך אלא לשרת שבע שנים שלך.  הוי, אבל מאושר אתה שיקחוך בתור שוליה.  שמעתי כי הם אומרים לסרב לחתום חוזה לתת עבודה לשבע שנים.  מפי השמועה, שמעתה לא יהיו עוד שוליות.  אתה רואה, הארי, אם לא יקשרו ידיהם, כשם שהנם צריכים לעשות בשכירת-שוליות, יהיו בני-חורין לפנות את מכונם מכל עבודה יתרה בעתות מצוק.  והדברים הולכים בכוון זה כעת.  – גחוך: – אבל אין מה לדאוג.  לך מובטחות שבע שנות עבודה.

הום!

הדברים צננו את הארי לרגע.

אבל רק לרגע.  עם כל החסרונות, עדיין היתה העבודה יותר מהנה מאשר אצל פרייס ודשונס.

עניינים שונים ומשונים כאן.  כל איש שהיה צריך מכשיר פלוני, היה נותן לו עגול נחושת ומספר המכשיר רשום בו;  הוא היה לוקחו אל המחסן ומקבל את הנחוץ.  לעת צהרים, ביחד עם שאר השוליות החדשים היה מרתיח תה בשביל הגברים שמחובתו לשרתם.  אחרי כן היה רץ אל סם גרונדי, הכניסה האחורית, לשחק משחקי כסף מאשר נתנו לו הגברים;  שלש אגורות, שש אגורות.  בסוף השבוע מצא, להפתעתו הנעימה, שהגברים נתנו לו מטבעות-נחושת בשביל שרותו, ומוסיפים עליהן, באם הצליח לטובתם במשחקים.  כן, למרות דברי לארי מית, היתה דרך זו פרנסה יותר רצויה מאשר לעבוד אצל פרייס ודשונס או במשרד אחר.

ואשר לביל סימונס והשאר, הם היו שקרנים.  מדבורם פה ושם, הסיק מסקנה שהם משגיחים על מכונות.  לא היו דברים מעולם;  נערי שליחויות, נערי מחסן היו, ותו לא.  אכזבה היתה לו בידיעה, שבדרך כלל, יותר משנה עברה עד שנתנו לנער להתקרב אפילו אל מכונת קדיחה.  אפילו תינוק היה יכול להשתמש באלה בבטחון;  לא היה צריך אלא להוריד ידית;  איזו אמצאה שמרה את המכונה מהעמיק יותר מדי בקדיחתה;  אי אפשר היה לקלקל.  אף על פי כן, לא נתנו לו להתאמן באותה מכונה.  לפי שעה, אינו אלא נער שליח, ונער מהיר במלאכתו גם כן.

אך אותה תקופה עברה מהר, כשהוא, ברוצו הנה והנה, עמד בנסיונו להיות נמשך אחרי כל המלאכות המכונאיות שהיו נעשות מסביבו, והן כל כך מענינות.  מיתר השוליות למד דרכים ארוכות ומסובכות כיצד להגיע אל המחסנים שנשלח אליהם, דרכים אשר הוליכו אותו בכל המחלקות.

בית היציקה, איזה מקום!

במות של פלד, אשר מעליהן רואים את האנשים כגמדים, מחמת גודל הדברים אשר סביבותם;  גברים מקומתו של נֶד נרקי אשר ברשותו מכונת ההגבהה הענקית, מוקסם ראה את היצור הכביר, תחת יד נד הנעלמה, נע לאט על מתכות שלו:  בנחת הניח בזרועו הגדול תרוָד ענקי אצל התנור.  הפסק.  קול קריאה צרוד;  הצצה מפחידה לתוך אש, ואז נהר-די-נור רוגש, רועש, יורק, יוצא מתוך תעלת-התנור לתוך התרוָד עד שזה היה עובר על גדותיו.  נהר-די-נור זה נסכר פתאום;  נפסק, כאילו על ידי לחש.  הכבל החלוש של מכונת ההגבהה הוחזק ודורך;  לאט לאט התנועע התרוד באויר, הסתובב, לבן-לוהט, נוגה עז הדוקר את העינים;  לאט לאט התנדנד, עשרים טונים של מתכת נמסה אל צורות-הדפוס.

גברים אדומים מפנים, שחורים מאחור, וצללים גדולים נגררים אחריהם;  גברים, חגורי סינרי-עור, חשופי-גב, בעלי זרועות שריריות, ומשקפי-צבע מחסה לעיניהם, רצו אילך ואילך לפי הוראות הזרוקות להם בקול רם;  שרשראות חרקו מתוך מתיחות, מכונות לא-נראות השמיעו קְלַנק-קְלַנק ממושך, ואז, כמו מתוך מחשבה תחילה, הוטתה הקערה הגדולה, כאיזה כד, על ידי יד-ענקים נעלמה.  הארי עצר בנשימתו כשהמתכת עברה על שפתה לנפול, אשד של ניצוצות כבים וכבדים, כמו גלגל-תאורה, עד שירדה המתכת ארצה, שולחת לשונות גז תוססות וצבעוניות, דרך פתחי צורות-הדפוס.

מראה נשגב ואיום;  אשריך שאתה חבר להסתדרות הגדולה מרלו.

וגם הנפחיה, אשר שם, בין השאר, היה עובד אבא סקודג'ר הזקן.  מר סקודג'ר היה נפח.  אבל איזה נפח!  אדם קטנטן, מעונה, ראשו קרחה ושפמו עצום, הוא עבד בנפחיה קטנה על יד המפוח;  ובשעות הפנאי היה מהנה את נערי רחוב הצפון על ידי הקטטות שנפלו בינו לבין אשתו הצעקנית;  כאילו אין די רעש באזניו במקום עבודתו.

הנפחיה!  אי אפשר לעמוד שם במנוחה.  שורות על שורות של פטישי נפילה, גדולים וקטנים;  מהם משקלם עשרה טון, ומהם יותר ממאה טון.  בלוקים ענקיים של פלד, מורמים על ידי גלגלי-הגבהה משונים, שצורתם צורת ביצה, מסובבים על ידי חשמל ואויר כבוש;  בלוקים של פלד נופלים בקול רעש נורא על גבי מתכות לוהטות-לבנות.  רעשה האדמה, רעדה תחת הרגלים.  העומד בקרבת עשר אמות אל הפטישים היותר גדולים,  בפועל הונף ברגליו מעל האדמה.  רגש משונה הוא זה:  דגדוג בבני המעיים, סחרחורת בראש.  אפילו מחוץ לכתלי המכון, במרחק שלוש מאות אמה, עדיין אפשר היה להרגיש את זעזועי בני-הענק הפלדיים.

ואשר לבית-הלִכוד הרי זה גיהנום הוא.

הרעש כאן היה קשה מנשוא.  על יד הכתלים היו התנורים, כל אחד מעט יותר קטן מתנור-מטבח, אחד לכל ארבע אמות בערך.  נתכלכלו על ידי שני צנורות, אחד של גז ואחד של אויר כבוש:  האויר נהם ורץ, נדחף כלפי חוץ, דוחף לפניו את הגז בלוליונים איומים אשר עין תפוח-זהב להם, וההדקים בפנים נעשו מלובנים מהם.  הפועלים היו מהירים כעושי-בלהטים. זוג של מִצְבָּטַים ארוכי ידיות נוֹרוּ אל תוך התנור;  יצוא יצא הֶדק מלובן, ונפל אל בית-קבול שלו, אז נהֱלם בד-פלד לראש ההדק להחזיקו במקומו, בשעה שמלכד דומה לאקדח, פועל על ידי אויר, הכניסו עמוק עמוק, משך באקדח וטַט-טַט-טַט-טַט!  רעש כזה!  כאילו היו מיליון נערים רצים ומכים בבת אחת במקלות של עמוד-ברזל של גדר.  כל פועל העובד שם נעשה חרש כאבן לאחר חצי-שנה לעבודתו בכך.  פו!  אבל אלה גברים הם!

והיו כאלה שהשתמשו ב"ירקנותו" וחוסר נסיונו בשביל להרע לו, בבואם עליו בתעלוליהם.  בילי היגס, למשל, אחד מן השוליות הבוגרים שהארי היה צריך לשמוע למצוותיו.  הלה שלח אותו למחסנים בשביל "עמידה ארוכה".  הארי הלך, מבלי לחשוש כלום, בקש בקשתו, משְתָּאֶה מה תארו ושמושו של מכשיר זה.  פקיד-המחסן ענה מתוך כובד-ראש: – עמידה ארוכה?  עמוד-נא שם, – והמשיך במלאכתו.  חלפו רגעים.  הארי הסתכל בתנועת הנערים כבואם עם כתבות-נחושת ולכתם עם מכשירים.  דשק לינדסיי, נער עבה, עם גחוך מוכן ומזומן על שפתיו, וחבה להעמיד פנים כאגרפן מבלי טעם כלל, נגש אליו עצמו בשריקה: – שלום, הארי, – אמר – על שום מה אתה עומד כאן?  – הארי הגיד לו.  דשק נד בראשו ואמר: – הם מכריחים אותך לחכות נורא בעד זה.  – והלך לו מתוך צחוק עצור.  לאחר שעה התחיל הארי מסמיק והתפלא למה כל השוליות הקרבים עכשיו, מביטים עליו כעל איזו חיה משונה;  הם גחכו וצחקו, משכו איש בשרוול רעהו וקרצו עין זה לזה.  ביל סימונס, בעל עינים כחולות, גדול מכפי שנותיו, עם בלורית גדלה פרע, ודרך מושרשת בו להוסיף לכל שם-עצם שהוא מוציא מפיו מלה המונית שפירושה הזדווגות, צחק ואמר לחברו, סם הארדי, נער גוץ מאד, בעל רגלים מעוגלות כקשת, עם זרועות ארוכות וחזקות דומות לשל קוף: – הבט-נא, סם, עדיין לא נתנו לו את העמידה הַ – ! 

בגחוך חולני שאל אותו הארי פה פשר הצחוק.  סם, מתוך גחוך, יעץ לו לשאול את פקיד-המחסן.  מסמיק פנה הארי אל האיש העסוק אשר לגמרי שכח על אודותיו: – הֵי – התנגד, כועס במקצת.  – הי, מה יהא על אותה עמידה ארוכה? 

האיש נשא עיניו.  – מה, עדיין לא הלכת?  – שאל, בהרימו גבותיו.

– באתי הנה בשביל עמידה ארוכה, ואתה אמרת לי –

– אם כן, הרי כבר עמדת שם חצי שעה.  כלום אין זו עמידה די ארוכה בשבילך? 

נודעה לו האמת.  פני הארי אדמו, והוא לקק שפתיו, שב על עקבו והתגנב לו לדרכו.  – היית יכול להגיד לי – אמר לביל סימונס והשאר מתוך הטפת-מוסר.  ביל לגלג: – חכה עד שתראה אתה איזה פרחח עושה אותו הדבר.  נראה אם אתה תגיד לו. 

נסיון יותר משפיל היה עתיד לו.  חשקו היה, כשהוא הולך הביתה, שיהיו שמן ולכלוך משוחים על פניו לעדות על טיב מלאכתו.  דרשה זאת היהירות;  צורך לו בדבר.  וזה שני לילות אשר בהגיעו הביתה הוא מביט לתוך הראי ורואה בבואה מאכזבת.  במקום פנים באמת משומנים, כיוצא במראה שלבשו כל הנערים והגברים, היו פניו הוא חורים.  הוא החליט להשתמש בתחבולה מלאכותית.  לאסונו, כשעמד וטח שמן על פניו בשעת הפסקת הצהרים, מאחורי מה שהוא חשב לסתר מכונת אריגה, הפתיע אותו תָּם הייר, נער בעל משקפי פלדה, ערום-עינים נבל-פה ולכלוכי, עגול-כתפים ורקוב-שנים.

לגלג וקרא לשאר השוליות.

שנאת הארי לתם, תמיד חיה, – הוא היה נער מתועב שלא בוש לחשוף עצמו לעיני כל הנערים, היה להוט תמיד אחרי ענינים מיניים, שם ידים חטפניות על נערות, ובהתול היה מספר מעשיות מן ההתנהגות המטונפת של הוריו אשר בחדר משכבם היה ישן, היות ומשפחתו גדולה ודירתם צרה.  – שנאת הארי אליו נתרבתה.

הנערים נקהלו מסביב לו, מלגלגים.  מישהו שאל, מה יֵעשה לו, שאל בדרך שתהיה רק תשובה אחת.  

הארי נסוג אחור, לאט לאט, נושם בכבדות, עיניו בולטות.  הוא נחש מה שיבוא: – הניחו לי... – קרא, זורק מבטים פראיים סביבותיו לבקש איזה דבר לכלי-זין.  לא נמצא לו דבר.  תם הייר צעק: – הפשיטו מכנסיו מעליו, – ולגלג.

אתם הניחו לי... – קולו עלה, נוקב.  הוא הורה באצבע רועדת, מאיימת אל תם: – אני אעוֵר אותך, תם הייר. 

כולם צחקו והתנפלו עליו מכל צד.  זרועות-הקוף של סם הרדי הקיפוהו.  כרגע היה מונח על גבו, מתחבט אין-אונים ובוכה מתוך טרוף-הדעת.  צעקותיו טבעו בפרץ-הצחוק שעלה כשידים גסות קרעו מכנסיו מעליו וחשפו את ערותו.  הוא צעק, נאבק איומות.  מישהו רץ ובא, סיר של צבע אדום בידיו, כמו-כן שמן ומברשת;  ידים, לא ידע של מי הן, משחו אותו בזה בכל מקום חשוף.

אז שחררו אותו מתוך צחוק.  הארי, בוכה, כסה את מערומיו המשומנים, לבש עליוניו, והתחבא בבתי-הכבוד להפטר כמה שיעלה בידו מן הרפש אשר עליו.  הוא הרגיש כי לעולם לא יוכל להביט עוד בפני השוליות.  מה יחשבו על צעקותיו מעשה-נערה?  על תחתוניו המטולאים וקצה חולצתו הממורט?  והנה היו מכנסיו הקצרים שם.  הם ידעו עכשיו כי הוא לבש את אלה הדברים הנתעבים מתחת לעליוניו.  הוא נצטמצם בפנמיותו.  איזה מאורע מדכא!

הוא בכה קצת, קנח חטמו בשולי העתון, מלוכלך בשמן וצבע, שהשתמש בו.  עדיין היתה נשימתו חטופה מבכיה.  וכל זה אירע לו בשעה שבקש להתחבר אל הנערים כאחד מהם!  תשוקתו היתה להתגנב לו, לנוס ולא לשוב עוד לעולם.  הרגיש עצמו בודד ועצוב עד תהום.  הוא זכר את הלן;  מיד התגעגע על נוכחיותה המנחמת.  אבל גם אותה הן דחף מעליו.  – הנערות הן מחלה ללב! – עד כמה עשה עצמו כסיל בקוצר-רוחו הריקני.

– אֶה, הארי... שם אתה?  – קריאת שאלה.  דשק לינדסיי הוא.

– הן – מלמל הארי מתוך בכי עצור.

– אח, על מה הצעקות, בן-אדם.  בוא-נא.  התנער מזה!  – הוא בעט בדלת בית-הכבוד.    פתח דלת ותן לי להכנס!  – מתוך פקפוק התיר את המנעול.  דשק נכנס, מחייך, הדליק קצה-סיגרטה והגיש להארי מציצה אחת.  ברגש-תודה קבל אותה הארי;  ראה בכך תנועה סמלית לידידות.

– לא הייתי צועק מחמת פחד, – מלמל בחפצו לתרץ את דמעותיו וצעקותיו.  – כאב לי!

דשק עקם פניו.  נשען אל מחיצת העץ, שם רגל על רגל וסח: – מעכשיו יניחו לך.  תהיה אחד מאתנו.  כולכם צריכים לעבור דרך זו בראשית הגיעכם אלינו... הֵי, חסוך גם בשבילי משיכה אחת: זהו זנב הסיגרטה האחד שיש לי. 

נפש הארי שבה אליו: – תהיה אחד מאתנו.  – אמירה זו חממה אותו.  פתאום ראה את שוליותו כענין חשוב ומבוגר.  הוא החזיק טובה עמוקה לדשק, הוא הגיש לו את קצה הסיגרטה בחזרה: – אתן לך קופסא מלאה בסוף השבוע. 

תקיעה עמוקה של חצוצרה.  צנורות-מעבר התחילו מסתובבים.  מתחת רגליו הרגיש את פטישי-הנפילה:  אזניו תפשו את ה"טט, טט, טט" של מהדקי-אויר הרחוקים.

– אָה, – אמר דשק בבטול, – אין אני צריך לסיגרטות שלך... בוא, נצא מכאן.  – הוא המוליך, והארי, בתוספת בטחון עצמי מסופק וחיוך-כבשות על פניו, הולך אחר עקבו.

 

פרק ז

יום השביעי

עשרה שילינגים לשבוע: עשרה שילינגים בכל יום שביעי.  – יותר משבעה ממה ששלם לי פרייס. 

נסיון מעודד.

אַה, ויום השביעי.  יום השביעי, וחופש!  יום זה היה לו טעם וריח משלו;  זה נדף בכל, נדבק בכל אדם.

מולד הצהרים הוכרז, כביכול, על ידי תקיעות ותרועות, דיסוננסים צורחים מכל בית אריגה ובית חרושת;  המולה צוהלת של קולות, שקראה: – אין עבודה עד יום השני, הידד! – אצל פרייס ודשונס היה צורך להמשיך עבודתו עוד תשע שעות.  פו!  ולעזאזל!

צהרים.

היציאה הגדולה מבית מרלו התחילה.  שנים עשר אלף איש ונער זורמים דרך השערים, נהר שחור רוגש של בני אדם, נפרד למאה פלגים קטנים, רצים להם לכל עבר.  שורות של קרונות-טראם ריקים וציים של עגלות;  אבטובוסים של פירמות, אופנים של רגל ושל מוטור;  שטפונות מטורפים, דחיפות, קללות, צלצול פעמוני טראמים, נהקת חצוצרות מכוניות: – גש הלאה, רגב בעל-חלומות שכמותך.  – שנויי-מגנון.  קשקושי אופנים של קרונות-טראם;  עננים של גאזים יוצאים, חריפי-ריח: – איזה עפוש בן-דמים!  – נערים בלואים מכריזים על עתון-הספורט של צהרים: – שעה ראשונה!  מהדורת  שעה ראשונה!  – דבורים על בייסבול ומרוצי-סוסים.  הכל פניהם צוהלים מחמת שכירות בכיסיהם ומפני שלא  יראו עבודת-מכונות עד יום השני בבוקר.

תהיה חגיגה בשתים וחצי, משחק פוטבול לפנות ערב, בית המרזח הלילה, ובוקר ארוך למחר במטה עם עקרת-הבית.  אין חצוצרות;  אין שעונים מעוררים;  אין דשו סומא להקיץ נרדמים במוט בן שמונה רגלים שבסופו צרור מפתחות.  נוחם!  כל הבריות– חיוכים ורצון.

הארי בין השנים-עשר אלף, פניו מלוכלכים, והוא מְקשקש בכספו, הולך הביתה שמח עם שאר הנערים עומדי-קרנות.  רגש זה של יום שביעי הרי הוא משכר.  הוא היה מאושר, שבע-רצון, והוי, העתיד!  ספר חתום ונפלא, מבטיח גדולות, אשר כסודו כן קסמו.  העתיד הצדיק במלואה את בחירתו בעבודות.  היה משהו בלתי מפורש בבית מרלו, משהו גדול ומפואר, משהו קרוב, ואף-על-פי-כן, לפי שעה, מעבר להשגת ידו.  האופטימיות אמרה לו להיות מרוצה, הבטיחה לו כי צפויות לו שמחות שלא העלה אפילו בחלומו.  ומי יכול להקשות על האופטימיות?  היא מפתה.  הצפיה מלאה אותו קלילות לא-מצויה, הרגשות של חירות ללא דאגה.

מותרות נכנסו בחייו.  יום זה, יום השביעי, כדאי היה לחיות בשבילו בלבד.  כשהרויח חצי-כתר לשבוע אצל פרייס ודשונס היה חלקו הפרטי בכסף מגיע עד כדי אגורה בודדת.  ועכשיו נתנה לו אמו שילינג.  נוסף לזה, היו לו מטבעות-הנחושת שקבל מן הגברים בעד שרותיו להם, הרתחת התה שלהם.  או לקיחתו דמי משחקם לפתח הדלת האחורי של סם גרונדי וחזירתו עם הרוחים.

הרוחים!

מי יכול לשכוח יום אתמול?  אתמול, עת הרויח בילי היגס חמשה פונטים בתתו דמי התערבות רק שילינג אחד;  התערבות כפולה היתה, והארי הביא לבילי את הרוחים.  הבוקר נתן לו בילי חצי-כתר!

פו!  כשהושיט את הכסף לבילי, הביט עליו הארי ביראת-כבוד, כיצד, כאילו אין הדבר נוגע אליו, תחב את השטרות לתוך כיסו, והוא מרכז להרבה עינים מקנאות.  איזה רגע היה זה לבילי.  כיצד הקיפוהו הכל לברכו, בדחפם את הארי הצדה, כאילו לא הוא אשר התערב, לא הוא אשר השיג את הרוחים, כאילו אין לו חלק כלל בכל הכבוד הזה.  אפילו בילי הודה על כך: – הבאת לי מזל טוב, בני, – אמר.  הארי התנפח מתוך גאון וחשיבות, ולרגע ראה עצמו מן סגולת-קסם בלתי-מחטיאה, ושורות שורות של גברים עומדים לפניו ומבקשים ממנו, מתחננים לפניו שיקח את דמי-התערבותם כדי שיוכל לעמוד להם בהשפעת-קסמים שלו.  כמובן, אך שטות היתה זאת.

אה, חכו-נא עד שיהיה גדול כמו בילי היגס;  חכו עד שיהיה בן עשרים ויזכה הוא ליותר מחמשה פונט בעד שילינג אחד.

הגם כי לא התאונן עכשיו.  חצי-הכתר שנתן לו בילי היה בכיסו, בתוספת חצי-הכתר השני שקבל בעד הרתחת תה ועוד שרותים.  ויהיה גם השילינג שיקבל מאמו.  ששה שילינגים.  יותר מכפל הכסף שפרייס היה נותן לו בעד שבוע תמים של עבודה.  לא היה לו די אויר לנשום, כן הרחיב את חזהו.

האנקי פארק פשט את שוממותו;  בתיו המלוכלכים והמחניקים לבשו צורת שמחה;  הריח הרע החריף, הנודף, של בית עשית הגומי נעשה בלתי מורגש.  על הכל היה מרחף אויר של אמידות, כי היום יום השביעי.  יום המשכורת.

אין גירוד וכיבוד היום;  שולחן המטבח עשיר במכולת;  סוכר בתוך שקים מנופחים;  חלות-לחם טריות חומות-הקרום;  חמאה ובשר-חזיר בנייר מחוסן נגד השתמנות;  חבילה חסרת-צורה עטופה בניר לבן, מוכתמת כתמי-דם, הוא נתח-הבשר ליום הראשון;  קנקן-אלתית למשתה-התה של מחר;  שק-החבלים מלא ירקות;  חבילת-רוּבַּרב עם אבק-ביצים לצדה.  אמא רצה הנה והנה, פעם למזנון להטמין דברים, פעם למחבת על האש, מקום שהארוחה מִטגנת, פעם מרימה את החתול מדרכה, זה החתול המשרט בצפרניו את רגלי השולחן, מילל, לוקק שפתיו ומריח את נתח הבשר ליום ראשון מתוך רעב: – לך-לך מדרכי, חתול.  כלום לעולם לא תאמר די?

לאחר שמסר את משכורתו וקבל את דמי-הכיס שלו, טרם ירחץ עצמו ובחכותו לארוחת הצהרים, טייל עד למקומו של מר הולקינגטון אשר שם היו המון ילדים רעשניים מבזבזים איש חצי-אגורתו שקבל ליום השביעי.  הוא קנה בעד שתי אגורות סיגרטות-ווידביין, ועמד עם שאר הנערים על-יד המרצפת, ידיו בכיסו, מצלצל בכספו.

אך אלה הם החיים!  אין לו תשוקה אחרת בעולם מאשר לעמוד כאן מעשן, יורק, דרך-גברים, מדבר בחכמה על מרוצי-סוסים, ומוציא מטבע בת שלוש אגורות להתערבות כללית: – אני אומר לכם, נערים, הדבר הוא ודאי ומוחלט, ודאי ומוחלט, – אמר ביל סימונס, כהוסיפו מתוך סודיות: הזקן שלי (אבי) שמע זאת מפי בר-נש אחר אשר גיסתו היא אחת מזונותיו של סם גרונדי.  הוא לא היה אומר לה זאת אילו לא שמע משהו טוב, כיון שהוא לבלר לעניני מרוץ.  מכל מקום, אני תוקע שלוש אגורות על כך.  מה אתם אומרים? 

הם מסרו שניהם איש שלוש אגורות שלו, ביל הלך ושב כרגע מפתח הדלת האחורית של גרונדי, כולו בנות-צחוק: – כן יקום!  – אך כמו בכל הדברים הודאים והמוחלטים, לא היה בידיעותיו שום רוח.  אף-על-פי-כן עצם הדבורים על כך היו מהנים ומשכרים;  מלאו את הדובר רגש של הצלחה.  הרחיבו את דעתו והוסיפו עונג על העסקים המענגים של האנקי פארק בצהרי יום השביעי.

הארי הביט מתוך הנאה עצמית.

המוני נערות מנווָנות מקשקשות ברגליהן בלכתן הביתה, זרועותיהן שלובות, ארבע וחמש בשורה.

שנוי עצום יחול במראיהן לאחר שתיית התה;  לבושות מחלצות זלות, עדויות למחולות, קשה יהיה להכיר בהן שהן אותן הנערות.  תם הייר, כמובן, צריך היה להעיר, בקול רם, על מבנה גופן.  אך זה נער מתועב.

הוא פנה ממנו להסתכל בנשים הממהרות הביתה, עמוסות העבוטים שפדו מפרייס ודשונס.  מרת נטל, בחשיבות רבה, דוחפת רכב-תינוק טעון חבילות, ושלושה מילדי מרת קראנפורד נושאים את העודף.  מרת דורבל, צנומה ולבושת-עניות, יוצאת בשפשוף-רגלים מביתה הנגוע, מסיחה עם עצמה תוך כדי הליכתה.  כשהגיעה אצל הארי, עמדה פתאום, הפסיקה שיחתה עם עצמה, קראה: – הוי, שכחתי את סלי!  – הפכה פניה, שפשפה דרכה בחזרה לביתה, ויצאה עם סל ישן על פרק-זרועה.  היא צעדה לה הלאה, מדברת אל המרצפת, שני קרונות-יד, עם משרתיהם, עמדו באמצע הרחוב, אחד מוכר צלעות בהמה, השני דגים, ואל השני נהרו כל חתולי השכונה, צועדים סביב סביב, מתרפסים לפני בעל הדגים וקרונו, זנבותיהם באויר או יושבים על עכוזיהם, מחכים לפסולת שהיה זורק להם לאחר כל ממכר.

סוחר בגדים ישנים, מכריז סחורתו, עמד אצל דשו רילי הסומא, הנצב מקטר מקטרתו על מדרגת מפתנו: – צריך לבגדים ישנים, חבר? 

–, כן, בחור, כולם, – השיב דשו, וממשיך קיטוּרו.

גובים מחברות-בגדים, אנשי הבטחת אחריות, מי ברגל ומי באופנים נכנסים לתוך הרחוב, דופקים בחזקה על הדלתות הפתוחות, מכניסים ראשיהם בפנים וצועקים את שם החברה או הפירמה שהם באי-כוחה.

– פרודנשל, מרת דשאיק. 

– השומרוני הטוב, מרת בול, – ("השומרוני הטוב" היתה חברה של בגדים אשר בעליה הוא מר זקן-העיר חזקיה גרומפול, אזרח שמן ומשומן, אשר היה גם מלוה ברבית).  הגובים הוציאו ראשיהם מן הפתחים, נפנפו בעט או בעפרון בדרך מסחרית, אז האירו פניהם לשבטי הילדים שישבו או שכבו על המדרכות, שכולם היו נושמים ביתר קלות אילו קנחו חטמיהם.  אחרי כן, היו הגובים, בעלי-תקוה שכמותם, שורקים או נוהמים ניגונים, והביטו על השמים האפורים כל כך כלאחר יד, כאילו לא העלו בדעתם כלל את הענין של גביית כספים.

– בוא בשבוע הבא, בחור, – כן מרת בול בריאת-הבשר, שהיא המילדת המקומית חסרת-תעודה והיא המטהרת את המתים.  היא ישבה על יד שולחן-המטבח שלה, כוס וגביע סמוכים לה.  הפרתי את שבועת- הפכחון אמש.  – ובבטחון: – יהיה לי כשתשוב פעם אחרת.  מרת קרנפורד מצפה לילד ביום השלישי ודשק טוטל הזקן לא יוציא את שבועו.  אֵי, אַי, הוּ, הֹם!  דשק טוטל המסכן.  – וכאן גמיעה מן הכוס.

– אבל הן דלגת את התשלום של שבוע שעבר, את יודעת, מרת בול, – בתלונה מן הגובה, מקדיר פניו לילדים זבי החוטם העומדים אצל המדרכה ומנסים לצלצל את הפעמון של האופנים שלו.

– אה – אח – הסתלקו מזה, – בקול כל כך רם, עד שמרת קייק, אויבתה האנושה של מרת בול העומדת על מדרגת-מפתנה מעבר לרחוב, מחכה לגובה, שמעה כל מלה ומלה.  מרת קייק קפלה שפתה, משכה בכתפיה, והציגה את ספר תשלומיה לראוה, כשמעה את צעקת מרת בול: – אמור לגרומפל הזקן שיקחני אל בית המשפט, – ובקול יותר רם, כשראתה בעד החלון את הבעת-הבוז של מרת קייק: – ואתה יכול לומר לזו מעבר לרחוב הסובלת ממכאובים בגבה וחושבת שהיא ליידי, כי לא כולנו נשואות לגברים הנותנים לנשותיהם ללבוש המכנסיים. 

– כן, טוב מאד, מרת בול – כן הגובה ברוגז, – אבל את מביאה עלי צרה בדחותך התשלומים ככה.

– אח, צרה, הא?  תשמן ותרוה מהן כשתגיע לימי שנותי. 

הגובה פנה עורף, רוטן, דחף האופנים שלו אל מעבר לרחוב, הסיר קדרות מעל פניו וחייך מתוך הכנעה למרת קייק, אשר, בשפתים משורבבות ועינים נוצצות, מסרה את ספרה עם הכסף: – ישנן בריות – צעקה בקול כהציצה אל עבר דלתה הפתוחה של מרת בול – ישנן בריות שאין להן מוסר יותר מאשר לכִּנָם.  – ואל כל הרחוב בכלל, כשקבלה את ספרה מידי הגובה שהכין עצמו לנסוע לדרכו: – עשה הכל ביושר, זאת הסיסמה שלי.  אל תהיי חייבת כלום, לשום אדם, ותוכלי להביט ישר בפני כל אדם!

– נפח הכפר!  – בלעג מפי מרת בול, שצחקה קול גדול אל תוך כוסה.  מרת קייק סגרה הדלת ברעש, והצניעה עצמה במטבח, שם תהיה שופכת רוגזה על בעלה וילדיה.

בפנת הרחוב צחק דשק לינדסיי והראה על אחד הבתים.  הנערים פנו לראות את מרת דשאיק הקטנה, האקורדיון תחת זרועה, נעלמת לתוך ביתם של מר ומרת אלפרד סקודג'ר.  גחוכים פרצו על פני הנערים.  – ועכשיו, התכוננו!  – אמר דשק.

והנה ממעון סקודג'ר, באה הקאקופוניה המאוחדת של קרן-עקומה ואקורדיון.  בתור אקורדיוניסטית היתה מרת דשאיק חסרת-כשרון כמו מרת סקודג'ר בקרן עקומה שלה, אבל ביחד היו מצליחות לשמש לויה מוסיקאלית לזמירת המנונים בבית המיסיה של המאמינים-ברוחות הקרויים ספיריטואליסטים.  זה עמד בחצר-הפחמים בקצהו האחרון של הרחוב.

קול-רעש המוסיקה משך את הילדים:  הם נקהלו מסביב לדלת ותחת החלון, מהם, יותר סקרנים מן השאר, תולים עצמם בכח-שריריהם בסף-החלון, להסתכל משם במראה המשונה של שתי המנגנות;  מרת דשאיק הזעירה מושכת ולוחצת בכֶליה שלה, ומרת סקודג'ר השמנמנת נושמת בכבדות, דוחקת ומושכת בנחושת, ובין שתיהן הן מצליחות לעורר חשד בשומע לא מנוסה, כי מה שהן מנגנות הוא "משלג ילבין", המנון שהמיסיה חבבה  ביותר, אם כי לא היה חביב כלל על מר אלפרד סקודג'ר, הנפח חסר-השרירים.

מופרע מנמנום-אחר-הצהרים שלוֹ, ראוהו הילדים המציצים מופיע בסף-הדלת המפסיק בין שני החדרים;  פניו, שפמם כביר, לבשו מראה של מחאה כעסנית;  שערותיו הקלושות סמרו בעקמימות, כמי שזה אך קם מן המטה או הספה;  הוא אחז במקלו החלוד בידו, מעילו היה על זרועו ומגפיו היו מותרי-שרוכיהם, לשונותיהם של אלה מוארכות כשל נערים שובבים המעוים פניהם למורה מאחורי גבו, – הנה!  – קרא, מרים גבות עיניו ומושיט ידו הנושאת את המקל.

המוסיקה חדלה: מרת סקודג'ר הורידה סנטרה והביטה זעומות על הנפח מעל משקפיה, היא עקמה אגודלה אחורנית בחוצפה כלפי החדר מאחור ואמרה בקול מצוה: – למטבח!  – והוסיפה בגזרת מלכות: – והסר אותם בגדי יום ראשון שלך.  לא תצא מן הבית הזה עד שאני מוכנה ללכת אתך.  מרת דשאיק הסתכלה בכל זה בסבלנות, מניחה כלי-זמר שלה בחיקה, אצבעותיה עודן על המפתחות.

– הנה!  – חזר מר סקודג'ר בכעס גדול מכעסו קודם.

– שמעתני...–

הוא זקף עינים עליה, בלי כוח-החלטה, אך כשראה את ברכה מתנדנדת מלמעלה למטה למנות את הטאקטים, וכשהיא נדה בראשה כלפי מרת דשאיק והרימה כלי-זמר שלה לשפתיה, הוא, בפרץ מרידה פתאומית, רקע וצעד עד לדלת הקדומה, פתח אותה, פנה אל אשתו, אשר עכשיו הורידה כלי-זמר שלה והביטה עליו, לא מאמינה למראה-עיניה, פנה אליה וקרא בכעס: – עיף ויגע אני מכל זה... אם את חושבת כי אבלה יום שביעי שלי אחר-הצהרים כשאני מקשיב לזה, – הוא הראה באצבעו שלו על הקרן-העקומה, – לאותו דבר, אתְּ, אַת, כן, – הוא רקע ויצא, כשהוא סוגר את הדלת ברעש, ואץ למורד הרחוב.  – מרת סקודג'ר, כשכבר יכלה להאמין למשמע אזניה, מהרה אל הדלת, ומלאה אחר צפית הנערים בפנת-הרחוב, בצעקה בקול ובהניעה בו ברגע בקרן-העקומה כאילו היתה זו אלת-שוטרים:

– אלפרד סקודג'ר!  – אבל אלפרד, אף-על-פי ששמע, לא שם לב.

מיד, תחת מנהיגותו של דשק לינדסיי, אשר נהלם בתנועות ידיו, בפתחו – כולו יחד, נערים!  – התחילו ביל סימונס, סם הרדי, תם הייר והארי שרים קול אחד חקוי גס להמנון החביב ביותר על המיסיה.

צחוק כללי;  שכנים מגחכים, הרגילים לחלול-הקודש של הנערים, באו לעמוד על ספי-בתיהם.  ותם הייר, שהיה מומחה בכגון אלה, השמיע בשפתיו קול גדול מאד וגס מאד שהגביר את הצחוק.  הדבר בייש את מרת סקודג'ר אשר שבה לחדריה פנימה בפנים אדומים, בשעה שאלפרד, רועד מהתרגשות, נכנס בדלתות הפתוחות של בית המרזח "הדוכס מִגְלַאוּסֶסְטֶר", אשר שם, נשען אצל המוט (כן ראהו הארי) עמד נד נרקי, הגביע מורם לפיו.  פו!  איך הלה יכול לבלוע בירה!  בשעה שתים וחצי יהיה מהלך מתנדנד לאורך הרחוב אל שמיכותיו, תחתיהן יישן עד התפכחו בשביל הערב.  הארי חשב אותו לכסיל;  הוא התפלא עד מתי יתקיים כסף-הצבא של נד באורח כזה.  הכל ידעו כיצד בזבז כספו על נשים (היתה לו החוצפה להזמין את סאל לָחול אתו.  הארי שמע זאת מהלן ששמעה זאת מפי סאל עצמה.  עזות-פניו של נרקי, במנותו את סאל בכלל אותן הנשים שהיו לו יחסים אתן!  הוא היה מלא-רוגז אך למחשבה שהיא תדבר עם נד).  הארי הצטער על כח השרירים של נד;  איש לא יכול לשלול את מראהו האדיר;  גם בבגדי יום-יום של עבודתו וגם בבגדים צעקניים שלו בסוף השבוע, היתה גזרתו נכרת.  הוא היה די טוב, אילו לא היה כל כך מכריע, כל כך מוחלט, כל כך יהיר בגלוי.  הוא חשב כי כל נערה שבמקום, אך תראהו תיכף תתאהב בו.  הגם כי הארי לא ידע מזה, היתה שפתו מתקפלת למעלה כשהסתכל  בגבו הרחב של נד;  כל כך עסוק היה בסַפרו לעצמו כמה לא אהב את נד נרקי.

הוא הסיח דעתו ממחשבותיו, חלץ עצמותיו, פהק, ובראותו את לארי מית עובר בצד השני, תרמיל על שכם, קרא לו בחום: – אי, אי, לארי, וחייך.

– שלום,  הארי.  עדיין אתה אוהב את משרתך? 

– לגמרי, זה נפלא!  – ענה הארי.

לארי צחק צחוק קל, הניד ראשו, ונטה בפנה.

ביל זרק קצה-הסיגרטה, שבפיו, ירק ואמר, כהביטו אחרי לארי: – הוא בחור משונה, אם רצונכם בכך.  ראיתיו בדרך קליפטון כשהלכתי שם לציד עם דשרי היגס, אתם יודעים, אצל שפת הנהר.  והנה הוא שם, שוכב על בטנו, מסתכל בצפרים דרך מיני זגוגיות שלו, ושניו חשופות.  ראיתם מימיכם אדם מבלה זמנו רק לראות בצפרים.  הוא משוגע, אם אתם רוצים לדעת מה הוא בעיני. 

תם הייר צחק: זה תלוי באיזה צפרים הוא מסתכל.  אותן הלובשות שמלות מענינות אותי יותר... ויש חמימות מאד היורדות אל שפת הנהר.  מַגי אֶלְבְסְ, למשל.  היא תתן לכם לעשות הכל בעד מטבע קטנה. 

הארי בנזיפה: – אה, שוב עסקי נשים... כלום אין לך בעולמך אלא זה? 

תם קרץ עיניו.  מחא כף אל כף, גחן והראה את שניו הרקובות: – כן, נערי הארי.  אילו יצאת לילה אחד עם מגי, היה הדבר לטובה גדולה לך... אך מטבעת-כסף, ותוכל לקרוא לעצמך גבר... – שוב קרץ עיניו אל השאר, לגלג והוסיף: הוא אינו יודע כלום על דבר נשים, הלא כן?

הארי הסמיק.  הוא שנא לעשות רושם על שאר הנערים כאילו הוא נזיר;  אך באותו זמן סלד מפני הרעיון שיהיה בן-סוגו של תם הייר.  הוא התנגד בחום: – אה, לא היית מדבר כן אילו שמעה לך אמך.  ואיני מאמין לך, בכל אופן, בדבר אותה מגי אלבס, מן הסתם נערה מזהירה היא, ועניה מאד, וחבל שיש לה עסקים עם בר-נש שכמותך.

– שכמותי?  – ענה תם מבלי מבוכה – שכמותי?  הא, כל בחורה תתן לך לעשות כל מה שאתה רוצה, אם רק יש לך הכסף.  כולן כך. 

– לא, לא, לא כן, – השיב הארי, בחשבו על סאל ועל הלן: – מאותן שהיו מביטות עליך – אפשר כך.  הן אינן בוחרות הרבה.  – ובקור רוח: – הוי, אבל אתה מיגע אותי עד גועל-נפש, – בהרימו גבות-עיניו וגמרו בקול-אזהרה: – רק תן לאמך לשמוע דבורים כאלה.  היא כבר היתה נותנת לך מגי אלבס ושפת-הנהר! 

תם עקם פניו.  – אמי, אֶה.  כמוהו כמוה, היא והזקן... וכן כל האנשים הנשויים.  לשם כך הם נושאים זה את זו... גם אביך ואמך...–

– הס, הייר – צעק הארי, פניו לבנים, ניצוץ מאיים בעיניו – הנח להם לאבי ולאמי... –

– כן, – רטן תם – אינך אלא חסר-דעה.  – בגנבה העיף מבטו אל כל השאר אשר הביטו בדממה אל בהונות-רגליהם.  מעשם זה שם אותו לחרפה.  הוא חש כי הפעם עבר את הגבול הנכון;  ולפי שהיה רגיל לרכוש תשומת לבם אליו על ידי כך שהיה מספר על מעשי הוריו אשר, מחמת דוחק במקום, היה לן בחדרם, צחק הפעם צחוק מעושה ואמר: – כשמתרגלים לכך, אין הדבר נחשב לכלום... הנה, אך אתמול שבו הביתה שכורים, והוא... – הוא הופסק על ידי הלן הוקינס אשר עברה, נושאת קערה של תפוחי אדמה מפורפרים, זה מאכל משפחתה יום יום.  תם הייר הנמיך את קולו, כשהלן, בת-צחוק חרדה על שפתיה, עמדה לפני הארי.  השאר התרחקו בשביל לשמוע לספורו של תם.  מדי רגע הצטחקו.

הוא חייך, שלא מתוך רצון.  מראה הנערה לאחר השיחה עם תם, לא היה נוח לו.  אבל הוא שמח שהיא בחרה לשכוח את קוצר רוחו בשעה שאמר לה כי הנערות הן מחלה ללב.  הוא הרגיש שהוא צריך לכפר על גסותו.  אך, איך שהוא, כל מה שאמר תם היה לו יחס לקערת תפוחי האדמה המפורפרים אשר ביד הלן, יחס מעורפל אבל יחס.  המאכל היה טפוסי לגבי ביתה:  משפחת הוקינס לא חיתה אלא מזה.  אח, אמה היא יותר מדי עצלה לבשל תבשילים כדבעי, גם היא וגם בעלה היו יותר מדי להוטים אחרי שתית יי"ש בחברתם של הורי תם הייר, ובינתים היה ביתם מוזנח.  פתאום נצנצה מחשבה בלב הארי, כי סביבתה של הלן דומה בכל לסביבתו של תם הייר.  רעיון נורא פלח את מוחו.  היתכן כי גם הלן צריכה לשמוע ואפילו לראות את הנהגת הוריה המינית בשעת שכרונם?  הדבר הביאו לידי גועל נפש.

ועוד מחשבות.  האם ישנה הלן בחדר הוריה או בחדר-המטות האחורי?  האם ישנו אחיה הבוגרים במטה אחת אתה?  – כמוני עם סאל?  – הוסיף איזה קול בקרבו, לויה לשאלה.

השאלה בלבלה אותו.  – אני עם סאל?  מעולם לא ראיתי את הדבר באור זה.  – אבל היותו ישן עם סאל אינו דומה להיות הלן ישנה עם אחיה היא.  סאלי היתה אחותו שלו.  כמובן, הם היו אחיה שלה.  אבל לגביהָ, לא נראה הדבר נכון כלל וכלל.  מבוכה ונגע.  אז נמלא לבו שנאה עמוקה לכל הבתים בהאנקי פארק.  אָה, אבל מה בכך?  דברים אלה אך מקלקלים את יום השביעי.  שכח כל זה!  עוד יהיה הראינוע הלילה, והרי יש כסף בכיסו, יותר כסף משחלם עליו מעודו.  הן אילו היה אצל פרייס ודשונס עדיין לא היה גומר עד שעה תשע, בזמן שהכל מתענגים.  הלאה, מחשבות מפריעות!  היום יום השביעי.

הלן, בהביטה עליו, אמרה חרש: – מה-זה נעשה לך בימים אלה, הארי? 

הוא אלץ עצמו לחייך, חבט כובעו לאחורי ראשו.  – מה כונתך? – שאל בהתבוננו בה.  פתאום מצא עצמו מתפלא על קסם-הנערות שבה:  המחשבה שהיא נערה ולא נער, היתה לגמרי יפה לפניו.  הוא ראה אותה רגע אחד באור חדש;  השיג בה מדות שמעולם לא הרגיש בהן מקודם;  רוך, רעננות, אופי בלתי-מפורש ובלתי-נתפס אשר נראה כאילו הוא ממלא בשלימות איזה חלל או שבר בלתי-ידוע בישותו.  עם כל זה, התרה בו איזה קול פקח שיהא זהיר;  הידידות, הידידות רק אתה, היו ענשים בצדה.  וברגע זה לא חפץ להיות נענש.  הוי, הוא לא ידע מה הוא רוצה;  היא הטרידתהו;  הוא לא חפץ להיות מוטרד;  חפץ לשמור, כמה שאפשר, את האוירה השמחה והלא-דואגת של יום השבת, אותן ההרגשות של חירות חסרת-עצב שנתעוררו עקב עשירותו ביום וצפִיָתו לבקש תענוגים בערב בחברת הנערים ההוללים.  לא, ראה-נא מה שקרה כשאך הסתכל בהלן;  זה הניחו אומלל, אלץ אותו לחשוב על דברים לא-נעימים כמו שנתה עם אחיה הבוגרים;  עשה אותו מטרה לחצי-קנאה כשהוא חושב למשל על האפשרות שתם הייר יניח ידים טמאות עליה.  מחשבות רחוקות, בלתי אפשריות, אך הן מלאו אותו עצב דק.  לא, יותר טוב להיות חפשי מחבה;  לאהוב את הלן, הרי זה לחבק עצבות.  הוי, הוא לא ידע מה הוא רוצה.  בזקפו עין עליה, חבט כובעו לאחורי ראשו ושאל:

– מה כוונתך? 

היא הססה רגע, הביטה אל המרצפת:

– מה עשיתי?  – מלמלה: – כונתי...–  היא הססה שוב, הרימה מבטיה, ואמרה מתוך גמגום: – כונתי... חשבתי שאני ואתה... היינו...

הוא תחב את בהונות-ידיו ברצועת סינר עליוניו, חייך ושאל: – חשבת שהיינו מה? 

– אנחנו... אתה יודע מה כונתי, הארי. 

הוא ראה שהיא מסמיקה: ראה את הדופק שלה פועם בצוארה;  הרגיש עצמן נערץ להנאתו;  הדליק וואודביין.

בחשק עצור אמרה: – היינו יכולים להיות... אתה יודע, הארי, תמיד אהבתי אותך יותר מכולם.  אתה הכאבתני כשלא הלכת אל המשרד, אבל אין בכך כלום.  אך נכסוף נכספתי לראותך במשרד, ותו-לא.  אתה עשוי לכך, והיית יכול...– בקוצר-רוח:  הוי, אתה שונה מן החבריא הזאת העומדת שם!

– הוי, הם הגונים, הלן, – אמר, מחייך לעבר הנערים המצטחקים ולוחשים.  הוא הביט עליה, הפסיק דבורו וקמט מצחו: – הדבר הוא כך, את רואה – ובחפצו שלא לעלוב אותה יותר מדי  ובהנמיכו קולו שלא ישמעו הנערים: – גם אני מחבב אותך.  בנאמנות, בלי רמיה.  אבל – האור המצפה מת בעיניה – אבל, הנה – במשיכת כתפים – אינני רוצה להיות קשור אל מישהו עדיין.  עדיין לא.  אה, אינני יודע, הלן.  אני רק לא רוצה.  – הפסקה, ואז מתוך דחיפה פנימית: – אני רוצה להתענג מעט.  – מיד ראה את אכזבתה, ובחשקו לנחם אותה במקצת, הוסיף בקול עשוי למצוא חן:  הבה נלך אל "פְלֶקִי פַּרְלור") זה תיאטרון מקומי) הלילה.  את יודעת, עם החבריא.  – ובהרחבת הדעת: – יש לי כסף לרוב. 

היא הביטה למורד הרחוב.  אחד מאחיה, ילד נכה-רגלים, שזה אך התחיל ללכת, יצא מן הבית, אך תחתוניו לעורו.  הוא הצעיד עצמו לקצת המדרכה, ובמצצו את אצבעותיו המלוכלכות, השתין לצד המרצפת, ושב הביתה.

היא נאנחה בפחי נפש.  היא לא ידעה איך לעמוד על שום דבר וכל דבר.  יחסו של הארי – זה של שביעות רצון קלה מעצמו – האם באמת מלבו הדבר?  מאונו לקבל את ידידותה הניתנת לו לבדו, להניח את חברתם של הנערים יושבי-קרנות – מלא אותה אי-חפץ כבד.

הארי לא הבין.

האנקי פארק ועניותה היו יכולות להיות נעלמות מן העין אילו רק נתן לה להתמכר אליו בדברים קטנים, אושר כזה היה...  אבל זה היה אושר בלתי אפשרי.  אילו רק היו שניהם גדולים יותר.  היא הרגישה עצמה מבוגרת כבר;  אבל הארי עדיין נער היה, ואי אפשר היה להשיגו.  מאונו הסיר את צעיף-החלומות המתוק אשר בו כסתה את האימה הגלויה של ביתה.

לא.  אותו ילד מלוכלך ועקום-צורה שעמד על המדרכה לפני רגע לא היה "נפש" מאיזה חלום-בלהות משונה.  שמו היה טים הוקינס, אחד מִנחיל, אשר חיו איך-שהוא במטבח המרופש והמרקיב, שבשום אופן בעולם אי-אפשר היה לנקותו.  הוא וכל הקשור אתו;  הדברים שאי-אפשר להעלותם על הפה, חוסר-הבושה של אבותיה אשר קשה היה לה גופה להאמין במציאותו;  אלה סגרו את דלתות החלומות הבטלים, והניחו אותה בחברת עצמה לבד.

אם?  אב?  אחים ואחיות?  בית?  מה פשר כל אלה?  הרגשה מוזרה עטפה אותה, אי-אמונה נבוכה.  אותו צריף מלוכלך – בית?  מה עוד?  בכל מלוא העולם, מכל הבתים שנחלמו או נבדו מן הלב, שדובר בהם בספרים או שהָראו בראינוע, שלה היה אותו בית ברחוב הצפוני.  זה ולא אחר.  השאר היו מלים בספר, צללים מתנועעים על בד.  חלומות.  אם תבוא אל מקום אחר ותבקש הכנסה, יאמרו לה הבריות: – אין את דרה פה.  אין אנו יודעים מי את.  – משהו בתוכה נתכווץ, נסוג אחור;  היא רעדה מתוך בדידות.  הוי, הארי, הארי הארדקסל.  היא יכלה אך להביט ממנו והלאה, מרגישה יפה בחשק רעב לודוייו וחברתו.

בכהות, בהתמדה, באה אליה התבונה כי אין מנוס זולתי בחלומות.  הכל היה סבך;  המציאות מכוערת עד שאי-אפשר היה להביט עליה, אי-אפשר לעטפה או לרככה לאורך-זמן על ידי קריאת נובילות זלות או על ידי הסתכלות במחזה-ראינוע מחיים יותר מרווָחים.  אלה היו רק סממני-שינה, ובסופם חדדו את הרעב עוד יותר, הוסיפו מכאוב לפצעי המציאות.

הנה, את הולכת אל בית-המרחץ הצבורי ועומדת, אחרי יום של עבודה, בשורה, מחכה לתורך עד שהמשרתת מרמזת לך להכנס לתוך תא אשר שם עומדת אמבטיה חציה מלאה מים מלוכלכים שהניחה שם האשה או הנערה שקדמה לך – אי-אפשר לך, בשום דמיון שבעולם, אפילו לאחר שהוציאה המשרתת את המים ונקתה את האמבטיה, לראות את המקום כאחר ממה שהוא באמת, האנקי פארק, הפנה הקטנה של העולם רחב-הידים אשר שם את דרה.

מנוס היה, או, לפחות, רוחה, בידידות.  בהארי, ולא באחר היתה יכולה לשים בטחונה, לפניו היתה יכולה להשיח לבה.  היא חפצה בו לעצמה;  איש אשר תוכל לדבר אליו;  אשר תוכל לשפוך לפניו את עודף רגשותיה;  אשר תוכל לחלום אתו חלומות יחדו.

אבל הוא לא הבין.

אולם הוא נתן לה שעת-כושר להיות אתו הלילה.  אסור לה, אי-אפשר לה, חלילה לה מהחמיץ שעה זו.  מוטב שותפות בחברתו עם אחרים מאשר תאבד אותו לגמרי.

היא ראתה את אמה באה אל הדלת, אשה עגולת בטן, בשנות עמידה, אשר הלוכה מעיד על חולשת-זקנה שקפצה עליה בלא-עת.  – הֵי – נהמה, ובטנה התגעשה מן הקול – הֵי, בואי עם אותה ארוחה;  זוזי, עד כמה תהיי עומדת שם הוֹבֶלֶת? 

הלן לבשה בת-צחוק ואמרה להארי: – טוב, הארי.  אבוא, אחכה לך. 

– טוב, בחורה.  – היא הסמיקה.  מבלי הבין פשר-דבר, הרגיש אליה סימפטיה עמוקה.  בדחיפת-נדיבות פתאומית אמר: – אני אשלם בעדך.  – הוא הביט אחריה כשהלכה.

הרבה עונג צפוי להם הלילה עם הנערים אצל הראינוע.  הוא יקנה לה ממתקים מלוא-הקופסא.  ותהיה שורה שם עומדת לקבל פרסים, חתיכות שוקולדה עטופות נייר.  לעולם אין אלו חסרות במוצאי יום השביעי.  וההוללות הרעשנית בפלֶקי פַּרלור.  תם הייר מכעיס את המשרתים בעשותו אותו קול גס בשפתיו המצחיק את כל הבריות.  הוי, והשובבות החמימה והמאושרת של כל הנגועים באוירה של מוצאי יום השביעי.

נפלא שלא להיות עובד עד שעה תשע הלילה;  נפלא שיש בכיסך כסף די והותר.  עיניו נוצצו, הוא עמד על בהונות רגליו והאיר פניו לעולם.  לנוגה ההווה, היה העתיד מפתה עד בלי סוף.  עוד מעט ויתנו לו מכונה להשגחתו, ואז...

הוא נשם בעמקות, הביט על לא-כלום, מאושר.

 

חלק שני

פרק א

גִּלּוּי

נסיונות אלה החדשים, עבודה לפי רוחו, כסף לבזבז, תענוגים במוצאי יום השביעי, הביאו אתם שלוה של בטחון אשר לבשה צורת תדירות, כאילו תשכון בו לעולם.  זכרונות מפרייס ודשונס  נתרחקו, נשכחו.

אבל הטבע האנושי שבו מצא כי ההליכה בשליחות שוב אינה מענינת ורעננה;  הוא התגעגע על עליה.  לא הניח שעת-כושר  להטריד את דשו רידג', המפקח על המלאכה, אשר לא מנע ממנו לעתים קרובות תשובה חריפה: – הוי, בשם אלהים, חדל מהטרידני, בן.  ידחפו אותך על מכונה בת-דמים כשיגיע זמנך לכך.  התענג על קלות-העבודה כל זמן שעדיין אפשר הדבר.  כשתעבוד כנגד שעון-הפסקה, תהיה עיף עד דמים ממראה מכונות.  לעזאזל.  יש ילדים ביניכם שאינם יודעים כשהם ישנים על כר רך.  כלך-לך עכשיו.  אני עסוק. 

אבל חבל!  חבל שאן בוטחים בו ברצועת-ההעברה, במכונה.  מכונות, מכונות!  מלת חן ויופי.

הוא היה עומד ומביט בלי ניד-העפעף כיצד השוליות היותר בוגרים עובדים אצל מכונות.  הגע בעצמך, הם עדיין צעירים מבני עשרים ואחת!  ספקות פתאומיים תקפו את לבו.  האם יש לו שֵׂכל  שלהם?  האם יוכל לעשות מלאכה כתיקונה כמוהם?  אולי, כשתבוא אליו שעת-הכושר, יראה עצמו לא-יוצלח מדוכדך.  אבל הוא יצליח...

– הי, הארדקסל, לך אל המחסנים בשביל זה.  בוא-נא בן-אדם.  אל תעמוד הוזה שם... –

נער-שליחות.  רוצה, הזמן.  יבוא יום ונער אחר יקח את מקומו.  הוא נעשה תלמיד מסור לעבודת אחרים.  החניף להם בערמה, כדי שיעוררם לחלק אתו פרורי-ידיעה;  היה תמיד מוכן להשגיח על מלאכתו של איש שחפץ להיות נעדר לרגע.  אז, בעוד שחסרו לו  חדשים אחדים להיות בן שש-עשרה, באה לו העליה. 

תנועות משונות התחוללו אז;  שנויים בכל מקום.  הרבה מן המכונות הישנות הוסרו, וחדשות לקחו מקומן.  אמצאות יפות, נפלאות, מקסימות אשר מלאו את העין רהב לראותן בלבד.  כנופיה של נערים חדשים נכנסו אל בית-המכונות, ומוזר הדבר שאף אחד מהם לא היה שוליה שכיר-שנים.  איש לא ידע מדוע, איש לא שם לב.  ואמרה השמועה, כי העסקים רעים.  איך הם יכולים להיות טובים, בעת כל השנויים האלה, המהפכה הזאת, שנויי ארגון וחלופי-גברא.  היה בזה יותר משום עסקים מוגברים.  מכל מקום, אותו לא יפטרו;  הוא שוליה, שכיר לשבע שנים, אשר רק שתים מהן חלפו.

עליה!  לאחר שצפה לה זמן רב כל כך, מצאתו בלתי מוכן.  אף-על-פי-כן אפשר להסתגל לכך.  וביום שנכנסה כנופית הנערים החדשים אל הבית, כולם לובשים עליונים חדשים, כולם מרגישים בעצמם יותר מדי, ומעריצים את כל החדושים שראו, לא מצא קושי בדבר, להתנהג כבקי ורגיל, כבוגר נעלה מהם.

הוא שמח שהרבה מן הפנים הידועים של השוליות שנמלא זמנם, היו חסרים:  לעיניהם לא היה יכול לשחק משחק כל-יודע.  חוץ מזה, מעולם לא היה יכול לראות את השוליות הבוגרים בתור שוליות;  הם היו בני דור אחר;  אחדים מהם אפילו גִדלו שפם;  הם היו יותר קרובים לגברים מאשר לנערים.  מכל מקום, הם נעדרו עכשיו;  מקומם נתמלא על ידי נערים הרבה יותר צעירים שאפשר לדבר אליהם מתוך קרבה יתרה.

– עכשיו, – אמר דשו רידג' המפקח, – עכשיו אולי תחדל מטרדנותך.  הרי לך המכונה שאליה נכספת תמיד.  נראה אם לא תגיע לידי כשלון.  ואם אתה רוצה לדעה מה, שאל. 

הארי העביר מבטיו מן המפקח אל רצועת-משור הקרויה קַפְּסְטַן, בת-הצחוק גברה על פניו: – אָה, טַא, דשו, – אמר בפנים נוהרים – אני שמח באמת. 

– כל זה ידוע לי – אמר דשו באדישות.  – אך השגיח יפה על המלאכה, ואל תתחיל לטפל בדברים לא-נחוצים.  אם משהו אינו פועל כתקונו, הפסק את המכונה והודיע מיד.  אין אתה צריך אלא לשים עין.  אין שום קושי בעבודה זו.  ואם תתנהג כשורה, אולי ידחפוך למכונות החדשות שתהיינה מוכנות בעוד שבוע;  אם כן, שמור עצמך!

באמת, היתה עבודה זו כמשחק-תינוקות.  אבל סוף-סוף הוא משגיח על רצועת-המשור אם כי ממין פשוט היא – קפסטן.  הוא הביט עליה בגאות-בעלים, העביר ידו עליה מתוך חבה, נגע במנגנון, והביט בעינים גדולות כיצד המכונה גלחה שרטים דקים של פלד אשר התקפלו מסביב לעצמם כקפיצים, ונשברו.  מקסים.  מלהיב, גם כן, לדעת כי אולי מחכה לו עוד עליה כעבור שבוע.  אם כן, תהיה זו עליה משולשת, כי, בטבעו של דבר, היה צריך לנסות ידו קודם במכונת-מקוב.  הוא היה מאד מרוצה מעצמו, ביחוד בזכרו כי תם הייר, שעבד שלושה חדשים יותר ממנו, הועמד אצל מכונת-מקוב.

תם כעס על זה, כפי הנראה.  בצהרים אמר מתוך רוגז: – אין זה מן היושר.  הם דחפו אותך למכונת-המשור קודם לי, אני אראה את מישהו בדבר זה...  הייתי כאן קודם לך.  – ובהתקפה: – למה עשו כך?  זה מה שאני רוצה לדעת. 

– אני איני יודע – ענה הארי, בסתר-לבו מרגיש כי יתרונו הטבעי הוא הגורם.  – אה, אינני יודע.  אל תשאלני.  איני אלא עושה מה שמצוים לי.  – ואז, קודם שידע איך נעשה הדבר, נפלט מפיו: – אל תהא משחק כל כך ואל תאחר כל כך בבקרים. 

תם פקח עיניו, לא מאמין למשמע אזניו: – מה?  – קרא בחימה – וכי מי, בשם... אתה בעיניך?  הארי רגז: – אל תדבר גסות אלי, ובאם לא, אסחבך על פני הארץ! 

– אתה?  – מתוך לגלוג, מראה את שניו הרקובות בצחוק מעושה: – הא!  הביטו נא מי המדבר! 

– כן, אעשה כך, –  כשהוא מרים גבותיו ולוטש עינים. 

– הייתי רוצה לראותך עושה כך. 

– רק התגרה בי!  – בסגירת אגרופים.  שאר הנערים, בשמעם את המריבה, התלקטו סביב, והתחילות לעורר את הנערים למלחמה בקריאות-התול.

תם שלא היה בכונתו להלחם כלל, הביט מסביב לו, אולי ימצא מוצא ממצבו הדחוק.  – התגרה בי, – אמר הארי, ועכשיו עמד, אגרופיו מהודקים, שפתיו קמוצות, מקוה מתוך יאוש שתם לא יתגרה בו.

תם עגל שפתו כלפי מעלה.  – כן – לגלג – זה היה או לארי מית או נד נרקי אשר שמו אותך לפני... והטעם הוא כי מטורפים הם אחרי סאל שלך!... 

הארי הסמיק: – שקרן!  אין בינם ובין סאל שלנו ולא כלום!

– שקרן בעצמך!  היא רקדה עם נד, וראיתיה מסיחה עם הבחור השני.  – הוא דחף את חטמו הבולט סמוך להארי והביט עליו בלטישת-עינים דרך משקפי-הפלדה שלו, בהוסיפו מתוך קנטור: – קרא לי שקרן, עכשיו.  – ואז, בבוז:  ילד שעשועים של נרקי! 

הקנטור היה למעלה מכוח-הסבל, עד שלא ידע הארי מה הוא עושה, כבר שלח אגרוף בפראיות, מכה בחטמו של איש-ריבו.  הלה שאג שאגה אחת, שם ידיו לפניו וצעק: – הוי עיני!  משקפי, משקפי!  עיני, עיני! הה, עיני! 

הרואים פה איד אשרו את מלאכת הארי;  זרזו אותו שיכלה את תם באמרם, כי אך תירוץ הוא ענין המשקפים לכסות את פחדנותו.  אבל, אפילו אילו היה הארי רוצה בכך, לא יכול להלחם עוד.  הוא היה רועד מתוך התרגשות ועצבנות.  ומלבד זה, עצם-הרעיון לשוב ולהכות את תם היה מגוחך;  זה היה נכנע, נלחץ אל מכונה לסתרה לו, ידיו לפניו, עודנו מצעק.

דשק לינדסיי נגש אליו, אחז מלוא-הקומץ משערותיו המשומנות והקלושות, משך ראשו אחורנית עד שנגלה חוטם זב דם. 

– הנה, – קרא בבוז – אין אתה פצוע, אפילו...  אתה מחליא אותי צרחן גדול שכמותך.  – הוא דחף אותו עד שהיה כָּרוע על ברכיו: במשיכת-כתפים אמר אל השאר: – נלך-נא.  נניח אותו לכלות את צריחותיו. 

הם זזו משם, הארי אחריהם.  הוא לא הלך שש פסיעות, והסקרנות הניעה אותו להביט אחורנית אל תם, שקם עכשיו על רגליו ועמד, גלמוד ועזוב.  פניו היו מוסבים;  הוא היה נושף ומנגב את חטמו המאָדם.  התעוררות פתאומית של רחמים וחמלה הוליכה את הארי בחזרה.  הוא פשפש בכיסיו, והוציא סיגרטה. – הרי לך, תם, – אמר לפתע – לא נתכונתי להכאיב לך...  ולא חפצתי להלחם. 

מבלי הביט לעברו, לקח תם את הסיגרטה, נשף רגע, אז שלח מבט טפשי אל הארי, ומלמל: – לא נתכונתי כלום נגד סאל שלך...  אף-על-פי שהיא באמת רקדה עם נד נרקי, ובאמת ראיתיה משוחחת עם לארי מית, – ובחום, ובהצטדקות: – אתה עצמך היית מרגיש אותו דבר אילו הקדימו מישהו לך!  – ובקלות: אך לא אכפת לי: "יתקעו להם את מכונותיהם ה – "

– אל תשים לב, תם – אמר הארי, בהרגישו עצמו נדיב מאד – אל תשים לב.  היתה שגיאה, אני מתערב אתך.  ותו לא...

התקיעה הפסיקתם.  הם שבו לעבודתם.  רגע, והכל נשכח.

איזה שנוי להיות מוסר טבעות-נחושת לשוליות טירונים, טבעות-נחושת שחקוק עליהן: 2510;  להיות אומר לנערים, בקול נגיד: – הי, אתה, קח את זה למחסנים, וראה שתהיה זריז בכך.  – ולראותם אצים להם באותו החשק שהיה הוא עצמו אץ כששכרו אותו בראשונה.  ונעים היה לענות להם, מתוך גובה, לשאלותיהם המפוחדות בדבר המנגנון של המכונה, לעשות עצמו כמומחה לכל הליכות המכונה וחוקי ההנדסה, ובכלל, להתנהג, כאילו העבודה שלו היא היותר חשובה בעולם.

הוא שאף אויר בעמקות, מרוצה מעצמו.

פתאום חלפה הבעת-הרצון מפניו.  הוא עמד קפוא, כשרעיון מבהיל זעזע את מוחו;  עורו נעשה חידודים חידודים;  מבלי משים, שם ידו לפיו;  הוא הביט כגולם על סבובי המכונה שאין לפניהם רחמים.

– לכל הרוחות, – מלמל, נבהל.

הן הנערים הצעירים הקדימו אותו.  זה המחיר שהיה צריך לשלם חלף עליתו.  התוצאות היו מדהימות.

הוא לא ירוץ עוד בשליחויות בעד הגברים.  הנערים החדשים יעשו זאת, ובסוף השבוע, יקבלו הם את מטבעות-הנחושת שהיו כל כך חשובות בחייו.  מבלי האמין באפשרות הדבר, נסה לתאר לעצמו אורח-חייו לעתיד, כשלא יהיה לו לבזבוז אלא השילינג האחד מתנת-יד אמו.  שתי קופסאות וודביין, כניסה לראינוע ביום הראשון, התערבות לשלוש אגורות והנה!  הוא יהיה בלא פרוטה עד יום השביעי הבא.  זה היה נורא.  ולא תקום לו רוחה עד עבור ארבע השנים, עד גמרו את שוליותו וימצא לו מקום אחר אשר שם יקבל את משכורתו המלאה. – לכל הרוחות –  מלמל, ושנה, – לכל הרוחות!  זה לא עלה על דעתי כלל!

עולמו היה הפוך.  הכל הופיע באור חדש, לא-ידוע, ומקרר.  הרגשות מפחידות צעדו על בהונות-אצבעותיהן דרך השתיקות הקפואות שבמוחו;  קולות מתמידים לחשו לו את האמת הקשה כי שוב אין הוא נער.  כנופיה זו של נערי-שליחות שלחו אותו, ברצונו או שלא ברצונו, בדרך הזקנה, דרך שלא נעם לו לדרוך בה. והם לא התרו בו;  השנוי היה פתאומי.

הוא הביט אחורנית שנים אחדות.  הן "הגברים", כמו שהיה רגיל לקרותם, בילי היגס, למשל, שנתן לו את חצי-הכתר בשעה שהוא, הארי, עשה בשבילו את ההתערבות המוצלחת – אלה "הגברים" לא היו גברים כלל, הם היו רק שוליות מבוגרים, ולא יותר.  מצבם היה בדיוק אותו המצב שלו.  הם לא הרויחו יותר כסף ממנו.  אבל איך עלה בידם לקנות חליפה חדשה פעם בשנה, לתת אגורות לנערים, ולהניח בעסק-התערבות שש פרוטות, שילינג?  הם גם הלכו להתחרויות "פוטבול", ולפעמים לקחו "נשים" לתיאטרונות.  הדבר היה כחידה וכזרות בעיניו.  עתה היה בסוג שלהם.  כפי מצב-הדברים עכשיו לא יוכל לעשות אחד מני אלה.  מה שיוכל לעשות, מה שנשאר לו לעשות, הוא לסדר עם אמו שיהיה לו חלק יותר גדול במשכורתו ממה שהיה נהוג קודם, ולסמוך עליה לקנית חליפותיו ושאר לבושיו וצרכיו.

ודאי, לא היתה לו דרך אחרת.  אותם השוליות המבוגרים, שבבערותו חשב אותם לגברים, מן הסתם עשו גם הם סדרים כגון זה.  הם לא היו גברים כלל, מעולם לא, אפילו אלה שכבר צמח להם שפם, היו, מבחינה כספית, אך נערים מגודלים, חיים על כלכלת הוריהם וחסדם!  ובכל זאת, עשו עבודת-גברים.  זוהי שערוריה.  היה צריך לעשות משהו בענין זה.

רגש של אחריות כבדה הועמס עליו.  הוא היה עכשיו בסוג השוליות הבוגרים:  הוא היה בן שש עשרה, הזקן שבהם לא היה גדול ממנו בלתי אם בארבע שנים וחדשים אחדים.  שנה-שנה יהיה צועד ומתבגר, כשהשוליות הולכים ומתחלפים, עד שיגיע גם הוא אל מרום-המדרגה, להיות נחשב בין הגברים שמלאו פרקם.

לרגע הופיע לפניו מעוף-הזמן הלא-נעצר בבהירות-אימים.  עד כאן היתה שנה בעיניו תקופה שאין לה קץ, משהו שנמשך ונעלם באין-סוף של העתיד המעורפל ואי-אפשר לעמוד עליו.  כהרף עין ראה עתה את שנים-עשר החדשים דורכים איש על עקבי רעהו במעגל מחניק שאין לו מנוח, חדגוני, אנוס, כאסירים המתעמלים במעגל במיצר חצר בית-האסורים.

הוא כבר היה אצל מרלו זה שנתים.  והן חלפו להן.  אין להשיבן.  הוא הרגיש עצמו נבוך, תוהה, מרומה.

שש-עשרה שנה, שבע-עשרה, שמונה-עשרה, תשע-עשרה, עשרים, עשרים ואחות, עוד חמש שנים והוא יהיה גבר.  גבר.  זה היה בלתי נתפס.  אך הן בילי היגס היה גבר, וכן נראה תמיד.  הגע בעצמך!  כשהוא התחיל כאן, היה ביל בן תשע-עשרה, רק בשלוש שנים זקן ממנו, הארי, ברגע זה.  הוי, בעוד שלוש שנים...

זכרון בהיר מימי המלחמה נצנץ לפניו עכשיו.  הוא ראה עצמו עומד על המדרכה, אוחז בשולי שמלת אמו, ומתלהב לשֵמע המוסיקה הצבאית כהסתכלו בכנופיה האחרונה של חיילי-לַנְקַשיר, בצעדם בתהלוכה אל מיתתם בדרדנלים, הוא חשב אז כמה הדורים וגדולים וחזקים היו אותם אנשי-הצבא בני תשע-עשרה, והתפלא כשמעו את אמו אומרת למרת בול שעמדה על ידה:

– האם אין זאת חרפה?  ילדים הם, ולא יותר.  חטא וחרפה, מרת בול.  חטא וחרפה. –

– אותם המעוררים מלחמות, מרת הארדקסל, – ענתה מרת בול בהטעמה מיוחדת – אותם המעוררים מלחמות, מן הצורך להכריח שילכו הם וילחמו.  ואילו קבלו את דעתי, היו הם הולכים ונלחמים: לא היו לוקחים נער שלי.  הביטי נא אל כל המחנה הזה.  הן נערים הם ולא יותר.

הזכרון התמיה את הארי.  הלא אותם אנשי-הצבא היו אך בשלוש שנים גדולים ממנו.  הם היו גברים בהיותם בני תשע-עשרה.  אילו היה בן-גילם היה גם הוא נעשה איש-צבא;  בר-מינן, אולי, בארץ נכריה.  הוא נזדעזע.

עד כמה שנסה, לא יכול להביא עצמו לחשוב על גופו כעל גבר.  האם היה חסר איזו מדת-גברים שיש לשאר?  בין שהוא חסר ובין שאינו חסר, יהיה מוכרח להגיע לידי כך.

היו ילדים קטנים בבית הספר כעת, אשר כעבור שנתים יתקבלו אצל מרלו.  הוא לקק את שפתיו.  אותם יראו אותו כמו שהוא ראה את בילי היגס, בתור גבר.  הוא מצמץ בעיניו, ושוב לקק את שפתיו;  חפץ ללכת ולמצוא אותם הילדים ולגלות להם שהוא אינו גבר כלל, לא נתכוון אפילו להיות גבר.  – אינני גבר,– סח להם במוחו, – אינני גבר.  אתם מבינים?  אהיה רק בן שמונה עשרה כשתתחילו בכאן.  אתם רואים, רק ארבע שנים אגדל מכם.  כן, ואתם תקבלו יותר ממני לבזבז, ואני אהיה קרוב לסוף זמני.  – ולעצמו אמר: – לעזאזל!  ילדים בני ארבע עשרה מקבלים יותר לבזבז ממני בהיותי בן שמונה עשרה, לעזאזל:  אהיה מרויח אז רק ששה עשר שילינג לשבוע ומשלם דמי-אחריות לעצמי. 

נצנוצי אמת זרחו עליו.  מיליון דברים נסתרים לאט לאט התחילו לגלות סודותיהם;  מה שהיה מצובע הדר, נתפורר למציאות ערומה ונוראה.

הוא ראה קבוצות של צעירים מתהלכים בפנות הרחובות מבלים זמנם לצורך או מבטלים זמנם;  המראה היה כל-כך מצוי, עד ששום איש לא שם לב אליו.  למה עמדו שם בחבוק-ידים?  מדוע לא הלכו אל תיאטרון-הראינוע או למקום-שעשועים אחר?  למה לא יִפו עצמם בלבשם את בגד יום ראשון שלהם בשביל הערב?  הוא ידע כי לעולם לא יצאו לבקש תענוגים, מפני שהם היו כמותו, חסרים את הכסף הנחוץ.  ובזכרונו עלו שורות על שורות של חליפות יום ראשון אצל פרייס ודשונס, והם ספרו ספורם.  החליפות היו שייכות לפרייס;  בסוף כל שבוע השאיל אותן לאנשים שקנו אותן מלכתחלה.  ואפילו אלה שלא נתנו אותן בעבוט, לא העיזו ללבוש אותן בכל ערב.  הבגדים היו צריכים לשמש להם לשנים-עשר חודש, וקניית הבגדים  לאחרונה היתה פירושה של נוכחות הגובים מחברת הבגדים "השומרוני הטוב" בכל יום שביעי אחר הצהרים.  שני שילינגים לשבוע לחמישים ושנים שבוע – הרי חליפה אחת.

אבל עדיין היה ענין אחד שהוא כחידה בעיניו.  הנה, בילי היגס, למשל.  עד כמה שהגיעה ידיעת הארי, לא היה בילי סובל מעניותו: להיפך, הארי זכר בבהירות כיצד היה בילי זורק כסף לכל צד בשפע;  ראה אותו כולו אומר שביעת-רצון מעצמו, הארת-פנים לכל.

– כמה פעמים? – שאל את עצמו.

– הן – מלמל אל לבו – כמה פעמים?  פעם, רק פעם אחת.  זכה בילי בהתערבותו המצליחה.

לאט לאט נתגבש הפתרון.  הצלחת בילי הלא-מצויה באותה שעה מוצלחת הרימה אותו על נס.  אך משוך משך את העינים, ותו לא.  זה היה כל-כך בלתי שכיח שהצלחה כזאת תפול בחלקו של אדם, עד שבהשיגה את מישהו, היו כל המסכנים חסרי-הפרוטה רואים נהרה של זיו מסביב לראשו של זה המוצלח.  זו היתה פליאת שבעת הימים.  היית זוכר אותם ואת מזלם הטוב, כשם שאתה זוכר את השריפה אצל בית האריגה של הַארְמְסְווֹירְתְּ. 

בדרך הטבע לא היית מביט אפילו על בית-האריגה של הארמסווירת: זה היה בית אריגה, חלק מן הנוף, ותו לא.  אבל כשנפלה בו דליקה, רצו לשם אנשים מכל עבר, ולעולם דבק בזכרונם ענין אותה השריפה.  כשכבתה הדליקה, והנזק תוקן, והדברים שבו לכמות שהיו, שוב לא נשאו הבריות עיניהם לבנין המפוחם.  והוא הדין בבילי היגס.  איש לא הביט עליו עכשיו;  פנה זיוו עם בזבוז כספו.  עכשיו היה מחוסר-עבודה.  אך אמש ראה אותו הארי מתהלך בטל בפנת הרחוב, עם שאר מקבלי קצבה, ממשמש בכיסו בשביל למצוא זנב-סיגרה שאיננה שם.

כולם גורל אחד להם;  כולם במצוק;  היתה מין נחמה עצובה בהיות צרת היחיד צרת המונים.

אבל חרה לו על כניסת הנערים החדשים:  הם גנבו כסף מכיסו עם בואם.  חרה אפו בכל איש אמיד;  בסם גרונדי, הלבלר להתחרויות;  בזקן-העיר גרומפול, זה האיש הדשן, בעל החברה "השומרוני הטוב";  ובפרייס המלוה ברבית, תאב-הזהב.

אז אחזוהו חיל ובהלה:  הוא נעשה ירא.  האם זהו פרוש ההתבגרות?   וכסף.  שילינג לשבוע היה אי-אפשרי.  סיגרטות, תמונות ראינוע, ושלוש אגורות להתערבות.  והנה הוא לקוי עד יום המשכורת החדש.  הוא מוכרח למצוא הצלחה בהתערבויותיו;  צריך להיות זהיר בתקעו את שלוש אגורותיו.  לבו נפל בקרבו מדי זכרו כי הוא זכה אך פעם אחת בשתי שנים, ואז רק שני שילינגים.

אה, אבל הוא היה לא-נזהר אז.  לא למד דרכי סוסים.  הנה ההתחרויות שבעתון: – חמש מאות פונט בשביל ארבעת הראשונים במרוץ.  – השג את הנכון, וזכה באלף פונט.  – הה, אבל הסכויים לזכייה היו רחוקים.  ואילו הצליח למצוא את הסוס הנכון, היתה תוחלתו נכזבת כתוחלת אותו האיש, אשר לאחר ניחושו הקשה, קבל מעורך המרוצים שבעתון, תחת חמש-מאות הפונט, מכתב כתוב לאמור: – ועל כן, הודות למספר הרב של מנחשים בהצלחה, שרשימתם תהיה נשלחת לכל דורש אחרי שלמו דמי-דואר, מצאנו לבלתי-מעשי לחלק את הכסף בין הזוכים.  תחת זה, אנו שולחים תמונה מצולמת מהוד-מלכותו יורש-העצר.

– לעזאזל – מלמל – קצתי בחיי מפני כל זה. 

היכן היו רגשות הבטחון בעתיד?  הצפיה לשמחות קרובות לבוא?

איה הלן?  הוא חפץ בה מאד מאד.  חפץ להתודות על פחדיו לפני אוזן קשבת ומרגישה בצערו.  הוא יקח אותה אל גבעת דאוני הלילה, מקום שיוכלו לשוחח ביחידות, מבלי חשש של הפרעה.  יקח אותה – אם תחפוץ ללכת...  ומה יהיה, אם תמאן?  הגע-בעצמך, אם תמסור חבתה לאחר...

הוי, הלן, הלן.  רק היא היתה יכולה להמתיק את הפחד הזה מפני העתיד שהתרומם כענן כבד ושחור, מבשר-רעה על פני האופק.

 

פרק ב

הוא מאושר

גבעת-דאוני (איך קבלה את שמה, איני יודע) מונחת חצי-מיל מערבה להאנקי פארק.  היא עשויה צבור גדול של חול, גל גבוה, ובראשה חתימת דשא.  כשמזג האויר יפה והחושך יורד, יושבים שם אוהבים מן העיר ומבלים כל הערב בנשיקות ובהתרפקויות, בחכמה חוטפים אושר בעוד הוא שם.

אילו ניתנו אזנים לשחקים, היו שומעים מיליוני הבטחות ותחבולות מפיות צעירי בתי החרושת בחַשבם עתידותיהם.

החבה הנודעת לגבעה בתור מקום-פגישה, מתבארת על ידי זה שהיתה ההליכה אליה בחנם, הכניסה אין-כסף, אף גדרות לא היו שם ושלטים האומרים: אין דורכים על העשב.  עם השקיעה, נוגה מולך שם.  והעשב המלוכלך שימש מטת-כלולות לכמה וכמה רגעים של אושר עליון, והוא לפעמים הקדמה לנישואין  מהירים שלא בעתם.  ומן הסתם, כן תשמש הגבעה עוד זמן רב, עד שיודעו הממונים על שתי הערים למכור את גבעת-דאוני, מלוא-הקרון כפעם בפעם, לכל בנאי שיהיה לו צורך בחול.

מראשה, כשאתה יושב עם ערפך לשמש השוקעת, השטח הענקי והמנוגע של שתי הערים מתפשט לו מזרחה, צפונה ודרומה.  כעיר נצורה, אשר זה אך נתרחקו ממנה המציתים החומסים, כן עלתה כאן יריעת-עשן עבה כאילו מתוך חורבות עשנות.  והמעשנות הגבוהות עומדות כאן צפופות, כמקלות-משחק ענקיים, והן יורקות דגלי-שחור מתנפנפים ומסתלסלים על פני השמים המפוחמים.  אותם השמים, אשר זכרו ימים לא כל-כך רחוקים, בעת שהזקנים היו מספרים בפרות אשר היו עולות ממקום אשר היה לפנים אחו דושא;  ימים אשר בהם היה העפרוני הממריא מטפח בכנפיו נגד שחקים טהורים, ובלילה היו עגלים קטנים חסרי-שנים מביטים בלי-דעה על הלבנה, בעת שממעל הסתכל הינשוף המתגנב בעינים חדות על הירק מואר-הלבנה מתחת.

מזרחה, צפונה ודרומה מתפשט שטח-העיר.

האוהבים בעלי-השכל לא יביטו לשם לעולם, ויצפו מערבית-צפונית אשר שם המראה יותר נעים.  שם עדיין יש שדמות, ובמקום שהנהר מסתובב ומתפתל, מרחק-מיל כדי מעופו של עורב, תאכסן שפתו הצפונית קהלות-עצים.  עצי-עיר ושדמות-עיר.

הלן נאנחה מתוך שביעת-רצון והסתכלה בהארי השכוּב לצדה.

יחסו אליה במשך יום זה האחרון השתנה שנוי כל כך מוחלט.  דומה כאילו הוא חושק בחברתה, אך בחברתה בלבד;  אף-על-פי-כן היתה זהירה, לא בוטחת בשמחת עצמה.  היא לא חפצה לבנות מה על תקוה מוקדמת שזו תאריך ימים.

אבל היו אותות מעודדים.  הוא היה מתבגר לעין;  לא עוד היה מתגעגע על חברת שאר הנערים.  אכן, היה שנוי בהתנהגות כולם;  כולם היו פחות או יותר מדוכאים.  הטעם לא רחוק למצוא.  בלילות יום השביעי, נשאר אך צל מהוללותם מלשעבר;  לא עוד זרקו כסף הנה והנה בבזבזנות.  דור חדש תפס מקומותיהם אצל הולקינגטון, בעל חנות המכולת;  והוא הדין גם בשורות הראינוע של יום השביעי.  הנערים הצעירים יותר הראו אותם ההרגלים, אותן הנטיות;  אלא שהיו נערים אחרים, ותו-לא.

– נורא הדבר, הלן.  תינוקות כאלה מקבלים יותר דמי-כיס ממני.  כל מה שאתה מזקין, אתה הולך ומקבל יותר עבודה ופחות כסף, אין זה מן היושר. 

בישיבתה אתו, והוא לצדה, זכרה את דבריו, הפכה בהם מתוך עיון.  הם מצאו חן בעיניה;  אף-על-פי-כן עוררו את רחמיה אליו.  היא התבוננה בו; הנה הוא שוכב מביט לשמים, יד אחת מבלי משים קוטפת קווצת-עשב.  כל-כמה שהביטה עליו, יותר היתה אהבתה אליו גדלה בעיניה, עד שלא יכלה לכבוש תשוקתה לשפוך לפניו את לבה.

פתאום גחנה אליו ומלמלה בחום עצור: – הוי, הארי, הארי, אוהבת אותך, אוהבת באמת. 

הוא הביט אליה, בהנאה, מתוך הפתעה: – כן, הלן?  – מלמל בבת-צחוק רכה.

היא שלחה מבט כה וכה.  אז, בהורידה את ראשה, נשקה אותו בחטיפה, וחיש ישבה שוב להוכח אם לא ראה אותם איש.  היא נוכחה, ששאר הזוגות היו יותר מדי טרודים בעסקים שלהם מלהשגיח בעסקי אחרים.

שוב התבוננה בהארי ומעט צבע פרח בלחייה.

– עשי זאת שוב, הלן, – מלמל, וידו נסגרה על ידה.

– לא, – ענתה, בהרגישה כי חובת-אשה שלה דורשת שתמאן.  – לא.  מישהו יראה אותנו.

– הוסיפי-נא – התחנן – יראו.  לא אכפת לי.

– לא, לא, – אמרה בהחלטה, כששלחה מבט סביבותיה בשנית.  מהר לחצה שפתיה אל שלו בעת שהוא שם את ידו הפנויה מסביב לצוארה בחבוק ממושך.  וכאשר התירה, היתה מסמיקה, ושערותיה ומגבעתה לא-סדורות.  – היית צריך להניח לי, הארי – התנגדה, מישרת את כובעה ומשתדלת לעצור בעד חיוכיה.  תשובתו היתה לסגור עיניו ולהתאנח מתוך שביעת-רצון. 

כשכבו שם, נתגנב אליו רגש משונה של עצלות עשירה, של עיפות-ממחשבה.  עם הלן בצדו, הרגיש עצמו בטוח ושמור ממה שלא ידע.  בטוח ושמור;  שלֵו, מכונס לתוך מצב של מרגוע הארמוני, של שלום ונשימה שוקטת.

הוא נשם נשימה עמוקה של אנחה.  פקח עיניו מתוך היסוס.  הלן, כהשענה על מרפקה, היתה גוחנת עליו.  הם חייכו זה לזו.

– האם מאושר אתה, הארי? – שאלה.

הוא נאנח שוב: – אי, כן, מאושר.  באותו רגע שעצמתי עיני, הרגשתי רגש כל-כך בנוגע לי ולך. 

– מה זה היה? –

הוא הביא לתוך השמים:  התאמץ למצוא מלים בשביל להביע את אשר עמו.  – אינני יודע, – מלמל זה היה יפה ותו-לא.  הִלך עלי מעין נמנום. 

היא לא ענתה;  החליקה את שערותיו, בשעה שמבטיה לטפו את עניותו.  היא מצאה שהיא מאד אסירת-תודה בעד מצבו הנוכחי:  רעידות-פחדים הרגיזוה כחשבה על התוצאות האפשריות אילו היה מתמסר לעבודות-משרד.  אילו, במקום עטיפת-כותנה ממושכת זו היה לובש צוארון עם עניבה;  חליפה הגונה תחת עליונים משומנים;  נעלים נקיות תחת מגפים מסומרים:  היא לא היתה מעיזה לגלות עניותה שלה בצדו, אפילו אילו היה מאיר לה פנים.  אפשר היה מוצא לו סוג אחר של מכרים;  לא היה מעיף עין עליה אפילו.  הוי, איזו שטות.  מה שאפשר, רק אפשר הוא.  ולה המציאות היקרה.

היא אמרה: – האם בוחר אתה להיות אתי, הארי, מאשר עם נערי הרחוב?  – היא הביטה עליו בשאלה של דאגה.

הוא לא השיב מיד, הביט, מבלי הניד עפעף, לתוך השמים.  שאלתה הזכירתהו ימים שעברו;  ימים שבהם היה מצפה בקביעות לשלושת השילינגים דמי-כיס תחת השילינג הנבזה האחד של עכשיו.  מה, בשם השדים, יכול אדם לעשות בשילינג אחד?  הוא היה זקוק לכסף עכשיו יותר מכל הימים;  הוא חפץ להראות בגלוי חבתו להלן על ידי קניית דברים בשבילה;  חפץ לקנות בגדים בשביל שיהיה לבוש יותר יפה.  אבל – פניו זועמו;  משהו בתוכו התפתל, נרגז ואין אונים.

פקפוקו צנן אותה;  זעם-פניו היה מפחיד.  האם אפשר הדבר שהוא עודנו מפקפק אם הוא זקוק לידידותה?

– האם כן היית בוחר? – שנתה, כהסתכלה בפניו נבהלת.

הוא ישב לו, הניע תנועת-בטול בידו וענה: – אל תיראי.  איני מתהלך אתם עוד... – הוא לא שמע את אנחתה.  היא הניחה ראשה על כתפו ועצמה עיניה, בשעה שהוא הרים ברכיו וחבק אותן, שם ראשו על גבן, והביט על הנוף למטה.

לרגלי גבעת-החול, מעבר לדרך הלא-רצופה, יש מסילת-רכבת רחבה.  הנה הפסים העיקריים בראש סוללה גבוהה, וסוכות בשביל הקטרים, ועוד פסים בקצה הרחוב של הסוללה.  רכבות-נוסעים מהירות, הולכות אל ליברפול ואל בתי-העונג של החוף הצפוני-מערבי, עוברות ברעש, כל אחת בשעתה.  כאן מחליפים תמיד רכבות וקטרים.  והקטרים מתהלכים בנשיפה אנה ואנה ברשתות-המסילות, כאילו אין מטרה להן;  קרונות בלתי מחוברים רצים להם, וכשאתה חושב, הנה הם פוגעים בחבריהם, הם חומקים בין שנים עומדים, וכשאתה חושב, הנה הם הולכים הלאה, הם פוגעים בשורת קרונות ברעש ומתחברים להם.

הגם כי הרעש היה גדול, לא הקשיב לו הארי.  הוא מלמל: – זה מצער אותי... שאין לי מה לבזבז עליך, הלן.  הרבה פעמים הייתי רוצה... 

היא לחצה את זרועו, והתרפקה עליו: – איני רוצה כלום.  הארי, רק אותך אני רוצה. 

היום פנה.  החושך זחל מתגנב אי-משם ופרש צעיפו הכהה על נוף-העיר.  רכבת שקשקה דרכה בסוללה הרחוקה, השמיעה קול-שריקה חד, וחלונותיה, מגולים הוילונות, נוצצו והדגישו את החשכה.

עולם-הכוכבים של שתי הערים נוצץ כשהתהלכו מדליקי הפנסים בעבודתם.  לא היתה לבנה.

–אף-על-פי-כן, הייתי רוצה שיהיה לי יותר כסף כדי שנתענג יותר.  – הוא השגיח ברכבת החולפת.  ההכרה המוזרה כי מעולם לא ישב באחת מהן, הנצה במוחו לפתע-פתאום.  הוא בלע אויר בחזקה, שתק רגע, כשרעיון אמיץ נסה את מוחו;  ואז פרץ בדבור: – אני רוצה לקחת אותך ועצמי הרחק לימי חג, הלן... –

היא שסעה אותו: – הוי, הארי, – ובקול נדהם: – אבל איפה נקח כסף לחג? 

קול-דבורה שם אותו לאל: – אה, אני אשיגנו – מלמל, – תראי אם לא... – קול בפנימיותו הזכירו כי אם יחשוך שילינג לשבוע, לא יהיה לו אלא שני פונטים ושנים עשר במשך שנה.  הוא גמר, מתוך כשלון:  אני התערבתי התערבות משולשת.  (זו התערבות על שלושה סוסים.  הזוכה בראשון, דמי זכייתו מוסבים בכפילות לסוס השני, ובשני – לשלישי) אני מתערב בכל שבוע אצל סם גרונדי.  ואני משתדל לזכות בתחרויות שבעתון.  – ובבטחון: – הוי, תראי, אני עוד אזכה באחד הימים. 

הוי, לא אכפת לי, אם לא תתעשר כלום, – מלמלה, – ובלבד שנהיה מאושרים.  זה העיקר.

זרועה נתגנבה מסביב למתניו. שניהם נאנחו בבת אחת.

 

פרק ג

"תותי-גנה, חזרזרים"

סאלי, פניה מביעים התרכזות, יצאה מן הבית וטיילה ברחוב הצפוני.  אף-על-פי שהיתה לבושה בשמלת-מחול שלה, היו הילוכה הרשלני והבעתה הדאוגה אומרים כי לא למחול לבה הערב.

היא שהתה על ההתלבשות;  אכן, פעם אפילו החליטה שלא ללכת, אבל המחשבה שלא יהיה לה כלום לשעות מלבד לשבת קדורנית בבית, הכריחה, מתוך יאוש, לקיים את כוונתה הראשונה המהססת.  חפצה הלא-ברור היה:  לוא היה לה חדר לעצמה באין מפריעים;  מקום שתוכל להרהר בו בשקט;  מקום שאין למשפחה דריסת רגל בו להטריד.  היא לא ידעה במה היא רוצה להרהר מלבד שהיה רוגז מציק ומכרסם בקרבה.  היא הרגישה, כי היא רוצה במשהו מאד מאד.  אך במה היא רוצה לא ידעה.

