_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי, הָרוֹדֶה בַּשִּׁירָה

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

שאול טשרניחובסקי, שירים: כרך א', שירים ובלדות; כרך ב', פואימות ואידיליות.  955 עמודים.  מהדורה מתוקנת.  הוצאת "דביר", תל-אביב, תשכ"ו.

 

מאמר ראשון: חיטובים

אישהו בין הנפשות הדראמתיוֹת ב"תלמוד"-השירים של רוֹבּרט בראוּנינג, מוצג אחד איוואן, כפרי בנאוֹת יערות-רוסיה, אשר כלי-מלאכתו האחד הוא הגרזן.  בזה גרזנו הוא מפיל עץ-אלון וקוצץ אותו לגזרי-הסקה; בזה גרזנו הוא מחלק לחמו השחור לפרוסות, וחותך בצלים מטבעות-מטבעות לליפּוּט הפת; ובו בגרזן גופו הוא מפסל מאדונה לבית-הכנסייה, מחטב תבליטי-עץ, מאייר פסוקי-קודש, לקישוט ביקתתו, ומעצב מלאכים קטנים וליצנים קטנים, אף פסלי-עץ זעירים של חיות ובהמות – צעצועים לילדיו וילדי-שכנים.

נודעה מלאכת-העץ של איוואן לתהילה בכפרו ובכפרים הסמוכים, והתחילו אנשים באים להזמין אצלו פסלי "קדושים" ואיקונין-שבקדושה לבתי-כנסייה ולצורכי-בית.  הרגישו הללו כי חיטוביו ופיסוליו, עם שהם מחוספסים קמעא, מגושמים כלשהו, הרי משום תמימותם ורעננותם (בכמה מהם, יש והיו פניני-שרף מבצבצים מבשרו של העץ העשוי), חביבים הם מתשמישי-קדושה חלקים ומלוטשים, תוצרת-עיר, שאפשר לקנותם מרוכל עובר או מעל דוכן שביריד באחת-העיירות.

יהיו לנו מעשי-גרזנו של ההוא איוואן משל רחוק – בבחינת "כאילו" ו"כדומה לדומה", אך נכון ביסודו – לגבי מלאכתו של שאוּל במשוררים, איתן מגוּדל-טבע אשר שלח פארותיו אל רחבי התרבות העולמית.

שאף שאול טשרניחובסקי אל התבניות הקלאסיות של השירה האירופית, אל התנגנויות המשקלים המקובלים, אל נעימוֹת צלילים חוזרים והיגויים שקוֹלם כמשמעותם, ובכלל אל חלקת-לשון, משוכללת בתכלית.

השלמויות הללו לא ניתנו לו מלוא-מבוקשו.  תחת אלה ניתן לו משהו טוב מהם פי-כמה: המאבק על הצורה, ההתגוששות עם הלשון שתיכנע לחפצו, מבלי שיוותר הוא, בשל סגולותיה התורשתיוֹת, על וריד או שריר שבמחשבתו האורגאנית.  על כן שורותיו השקולות מתבּרדות בהברה יתירה והברה חסרה; עתים נדחס בהן רעיון או מראה, עודף על מה שהן מזומנות לקבל, ועתים הן נראות קטופות על קצותן, כאילו לא הספיקה מסגרתן לכלול את-כל שהוכן לאמירה בהן, והוטל על המרומז לצאת ידי חובת המוגד.  גם מנגינותיו המושלמות ביותר (ויש מהן, כגון "ואת שמך אני אשא", "שושנת-פלאים", המתקרבות אל הליריקה הצרופה של היינריך היינה), מורגשת בהן בהצנע זו היאבקותו עם בת-השיר העברית הסרבנית.

והיא שיוהבת לשירתו רעננות-עד, עוצר (צ' סגולה) כוח קמאי.  אם בעץ הוא מפסל, הרי סיקוסי-העץ ואַדווֹת גידולו הטבעי משתמרים במלאכתו המוגמרת להאדירה; אם באבן הוא מחטב, הרי עורקים וגבישי-נציץ שבאבן הגולמית מגוונים פסליו ולוחותיו.  אכן, כמו באֵילו מעשי-פיסול של רודין, בוקעים חיטובי-השיר של טשרניחובסקי מלב החומר הדומם עצמו, כאילו זה-אך נקראו לחיים.

 

בת-צחוק

אמרתי דבר על חומרת מלאכת-השיר של טשרניחובסקי.  אומר דבר על קלילותה במקום שהיא קלה.

שובבות עליזה אופפת את המזמור "לנכן".  ילד היה, ותהי לו מוּסר-אמו: "אַל תישבע, בני, ואַל תאוֹר".  החליט הילד בלבו, כי לעולם לא יעלה קללה ושבועה על פיו.  עברו ימים, והילד – עלם צעיר, לומד בכרך גדול.  שמע שבועות-שקר, ולאוו דווקא מריקים ופוחזים, כי אם ממטיפי-חכמה וכוהני-קודש, ויבוז להם; הוא לא יעשה כן.  אבל הנה קסמוּ לו יעלות-חן, ולימד פיו לשקר גם-שקר.  נשבע להן נאמנות-עולם, והוא רק לנשיקת-רגע כוונתו.

ועדיין נזהר מקללה, אפילו שכשפגעו בו שונאי-יהודים אשר העלו את חמתו.  קשר היכּרוּת עם לנכן אחת, חמודה עובדת בבית-מלאכה לתפירה, והיא כולה תלונות על "המכשפה" בעלת בית-המלאכה, ומדי היפגשם היא מוסרת לו על התעלולים האחרונים של אותה מרשעת: "את מי חרפה, ואת מי צבטה, לחיי מי בחמתה מרטה", וחוזרת לפניו על הקללות והמאֵרות שהנערות האומללות מריקות על ראשה שלא בפניה.  ומבקשת היא את ידידה שיצטרף גם הוא לקללותיהן.  נטש תורת-אמו, "... ואני מקלל ברצון, ופי מלא, מלא אַלה...  קללה-קללה שכרה בצדה - נשיקה חמה במזומנים".  – להמשך-מעשה, הביטו בשיר.

בת-צחוק של חן נסוכה על "את מי אוהב" – זו חידה, ורעיו פותרים לו: "בת האופה!" אך טעות בידם.  הוא סטודנט רעב –

"וחנות הנערה-אוֹר לה שפתיים ומגרעות, מלאים עוגות, לחם-חוֹרי, כּכּרות-חלה ופרפראות, וממתקים ומגדנות", והוא מונה והולך כל המגדים שישנם שם על אצטבאות תחת זגוגית, ו"בצלוחיות ובקערות, בסלסילות, בצנצנות המבריקות באור-יקרות" – הכול בחריזת טרוֹכאים; "והלביבות החביבות חמות, רכות ומרהיבות, וכמו אחת מהמונן גם הנאווה שם תתלונן.  זריזה היא, ולכל הקונות תאיר פנים ומגשת, ומליטה בגליונות את העוגה הנדרשת".

האם תמצאו בו דופי, שעם-כל היותו רגיש לגבי עין-הוורד אשר ללחיי-הנערה והגומה שבלחיה האחת ושאר חמודותיה, לא היא העיקר אצלו.  מתוודה הוא: "ואולם לבי למעדנים, ולאכול אותם אני תאב.  לוּ לי אלה!  – לבי דואב".

