_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בן הדרום

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

הבחור'ל הופיע פתאום בחוג היהודי הבעל-ביתי בעיר קאייהוגא על שפת אגם-אירי, כולו מחמדים: פּנים אציליים, גלויים; שחרחר – ועיניו כחלחלות; וריסי-עיניו ארוכות-ארוכות.  ידיעותיו אנציקלופּדיות, ובפיו אוצר-מלים אנגלי עצום ומדהים את השומעים: מילון ובסטר הגדול נבלע בו, ושלא כתופשי לשון גבוהה, הוא משתמש במלים בנות שבע-שמונה הברות בדרך נכונה, מנגן בהן ניגוני-שיחה בפסיכולוגיה, ואנתרופּולוגיה, ותולדות הספרות, זורק אניקדוטות בפזרנות.

מהיכן הוא ?

מקארולינה הדרומית.  שם סיים אוניברסיטה, ולמרות היותו סך-הכל בן עשרים ושתים שנה, הרבה תארי חכמה לו.

אנחנו הצפוניים, כשמענו כי מן הדרום הוא, מעקמים את פּנינו.  הדרום – הרי זו אדמה ארורה, מעון לשנאת גזעים, פורה מעשי-לינץ' לכושים.

הסיפּור תמיד אחד הוא.

מתהלכת לה נערה היסטרית – איזו ג'יין או וירג'יניה – בסימטא עם צללי ערב.  היא מתגעגעת על משהו, ואינה יודעת על מה. לובשים געגועיה צורה של פּחדים סתומים. פּתאום עובר עליה כושי.  נדמה לה כי הכושי מגלגל לה בעיניו הגדולות והלבנות.  היא מרימה קול-צעקה.  מופיעים אזרחים לבנים אחדים.  הכושי בורח.  מתפּשטת השמועה, כי הוא התקיף נערה לבנה, כי הוא אינס אותה, כי הוא חפץ להרגה.  בא שריף עם כלביו האמיצים אשר לא פחות מן האזרחים המכובדים הם שואפים דם-שחורים; אלה מריחים ומריחים עד שהם מוצאים את מקום-מחבואו של הכושי בשיחים.  ישדל אותו השריף, יבטיחהו כי אם זכאי הוא – ישוחרר, ואם אשם הוא – ייענש רק כפי אשמתו.  החוק ישמור עליו, ומוטב שיפּול בידי החוק, מאשר בידי ההמון.  הוא נכנע, ובחצות הלילה משתער המון רב על בית-האסורים, מוציאו בכוח-יד, תולה אותו על עץ ועושה גופו ככברה בכדורים, או שורף אותו חיים.

הבחור'ל שלנו מגן על אדמת-מולדתו בזו הלשון: "מה אתם הצפוניים מבינים בדרכי הכושים?  אומה נפלאה היא, נושמת כישוף ומסתורין, מחבּבת אבטיחים אדומים וגוועת על נשים לבנות.  ואימתי כושי נפלא ביותר?  כשהוא מיטגן על האש – צלי אָדם חי!  הוי, הריח הניחוח אשר לבשר-כושי נשרף!  מה מור, שושנים ואהלות, לעומת ריח זה?  הוי , דם כושי תוסס, רותח, מבעבּע, איך הוא משחיר, מהבּיל, מצטמק ומעלה צחנה עריבה על גחלים בוערות!  הוי, פּרח-אש אדום העוטף לב-כושי מפרפּר, מטפּס על פּניו, נוטל ריסי-עיניו, רץ בשבילים קטנים, צהובים, בשערותיו המקורזלות!  לא! אתם הצפוניים אינכם יודעים תענוג מהו".

אחד-המסובים, איש בא-בימים ורציני, פּונה אל הדובר: "הן אבותיך נוסו באש כזאת על אדמת ספרד, ובפולין ובאוקראינה, ועדיין הם מועדים לדעת אותה.  ואיך יהודי יכול להתלוצץ על כך?"

הבחור'ל מביט משתאה: "אני יהודי?  במה אני יהודי?  בזה שאבותי קיימו איזו צירימוניה בארבארית בבשרי בהיותי תינוק?  בבקשה מכם, אל תכניסוני אל אגודות אשר ידי לא חתמה כי אני רוצה להיות חבר להן.  בן כדור-הארץ אנכי, ומה לי ולגדרת-דת, ולכלוב לאומיות? מנו את כל האנשים שבאמת מוח בקדקדם – ניוטון, וקפּלר, וקאנט ומארכס – ותמצאו, כי בני-אדם אוניברסאליים הם, פּועלים בשביל כל האנושיות, ולא פּאַטריוטים צרים!".

– "והן מתגאה אתה שבן-דרום אתה?" – שאלתי אנוכי.

"זה רק מקרה הוא.  אילו גידלוני אבותי בסין,  הייתי נעשה בן-סין, והייתי מגיע לידי חולשות-רגש כלפּי מאכלים סיניים – עכבּרים קטנים טבולים בחומץ ומפולפּלים פירורי-שום עם כנפי ארבּה, – ומנהגים סיניים.  למה תחשבו, כי חולשת-מצער זו, נטיה תמימה שיש בי להריח קטורת משוקי-כושי נחרכים, פּוגמת היא באנושיותי הקוסמופּוליטית?"