היא ידעה היטב כי אין פרטיות בבית:  ידעה שאם תשאר בחדר-מטתה, אמה בטח תצעק לה למעלה: – סאל, מה את עושה שם כל השעה הזו?  – והוא הדבר גם אם ישבה בבית-הכבוד הקטן שבחצר לשם בדידות.  הקול: – מה את עושה שם – היה מזכיר לה כי אין להתבודד בביתה.

הוי, והרקוד בזרועותיו של אחד כמו נד נרקי.  נפשה תעבה הדבר;  היה לה די והותר מזה.  זה היה גרוע מחוסר ממלא-מקום למה שבאמת חמדה.  לוא ידעה מה שבאמת חמדה?  לוא יכלה להפטר מאותם רגשות נוראים של חוסר-מטרה, מאותה הרגשה שהיא אבודה ואין לה מקום בעולם.

היא נאנחה בכבדות, בעיפות, כשעמדה על יד בית המרזח "הדוכס מגלאוססטר".

קבוצת ילדים שחקה במשחק סמוך למקום;  קולותיהם המצפצפים נתמזגו עם קולו של נואם בראש-חוצות אשר נאם לכנופית אנשים  מעבר לרחוב.  היא היתה יותר מדי שקועה במחשבותיה בשביל להקשיב לאחד משניהם.  היא עמדה על שפת המדרכה, מסתכלת במרצפת הדרך, כאילו היא מתעמקת בטענותיו של הנואם.

נד נרקי, לבוש צחצחות, יצא מבית-המרזח כשהוא מקנח שפתיו על גב ידו.  הוא ראה את סאלי עומדת שם, והביט עליה באי-רצון.  – הֵי – אמר בחמיצות: – מה-זה את מכריחה אותי לחכות? 

היא נשאה את עיניה.  – אֶה? – אמרה.  הוא חזר על שאלתו, והוסיף: "למה לא נכנסת אל בית המרזח ולא אמרת לי שאת פה?  – וכהעיפו עין אל הנואם מעבר לרחוב: – כנראה, את יותר מעונינת בשופכין שהוא זורק שם, אה? 

– אל מי אתה מדבר נרקי?  – אמרה חֲריפות, כשעיניה נדלקות: – מי אתה בעיניך? 

– את הכרחת אותי לחכות... 

– כן, ומקום יפה בחרת לעצמך לחכות בו... 

– שמעי – השיב בהתחממות – ואל מי, חושבת את, את מדברת?  וכהרימו את גבותיו: בשם השדים, כסבורה את שהנך מלכת-שבא, – ובאזהרה: – אבל כבר שבעתי דרכיך הקפצניות.  אני יכול להשיג נערות עשר בפרוטה, וכאלו שלא תאלצנה בחור לחכות גם כן.  את מבינה?  נלאיתי רדוף אחריך כצל, וכל זה בעד לא-כלום.

היא הצֵרה עיניה: – כלב לכלוכי אתה, יודע אתה, נרקי.  ואין אתה האחד שהוא נלאה.  גם אני נלאיתי  ממך ומכל שאר ההמון שאתה מתלכלך ביחד עמהם.  תמיד אתה רוצה מנערות רק דבר אחד.  וממני לא תקבל אותו, אתה מבין.  מוטב לך שתתהלך עם אותן שהן עשר בפרוטה. 

הוא בלע את עלבונו, ואלץ עצמו לחייך.  – הוי בואי, סאל – קרא.  – אך התל התלתי.  את מכירה אותי.

– לא, – ענתה: אינני הולכת לרקוד. 

– למה? – רטן בעקימות פנים – הלא הכנת עצמך לכך. 

– אינני הולכת;  חזרתי בי. 

שפתיו נהדקו על שניו.  תשוקתו היתה לסטרה;  היא היתה מושכת עד לשגעון;  היא היתה מאד לתאוה לו.  הה, לחבקה, לדרסה, להכאיב לה!  למה זה, מכל הנערות והנשים שהוא מכיר, היא שאין לאל-ידו להשיגה, דוקא היא תהיה כל כך מושכת אותו?  אולי זה הטעם.  אבל שהיא תתיחס אליו באדישות!  הוא התנפח מכעס: – אח, – רגש – טוב מאד, אם אין את רוצה ללכת, אין את הנערה האחת בכאן.  – ובלגלוג: – שמא את בוחרת לשמוע לו ולפטפוטיו.  – הוא רקע לו הלוך ורקוע, כולו רותח, מבטיח לעצמו כי יחס יהיר זה מצדו אליה ילמד לה לקח והיא תשוב אליו מרצונה לבקש את סליחתו.

היא משכה בכתפיה ועמדה שם לבלי נוע: – שמא את בוחרת לשמוע לו ולפטפוטיו.  – דברי נרקי היו כחידה בעיניה.  אז הרגישה בנואם ממולה.  פעמים רבות רמז עליו נרקי.  זה היה לארי מית.  כנראה, נרקי מקנא בו.  אבל לקנא בלארי מית?  הגעי בעצמך, שמך עם שמו של לארי מית ביחד, ולוא יהא זה במוחו של איש מקנא.

ומדוע לא?  היא מצאה שהדבר מאד לרצון לה.  היא היתה מוחנפת על ידי קנאתו של נרקי.  רוחה, משום איזה טעם, התרומם כלפי מעלה;  הבעת-גיל פתאומית האירה את פניה.  היא חייכה, נשמה בעמקות, הרגישה עצמה נרגשת ועצבנית מרוב עונג.  היא קראה לעצמה פתיה;  אבל לא הלכה-לה ועמדה שם, מביטה אל לארי, ישר בפניו:  מצאה שהיא חוקרת ושואלת עצמה שאלות על יחסה אליו.  למה תרגיש אליו כך עכשיו ולא בעת אחרת?  היא זכרה כיצד הביטה עליו מקודם במשהו דומה ליראת הכבוד.  לא שלא דברה אליו מעולם:  להיפך, לפרקים עמד להחליף מלה נעימה אתה.  אכן, הם דברו זה לזו מקודם.  היא נסתה לזכור את הדברים שהחליפו ביניהם באותם הרגעים.  היא רק זכרה את עצמה שהיתה אז נבהלת מעט וקשורת-לשון.  נוכחותו של לארי, איך שהוא, דרשה ממך שתהיי עומדת במיטב התנהגותך.  הרגשת כמה קלושה לשון-דבורך כששמעת אותו מדבר.  פתאום גלתה בעצמה אלף מומים, ולרגע נפל לבה בקרבה על גדלם של אלה.

הרגע עבר:  היא הקשיבה למה שהוא אומר:

– ... ובשביל למצוא את מחיר המשטר הנוכחי, אינכם צריכים אלא להביט על חייכם אתם וחיי הוריכם ואבותיהם הם.  עבודה בלתי-פוסקת, מלחמה תמידית לשלם שכר-דירה ולקנות די אוכל ובגדים;  ואין פנאי למשהו נוצץ ויפה.  לעולם אין אנו רואים דברים כאלה.  אין אנו רואים אלא את אלה הרחובות האפורים והמדכאים;  מילים על מילים מהם, עד בלי סוף...  והבתים שאנו מוכרחים לגור בהם כאילו נוסדו על ידי שדי-שחת לענשנו המיוחד.  כשיש עבודה קבועה, אנו יכולים רק לחיות משבוע לשבוע;  אין עודף.  אבל תמיד מרחף עלינו אותו מורא איום של חוסר-עבודה.  חוסר-עבודה שיש בכוחו, וכן הוא עושה, להפוך פועלים כנים לקבצנים, להרכיב עליהם חובות שרק בשנים ישולמו.  אפילו על הצד היותר טוב, אני אומר לכם: לא אלה הם חיים.  ואין זה גורלן של משפחה אחת או שתים בודדות.  הסתכלו סביבותיכם כאן בהאנקי פארק;  לא חלק ממנו אלא כולו מנוגע ככה.  מציאות זו היא מה שנותנים לנו ועוקבים אותנו לחשוב שאלה הם חיים.  ואין האנקי פארק אנגליה כולה.  בכל עיר-חרושת שבמדינה תמצאו מקומות כאלה אשר אנשים כמונו, העושים את מלאכת-העולם, אנוסים לבלות שם את ימיהם.  זהו המחיר שאנו משלמים בעד קיומו של משטר זה.  וזהו המחיר שנמשיך לשלם אד שאתם, בני-אדם, תכירו לדעת, כי יש לה לחברה האמצעים, המומחיות והמדע לאפשר להיות אנשים ונשים במלוא מובן המלים האלו: – הוא ירד.  איש אחר עלה במקומו.

הוא עבר את הרחוב לצד שלה.  לחייה התלקחו, דפקה נתמהר;  הרגישה עצמה נלהבת, נרחבת, ובו ברגע גם חפצה לברוח כדי שלא יראנה.  אבל היא התיצבה על עמדה, ושמה  עיניה בו, מוקסמת.

הוא העיף עין עליה בעברו.  הוא עמד, חייך, כאחד הפוגע בהפתעה נעימה.  – שלום, סאלי, – אמר בחמימות, והוסיף באי-אמונה מעושה: – אל תאמרי כי קניתי לי נפש אחת. 

היא צחקה, מלמלה משהו בלתי-ברור, ובהסבה עיניה, אמרה: – שמוע שמעתי, אבל איני יודעת ולא-כלום בדבר – אה – פוליטיקה.  – היא נשאה עיניה אל עיניו.  קרני פנס-הרחוב נאחזו בפניה המורמים, והדגישו בחורורית המתנגדת של פניה את השחור הנוצץ של עיניה.

היא הסמיקה;  חשבה שהרגישה תשומת-לב של הכרה במבטו.  או האם אך דמיון הוא מצדה?  עדין לא ענה לה;  עדיין הביטו זה על זו.  היא היתה נבוכה, אבל לא יכלה להסב עיניה. 

– שמוע שמעתי.  אבל איני יודעת ולא כלום בדבר, פוליטיקה, – כך אמרה לו.  פתאום נתעוררה, רעד-גיל עברה בראותה כי אין אתו בטחונו מתמול-שלשום.  הוא אמר: – למה לא תתחברי אלינו באגודת הפועלים?  – ובבת צחוק: לא הכל פוליטיקה שם, סאלי... אם כי אי-אפשר להמלט מכך... ישנם טיולי יום-ראשון לדוירבִּישַייר;  הם יענינו אותך;  ויש חברת-צעירים עליזה ההולכת...

– הייתי אוהבת זאת, – אמרה.  – אתה הולך לשם, הלא כן? – ובפקפקנות: – איני מכירה שום איש שם.  אני...  אני...  – היא חייכה לו.

– כן, אני אקחך.  הם אנשים ידידותיים, להוי ידוע לך.  אם רצונך לעלות – הבה, נראה...  עדין עלי לדבר בשתים-שלוש אספות-רחוב הערב.  אם את פנויה מחר בערב, אנו יכולים ללכת אל האגודה ואני אציגך לפניהם. 

– טוב, – אמרה.

הפסקה.  הם הביטו זה על זו בבת-צחוק.

– מחר בערב, אם כן!  – אמר, הניף כובעו, אחל לה "לילה טוב" והלך-לו.  היתה איזו כונה מסתורית, מפריעה, בת-בלי-שם במאורע הזה, שהפליאה אותו.  אבל היא עוררה רגשות נעימים ביותר.  כלכתו, מצא עצמו מצפה בקוצר-רוח לליל-המחרת, בשעה שזכרון בהיר מפניה המורמים ועיניה החופפות עליו, שהה בדעתו.  הוא התפלא על שרגשות כמו אלה הזעים בו עכשיו, יתחוללו בו על ידי אחת שראה אותה ושוחח אתה כמה וכמה פעמים.  הוא שרק נגון עליז.

סאלי עמדה שם על המדרכה, אחוזת-כשפים.  הוא הניף כובעו לכבודה.  האין זה מקסים?  מי משאר הגברים היה חולם על מעשה כזה?  מי...

אמה, בעברה, הפסיקה את מחשבותיה.  מרת הארדקסל אמרה: – אני זה אך הולכת למרת דשאיק, סאל.  יש לנו אספת ספיריטואליסטים במטבח שלה. הנחתי את הארי בבית.  הוא אמר לי שאם אראה אותך, אגיד לך שהוא צריך לך... – היא עברה את הרחוב אל בית מרת דשאיק.

סאלי נטתה וטיילה הביתה.

כעברה את קבוצת הילדים המשחקים בדרך, נדבקו קולותיהם הנוגנים לאזניה.  היא צחקה צחוק-קל כשמעה:

– תותי-גנה, חזרזרים, עוגת מיץ-תפוחים:

אמרי לי מה שם אהובך, ונשלח אליו שלוחים... –

 

כשנכנסה אל הבית מצאה את הארי עומד על יד אבן-הרחצה מביט לתוך ראי קטן התלוי שם.  מסביב לצוארו היה צוארון הרבה יותר מדי גדול בשבילו, אחד מתריסר שנתן לו לארי מית לאחר שפסל אותם.  הוא קבל אותם מתוך החזקת-טובה נוהרת;  הם היו מאותו המין שתמיד חמד בו, כי, מחוץ לשעות העבודה, היה לארי נקי בצוארו.  אף-על-פי שהצוארונים היו זקוקים לשנויים, היה מבט אחד שזרק בהם בעד הראי מספיק לעורר בו בחילה תהומית לעניות בגדיו.  חוסר חליפה חדשה יעשה את הצוארונים למגוחכים.  חליפה חדשה;  חליפה חדשה הגונה;  אחת עשויה למדתו המיוחדת, מותאמת למתניו, לא סחורה מוכנה המורדת לו מן האצטבא, ומתאימה לו כלבוש-שק. 

כבוא סאלי אל תוך המטבח, היה עומד ומדמה עצמו לובש את המלבוש החמוד;  זה היה עשוי מסורג' וחבק אותו, בלי קמט, בדיוק.

היא עותה פניה בהביטה עליו.  היא חפצה להיות לבדה בשביל להרהר.  היא אמרה, בעוררה אותו: – מה אתה לוטש עינים – כונתי, מביט – על עצמך?  אתה גרוע מנערה. 

הוא נזדעזע, פשט את הצוארון, פנה, הביט עליה, ואמר: – שמא תרצי לעשות אלה טוב לי, סאל?  – הוא הושיט את הצוארונים, באמרו מתוך שידול: – הוי, סאל, את תופרת טובה. 

היא עותה פנים.  – אח, לשם מה, לפי דעתך, נוצרתי?  ואל תאמר: לעשות אלה טוב, אלא טובים.  הוי, אין לי פנאי ללכלך ידי – כונתי, לתקן צוארונים בשביל מישהו.  אני הולכת אל מחול, – ובקוצר רוח: – השג את הלן הוקינס לעשותם בשבילך. 

ידו נפלה לצדו;  צוארונו, מסתלסל בין ידיו, העיר את תשומת-לבו של החתול;  הלה שלח צפרניו אליו מתוך משחק. 

הוא סקר את פני סאלי המוסבים ממנו.  בימים האחרונים היתה נוטה להלך-נפש נרגז יותר מן הרגיל;  לדבר היותר קטן, היתה מתלקחת.  הוא תמה, מה לה:  היא בלתה הרבה זמן במחולות.  – מן הסתם היא מתענגת לה – חשב.  הוא התאנח ומלמל: – חפצתי שאת תתקני אותם.  איני רוצה שהלן תדע כי לארי מית נתנם לי. 

היא העיפה עין פוחזת עליו: – מי?  – שאלה.

הוא הרחיב עיניו עליה, בתמיהה: – לארי מית נתנם לי, – אמר בהשתוממות.  – לא גנבתים. 

– אה, – אמרה.  היא פנתה הצדה, נבוכה, הרימה את כר הכורסה המתנדנדת ויישרה אותו שלא לצורך.  – אתה יכול להניחם...  הניחם פה.  – אמרה, מבלי להביט אליו, – אני אתקנם. 

– חשבתי שאת רוצה ללכת אל מחול? 

– אין זה חשוב. 

– טוב. תודה בעד עשותך כך, סאל. 

היא לא נגעה בצוארונים; הם נחו בקצה השולחן.  בהתהלכה בטלה סביב סביב בבית, הרגיש בה איזה חוסר-מנוחה;  כל פעם שהוא עשה תנועה, שלחה לו מבט מהיר, מצפה.  סוף-סוף קראה בקוצר-רוח: – כלום לא תצא הלילה כלל? 

הוא גמגם משהו, הרים את כובעו, והלך אל הדלת הקדומה, ברצונו שלא להכעיסה.  יחסה היה תמוה:  הוא עמד על יד הדלת הקדומה, סקרני.  הוא שמע אותה מושיטה יד אל סל-מלאכתה;  אז בא הקשקוש המַתַּכְתִּי של מספרים, וחריקת הכורסה כשישבה.  הוא שמע אותה נוהמת נהימה.

– נטרפה דעתה, מן הסתם, – אמר אל לבו, ונפטר לו.

 

פרק ד

נוצות יפות

שאלת חליפה חדשה נהפך אצלו לרעיון קבוע.  הום חלם עליה;  לבש אותה בדמיונו לעתים כל כך קרובות, עד שבקומו בבוקר, היה בטוח שהיא מחכה לו, תלויה-לה מאחורי מחיצת היריעה המשמשת ארון בגדים.

היא לא היתה שם.  מה שפגש בעיניו כפקחו אותן, היו אותם הבגדים העשויים לא לפי-מדתו, שנקנו משומשים בשוק-המגהץ.  ברוגז היה קם.

יום ראשון לא היו הרחובות רואים אותו, והוא לא גלה להלן את הטעם הנכון.  הוא שכב במטה עד הצהרים, ישב בבית שאר היום קוצף ומהרהר, לפעמים היה מתגנב ויוצא לאחר חשכה. 

בהיותו לבדו עם אביו ואמו, הטריד אותם באין הפסק: – מתי אקבל אותה חליפה?  – אמר מתוך תלונה קוצפת.

אמו נאנחה.  – הוי, נער, מה אנו יכולים לעשות?  אתה יודע  כי סאל עכשיו עובדת רק עבודה חלקית, וגם אביך אינו בטוח בשבוע-עבודה שלם. 

– ידעתי, אמא.  אבל עדיין לא היתה לי חליפה הגונה מעולם.  ואני כמעט בן שמונה-עשרה.  אני מתבייש לצאת ביום הראשון.  – ובחום: – הביטי על בילי לינדסיי והשאר.  להם יש.  מדוע לא לי? 

מרת הארדקסל הביטה על בעלה בעצבנות;  אז אמרה להארי, דרך התנצלות: – הם מקבלים שלהם מן "השומרוני הטוב", הארי...  ידעת כי אין אביך אוהב תשלומים מדי שבוע בשבוע...  – שוב הביטה על בעלה.  גם הארי הביט עליו.

הארדקסל הוציא מקטרתו מפיו, ירק לתוך האש, ודבר אל עתונו:  עליך להסתפק במה שיש לך, נער.  כל זמננו דרוש רק כדי לחיות.  תקבל אחת, כשירחיב... 

דמעות-צער צפו בעיני הארי.  אי-הבירור הנורא אשר ב"כשירחיב" זה!  הוא הרגיש עצמו חסר-אונים עד כדי להחליאו.  הוא היה עיף מזה, עיף מהכל.  – השפע קרוב לבוא!  המסחר מאחר כתלנו הוא!  – הוא היה מרגיש חיל של שמחה כשפגע במלים מעין אלו בעתונים לפני שנה, כשאך התחיל מתענין בקריאתם;  ה"ראשים" היו נראים לו כה מלאי-תקוה כי הנה ויבוא אושר לכל האדם.  אותה השורה הופיעה מתקופה לתקופה בערך.  אבל השפע בושש מאד מאד לבוא.

– שקרים הם, – אמר אל לבו.

– המסחר מאחר כתלנו הוא?  – הוא היה עסוק למדי;  וכן שאר הבחורים והנערים אצל מרלו.  אם כן, למי היו הדברים מכוונים?  הרי בילי הייר, וכל דורו, מתהלכים בחבוק-ידים ברחובות, ערומים ויחפים כמעט, מחוסרי עבודה.  הרי הארדקסל, עובד בבורות לסירוגין:  נדיר היה לגבי הלן וסאלי למצוא בכיסן שכר שבוע שלם ביום הששי.  והוא, הארי, אף-על-פי שעבד זמן מלא, קבל רק משכורתו של נער...  הצצה לתוך האמת הפחידתהו;  בפחד הכיר כי הוא עובד רק לזמן מותנה.  כל הפועלים שעבדו זמן מלא אצל מרלו היו צעירים כמותו:  צעירים, בחורים;  אכן, אילו היו עכשיו ימי-מלחמה, היתה הרשות קוראת לו גבר ומושכת אותו אל החפירות.  צעירים, בחורים, גברים, עושים מלאכתם של גברים ומקבלים אך דמי נערים.  שבעה עשר שילינג לשבוע נתנו לו עכשיו.  הנה, קרוב המועד והוא יסיים את פרקו, יהיה מהנדס מוכשר.  ואז, אם לא יוטב המסחר, יתחבר אל בילי היגס בפנת הרחוב.

יוטב המסחר?  נאמר שהמסחר יוטב עוד, הגם כי לא יכול לראות איך יוטב המסחר יותר, הואיל וחבריו היו עסוקים זמן מלא עכשיו.  אבל נניח שבאורח-פלא יוטב המסחר.  האם יכניס בית-מרלו את בילי היגס וכל המפוטרים בסוף זמנם, בחזרה?  או האם יכניסו יותר מכונות, יתנו "עליה" לפועלים הקיימים, וימלאו את המקומות הנפקדים למטה על ידי נערים גלמיים, שזה מחדש יצאו מבית-הספר?

רוחו נצטמקה.  זוכרים אתם הכנסת המכונות האבטומטיות קודם לפיטור הכללי של כל דורו של בילי היגס?

אז לא חשב על זה הרבה, זולתי שהוא יגיע לידי עליה על ידי כך.  אלה היו רק מכונות יותר חדשות ויותר פלאיות, שדרכיהן מרכבות ואין-סופיות.  הרצועה-החותכת המקצצת ברגים צריכה אך ליד אחת המשחררת את זרם החשמל;  והיא יכולה לעבוד בלי הפסק, בלי רחמים, עשרים וארבע שעות ליום, שבעה ימים לשבוע מבלי לעמוד לארוחות;  דבר המאכיל את עצמו, פועל בדיוק מתימטי, "יכול לעשות הכל חוץ מדַבר", כפי שהתבטא מישהו.

חידושן של מכונות כאלה פג עכשיו;  הן היו גסות, מקובלות.  הקודמות מהן כבר היו פרי-היסטוריות.  הן עשו מנערים בלתי מנוסים גברים מומחים.  והנערים האחרונים לא ידעו אחרת;  כאילו נולדו לכך. 

כל שנה ושנה היו מופיעים דורות חדשים של נערים, כל דור דוחף אותו ואת דורו מעט יותר קרוב לאותה תהום נוראה של גברות וקצבה.

הן סיפוק הנערים היה לבלי סוף;  היו מיליונים מהם בבתי הספר;  בית מרלו יכול להמשיך פעולתו לעולם.  ומה יהא עליו ועל דורו כי יגיע זמנם?  איפה תמצאנה להם פתיחות, אם כל הפירמות תשחקנה את המשחק של מרלו?  אם?  חשד מבהיל תקף אותו.  אולי המצב הנוכחי הוא כבר המשטר החדש הקיים:  אך יגמור אדם את זמן למודו, ושוב אין לו עבודה לעולם!

אבל מה זה נוגע לשאלת חליפה חדשה?  הה, זה מוליך את הראש סחרחר, מיגע אותך, כשאתה חושב על כל הדברים הללו.  דעתו חזרה אל ענין החליפה.  – עליך להסתפק במה שיש לך.  חכה עד שיוטבו הזמנים.  – כזאת תשובת אביו.

שפתיו של הארי רעדו.  בדרך זו, ישאר לבוש עניות לעולם.  – למה איני יכול לקבל אחת מן השומרוני הטוב כמו השאר?  – מלמל.

– איני שם ריחים של תשלומים שבועיים על צוארי – ענה אביו קצרות: – דבר שאין אנו יכולים לשלם בעדו במזומנים, נחיה בלעדיו.  

אבל השאר עושים כך, – רטן הארי.  – והנה אני עובד זמן מלא, ואין לי במה לצאת בסופי-שבוע. 

א–אח!  ואני עבדתי בדָמי כל חיי, נער, ומה יש לי?  כל בגדי ימח שמם הם אצל המלוה בשביל לחם לאכול. – ובאזהרה: – אל תעורר חמתי, עתה.   אל תעורר חמתי. 

הארי, מקופח, פרץ דברו:  אם כן, אני עיף ויגע מכל זה.  לא פרוטה לבזבז, לא בגד ללבוש, ואני עובד זמן מלא. 

הארדקסל קפץ על רגליו, בוער, וזורק עתונו הצדה: – אלהים עליונים!  – צעק, – אך אלה הם חיי דמים, אלה.  אני בא הביתה לנוח, ומה אני מקבל?  אם לא אתה, יש היא (כונתו לסאלי).  בשם השדים, בן-אדם, כלום חושב אתה שהכסף הארור צומח על העצים?...  א-אח.  אצא מכאן! – הוא חטף את כובעו ומעילו המרקיבים ויצא בצעדים גסים.  איש לא הבין לרוחו.  הנה הוא כאשר הוא, גבר, נשוי לאשה, אב לזוג ילדים מבוגרים, עובד קשה והיה תמיד עובד קשה, אבל אין ידו משגת להלביש ילדיו כהוגן.  לעזאזל, כלום לא הבינו שניהם, לא זה ולא זו, איך הוא חולה על כך?

מרת הארדקסל באימה טפלה בסינרה, ובעצבנות.  בהביטה אל הארי, אמרה: – עכשיו, ראה מה שעשית. 

הארי הפיל עצמו על הספה ובכה בלי הפוגות, פשוט מחוסר אונים.

מאורעות כאלה נעשו שכיחים.  הוא קרא אפילו לעזרתו של האלהים.  – אנא, אלהים, ראה שישיג לי הזקן אותה חליפה.  מעולם לא היתה לי אחת הגונה, ואני מתחרט שחדלתי לבקר את בית המסגד ואת המקהלה. – ומבלי הזמנה, התחילה מקהלה שבמוחו מזמרת בטרדנות אותו זמר שאין לו סוף, "האָמֵן הכפולה-שבע". 

 

אבל הוא לא הניח את הדבר בידי הקדוש-ברוך-הוא בלבד.  הוא גם המשיך טכסיסיו הוא, וצעֵר את אביו בכל עת-מצוא.  סוף-סוף, איזו בושה  יש בזה להשתמש בנוחיות הממוצעת על ידי חברת-הבגדים "השומרוני הטוב" מיסודו של זקן-העיר גרומפול?  כל אנשי השכונה היו מלקוחותיו, שאילולא כן, לא היה להם לעולם מלבוש חדש.  "השומרוני הטוב" היה מוסד איתן ומועיל.  והכעיס אותו הדבר שרק שנאת אבא העקשנית נגד לקיחה בהקפה, עמדה בינו ובין תשוקתו.  לעזאזל, כל הרעש הזה בשל תשוקתו המוצדקת להיות לבוש כהוגן.  היטב חרה לו על זה.

תלונותיו הטרדניות התחילו מבלעים את עצביו של אביו.  הנער היה בהחלט אטום לקול השכל.  כלום לא היו די שקועים בחובות, שיכנסו עוד בחוב אחד בשביל דבר כל-כך לא-נחוץ כמו חליפה חדשה?  בגד, מן המין שהנער יחפוץ בו, יעלה בודאי לשלושה פונטים.  זאת אומרת, צריך מיד להשיג שלושה שילינגים רבית עוד קודם שיתן גרומפול צו למודד;  ואז יבואו עשרים שבועות של שלושה שילינגים לשבוע.  אבל שלושה שילינגים לשבוע!

אדם שאינו יכול להספיק למשפחתו די צרכה, הרי הוא כסיל בלתי אחראי בעיני עצמו, והוא מרגיש עצמו נרדף, עלוב, והוא אנוס לבקש מוצא בדרכים טפשיות.  כסף, כסף, כסף.  גבר בו הנסיון להטביע כל דאגה ועמל במשקה.  בלכת מר הארדקסל ברחוב, היה מוצא עצמו מהרהר ורוטן אל לבו: – עבדתי כל שעה שנתן לי אלהים, כל שעה מחיי.  ומה יש לי לראות בעד זה, כל יום-דמים, כל שעת-דמים, ועתה מצבי גרוע מאשר ביום קחתי אשה. 

הארי לא הרגיש כי העדרי אביו מביתו היו מכוונים.  כל פעם שפגע בעיניו של הנער, היה מבטו אומר: – מתי אקבל את החליפה, אבא?  – לא יכול לסבול את המבט.  התחיל משתמט עד כמה שאפשר.  הנער צדק בריבו;  שד קטן זה לא היה ראוי להֵראות ברבים;  הוא היה האחד בבית העובד זמן מלא.  והוא נתן לבית כל פרוטה שהוא מרויח.  הוי – !  הארדקסל הרגיש תשוקה עזה להוציא את מוחו שלו מקדקדו ולהטביל אותו במים צוננים.

להארי היה מראהו הקשה של אביו מסוה גמור;  אילו היה יודע, שאביו ירא מפגוש בו היה משתומם.

הוא התמיד בהנהגתו, עד שערב אחד של יום ראשון, צעק הארדקסל מתוך יאוש:  הוי, אשה, בשם אלהים השיגי לו את החליפה הארורה.  לעזאזל, קצתי בחיי מכל זה!

בנצחונו, היתה חדותו של הארי מגיעה עד לידי דבקות.  בהתלהבות, היתה ההבעה המעונה והמיוגעת שבפני אביו כלא-כלום בעיניו.

 

פרק ה

מפי הנבואה

הארדקסל סגר את הדלת הקדומה.  סאלי ואמה נשארו לבדן בבית.

האם אכלת דייך, נערה?  – שאלה מרת הארדקסל בהתכוננה לפנות את השולחן.

סאלי מלמלה "כן".  שלבה רגל מעל זרוע הכורסה המתנדנדת והביטה אל תוך האש.  היא הרגישה את מבט אמה עליה;  ידעה שהיא, אמה, בוערת מתוך סקרנות לדעת מה קרה במשך הטיול אתמול.  בחשק חכתה שאמה תפתח בדבור;  שמעה, בקוצר רוח, לכעכועים העצבניים שבהם היתה אמה מכוננת כליה במקרים כאלה.  הוי, למה הססה?  כלום לא ראתה שגם סאלי מצדה מתפוצצת להתודות לפניה?

לב מרת הארדקסל רעד.  מן הענין המבטיח שבין סאלי ובין לארי מית גנבה היא, מרת הארדקסל, תענוג-חרש.  כבר, בלבה, בנתה לה רומנס נפלא מן המצב.  זה היה מאכל-עדן לאותו צד של טבעה, שאף היא עצמה לא עמדה עליו.

אבל איך להגיעה אל עצם הדבר?  אם היא תשאל שאלה ישרה, סאלי עלולה לכעוס.  ילדים יכולים להיות מכסי-דברים ביחס להוריהם;  היא עלולה אפילו לקבל מענה כמו: – פני לעסקיך!  – הם לא חשבו מעולם כיצד קשיות-לבם מכאיבה.  באמת, היא לא חפצה להתערב;  רק בקשה לגנוב מעט מתענוגה של סאלי בכלי שני.  האם תבין זאת סאלי?

היא כעכעה מתוך עצבנות, הקימה רעש בצלחות שבכלי-הרחצה על אבן-הכובסים, אז אמרה בפחדנות: – השעה היתה מאוחרת כשהגעת לבית אתמול, סאל. 

– אום – ענתה סאלי.

שתיקה.

סאלי קשקשה ברגלה על השטיח המנועץ, מקוצר רוח.

מרת הארדקסל נאנחה, הרימה את המגבת, ואמרה: – אכן, צעיר טוב הוא אותו מר מית.  יפה הוא בעיני, חי נפשי. 

במאור פנים וברק-עינים, הסתובבה סאלי בכורסתה: – באמת כך, אמא?  – קראה בחשק.

באמת.  נדמה לי כי ג'נטלמן הוא, – ענתה בהטעמה: – ופאר לשכונה, ואל תשגיחי במה שהבריות אומרים על חברי "הפועל".

סאלי, עודנה מחייכת, נחה בכורסתה והביטה לתוך החלל.  – כן, אמא, – אמרה מתוך אושר, – התענגנו מאד.  מעבר להרים, גבוהים מכל-מה שראית בימיך;  והוא יודע שמות כל הצפרים.  – שוב הסתובבה בכורסתה: – והוא שלם דמי-נסיעה שלי.  הייתי במצוקה כששמעתי שדמי-הנסיעה הם שני שילינגים, ולי רק עשר אגורות בכיסי.  – היא הסמיקה לזכר הדבר.  – מעולם לא ידעתי כי זה יהיה כל כך הרבה.  אבל נדמה לי שהוא ידע עשרי מה הוא, כי, כשאני התחלתי מסמקת ומגמגמת – האם יודעת את איך הוא מחייך, אמא?  – אם-כן, הוא חייך ואמר, יש לו כרטיסים בשביל שנינו, והכל על מקומו בשלום.  אף על פי שהוא אמר זאת בדרך אחרת, – ומתוך דאגה עצורה: – הוא לא היה עושה כן, אילולא, אלמלא... –

מרת הארדקסל הנידה בראשה.  – מקובל היה בזמני, כשאני הייתי נערה, כי בשעה שנער משלם בעדך כשאתם יוצאים יחד, סימן הוא שכוונתו רצינית. 

שתיקה.

סאלי הביטה לתוך האש.  – היתה נערה בחבריה שהתנהגה אתו בחופש.  היא נסתה להרעימנו, אני יודעת זאת.  אבל הוא לא השגיח בה הרבה, ושמר צעדי כל העת.  – ובאנחה כבדה: – הוי, אהבתי כיצד הוא מדבר.  והוא הוא – הוא כל כך נעים.  מעולם לא התענגתי כל כך בכל חיי.  – ובפנים מאירים: – והוא שאל אותי אם אלך אתו בפעם הבאה.  – ובחום: – הוי, אני מקוה שאקבל עבודה נוספת בלילה בבית-האריגה.  חפצתי להיות לבושה כשאר הנערות.  הרגשתי עצמי מאד מאד יוצאת מן הכלל.  והן במגפיהן הכבדים וצמריות, ומכנסי-טיול קצרים.

מרת הארדקסל הביטה על סאלי מתוך ספק: – האם חושבת את כי אביך יאהב לראותך במלבושים כאלה, סאלי?  – מלמלה.

סאלי עותה פניה: – הוי, מה אכפת לי מה הוא חושב?  אני אקנה אותם ואני אלבש אותם.  יפנה לעסקיו הוא.  – היא חבקה זרועותיה ונעצה עיניה באש.  אז ירדה שלוה על פניה, כשראתה עצמה בדמיונה לבושה כך.  כל מלבוש יהיה הולם אותה כל כך!  הצמריה תַראה את גופה הגמיש בנקביותו בדרך שימשוך אליו עינים מעריצות.  היא תשים קשור אדום לראשה, מבריק נגד שערותיה השחורות.  באמת, לארי יהיה מתגאה בה.  היא רעדה רעד גיל בציירה לעצמה כיצד היא פוסעת פסיעות גסות ליד לארי.

ואז, בזכרה את האנשים שהיו באותה חברה של אתמול, מצאה שאינה כל כך בטוחה בעצמה.  היא הרגישה עצמה כל כך נחותה לעומת כולם.  כאילו הם שייכים לגזע אחר.  איך שהוא, חשבה עליהם כעל אנשים שיש לאל-ידם לקנות פסנתרים ולנגן עליהם;  אנשים שדרו בבתים אשר שם אמבטיות.  כשהתחילו משוחחים על מוסיקה, היו מזכירים איזה דבר הנקרא "האלי" ובאותו "האלי" היו נעשים מאורעות הקרויים "ביתובן", "בארק" ועוד שמות משונים.  הם דברו פוליטיקה, והתוכחו הרבה על אדם אחד בשם "מארכס".  כן, הם היו מין בפני עצמם, אשר שֵמע  בית-מלוים היה לפי דעתה מוזר להם.  אילו ראו את ביתה, את חדר-המשכב שלה!  היא הסמיקה מתוך בושה.

אבל, למה תתבייש?  היא שרבבה שפתיה.  אילו ראו את בית לארי?  שלו לא היה שונה משלה;  הוא היה באותו רחוב, בכל אופן.  ומן הכבוד שנתנו השומעים לדבריו, הסיקה מסקנה, כי הוא עליון על כולם!

חוץ מזה, אם הוא אינו מרחיק אותה משום ביתה, למה תדאג על מה שאחרים עלולים לחשוב עליו?  היא כמעט קצפה על עצמה שהיא מעלה הרהורים כאלה בדעתה.

אמא אמרה בחום: – כן, נערה.  הייתי שמחה אילו מצאת מנוחה עם איש צעיר אשר כזה.  יש כל כך הרבה מינים גרועים מסתובבים בעולם בימים אלה. 

– המזל – דבר יפה הוא,  – אמרה סאלי.

האם הביטה עליה בהתענינות פתאומית.  – אני אומרת, סאל, – ענתה ואמרה, – נעבור את הרחוב אל מרת דשאיק.  מומחית היא להגיד מזלו של אדם. 

סאלי משכה בכתפיה.  – הוי, דבר כזה מטורף הוא, – ענתה בקול שאין עמו הוכחה.  היא הרגישה פחד-פתאום, חוסר-בטחון פתאומי, רגש מוקדם של רעה.  זה האושר הנוכחי, דבר יותר מדי עדין הוא לטפל בו.  אבל הסקרנות משכה אותה, גדלה וגברה עד שלא יכלה לעמוד בפני הנסיון.

– אין זה מטורף כלל, – אמרה האם: –אמא דשאיק מגידה עתידות לאמתן.  בואי, נעבור את הרחוב אל ביתה.  – היא יישרה את סינרה, והלכה אל הדלת הקדומה.  סאלי פקפקה לקוצו של רגע, אז הלכה אחריה.

 

כשמרת הארדקסל הרימה את ידה לדפוק על הדלת הקדומה של מרת דשאיק, הפסיקה סאלי את תנועתה:  היה אבק-רוָחה בקולה באמרה: – אין אור בבית, אמא.  מרת דשאיק יצאה לה.  הוי, בואי.  נשוב הביתה. 

מרת הארדקסל נערה עצמה ממנה.  אז הרימה אצבע לשפתיה: – הס!  היא בפנים!  – נשמעו הברות-קולה של מרת דשאיק בדברה מבפנים.  – יש לה "חוג" הלילה, נערה,– בארה מרת הארדקסל – על כן המאורות כבויים.  אם נדפוק, נפחיד את הרוחות, ומרת דשאיק מאד תהיה כעוסה.

יושבים מסביב לשולחן-במבוק קל, היו באותו חדר אפל-לגמרי, מרת-דשאיק הקטנה, מרת דורבל הצמוקה ומרת בול השמנה.  קצות-אצבעותיהן נחו על גבי דף-השולחן, רגליהן, מלבד אלה של מרת דשאיק, היו קבועות באיתן על הרצפה, ורגליה של מרת דשאיק נחו על כסא, וברכיה מועלות על-ידי כך כרוחב-אצבע מתחתית דף-השולחן.  והיה צורך בכך כדי שתהיה אפשרית השיחה עם הרוחות שהשיבו רק על ידי "הן" ו"לאו".  שתי דפיקות אמרו: "לאו";  שלוש דפיקות:"הן";  מרת דשאיק, שהיא "המתווכחת" אשר על ידה היו התשובות לשאלות באות, נתנה לברכיה לשמש "כוח מניע".

היא פנתה אל הרוחות ואמרה: – האם הרוחות כאן הלילה?  ענו שלוש בעד "הן", ושתים בעד "לאו".  – היא לא ראתה שום סתירה בעובדה שהרוחות תוכלנה להגיד בפועל, על ידי דפיקה כפולה: – "לאו".  אין אנו כאן הלילה.

ואולם הפעם נעו ברכיה שלוש פעמים, ושלוש פעמים רקעו כרעי השולחן על הרצפה.

בחוף אמרה מרת הארדקסל: – חבל שלא הקדמנו לבוא, היינו יכולות להשתתף בחוג. 

– האם יש למישהו, – שאלה מרת דשאיק בקול מסחרי,– האם יש למישהו שאלה לשאול את הרוחות?  – היא בטאה את המלה רוחות בדרך מיוחדת לה, בחשבה כי כן נאה לדבר אל הרוחות, שלהן יאה הנימוס.   הן אין אשה יכולה לדעת רוחו של מי היא המקשיבה.

– כן, – אמרה מרת דורבל.  – מרת נקל יש לה כרטיס מן המרוץ האירלנדי, והיא רוצה שאהיה שותפית לה.   שאלי את הרוחות אם כרטיס זה יהא מצליח בסוסו.

מכיון שקראה בעתון שהאפשרות לזכיון בכרטיס היא אחת ממיליונים, הסיקה מרת דשאיק מסקנה כי יש אך תשובה אחת.  השולחן דפק שתי פעמים.

– טוב;  אני מודה לך.  תחזיק-לה בכרטיסה הטפל.  אני איני רוצה בו.

– הסי, מרת דורבל, הסי, – נזפה בה מרת דשאיק: – אין הרוחות סובלים הרבה דבורים.  האם יש עוד שאלות? 

– שאלי אם דשק טוטל שם, – הציעה מרת בול.

מכיון שידעה שמרת בול טיהרה את דשק טוטל אך לפני שבוע, ובאם כן אין ספק היכן הוא נמצא, הדפיקה מרת דשאיק את השולחן שלוש פעמים.

– אָה, – אמרה מרת בול, – האם שם אתה, דשק בחור, שם?  – בחשכה לא יכלו חברותיה לראות את הניצוץ הליצני שבעיניה: – אם כן, שמע-נא לי.  כשטהרתי אותך מצאתי חצי-כתר בכיסך, ואני הייתי בדוחק גדול, ולקחתיו.  ידעתי שאתה לא תצטרך לזה במקום שאתה הולך שמה, ואני מספרת לך זאת, כדי שלא תחשוב כי גנבתיו.  איך אתה מוצא את המצב שם, דשק?  האם דומה הוא למקומותינו? 

שלוש דפיקות.

– הי בחור, – המשיכה מרת בול, וכמעט שלא יכלה להבליג על בת-צחוקה בהביטה על מרת דשאיק באפלה: – הי, בחור, יסלח לי אלהים, אבל זמן  רב ארך לך להסתלק.  זה שנים ושנים שהייתי מצפה לפטירתך בכל יום. 

– שאלי שאלות, מרת בול, – שסעה אותה מרת דשאיק.  אין הרוחות אוהבות שתהיי יותר מדי אינטימית אתן.

מרת דורבל, שהתענינותה ברוחות פגה לאחר שהיא למדה מה שרצתה לדעת, ראתה את מרת הארדקסל ואת סאלי בעד החלון.  היא אמרה: – מישהו אצל הדלת, מרת דשאיק.

– הנה! – אמרה מרת דשאיק בהעמידה פנים  של אי-רצון.  – הנה עשית זאת.  הלכו להן!  – היא קמה ונגשה אל הדלת.  – הוי, האת היא, מרת הארדקסל?  וגם סאלי אתך.  מעולם לא צפיתי לאורחים כאלה.  בואנה, בואנה.  אך חצי רגע.  אעשה אור בחדר האחורי.  יש שם אש, ויותר נוח שם.

סאלי ואמה נכנסו.  מרת הארדקסל סגרה את הדלת ואמרה: – שמענו כי יש לך "חוג", ועל כן חכינו עד שגמרת.  – היא הוסיפה, כשהגז בחדר השני הצליף וגלה פני המסובות:  מה שלומך, מרת בול?  שלומך, מרת דורבל? 

מרת דורבל התאוננה על שעולה.  מרת בול בקרצה עין על סאלי, אמרה: – אך באתי להמתיק את מוסר-כליותי.  מרת הארדקסל.  – ואל סאלי: – מה הביא אותך, נערה?  באת שיגידו לך את מזלך? –

– קלפים או עלי תה?  – צפצפה מרת דשאיק מן החדר הסמוך.  אז נשמע קול חלול של כדורון המתגלגל בתוך קומקום, כשמרת דשאיק הרימה את המכסה לראות אם יש שם מים אם אין.

– הקומקום ריק, נסתפק בקלפים.  הן תכנסנה-נא כולכן? 

סאלי ענתה, בתשובה למרת בול: – איני יודעת למה באתי, מרת בול, כי איני מאמינה בכך. 

– וכי מי מאמין?    צחקה מרת בול: – אך מעט לצון הוא, ואינו עולה בכלום.

– מכל מקום, – אמרה מרת דורבל, בהריקה את חטמה הרטוב בכוח על סינרה המלוכלך: – מכל מקום, הייתי קונה חלק בכרטיס, אילו אמרו הרוחות כי הסוס יזכה, לצון או לא-לצון.  הוי, הגעו בנפשכם אילו זכיתי בשלושים אלף במזומנים, הייתי קונה לעצמי פרוה, ו... –

– כן, – אמרה מרת בול מתוך רטינה, כי קשה היה עליה אפילו לדמות בנפשה את האפשרות הזאת: – כן, והייתי צריכה להשכיב ולטהר אותך כעבור חודש, שכורה עד למות.  פרותך על כולך! 

– הייתי מסתכנת עד כדי כך, – נשפה מרת דורבל: – לפחות הייתי טועמת טעם תענוג לשעה קלה. 

כולן נכנסו אל החדר האחורי, שם ישבה מרת דשאיק וסכסכה חבילת קלפים מלוכלכים.  – הפרידי ביניהם, – אמרה אל סאלי, – שלוש פעמים, יקירה! 

ובשעה שסאלי עשתה כדברה, זכרה מרת דשאיק כי אך חרס יעלה נד נרקי בנוגע לחבת סאלי, והיתה יותר אפשרות שלארי מית יצליח בכך, ולבסוף, לא דלגה על העובדה, שגם סם גרונדי יש לו עין לסאלי.  בקיצור, היא הגיעה לידי מסקנה שסאלי היא נושא מענין ופורה בשבילה לנסות עליה כח-נבואותיה.

בחצי-רצון הפכה סאלי את הקלפים, ונתגלו עשר יָעות, מלך היהלומים ובחור הלבבות.  אמה הביטה בהתענינות סקרנית, מרת דורבל הביטה בכובד ראש, מרת בול שפשפה את חטמה.

– שומו שמים!  – קראה מאת דשאיק, – הביטו נא על זה!  – היא הרימה את מלך-היהלומים.

– כסף!  הרבה, הרבה כסף! –

– בבנק – לגלגה מרת בול.

מרת דשאיק לא שמה לב אליה, הביטה על הכרטיס מתחת שהראה שנים יהלומים.  – ובשנים, – הוסיפה, ואל מרת הארדקסל: – אפשר שני שבועות, אפשר שני חדשים, ואפשר שתי שנים.  אבל יש כסף, וכסף לרוב.

מאת הארדקסל נאנחה: – אני באמת מקוה שיקום הדבר,– אמרה בחום.

– היית מטורפת אילו לא קוית כך, – רטנה מרת בול. 

מרת דשאיק נענעה בראשה.  היא הרימה את עשרת היעות, ונזכרה על ידו בנד נרקי.  היא עקמה פיה לצד אחד, ואמרה לסאלי:  אינני אוהבת את זה.  האם את מכירה איש גבוה שחרחר? 

סאלי עותה פניה.  השטות שבכל העסק הזה היתה לה לזרא.  היא נענעה ראשה לאות "לאו".  – חשבי בחזקה, נערה, – זרזה אותה אמה: – התאמצי וחשבי – היא הביטה אל בתה מתוך דאגה.

  אחד את מכירה איש שכזה ואחד אין את מכירה, – אמרה מרת דשאיק: – הקלפים אומרים שישנו אחד כזה.  הוא איננו איש בן-מינך.  על כן היי זהירה.  רעה כוונתו.

– גבוה או קצר, לבנבן או שחרחר, אחת היא אם אין להם כסף, – אמרה מרת בול, מלגלגת באי-כבוד.

– הן תשתקי, מרת בול, הן תשתקי, – מחתה מרת דשאיק בתלונה.

היא הרימה את הקלף האחרון, את בחיר הלבבות.  – הוי – אמרה בחשק, – הנהו! 

סאלי מצאה עצמה מתבוננת בפני אמה.  הבעת-פניה המרוכזות של זו היתה לה לגועל-נפש.  היא זכרה שעה כשגם היא היתה מתרשמת מדברים כאלה כמו אמה.  היא סלדה מפני הרעיון:  מה היה לארי חושב אילו ידע שהיא משתתפת בהבלים כאלה.  היא שנאה את עצמה, הסמיקה מתוך חום, כשעיניה נוצצות, הפתיעה את אמה ואת מרת דשאיק בפרצה פתאומית: – הה, אני מצטערת שבאתי.  כל זה מטורף, כל זה, ואני הולכת לי. 

– אבל – נשפה  מאת דשאיק בלכת הנערה – אבל... – הקלפים נפלו מידה – אבל, הראיתם מימיכם...? 

– הוי, צר לי על מה שעשתה, מרת דשאיק, – מלמלה מרת הארדקסל מתוך התנצלות; – נערה משונה תועת-דרך היא, סאל זו.  ובו ברגע שעמדת לספר לה משהו על אודותיו, גם כן! –

מרת דשאיק, פניה נפלו מתוך אכזבה.  ראתה זאת מרת דורבל ואמרה: – אל תשימי לב, מרת דשאיק.  את יכולה להגיד עתידותי שלי. 

מרת בול קמה ללכת;  היא עמדה אצל הדלת להתעטף במטפחתה, וכראותה את הגב הכפוף, הצמוק, מכוסה-המטפחת של מרת דורבל, אמרה: – אף אני יכולה להגיד לך עתיד שלך, הגם כי אינני נביאה.  את תמשיכי לקבל את פנסית הזקנה שלך ולבסוף תמותי.  אני אטהרך, והקהלה תקברך.  – היא נפטרה, מנענעת רגליה כברוזה, וצחקה לעצמה תוך כדי הילוכה.

מרת דשאיק שוב ערבבה הקלפים.

 

פרק ו

מסחר שפל

מרת נאטל, כדחפה רכב-תינוק שחוק לאורך רחוב-הצפון עמדה אצל דלת מספר 35.  השלט המלוכלך התלוי בחלון על חוט מלוכלך, אמר:

סוכן לחברת הבגדים

השומרוני הטוב

ולמטה, בכתב-ידה המוקשה של מרת נאטל:

               – עבוטים על פי קומיסיה, טובה לשכנים.

                                                                      שלכם, מרת נאטל –

היה סוד בשלושת הקוים תחת המלה טובה.  רמז בכך לאחד מעסקיה הבלתי-חוקיים וגדולי-הרוחים של מרת נאטל;  אף על פי שעסק זה היה נוהג בדרכים מקובלות, בדיוק, בדרכי ה"בנק אָוו אינגלנד" או כל בית-מלוים הגון.  מאין לה רשיון ממשלתי, הודיעו שלושת הקוים על הזדמנויות שיש לשכנים אצלה בענין זה.

נוהג בדרכים מקובלות.  נשך היה נלקח, ערבון היה נדרש – חתימת-יד ואם אפשר, איזה חפץ יותר ממשי.   השוָקים שהיא היתה בקיאה בהם ושעל פיהם באה לידי מסקנה אם כדאי לה להלוות את הדרוש, או פחות מזה, ואם אפשר לבטוח בלווה – זה שוק העבודה.  אם אשה היתה בעלת שם טוב ובעלה היה עובד והוא מן אותם האנשים המשלמים חובותיהם בנאמנות, היו המניות של אותו לווה על הצד היותר טוב, והיא היתה נותנת הלואה לזמן קצר, שבוע ימים על פי רוב.  אם לא כן, היתה מעבירה את בקשת הרוצה ללוות לידי זקן-העיר גרומפול, והוא, אם מצא את העסק כדאי לו, היה נותן לה קומיסיה בעד הצגת הלווה.  מאד היתה מרת נאטל  מתפלאה אילו אמרו לה כי תכסיסיה דומים לתכסיסי ה"בנק אוו אינגלנד".  לא היתה אלא אחת מבני פלשתים המרובים שאינם חסרי-שכל כשהם לעצמם, והם נותנים לפקידים להתגאות עליהם במומחיותם, בשעה שבאמת המומחיות המאיימת הזאת, עושה בתנאים יותר מרווחים ונוחים, רק מה שכל בשר-ודם היה עושה על דעת עצמו, אלא שהמומחים קוראים לזה שם יותר מסובך, וגורמים לכך שהבריות יחשבו שאי-אפשר לעולם בלעדיהם.

היא פתחה את הדלת ונכנסה אל המאורה המעופשת, בהניחה את הדלת פתוחה לרוחה, עד שריחות-הסרחון של הבית נדפו, כמים שאין להם סוף, במלוא-הרחוב.

היא גנחה, והריקה את תוכן צרורה על גבי השולחן, בהדפה את מפת-העתון ואת הכלים המלוכלכים לאחור, עד שנשארה לה כ"רגל מרובעת" פנויה.  אז בלתה רגעים אחדים בסדרה כרטיסי-הלואה שורות שורות ובשימה על כל כרטיס וכרטיס סכום-הכסף המגיע לו.  כגמרה, נראה קצה השולחן כמין משחק שחמט.

עוד גניחה, ומרת נאטל ישבה-לה על מנת לחכות.

והנה נשמעו פעמי-רגל מגששים, פעמי רגל של מישהו לובש נעלים או קרקים גדולות הרבה מכפי מדתו:  ולויה לכך, נשמעו הברות אדם מדבר לעצמו.  פעמי-הרגל עמדו אצל הדלת ונשמע קול: – האם בבית את, גברת? 

– האת היא, נאנסי? 

נאנסי נכנסה מתוך שפשוף רגלים.  נאנסי – היא מרת דורבל, המטפחת מעוטפת בהידוק מסביב לכתפיה הרזות, טפת-טל בקצה חטמה הדומה למקור: – הה, – גנחה כהביטה על מרת נאטל בעינים זולגות: – הנה את.  כמעט לא מצאתיך. 

– שבי, בחורה.  הרגישי עצמך כמו בביתך. 

מרת דורבל עשתה כדברה, ונאנחה.

– בהחלט לא, – פתחה ואמרה: – בהחלט לא ישנתי אף שמץ-שינה אמש.  שעול, שעול, שעול, ואין אויר לנשימה.  – כן, דרך מרת דורבל להגיד לחברתה כי לא ישנה רבע שעה מחמת השעול.  – מה לא הייתי נותנת בעד גמיעה אחת.  – אנחה ממושכת.  – כן, מרת נאקל (נאטל), אני שמחה ששמעת לעצתי.  ידעתי שלא תפסידי על ידי כך.  – היא העיפה עין על מרת נאטל אשר הביטה אליה בסימן שאלה.  היא נדה ראש ואמרה:  הדבר הרגיל –  .

מבלי תשובה, קמה מרת נאטל, שמה כסא אצל המזנון, פתחה את הדלת, עמדה על הכסא והושיטה ידיה למשהו על האצטבא העליונה.  אז נשמע קשקוש של זגוגית מתקשקשת בזגוגית;  ידה שבה ונראתה כשהיא אוחזת בצוארו של בקבוק-יי"ש.  ידה השניה פשפשה במזנון למצוא מספר כוסות קטנות.  היא ירדה בחפזה ומתוך גניחה.  מרת דורבל מביטה לבקבוק בפחד פן ישבר, התרתה בה שתזהר.

מאת נאטל לא יכלה לענות לה, הואיל והיא הוציאה את פקק הבקבוק בשניה, וכן אחזה בו עד שדומה כאילו היא מעשנת קצה מושלך של סיגרה;  אז הרימה כוס קטנה, כונה אותה ישר נגד עיניה, וערתה לתוכה טפות מועטות של המשקה החריף, כדרך שרוקח מטפטף טפין של איזה סם-רפואה אשר עם רבויו הוא עלול ליהפך לסם-מות.  היא הכניסה הפקק בחזרה, והעיפה מבט לעבר מרת דורבל שלקקה שפתיה בגנבה.    טפח מים רותחים?  – שאלה.  מרת דורבל הניעה ראשה לאות "הן"  והוציאה ארנקה מתחת מטפחתה.  – שלש אגורות, – אמרה מרת נאטל, והעסק נגמר. 

מרת נאטל הרימה את שלוש האגורות.

– ומה בדבר אותו כרטיס-מרוץ, האם כבר באת לידי החלטה? 

מרת דורבל הרימה הכוס לחטמה והריחה הרחה ממושכת.  עדיין לא טעמה ממנה.  המלכה ויקטוריה, מתוך מסגרת-תמונות קצוצה בעלת זגוגית שבורה, הביטה עליה מלמעלה, כענותה: – החלטתי שלא אטפל בזה...  אין ידי משגת... – מרת נאטל גנחה.   אז באה שתיקה.

השתיקה הנמשכת הופרעה על ידי קולות-גישה של יותר מזוג רגלים אחד;  נשמעו הברות של שיחה:  פעמי הרגלים עמדו מחוץ לדלת