 

ריח עשב וציץ

באלאדה מורחבת, מחוטבת להפליא, היא "הימשן", יסודה בכרוניקה ווֹהלינית עתיקה.  נפתחת הבאלאדה במשל כפול: כשהעיט כבד-הכנפיים יורד על גי-הערבה, בני-תחמס קטנים עוזבים את סעודתם, פגר-תאוֹ, ומתחבאים בסלעים; נמר, שהניח את טרפו, וזאבים נקהלו על השלל – אך חזר הנמר לגמור ארוחתו, הזאבים נסים על נפשם בעודם רעבים.  כעיט הזה וכנמר, התנפל ולאדימיר הרוסי על הפוֹלוֹבצים (אלו ישמעאלים יושבי ערבות-אוקראינה) להדיקם.

אוֹטרוֹק וסירטשאן, שני אחים, ראשי שבטי-פולובצים, נמלטו, זה מזרחה אל-עבר ההרים, וזה מערבה אל-עבר הדוֹן, שם חי ביערות ועל-נהר.

האיר מזלו של אוטורק, כי בארץ-אבחזיה עלה לשררה, וחי כאחד ממלכי-המזרח: ארמון, ופילגשים נאות, ויין וצייד.

שמע סירטשאן כי ולאדימיר מת, וחזר השלום לארץ, וינהג את גמליו וצאנו בחזרה אל מולדתו בערבה; פקד קברי-אבותיו וערך משתאות לזכרם בקהל-עם.  וסירטשאן שיגר שלוחים אל אחיו, שיחזור גם הוא הביתה, כי סר פחד-ולאדימיר.  השלוחים חזרו והודיעו: אוטרוק נהנה מן הציד בהרים, ומיינות-אבחזיה ונשיה היפות, ועל מטת-השן שלו שכח את ארצו.

קרא סירטשאן למשורר המהולל, אוֹר, ויצו עליו: לך הגד לאחי כי הגיעה עת-שובו, ואם ימאן ויאמר, "טוב לי פה", תזמר באזניו משירי-ארצנו.  ואם יוסיף וימאן – זרוק בפניו צרור-עשב זה, ימשן הוא, וחזרת.

מצא אור המשורר את אוטרוק בארמונו תוך כדי משתה גדול.  מסר המשורר למולך באבחזיה: "כה אמר אחיך: השבעתי את אחי, שוב לארצך, באה העת, וגם ולאדימיר הנסיך כבר מת".  ענה אוטרוק.  "ידעתי".

לקח אור את הכינור ושר את שיר-הפולובצים ששרו על מדורה ודוד, אחרי שובם עם ביזה מהכות ברוסים, שיר של רון-חצים וקול-סוסים.  אוטרוק לא הביט אל-עברו כלל.

אז ישיר אור מנגינת געגועים ומכאוב, אשר יפות-הערבה היו שרות עם ערב,  כשברבורים משכשכים בנהר... אוטרוק הרים כוסו.  הוסיף אור ושר מנגינת-רחמים, זמרת אמהות בערבה לילדיהן בעת התהולל בלילה סופת-ערבה ביללת-אימים...  אוטרוק הפנה פניו אל אור.  אך בו ברגע פתחה יפהפיה בריקוד של גינדור וכיסופי-תאווה.

שאל אוטרוק: "עשית שליחותך" – "עשיתי!" ענה אור, ארז את כינורו, והוציא צרור-עשב, את צרור-הימשן, וזרק אותו בפני אוטרוק.

אין הבאלאדה מספרת איך הגיב אוטרוק בשעת-מעשה לאותו העשב שחבט בפניו.  אך למרחת אנו מוצאים אותו הולך בעקבות המשורר:

 

אֲפֹרִים מֶרְחַקִים... הַיוֹם אַךְ זֶה אוֹר...

            וּפַרְסוֹת הַסוּסִים נִזְהַרוֹת...

אוֹטְרוֹק בָּא וּבְכַפּוֹ הַעֵשֶׂב בָּצְרוֹר,

מֵרִיחַ וְחוֹזֵר מֵרִיחַ – בַּדְּרוֹר,

            וּדְמָעוֹת עַל לֶחְיוֹ נִגָּרוֹת.

 

"בדרור" – תרתי משמע: המרחב החופשי של הערבה, והרווחה שבנשמה אחרי השתחררה מכבלי ההנאות המדומות ושובה אל עצמה ואל בית-מולדתה.  מה שלא עשו הפצרות-האח ומנגינות מקדם שבפי ריעים ואֵם, עשה ריחו של עשב מעשבי-המולדת...

כשהיה טשרניחובסקי בנכר, על מה בכתה נפשו?  על-כי בעת פרוח הכלנית "אכוּלת האש, מטיפה דמיה במלוא כל הארץ (והיא היתה סביב על כל גבע, גיא)", לא מצאה ידה של אהובה לקטוף פטור-פרח אחד לתתו במעטפה ולשלחו אליו...  ובעת התפשט ריח-פריחתו של תפוח-הזהב, לא נמצא איש "מאלה שחלמו אתי החלום, וקטף בשבילי, הרחוק כי רש" – ניצן אחד לשלוח אליו באשר הוא.  ו"בהקטר קטורתו" הזית, "לא נמצאה יד טובה – יד אחים לשיר – בכל ארץ-השמש ותחת שמי-הכחול, ועקרה לי זמורה לשולחה לי ציר..."  (–"פרחה הכלנית").

והנה בית תיכוני מתוך שלושה, בשיר שכתב המשורר בימי עמידתו הבשלה:

 

אַתְּ כֹּה רֵיחַנִיָה!  אֵין זֹאת כִּי אִם עַל

            נִיר אָבִיב הוֹרָתֵךְ חִבְּלָתֵךְ,

עַל מַטְלִית תּוּת-שָׂדֶה בְּמַטָּעֵי תּוּת-סְנֶה;

            בֵּין תִּלֵי אָפוּן חַכְלִילִי

            עַל עִשְׂבֵי הַבָּר

גֶבֶר לָהּ אָמַר: הֲרִי לִי!

כִּי רֵיחֵך זֶה מַשְׁכִיר כְּאִלוּ זֶה שַׁבְתְּ

מִשׁוּט בְּעָמְרֵי שְׂדֵה-חִטִּים, אוֹ לַנְתְּ

            בִּקְצִיר חָצִיר בּעִמְקֵי נְחָלִים

(כְּבָר יָשֵׁן הַמַּגָּל וְנִרְדַּם הַחֶרְמֵשׁ):

זֶה רֵיחָהּ שֶׁל אֵשֶׁת-בְּרֵאשִׁית – אַךְ הוּא! –

עַל מַצָּע שֶׁל זְרָדִים וְעָלִים.

                                                ("את כה ריחניה")

 

מה שנאמר בבית דלעיל לפיאור אשה אחת – לא יטעה מדרש-דמיון אם יתנהו מעין דוגמה-של-מטה להרת שירת-המשורר ולידתה מן רחם-העברית.