– "הלא כל חריפותך, נצנוצי לשונך, ואף הקוסמופּוליטיות שלך, כולם מעידים שהפּסיכולוגיה שלך יהודית היא" – אמר רופא אחד שבחבורה.

– "הואי!" – תפס לשון רחוב, כלומר: כחש ושטות! – "אין פּסיכולוגיה לאומית. וכי לא נתערבבו העמים אלף פּעמים?  לא כל היהודים הושיטו את הפּיקה שבגרגרתם לסייף.  מהם לקקו את הצלב, נעשו בישופים ובאו אל חדרי המשכב של נסיכות, ולא כל היהודיות כשרות היו עד שלא נגע בהן אביר עם פּוזמקאות-אַרגמן או הוסאר בעל כובע גבוה.  על כן, כל הנותן סימנים בלאומים והשואף שאיפה לאומית – הואי הוא והואי דבריו!".

– "יש לי דיבורים קצת ארוכים" – אָמרתי לו – "ואם ירשו לי המסובים לשזור אותם עד הסוף, אפתח בהם".

– "רשות הדיבור לך", – אמר הבחור'ל בשם כל המסובים.

– "בדבריך" – אמרתי – "יש התכחשות לקיום רוחני שמעל הפּרטים.  והלא, אפילו מארכסיסטים גמורים מדברים על הכרת-מעמד, רוח-מעמד.   בידעם אשר אם אין רוח אחת לכל הפּועלים, פּור יתפּוררו לרסיסים.  ישנה רוח עברית המתקיימת כמו אוירה ממעל לפרטים, היא מותנית מהם והיא גם מתנה אותם, ואין נפקא מינה מה יחוסם הגזעי.  יש שהרוח העברית תמשוך לתוך ספירת השפּעתה גם אחת רות המואביה.  הרוח הזאת מתפּתחת וזורמת דרך הזמנים, ואין היא רוצה לגווע.  אני מתענין בלבוש אחד של רוח זו: השירה העברית.  הנה אני רואה את השתלשלותה האורגאנית מימים קדומים ועד היום הזה.  האם אומר: 'די! כאן יינתק החוט!'?  הן על תרנגול אשר כרבלתו גאה, כנפיו מאדמות, ונוצות-זנבו שחורות וירוקות, אני חומל שלא יישחט ולא תיפּסק קריאת-זהבו, – ועל השירה העברית אגזור כליה?

"אשתמש בתרנגול זה לדוגמא אחרת.  השתתפותי בגורל התרנגול אינה הופכת אותי לתרנגול, אם כי הרבה ממה שיש בו, יש בי.  ואף הוא, אילו ניתנה לו ברירה ללבוש ראשי וזרועותי, היה אומר: נאה לי כרבלתי וחביבות עלי כנפי.  שיתוף-גורל, הבנה הדדית, אין פּירושם ביטול עצמיות, טשטוש המראה והלשון של הפּרט.  הוא הדין בעמים.  הן כוס קפה זו בלבד מכחישה את ההתבדלות הלאומית.  הקפה – מבראזיל, הסוכר – מפּורטו ריקו, כף-הכסף יצוקה בטיפאני, ניו-יורק, ומוצא הכסף ממכסיקו.  השימוש לכל העולם הוא, ואולם בציר גרעיני-הקפה, קטיף קני-הסוכר, כריית הכסף ויציקת הכף – לעמם ולאדמתם הם.

"אין דבר יותר מכליל מן המכונה.  אותה הרכבת רצה מניו-יורק ועד קאליפורניה, ואותה חברת 'השרשרת' פּותחת חנויות מכולת עם אותן הקופסאות והצלוחיות מאטמפּא ועד וויניפּג.  האם תאמר, כי תהיה גם שירה אחת מכונאית לאיש דר באנגליה החדשה הקרה, בפלורידה אהובת השמש, בהררי מונטאנה המתגלגלים?  הופעה בריאה ומשמחת היא שמתחילים לצאת לאור קובצים: 'שירי ניו-מכסיקו', 'שירי ניוואדה',  'משוררי קארולינה הדרומית', 'שירה מערבית-צפונית'. יפים לשירה שרשים ארציים, שמים מיוחדים, פּרחים ופירות מקומיים שהיא מזווגת להם, נדנודי-ים או נפתולי-נהר שהיא לווה מהם את הריטמוס שלה, דרכי חיים מיוחדים הקובעים נשימתה.

"אדם-גולם מבטא עצמיותו ברדיפת רהיטים ותכשיטים, שלא ידיו עשאום: בשטח אשר בו הנאותיו תלויות הרבה פעמים בנגיחת אחרים, בדריסת הזולת.  אדם מפותח מבטא עצמיותו במדע ואמנות: מקום אשר בו הנאתו שלו לעולם היא גם הנאת אחרים, כי שם כל איש מתעשר בהישגי חברו.  שבט נאור, עם נאור, אף הוא יחיה בשותפות ואַחוה עם כל רעיו בשדה הפּרנסה והכלכלה, ואולם רשות לו לשבת בדד בשביל לחקוק מקוריותו ועצמיותו בשירה, בזמרה, בחיפּושים מיטאפיסיים".

הבחור'ל לא ענה, כי אם התחיל נוהם ממזמורי התפלה העגומים של הכושים במדינתו, אשר לב כולנו פתוח לקראתם.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה