_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

"הבריכה" – שירה של שלמות[1]

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

"הבריכה"[2] היא אבן הראשה בנזר-ביאליק, מרגליתא המזוקקת לזוך ומלוטשת לשלימות.

השירה הזאת – יציקתה לפי סדר מחושב מראש, אדריכלותה פשוטה וברורה, והיא מוכרזת על-ידי מלים מוקדמות, גם ילד יעמוד עליה:

א.  "אני יודע יער, וביער אני יודע ברכה צנועה אחת" – זו פתיחה המציגה לפנינו את העצם, ידובר בו.

ב.  תיאור הבריכה בכמה מעתותיה:

(1) "בבוקר"; (2) "ובליל ירח"; (3) "וביום הסערה"; (4) "בשחר".

ג.  הקשר האישי עם הבריכה ועם מסגרתה הטבעית: "ואני בימי נעורי" – "מבית לפרוכת של העלים" – "ובשבתי שם על-שפת הבריכה".

ד.  "שפת אלים חרישית יש" זו נעילה המשבצת את הבריכה במסגרתה הקוסמית.

כל חלק לא יחסר המזג ולא יגדשהו.  משל הסומא - כגון השמש, חודר עפאי יער, הנלכד בבריכה כשמשון בידי דלילה "ברשת-פז של-עצמו מקבל אסוריו בחיבה" – אינו נמשך אלא כדי הבהרתו כפי נמשלו.  וכך אגדת בת המלכה המכושפה העולה מתוך דממת ליל ירח – רמז וזכר לאגדות ממין זה, כמי שמעמיק להירהורה של הבריכה.  כל מצב טבע המתואר, בסוף ניתנת תגובת הבריכה לו, כי למענה הוא בא.

עצם צלצול המלים, במורגש ולא במורגש, מתלווה אל הנעשה כפי שעולים[3] הרבה רישי"ן ושרוקות בעת סערה, הרבה למ"דין בעת שלשונות רוחות-בוקר "מלקקות את חלב האדים הלבנונים".

כתיבת השירה בשורות לבנות (יאמבים נטולי-חרוז), שונות באורכן, בעלות הברה רפה בסוף.  פתאומיות ואפתעה בגילוי הסערה, מבוטאות על-ידי קריאות קטועות, ויש על-ידי שורה בת מילה אחת.

       ופתאם – זיק! ברק-נור! היער חור,

       העולם הבהב,

       הך-הך! התפוצץ רעם, זע היער –

       וירתח!

אם כי מחשבת-הבריכה בליל-ירח היא על בת-מלכה, שבויית-יער, הנודעת מאגדות-הגויים, המלים העבריות כשהן לעצמן מריחות – בבושם דק-דק, רחוק מן הרחוק – משיר-השירים ומדרש-גאולה; "עד יבוא בן-המלך, דודה גואלה, וגאלה..."

הפשטות התינוקית של פסוק-הפתיחה מזמינה את הקורא, מפתתהו, עד שהוא נתון בחרמי-הזהב, ברקמות המלאות של כסף-ותכלת מיטלטל בשאון-הסופה, מתעטף באדי-שחר תחת עננים ושיאי-מרום, מפקיר עצמו למטרות צל ואור ושרף וצליל-ציפור מתגעגע וכלה עם נפש-הילד כורע כפוף, מכושף כמו נרקיס, מעל הבריכה; אך שלא כמו נרקיס, אין הוא רואה את צלם-עצמו כלל; רואה הוא את חזון-המשורר.

*               *               *

חזון אינו דבר הנלמד.  מי שיבוא לחקות את חזון-ביאליק, ללוות משהו מעולמו הפנימי, יימצא מזייף.  טכניקה, אפשר ללמוד אותה, לפתח אותה.  הסדרנות הטובה, בה נערכת השירה הזאת, ההתאפקות והקצב של סעיפיה, הצריפה, הגיבוש והשיכלול של כל שורה ושורה – – לא מועמדי-שירה בלבד יכולים ללמוד וללמוד מאלה, אלא גם רכי-מדינה, שיהיו עושים מעשיהם בסדר וקצב מחושבים מראש, מבוצעים בתכלית, ולא פוסעים מנס אל נס.  גם לשון-"הבריכה", גופי-תורה תלויים בה - ראה הרכבי סומך ונסמך שבה – ומי שאין לו מורה לכפות עליו את לימוד "הבריכה" בעל-פה, יקבל עליו ביזמתו שלו לעשות כן.

ישנם דברים שאינם לא חזון ולא מכניקה, אלא מעין חיוך-של-חן, זיו-של-חסד, המופיע מאליו ללא-היקרא.  אחד משכאלה אני מרגיש בתיאור-הבוקר במקום שנאמר:

       הבריכה בשעה זו, אם תזכה ואם לא-תזכה

       בקרן אחת זהב מגבוה –

וואריאציה לכך לאור-הירח:

       הבריכה בשעה זו, אם תזכה ואם לא תזכה

       בקרן כסף קלושה מגבוה –

זוהי מעין גלישה גראציוזית, שכיוצא בה אתה מוצא לפעמים בניגוני שוברט.  דווקא מגע כזה, שאין בו לא מן החזון היסודי ולא מן החישוב והמניין, עשוי לעורר קנאה אצל משוררים אחרים.

*               *               *

האם יש פגימה בשירה שלימה זו?  הראוי הוא ביאליק שנדקדק עמו כחוט-השערה ויותר מזה.

מהשקפות פילוסופיות יש ב"הבריכה" שתיים, ואין לריב אתן, כי הן חלק מחזון-המשורר ומתוכניתו.

יש בשירה זו "פלירט" רציני-למחצה עם סוליפסיזם.  על האלון, חסין-היער, שהבריכה ראי לו, נאמר:

       ומי יודע, אולי חולמה היא בסתר,

       כי-לא-רק-צלמו עם יונקתו בה –

       אך כלו גדל הוא בתוכה.

ואין צורך להזכיר שאר חמודות שהבריכה סוברת בהן שאפשר הן גנוזות רק בחובה.

חתימת השיר היא הימנון פאנתיאי:

אלוהים מתגלה לבחירי-לבו בלשון המראות, "לשון-חשאים, לא קו ולא הברה לה, אך גווני-גוונים".

נגרר המשורר אחר "אין אומר ואין דברים, בלי נשמע קולם".  כמובן, "לא קול" ו"אין אומר" כוונתם שאין שם דיבור הדומה ללשון בני-אדם.  הן גם בעל התהלים יודע: "מקולות מים רבים אדיר במרום ה'".  וביאליק הלא זה אך סיפר על סערה ו"רעש, רעש, רעש".  אף-על-פי-כן, כדי שלא תהיה סתירה בכתובים אפילו למראית עין, מנמך המשורר את קול-הים (ברשימת הדברים שבהם אלוהי-הטבע, יוצר-אמן, גולם את הגיגי-לבו) כך: "בזעף ים, במשובת גליו ובשחוקם".  לעומת זה הוא מגדיל קולם של גוונים רעשניים: "וברעש אורים, נחמת ים-שלהבות, של זריחות שמש ושקיעותיו –".

זו הדגשת חוש-הראייה על חשבון שאר החושים היינו מניחים אותה כערמה טכנית קטנה, הבאה להצדיק את הביטוי "לשון-חשאים".  אך הנה הסיום, שהבריכה עצמה סחה באותה "לשון-הלשונות", – "כאילו היא בת-עין פקוחה של שר-היער גדל-הרזים וארך-השרעפים".

בריכה זו, כולה עין.  בכול היא צופיה והכול צפוי בה. האם היא עושה משהו חוץ מהסתכל בכול ושקף את הכול?  כביכול, כאילו היתה מין מונאדה לייבניצית, שאין לה חלונות להשפיע על אחרים או לקבל מהם השפעות, וכל עצמותה – ראי לשקף תבל כמידת יכולתה!  היכן צמחי-בר ואווזים וצפרדעים, שהיא מכלכלתם?  היכן עיינות הנכנסות לתוכה, ופלגים היוצאים ממנה – כל המשא-ומתן החיוני שלה עם העולם המקיף אותה?

שאלה כיוצא בזו אפשר לשאול גם על הגיבור של "יהי חלקי עמכם".  זה הטיפוס האידיאלי, שאין לו תפקיד אלא שיהיה ער וקשוב וחרד לקראת כל רחש יופי ונדנוד תפארת.

זה לימוד-ההחרש וחדל-הקול, אם אין לו ירושה מוכנה מבית-אבא שלו, וודאי הוא מתפרנס מאיזו אומנות שהיא.  נניח שהוא כורם – מלאכה המתאימה לצניעותו ושתקנותו.  בא איזה אחאב ורוצה לחטוף ממנו את כרמו – לא מתוך רצח ממש, אלא סתם מתוך שפיכות-דמים.  האם ישתוק זה אוגר-התפארת?  ואם יצא להילחם, שמא יהגה: "לא נחלה שלי בלבד גזלו אחאב ואיזבל וכל בני-מינם, אלא הרבה נחלות של כורמים ואיכרים, ועלי להתאחד עם כל העושקים למען מגר את שלטון-האחאבים!"  הרי אז היה נכנס למערכות לוחמים וחוזים, ושוב לא היה פוקד בבת-שחוק אחת – "...כצדקות כחטאים גם יחד".  הוא היה נעשה צד, והיה מתחיל חוקר לטבעה של חכמת "כלכול ודרדע" (דומה, אלו השמות הפרטיים מרמזים על כלכלה ומדע; דרדע – דור-דעה).  אף היה מוצא ענין בשירי "הימן וידותון", משוררי-הציבור המתנים אנקת דלים ונקמתם.  מתוך כך, היה יוצא מבחינת-האלם שלו, ומשתל עם לשי עתידות-עם.  חייכם, מרעיפת אמונה וטוהר שלו, לא היה נגרע אז כלום!  אדרבה, היא היתה מגבירה חיל.

*               *               *

עד שלא עירערתי על ביאליק, כבר עמד ביאליק ועירער על עצמו.  היכן? ב"הלכה ואגדה".  באותה  מסה, המשורר מראה כיצד ערכים איסתיטיים נובעים מתוך שיקולים מוסריים.  להאחד החרב היא קישוט, לאחר היא גנאי.  זה זוכר פסוק, בו החרב נקראת "הודך והדרך", זה זוכר פסוק "וכתתו".  האגדה – מאוויים וערגונות וחלומות – דינה ומטרתה: שתתגבש להלכה, למטבעות מוצקות של אורחי-חיים.  וכן ההיפך, מתוך איסורים והיתרים, דפוסי-דינים קפדניים, נולדות דמויות אגדיות, קמה ספירת-תפארתו של עם.  והמשורר משווה לנגדנו כדוגמה את חכמי-התלמוד, שלא הסתפקו בגעגועים על צדק ויושר וחזרת כבוד-האדם, אלא עמלו להמליכם בהליכות יום-יום.  הוא נוהם: "בואו והעמידו עלינו מצוות!".  ומחאה עזה בפיו נגד חיבה וחלום שאין עמהם חובה והגשמה.  לא שנטעה בדבריו להבינם על דרך שיבה אל ה"שולחן ערוך" – הן גם זו תהיה בריחה "רומנטית" מחובות-הדור – אלא שיהיה בנו העוז לבנות חוקה ו"שולחן ערוך" לצרכי אומה מתחדשת בתקופת-עולם חדשה.

*               *               *

מי שפירש את השירה הזאת כאלגוריה: שהבריכה היא האגדה העברית, או השירה העברית בכללותה, אשר זמנים שונים בהיסטוריה – ימי שמש, ימי חזיון-קבלה וציפיית-גואל, ימי סופה ואסון, וימי תקוות-שחר – משתקפים בה – – מי שכך פירש לא טעה.  ביאליק שהיה שטוף במדרשים, וודאי ראה מייד את אפשרויות-הדרוש שבפסוקי-השירה שלו, ואפשר גם נתכוון להן.  אך כל זה, בסתר!  בגלוי – אף לא מלה על כך.  השיר, לתומו, מספר על עצם אחד בטבע, שהמשורר היה חוסה ועורג והומה אצלו בימי נעוריו.  אך לא נרחק מן הפשט אם נראה את הבריכה כבבואה לנשמת המשורר על חליפותיה.

*               *               *

נירגע.  אותה בריכה שבטבע, לא דגי-זהב בלבד דגו בה.  היו בה גם דגים ממינים אחרים, ושרצים שונים, ורמשים האצים הנה והנה על פניה במגלשיים זעירים שלהם.  ופירנסוה מעינות ואמות-מים.  גם יצוא יצאה בדמות נחלים להשקות שדמות, ולסובב גלגל-טחנה, ולהצמיח אחו לבהמה, לנפול לתוך הנהר ולהתמזג עם הים.

מה היא כך, אף נשמת-המשורר כך – ואף שירת-המשורר כך, ובכללה גם זו "הבריכה": החייתה לשון והחייתה עם, ואם אתם רואים בריכת-מים, נותנת בחזרה צוק בנגב או הר בגולן, בתה של הבריכה הביאליקאית היא.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] פורסם בעיתון "על המשמר", 18 יולי 1952.

[2] הפואמה "הברכה" של ביאליק מצויה כאן: http://benyehuda.org/bialik/habrecha.html [הפניה מטעם פרויקט בן-יהודה]

[3] המלה לא ברורה במקור המודפס [הערת פב"י]