 

 

מאמר שני: יציקות

מן הזמנות אל "שד נבכי האדמה...  מנגינות-הבוקר לעפרוני ותהומות-התכלת מעל" –

מן הפלגות אל יער, "לו, ליער, סוד ורמזים ורזי רזים, פינות-חושך, צריחות זרות, סבך שורשים נאחזים" –

מן בלדות חטובות-לנוי, תוכן רצוף גבורות-גוף וגבורות-רוח, כגון זו על "החרון לבני קוֹרייטה", שריד שבוי מן שבט יהודי גא בדרום-ערב, הדוחה חנינת-חייו, אחרי שייודע לו כי אחד-אחד נפלו עמיתיו בשדה-המלחמה – שיר שעצם השמות הפרטיים שבו הם כשעטת פרסות-סוסים ו"תרועות שופר-קרב"; וכגון "הפעמונים" – שיר שבו אין המולת פעמונים גדולים ומצילות קטנות של טומאה, מצליחה לבלע אנחה חרישית של אמירת "אמן" יהודית –

מן אלה החיצובים החינניים בחומר-טבע וחומר-סיפור, נתאוותה נשמת-הפיוט של שאול המשורר, אחרי אשר העמיקה שורשיה בלשון העברית, ליצוק בברזל, לרקע בנחושת, לעשות מעשה-צורף בזהב (זהב בגימטריא י"ד, זה מיספר-השורות בסוניטה).

ב"מעין מבוא" ל"מחברת הסוניטות" שלו (הוצאת "דביר" ירושלים-ברלין, תרפ"ב) מרצה טשרניחובסקי, בתמציתיות מבורכת, על תולדות הסוניטה באומות, ועל דבקיה בעברית – עמנואל הרומי, רחל מורפורגו; על קשייה וחוּמרותיה; על צורות-חריזתה השונות, וההגיון הפנימי של חלוקת שורותיה לארבע-ארבע ושלוש-שלוש, או כדרך שקספיר, לארבע-ארבע-ארבע ושתיים בפני עצמן, והקדיש המשורר סוניטה

 

אֶל הַסוֹנֵיטָה הָעִבְרִית

 

יָקַרתּ לִי, מַה-יָקַרְתּ, סוֹנֵיטָה, "שִירַת זָהָב"!

מִימוֹת הָרֵינֵיסַנס מִשְׁמֶרֶת לָנוּ אַתְּ.

הָעִמָנוּאֵל – הוּא הֵד מַנְגִינָתֵךְ אָהָב,

וִיחִידֵי-דוֹר נְצָרוּךְ בְּאִיטַלְיָה וְלֹא מַתְּ.

 

אָהַבְתִּי צִמְצוּם נִיב-חֲרוּזֵךְ, פּוֹזֵז כְּזָהָב,

            מְלֻטָשׁ מַחֲזִיק בּוֹ הַמְרֻבֶּה שֶׁבַּמֻּעָט,

וּגְמַר-בָּתַּיִך לָךְ הַמְצַלְצֵל בְּאוֹן וָרָהַב,

            חֲלִיפוֹת הֶגְיוֹן בָּך כְּאוֹר הַחֲזִיז הֶחָד.

 

אַךְ מִשֶׁרֻכְּזָה בָךְ מַחֲשַׁבְתִּי בַּת הֲגִיגִים,

מַה-דְּמוּת אָעֳרָךְ לָךְ? – קִלּוּחֵי בַרְזֶל סִיגִים

            שֶׁנִכְנְעוּ לַדְּפוּס, מוּצָקִים סְפוּגֵי-צְלִיל.

 

כִּי כֵן הֲלֹא גַם אָתְּ: צִיוּרִים מְפֻתָּחִים

            בְּמַתְכֹּנֶת כֻּלָּהּ סְיָג, מָסֹרוֹת-קֶדֶם, כְּלִיל:

הֶגְיוֹנָיו צְפוּפִים בּוֹ וּמִדְּבְּרוֹתָיו רְוָחִים.

 

בהעתק דלעיל שיניתי מעט מן הדפוסים באורח רווחי-השוליים מימין, כדי להבליט את סדר החרוזים.  אין טשרניחובסקי נוהג עקביות מוחלטת בחריזת הסוניטות שלו; כן אפילו בתוך "כליל" אחד.  ועל כך הוא מתנצל ב"מעין מבוא" ל"מחברת": "יש אשר עצם טבעה המיוחד של הלשון, שבה נכתבת הסוניטה, מכריח לוותר על אילו מן החומרות היתרות, שאותה לשון אינה יכולה לעמוד בהן".

שתיים אני יודע מסוניטות באנגלית על נושא-הסוניטה גופו, אחת מאת ויליאם ווֹרדסווֹרת, ואחת מאת דאנטה גבריאל רוֹזאֶטי (נולד 1828, מת 1882), נצר ממשפחה איטלקית שנתאזרחה באנגליה, ושכינת איטליה הקדם-רפאלית חופפת על מלאכתו בשירה אנגלית ובציור.

של-ווֹרדסווֹרת כתובה בפשטות נזירית-כמעט, וכה הלך-מחשבתה: "אל-בּוּז לסוניטה!  מבקר, זעמת אותה, ותהילותיה-צדק נשית.  בזה המפתח, שקספיר את סגוֹר-לבו פתח; המילודיה של זאת הגתית הקטנה, רווחה הביאה לפצע-פאֶטרארך; טאסוֹ את-קול החליל הזה אלף פעם השמיע.  בה הפיג קאמוֹאֶנס את צערו בגלותו!  עלה-הדס עליז, התנוצצה הסוניטה תוך הברוש, בו עיטר דאנטה את ראשו כבד-החזון; פנס תולע-יוחנא, משוש היותה לספאֶנסֶר רך-המזג, עת מוּנה לו צאת את ארץ הפיוֹת והתלבט בשבילי-אופל.  ובאפוֹף אֵד את נתיבת-מילטון, היה הדבר בידו לחצוצרה, בה תקע צלילים מקיצי-נשמות – אהה, מה-מעטים!"

זו של רוֹזאֶטי, גם כי תעורטל ממנגינת-מלותיה הרווה ויוּקח ממנה נופת-בשמיה, עדיין שארית-יופי לא תסור ממנה.  משא-נאומה, בערך: "סוניטה מצבה של רגע היא – מזכרת מאת נצח-הנשמה לאחת שעה מתה, אין תמוּתה לה.  בין לטקס-טבילה נועדה ובין לאות מנבא-שואה, ראה-נא כי תהי, בפני עתרת תשוקתה שלה, רועדת-כבוד.  חטבנה בהבנה או בשן, כפי ממשלת-לילה או ממשלת-יום, ויראה הזמן את ציצת פריחתה פנוּנת-בטל ובת-זריחה.  סוניטה, זה מטבע; קדם – את הנשמה יגלה, אָחוֹר – את הכוח המעמידה; אחד אם ישמש יהב לעצומות-החיים השגיבות, ואחד – תרומה לפמליה-של-אהבה הנעלה; או, במשב-הנשימה של נמל-המערה האפל, בכף-יד חרון שלם ישלם את מכס-המוות".

הבנה – עץ שחור.  חרון – במיתוס היווני, הממונה להשיט נשמות-מתים בסירה על פני נהר-סטיכס אל ממלכת-שאוֹל.  ונהוּג היה לשים תחת לשונו של נפטר, אוֹבּוֹל, מטבע קטן, ערכו כפרוטותיים, דמי-שייט בשביל חרון, פן תישאר נשמתו לא הכא ולא התם.

שלוש סוניטות על הסוניטה – שלוש גישות.  של ווֹרדסווֹרת – ספרותית-היסטורית, והדגש שלה על מילטון; של רוזאֶטי – מיטאפיסית-אסתיטית: נצח משתכן ברגע- תפארת, גורל נתפס במופת מוחש; של טשרניחובסקי – גישת אוּמן, יוצק וגולף הגיגים במתכת.

 

"הייתי לאלהי" ו"עיפי-אנושות"

כליל-סוניטות הוא מישזר של ט"ו סוניטות, בהן כל שורה אחרונה שבסוניטה קודמת היא ראשונה בסוניטה הבאה תיכף אחריה.  סוניטה י"ד מסתיימת בשורה הראשונה של סוניטה א'; סוניטה ט"ו, המפתחת באותה השורה, חוזרת ואוגדת את כל י"ד הראשונות-הסופיות, וסופה (הוא סוף הכליל כולו) – שורה אחרונה במספר י"ג שהיא ראשונה במספר י"ד.  לא די לו למשורר החוּקיוּת המהדקת של צורת-הסוניטה כשהיא לעצמה – כאן נתבעת ממנו פוֹריוּת דמיון-ואמצאה לפתח כל שורת-יסוד, המשתרשת מסוניטה לאחותה, שתעמוד כסוגיה פיוטית חדשה, ולשית את האגד האחרון – אמירה הגיונית אחת, שהיא סכום כל המוטיבים יחד.

טשרניחובסקי ראשון היה בעברית להתמודד במלאכת ענקים-נמלים זו, ופעמיים יכול לה – הם-הם שני כלילי-התפארת, "לשמש" ו"על הדם".

הכליל "לשמש", פתיחתו "הייתי לאלהי כיקינטון וכאדני", והוא הולך ומונה את ברכות הגידול הטבעי והעושרים המוחשיים והנאות-הגו והנאות-הרוח, העניקתן יד-אלוה ברחבות למשורר (ולנשמה הפיוטית שבכל אדם).  כוחות-טבע ותשוקות-אנוש, אשר המושרר עבדם בניסוחם האלילי בשירים קודמים (אפוֹלו ליופי, עשתורת ובל לפרייה ורבייה) – פה הם מופיעים כגילויי אלוהות אחת, אשר סמליה – בפסלים, או ב"אני מאמין" שבספר – חולפים, והיא פועלת לעד.  תמורות בהיסטוריה האנושית – התהווּת דתות ותרבויות וחורבנן, לידת אומות והתפוררותן, נסכּות בסוניטות הללו כאבולוציה אחת, מוליכה מן הדומם (ואף הוא סודו – חי) אל  גובהי-הגבוהים שבהישגי רוח האדם.

כל זה ניתן בציורי-ציורים ובפסוקים דראמתיים.  למשל, משה עומד על ההר, ונסוגים ונבהלים מפניו כל האלילים (מעין: "כרע בל, קורס נבו").  המשורר, היפעמות-נפשו עוֹנה ליקום בכל דרגותיו – "כוכבים אלהי, אתפלל למו, קסום-פניכם, מאור-יום וסהר חיוורייני", ולתופעות רוח-האדם באשר היו והווים – "אלילי עולם גז תפסוני...", "שיר גוי וגוי קסמני..." – והוא צופה לעתיד ותוהה: "האם קדמתי בוא, או אחר צור בראני?" –

אופי אחר לכליל השני, "על הדם".  זהו פרי אכזבות שבנסיון, המאירות גם את העבר באור-בלהות.  אלילים תובעים קורבנות; נביאים קמים על נביאים לשוחטם; מטיפי דת אהבה-וחסד רודפים בקנאות אדוקי דת אהבה-וחסד אחרים, המתבטאים בטקס שונה-במקצת; מתקני-עולם, אך ניתן שלטון בידם, נעשים עריצים, רומסי חירות, מדכאי עם, ומעלים לגרדום אחיהם-מאתמול – הכול בשם תיקון העולם.  אבל אין בעל-הכליל אומר נואש.  עדיין הוא מאמין ב"כוהני היופי ומכחול-האמנים" – והמשורר ארכי-טיפוס לכולם.  הללו בהדרגה, על ידי טיפוח אטי את ניצני-התפארת שבלב-האדם, יביאו לידי פריחת הגאולה בטוהרה.

 

הָרוֹדִים בַּשִׁירָה

 

הָרוֹדִים בַּשִׁירָה וּבְמִסְתְּרֵי חִנָהּ,

            אַךְ אַתֶּם מְאַחֲדִים עֲבָרִים וַעֲתִידוֹת,

            וּבְהִמְנוֹן אַכְנֵטוֹן, שָׁר בֵּין פִּירָמִידוֹת,

וּזְמִירוֹת בֶּן-יִשַׁי נִשְתַּפֵּךְ בִּתְחִנָּה.

 

שִׁיר-עֶרֶשׂ, שִׁיר אֶחַד וּמָלֵא חֲנִינָה,

            לְשִׁפְחָה בַּת-עֶבֶד וּלְשִׁדָּה בַשִׁדּוֹת;

            וְעֶרֶב יִתְכַּוֵץ עִם גּוֹנֵי הַחִידוֹת

לֵב אֲמוֹרָאִים וְלֵב עָמֵל בַּטְחִינָה.

 

וּבָאָה יְצִירַתְכֶם וְקָרְאָה לִנְדִיבוֹת

מִתּוֹךְ לֵב מִתְלַהֵב וּשְׁאִיפוֹת מַרְהִיבוֹת,

            מְצָרְפָה נִיצוֹצוֹת וּפְעֻלָּה לִפְעֻלָּה

 

לְאִטָם, וּכְהַפְרוֹת חֹם-אָבִיב הַגִּנָּה.

            אִם צִוָּה הָאֵל וְהוּא עָתִיד לִגְאֻלָּה,

יִגְאֲלוּ הָעוֹלָם בְּשִׁיר וּמַנְגִּינָה.

                                    (סוניטה י"ג בכליל "על הדם")

 

(שדה – שגל; וערב – ועם ערב; והוא עתיד לגאולה – מתייחס ל"העולם" בשורה הבאה).

 

מרחבי-רקיע

ומן יציקות צפופות, שואפות הוד ומבקשות נתיבות – אל מרחבים.

מן הגדולות בשירות-טשרניחובסקי (כתובה היא בריטמוס חופשי, בסיסו הכּסאמטר; והיא הפואימה האחרונה שיצאה מתחת ידו בטרם הלך מאתנו) היא "כוכבי שמיים רחוקים".

נודד מנעוריו, ראה המשורר את הכוכבים מאקלימים שונים ופינות-ארץ שונות, על פני ים ועל פני יבשה, ובעתות מתחלפות של ערב ולילה ועד-לא-שחר; וביד-אדירים הוא מתארם, אותם ואת אשר ראו הם בגויים ואלוהיהם מקדמות זמנים – ואיך השיגום אומות שונות במנוחתן ומסעיהן, במיתוס, באמונה, ובתפיסה שכלית: מעל יערות-קארליה (פינלאנד), מעל ים ויער וסלע בקרים; "כוכבי ליל ים התיכון...  אתם נטעתם באדם רוח גבורה ודעת, חכמי בבל ו'כשדאים' שמעו ברוֹן גלגליכם, סוד צירופיכם גם גילו, סודות ראשונים בטבע"...; "כוכבי ארץ-ישראל...  נשאו אליכם עיניהם אבות-האומה לעדוּת; ממסילותיכם אך אתם נלחמתם לו בימי-קדם; אתם ראיתם מלחמתו, אתם ראיתם את גודלו, אתם ראיתם בעוניוֹ.  בכם נצמדו יחד עבר והווה ועתיד.  הוי, המרחיקים כה לראות, אולי רואים אתם גם עתה עתידו, הגידו: מה החזיון ומתי קץ החזיון – הגידו!" – "כוכבי-אור אשר מעבר תחום בין-המהפכים בנגב!...  'הצלב הדרומי', 'קנטברוֹס', ואחיהם; כוכבי הפּאמפּה הגדולה (ערבות דרום-אמריקה), והם עדים ליצירי-שחץ קדמונים של הטבע, זה-אך יצאו מתוהו-ובוהו, "וצער חרישי מלטף הלב המצטמק, אשר יתגנב ובא עם בואכם אל הרקיע, כאילו הייתם אך נרות-נשמה לעולמות שמתו".

 

חביבים היו הכוכבים על אמו של המשורר –

 

אֶפֶס אֶת שְׁמוֹתָם קִבַּלְתִּי מֵאָבִי הַנוֹדֵד בִּנְעוּרָיו

בְּלֵילוֹת קַיץ וּסְתָיו, בִּנְתִיבוֹת רַחֲבוֹת הַמַּסְלוּל

בֵּין הַדְּנִיפֶּר וְהַדּוֹן, בֵּין יָם אֲזוֹבִי וְהַשָׁחוֹר.

הוּא יָדַע שְׁמוֹתָם שֶׁשָּׁמַע מִפִּי קְשִׁישִׁים טְשׁוּמָקִים,

הֶרְאָה לִי "אָלֶף" ו"תָו", "עֲגָלָה גְדוֹלָה" וּ"קְטַנָּה",

"מֵאָה הַיְקוֹדִים" וְגוֹמֵר, עַד "דֶּרֶךְ עִיר יְרוּשָלַיִם" –

שֵׁמוֹת פְּשוּטִים וּמְשֻנִּים שֶחָיוּ חַיֵיהֶם בְּזִכְרוֹנָם

שֶׁל הָאֲנָשִׁים הַפְּשׁוּטִים וְזִקְנֵי הַדּוֹר הַמֻפְלָגִים

בֵּין שְׁמוֹת מַזָּלוֹת מִקֶּדֶם.  מֵאָבִי וְאִמִּי

קִבַּלְתִּי אֲַהֲבָתִי לָכֶם, כּוֹכָבִים רְחוֹקִים-קְרוֹבִים...

 

ושוּרה זו שבסיום עונה לשורות הפתיחה שהן:

 

כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם רְחוֹקִים, כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם כֹּה קְרוֹבִים,

אוֹרוֹת רְחוֹקִים-רְחוֹקִים מֵעַיִן בָּהֶם מִתְבּוֹנֶנֶת,

אוֹרוֹת קְרוֹבִים-קרוֹבִים לְלֵב הַמִּתְבּוֹנֵן בָּהֵמָה!

 

(טשומקים – רוכלים אוקראינים, מובילים בשיירות על גבי שוורים תבואה מאוקראינה לקרים ומלח ודגים מקרים לאוקראינה, כן מפורש במדור "הערות וביאורים,, בכרך ב' לשירי טשרניחובסקי, מהדורת "דביר", תשכ"ו).

 

מאמר שלישי: אריגים

אין זאת כי ניצוצות מנשמות בצלאל בן-אוּרי למטה-יהודה ואהליאב בן-אחיסמך למטה-דן, ו"חכמי הלב" העוזרים על ידיהם, מצאו להם אוהל-שכינה במלאכת-השיר של שאול טשרניחובסקי; כי, כמו אלה, יש לו התבונה "לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת, ובחרושת-אבן...  ובחרושת-עץ" ולעמול ב"תכלת וארגמן ותולעת-שני ושש משזר, מעשה-רוקם".

"והתעבּרות"[1] ממש היתה בו מנשמת חירם מן צוֹר (בן-זמנו ובן-שמו של המלך אשר סיפק עצי-ארזים ועצי-ברושים למקדש-שלמה): "בן אשה אלמנה הוא, משבט נפתלי, ואביו איש צוֹרי, חורש-נחושת".  על כן אנו מוצאים, בסוניטה אחת שלו, נערה עבריה (בת דוֹר, בו דבקו שבטי-ישראל הצפוֹניים בדרכי הצוֹרים והצידוניים) מביאה קורבן-מנחה ומתפללת לעשתורת קטנה, זוּ שוגרה לה מתנה מאת אחד נסתר, והיא איננה יודעת מי הוא.  המוטיב הוא אוניברסאלי (הוא ששימש לביאליק בפניות בנות-עם אל "שטה פוֹתרה חידות" ואל "צפור-זהב"); ונסתכל-נא איך עיצבהו טשרניחובסקי:

 

עַשְׁתָּרְתִּי לִי

 

עַשְׁתָּרְתִּי לִי, הֲלֹא תָסִיחִי לִי: מֵאָן

            הַגַּיְא אֵלֵינוּ בָּאת?  הַאִם בְּיַד כְּנַעֲנִי צִידוֹן

            מֵעִיר לְמָעוֹז יָם, בֵּין גַּלֵי שְׁבוֹ וְכַלְצִידוֹן?

הֶאָרְבוּ לוֹ בָּהָר וְעִם לֵיל אַלוּפֵי דָן?

 

הַאִם בְּצְרוֹרוֹת בַּד עַל דַּבְשׁוֹת גְּמַלֵּי דְדָן

וְנָאקוֹת מַעֲלוֹת חוֹל הַפָּז בְּנִיעָן וְנִידָן

            נִשֵׂאת עִם אֹרְחַת שְׁבָא, נוֹשֶׁקֶת רוֹמָה כּידוֹן

וְלִפְנֵיהֶם מְטַרְטֵר קוֹל רִמּוֹנִים וְסַהֲרוֹן רָן?

 

נִפְלָאת לִי, מַה-נִּפְלָאת!  עֵינַיִך אִסְמָרַגְדִּים

אַךְ כֻּלֵּך עָשׂוּךְ שֵׁן, יְצִירַיִךְ כֹּה מִתְלַכְּדִים.

            וְאֵין אִישׁ מְגַלֶּה סוֹד, מִי נְתָנֵךְ לִי – אֵין אִישׁ!

 

סַלְסִלַּת תְּאֵנִים לָךְ – חָפַנְתִּי קֶמַח סָלְתִּי,

מִשֶּׁמֶן זֵיתִי לֹג – – – אֵלַיִךְ הִתְפַּלָלְתִּי:

"נַהֲגִיהוּ, נַעַר צַח, אֵלַי תְּבִיאִיהוּ חִישׁ!"

 

 

יושגח איך באיחוד גמור מתאחדות, בלב הנערה התמימה, ההתפעלות מן יפי פסל-השן הקטן של העשתורת עם ההערצה הפולחנית לזו האלילה.

 

על פרשת-תרגום אחת

המעולים בתרגומי-שיר הם אלה, שמשורר בעל-עצמיוּת, מתוך הזדהות גזורה-מראש עם רז-החיים של המקור, טובעם בחותם עצמיוּתו וכוחו.

מבחינת האמור, אין די-הלל לפרשה אחת בתרגום-טשרניחובסקי לשני מיפעלי-האדירים של הוֹמירוּס[2] – זו פרשת עשיית מגן-אכילס בידי האֵל החיגר, היפסטוֹס, לפי הפצרת אֵם-אכילס, תטיס, ב"איליאַדה".

במסגרות הרקועות, במשבצות המתוחמות של זה מגן-אכילס, כל האֶלאס ההוֹמירית – על משפטיה ומנהגיה, שחקיה וימה, מראות-עיר ומראות-שדה שלה, גינוני-שלום וגינוני-קרב של תושביה – בזעיר-אנפין מכוּיירת ומצויירת, משוקפת לעולמים.

 

רֵאשִׁית מַעֲשֵׂהוּ אָז עָשָׂה צִנַּת אַדִּירִים וּגְדוֹלָה

כֻּלָּהּ מַעֲשֵׂה אָמָן, וְשָׂפָה מַבְרִיקָה לָהּ סָבִיב,

שָׂפָה מְשֻׁלֶּשֶׁת מִתְנוֹצְצָה וְתֶלְיָהּ מְצֻפֶּה כָסֶף.

חָמֵשׁ שְׁכָבוֹת לַצִּנָּה, וְעַל-פְּנֵי הַשֶׁטַח הָעֶלְיוֹן

יָצַר הַרְבֵּה צִיוּרִים מַעֲשֵׂה חוֹשֵׁב בְּחָכְמָה.

צָר אֶת-הַיָם וְאֶת-הָאָרֶץ, וַיַעַשׂ אֶת-פְּנֵי הַשָׁמָיִם,

שֶׁמֶשׁ לֹא יֵדַע מָנוֹחַ וְאֶת-הַיָרֵחַ בְּמִלּוּאוֹ,

כָּל-הַמַּזָּלוֹת הָרַבִּים הָעוֹטְרִים לִרְקִיעַ-שָּׁמָיִם,

מוֹשְׁכוֹת כִּימָה וְעָשׁ וּכְסִיל – הָעֲנָק בָּעֲרִיפִים.

גַּם אֵת הַדֻּבָּה הַגְּדוֹלָה, הַמְכֻנָּה מִרְכֶּבֶת שָׁמָיִם,

עוֹשָׂה הִיא דַּרְכָּהּ בְּעִגּוּל וְעֵינֶיהָ בִּכְסִיל תִּתְבּוֹנֵנָה,

הִיא הָאַחַת שֶׁאֵינָהּ טוֹבֶלֶת בְּשֶטֶף אוֹקְיָנוֹס.

 

בריבוע אחד של שדה-המגן (צנה בלשון-השיר),  כייר חרש-האלים שתי ערים נחמדות: בעיר אחת – מראה-לילה, תהלוכת-חתונה עם לפידים, ובחורים מרקדים לקול כינור וחלילים, "ונשים צובאות על הפתחים".  ובאותה העיר גופה – מראה-יום, משפט בין שני אנשים נצים, איש כטענתו, וזקני-העיר יושבים בדין על אבנים וכרוֹזים מהסים העם.  העיר השנייה – שני עמים צרים עליה, שני צבאות-העמים אין חיבה ביניהם, ועיסוק-דברים יש בין מצביאיהם אם יילחמו קודם צבא בצבא, ולמנצח – שלל כל-העיר, ואם יחלקו ביניהם את אוצרות-העיר שווה בשווה.  ואנשי-העיר מתכוננים להתגוננות – זקנים, נשים וילדים נאספים לחומה – ובינתיים, מחוץ-לעיר, רועים נהרגים, ובקרם וצאנם מונהגים בידי אויבים...

"הוסיף וצר חלקת-שדה תחוחה בקרן בן-שמן, רחב ורבים בו החורשים, נוהגים צמדי-הבקר ופונים גם-הנה גם-הנה, וכאשר ישוב החורש והגיע עד קצה כל השדה, יגש הגבר ובידו כוס-יין המתוק כנופת, איש-איש יקבל במועדו, ישתה וישוב למעניתו"...

"הוסיף וצר שדה-קמה גבוהה וצצה בעתרת"; הקוצרים, מגלים שנונים בידיהם, בעבודתם, והשבלים נופלות המונים-המונים בשׂדרה ארוכה, ומאלמי-אלומות בחבלי-קש באים אחר הקוצרים, וילדים מלקטים שבלים יתומות – וכבר כּרה ערוכה, פר-מידות זבוּח, לקוצרים, ונשים זורות בשפע סולת-שׂעוֹרים על הזבח.

"הוסיף וצר גם כרם כבד בגפן אַדרת", הגפנים בזהב, תמוכות ביתדות-כסף, והאשכולות משחירים...  והיא עונת הבציר: בתולות ונערים נושאים הפירות המתוקים בסלסלות, ילד אחד מנגן בכינור, ובני-עם מפזזים ויוצאים במחול.

 

הוֹסִיף וְצָר שָׁם גַּם עֵדֶר בְּקָרִים מְרִימֵי-קַרְנָיִם,

אֵלֶּה מֵהֶם עָשָׂה בְּדִיל, וְאֵלֶּה מֵהֶם עָשָׂה זָהָב,

וְהֵמָּה גוֹעִים בָּרָמָה וְחָשִׁים מִגְּדֵרָה לַדֹּבֶר

אֲשֶׁר עַל נַחַל מֵי-רַעַשׁ, עַל-יַד שַׁדְמוֹת קָנֶה מִתְנוֹדֵד.

רוֹעִים אַרְבָּעָה עֲשׂוּיִים זָהָב מְלַוִּים הָעֵדֶר,

כְּלָבִים בָּאִים אַחֲרֵיהֶם, תִּשְׁעָה מְהִירֵי-רַגְלָיִם.

וְהִנֵּה שְׁנֵי כְפִירִים מִתְנַפְּלִים בַּשְּׁוָרִים הַהוֹלְכִים רִאשׁוֹנִים,

תּוֹפְשִׂים פָּר גוֹעֶה בְּקוֹל גָּדוֹל וְסוֹחֲבִים אוֹתוֹ, וְהוּא נוֹהֵם.

חָשִׁים-בָּאִים אַחֲרֵיהֶם הַנְּעָרִים וְהַכְּלָבִים;

וְאֵלֶּה נֶחְפְּזוּ קָרְעוּ אֶת-עוֹרוֹ שֶׁל פַּר-הָאַדִּירִים,

זוֹלְלִים מֵעָיו וַיְעַלְעוּ אֶת-דָּמָיו הַשְׁחוֹרִים, שָׁוְא אָמְרוּ

רוֹעָיו לְגָרְשָׁם וְשִׁסּוּ בָּהֶם אֶת-הַכְּלָבִים הַזְרִיזִים,

אֵלֶּה נִרְתְּעוּ לְאָחוֹר, יְרֵאִים לְשַׁלֵּחַ בָּם שִׁנָּם,

עוֹמְדִים קְרוֹבִים לְאֵלֶּה, נוֹבְחִים וְשׁוֹטִים מִפְּנֵיהֶם.

 

"הוסיף נכה-הרגליים המהולל וייצר כר נרחב ועדר של צאן צחות-צמר", ומכלאות וגדרות וסוכות-רועים.

"הוסיף החיגר המהולל וצר גם מחולות-מחניים" – וזה טקס מסורתי רב-עם.  "בחורים ונערות חמודות אוחזים אלה את אלה בכפות-ידיהם ורוקדים".  הבחורים מהם חוגרים חרבות-זהב, והנערות מהן מצועפות בד לבן ומהן עוטות גלימות רכות מעשה-ארג, ויש עוטרות כלילי-פרחים לראשיהן; "ובתוכם משורר אלוהי מזמר, פורט על-נבל"...

במקיף לכל המגן, על שפתו, "הוסיף וצר את שטף מי האוקיינוס האיתן...  מעשה-אמן להפליא"...

כל "הומירוס" העברי לטשרניחובסקי – מוֹפת, ופרשת עשיית מגן-אכילס – מופת-מופתים.

 

תפארתן של עבודות פשוטות

בין דחיסוּת הסוניטה ובין רחבות האֶפּוֹס, מתמצעת האידיליה.  ויש בה משום "רחוק" ו"קרוב" בדיבור אחד – רחוק למדי בשביל שיהיו תכניה לוּטים בנוגה-דמיון, קרוב למדי בשביל שיהוו עובדה חווייתית, זכרון-של-ממש.  יפים לה, איפוא, נסיונות ועלילות מדור הסבים והסבות (וכמובן, לא ייבצרו ממלאכת-משורר קירוב-שבעיבוד, כגון "אידיליות המלך" לטניסון, שבהן נהפכות הרומאנצות הרחוקות של המלך ארתור ואבירי "השולחן העגול" שלו למן רומאנטיקה ומוסר שבמושגי דור-ויקטוריה; אף ריחוק-שבעיבוד, דהיינו, תפיסת חוויות-הווה כחזיונות שבאגדת-קדומים).

האידיליות של טשרניחובסקי מצטיינות במומנטים אֶפִּיים שבהן.  כי הסגולה האפית לא רק בגודל-ממדים ובתימה נשגבה תתגלה, כי-אם גם בגישה מיוחדת, שיש בה כדי להעניק גם לזוטות שבמפעלי-אנוש מרחב וגדוּלה.

בבלדה "מוחמד", הנביא מתעלה בעיני קהל צבא-מאמיניו דווקא עקב פעולה פשוטה שלו: בידיו תיקן סנדלו שנפסק – – במידבר, לאור הלבנה, בעוד כל העדה מחכה לו בדממה; ולא שוּסעה הדממה בלתי-אם על-ידי רעם שאגת-לביא במרחק, ונעירת-חמור ונחירת-גמל אחרי התאושש הבהמות הללו מפחדם.  אזי, בקום הנביא ממלאכתו ותתּוֹ הצוו: "לשלום לכו!" - "ויגדל וירם ברגע ההוא, בישימון העטוף תעלומות כמוות, בעדת מעריציו שאותו סובבת, כמחוקק היורד מחורב בסין, כעזראיל המלאך הבא ביום הדין, כשמש מתוהו ובוהו מתפרץ, כאַללה ביום בוראו שמיים וארץ".  ככה, שגב על שגב!

באחת האידיליות הראשונות של המשורר, "הכף השבורה", אסירים פוליטיים בחדר-כלאָם צופים בהיתקן כף-עץ שנסדקה בידי אחד מחבריהם.  אותה כף שימשה תרווד יחידי לשאיבה מקלחת-מרק שסופקה להם למזון.  התיקון נעשה על ידי תפירה מופלאה בחוט-ומחט, אחרי נקיבת חורים קטנים בסכין משני צדי הסדק.  סכין, מחט ועט, וכל מכשירי-כתיבה, נאסרו על הכלואים; אך הללו הצליחו להחזיקם בפינות-סתר, וצלוחית-של-דיו היתה מוסווית על ידי תווית-רפואה: "קאליום היפרמאנגני" (אחד-הכלואים רופא היה).

והנה קטע מטקס עשיית-לביבות ביד אשה, גיטל הזקנה:

 

            נָתְנָה בַּנָּפָה הַהִיא קֶמַח-סֹלֶת מְאֹד דַּקָה,

            נִפְּתָה וְזָרְתָה מִיָד וַתַּרְקֵד בְּיָדֶיהָ הַמְהִירוֹת.

            כְּאַבְקוֹת הַשֶלֶג הַצַּח נִתְחֲבוּ בְּנִקְבֵי הַנָּפָה

            גַּרְגְּרֵי הַקֶּמַח, וְכֹה נָחוּ עַל פְּנֵי כָּל הַמַּעֲרוֹךְ.

            גַּרְגֵּר שֶׁל אָבָק עַל גַּרְגֵּר.  וְהָלַךְ הַמַּצָע וְגָדֵל,

            מַבְרִיק וּמַבְהִיק וְצַח, כַּשֶּׁלֶג הָרִאשׁוֹן, הַיוֹרֵד

            וְנוֹשֵׁק אֵת אַדְמַת הַסְּתָו: שְׂאִי שָׁלוֹם מֵאֵת שַׂר שֶׁל חֹרֶף!

                                                                        ( – "לביבות")

 

וכמו גרגרי-הקמח הללו, כל גרגר וגרגר לחוּד, כן נאחזו וחלפו בחזון-לב גיטל כל שנותיה וירחיה וכול אשר עבר עליה מן הטובה ומן הרעה: "ילדה היא...  כלה...  כבר אם...  ופעם ניעורה – והנה זקנה כבר, והיא סבתא, ונכדה לה, רייז'לה תחיה".

המושלמת באידיליות היא "חתונתה של אֶלקה" – חתונה של שבעת ימי משתה בעיירה יהודית בטאבריה, חבל דרום-רוסי דשן.  אידיליה זו, מקורה בזכרונות-משפחה של המשורר עצמו בילדותו, ובאיגרת באידיש המתארת חתונה רחבת-יד מאותו הסוג.  יש ובראשי פרקי-השירה ניתנים שמות טקסי-החתונה, הנהוגים כל אחד ביומו, באידיש: "שבת צום פוֹרשפּיל – "צום באדעקענס" – חוּפּה-וועטשערי".

בכאן אין לנו מקום אלא די-מסירת משהו מן ההקדמה לגוף-החתונה:

 

חֹדֶש לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה נוֹעַץ מָרְדְכַי בְּכִלְיוֹתָיו,

נוֹעַץ בְּאִשְׁתּוֹ וֹבְרֵעָיו, אֵיפֹה יַתְקִינוּ הַשִׁמְחָה:

שֶׁמָא יַתְקִינוּ בַּבָּיִת?  קָטָן הַבַּית מֵהָכִיל

כָֹּל הַמְזֻמָּנִים בְּיָחַד.  וְיֵשׁ עוֹרְכִים הַשִׂמְחָה בְּאַמְבָּרִים,

הֵמָּה אַסְמֵי-הַתְּבוּאָה, הָעוֹמְדִים מוּכָנִים מִקַּיִץ

לְקַבֵּל הַדָּגָן – מְרֻוָחִים וְנוֹתְנִים רֵיחַ הַדָּגָן,

נוֹצְרִים מֵהֶבְלוֹ שֶׁל קַיִץ בְּתוֹךְ הָאֲפֵלָה לְמֶחֱצָה.

נוֹטְלִים מִתּוֹכָם הַמְחִצּוֹת וּסְיָגֵי הַקְּרָשִׁים הַצַּחִים,

קוֹשְׁרִים כָּתְלֵיהֶם בִּשְׁטִיחִים וּפוֹשְׁטִים סְדִינֵי-צִבְעוֹנִים,

וְקַרְשֵׁי הרִצְפָּה הַיְשָׁרָה – עֲלֵיהֶם יִשְפְּכוּ טַלְקוּם,

וְהָיָה יָפֶה בִּשְׁבִיל הַקָּהָל הַיוֹצֵא בִּמְחוֹלוֹת.

וְאוּלָם יֵשׁ בּוֹנִים אֹהָלִים, אֹהָלִים שֶׁל קְרָשִׁים, וּכְפוּנִים

שְׁטִיחִים שֶׁל פִּשְׁתָּן וּבָד, גְּדוֹלִים, עֲשׂוּיִים לַדָּבָר

(חֶנְוָנִים יוֹרְדִים לִירִידִים וְסוֹחֲרֵי הַתְּבוּאָה, הַלָּלוּ

יֶשׁ לָהֶם שְׁטִיחִים כָּאֵלֶּה וְטַבְּעוֹת נְחֹשֶׁת עַל קְצוֹתָם).

וְכַמָּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לָאֹהֶל הַנִמְתָּח לִרְוָחָה!

לְאַחַר שַׁקְלָא וְטַרְיָא גָּמַר – וַיִבֶן הָאֹהֶל.

 

אז באה מערכת בניית-האוהל בפועל – כמצוותיה והידוריה.  הומור רב יש בהכנת רשימת הקרואים – ידידים ושארי משפחה, בני עיירה, כפר ועיר, בעלי דרגות שונות של קירבת-דם וקירבת-לב; אגב כך, כמה מאלה, האופי שלהם מואר על ידי מלה-מלותיים הנפלטות על אודותם.

 

אנדרטות

גם בבגרותו (זיקנה-ממש מעולם לא ידע), ערג טשרניחובסקי על פסלים.  בהתוודותו לנפשו כי בתל-אביב העברית "אני – לי משלי אין כלום, גם לא שולחן"; בשבתו בחדר שׁכוּר, דל, דהה, ולא נקי; באין לו תקווה שיקיים בניין-ארצו בהסעת-סלעים, חפירת-מסד, קימום כתלים וקירוי סיפון שׁריר...  "וכרם לא אטע, לא אסקל, ובו לא אשלח צינור למיים המפרים, כי לא אשתול שתיל, כי לא אכאב בצומאו, וגן קטן לא לי"...  – –  בכל-זאת השתעשע בהלך-דמיון, שאילו היה לו "אך שולחן, אותה פינה קטנה, שבה אדם רגיל להתייחד עם אור עולם-כל-עולמותיו" - היה מזמין ומעמיד על אותו שולחן לפחות אנדרטה אחת.  של מי?  מכיוון שאין זה אלא חלום, כמה אפשרויות מתייצבות לפניו:

"תעשׂ (ת' צרויה, ע' קמוצה, שין שמאלית) האנדרטה בזלת מוצקה, שחור-שבשחור הגוש, אכוּל אש-בראשית...  מצק של עולמים, מצק ברזל ואש, אך כהיותו גם הוא – אדם ברזל ואש; מחוקקם של כל באי עולם רחוק...  נביא מדבר-פארן, נביא סיני – משה".

"תיעשׂ האנדרטה מנחושת-קדומים"...  כאן בא תיאור של איש "אשר יצק מלים כמנגינה מכסף-רננוֹת, מכתיר עלי-דפנה, לעד לא יבּוֹלון...  הוֹמר."

ומנוּיוֹת אנדרטה לאיש, אנדרטה לאיש, חומר-האנדרטה כיאֶה לרוח-האיש: מן שיש, מן מרמרה קדוֹשה – ל"משיג אֶמת-ההוד, תופס הוד-האמת"...  אפלטון; מן אַלון אץ-אוֹדנוואלד, גטה, "עיניים...  לקלוט תבל כולה"; מן ברזל-סיגים עמוּם – לאחד עונה לכל צער וגיל, מבין לקברן, לחצרן, לליצן וללב-חכמה, לרודף-כבוד ורודף-זימה, "לבן-מלך בחיר-אדם או יהודי מוּרדף"...  שקספיר;  "מאֶבן-יהודה, קשה כחלמיש...  שיכּוֹר מצדק רם על כול...  נגיד חוזי-חזון...  דמות מנחם-עמי, ישעיהו בן-אָמוץ".

ולאחרונה – חוזר החולם אל סמל האשה הנצחית של תשוקת-עלומיו: תיעש האנדרטה שנהב-הינדו עתיק שהעלה צהוב, כבשר שזוף-חמה, דמות העשתורת לי, לוּטה שמלות כולה, אדרת כבדה שובלה, נושק קרסול; 'לא יראֶנה וחי!'  כל קפל – רמז חי, כל קמט – הגה אש, ובתאוות-הפקר מתניים וירך ושד טרם-יתגל, במשמעת-איתנים שנקדשה בחי, ניצבת בהדר-יופיה בחג-פולחן"  – –  והיקיצה: "אני – לי משלי אין כלום, אף לא שולחן!"

בצניעותו לא הגה שאול המשורר באנדרטה של עצמו.  האנדרטה שלו, המוצבת קדורת-גוון באכסדרה של בית-הסופר בתל-אביב, מעידה על טבע תובל-קיני: קמאי, תמים ועז.  זהו משהו להיאחז בו.  אבל דמותו האמתית מחוטבת בבלדות, יצוקה בשירי-זהב, ארוגה ביריעות-אידיליה; נאבקת עם אֵלים וגיבורים במלחמת-טרויה, נודדת ושבה ביתה עם אוֹדיסס; מרקדת בטרוֹכאים של הקאלוואלה ואגדת-היאַוואתה; מזמזמת עם "עמא דדהבא" – ועם מלכּת העם הזה, נישאת אל-רוּם-תכלת במעוף-כלולותיה; בסתרי-יער צצה עם פטריות – אורניות, סמקנים וירקנים, מנתרת עם בני-חרגול ופוזזת עם לטאה בהילה; ברחבי ערבות-אוקראינה מתנחשלת עם תבואות-קיץ, מפיקות ריח-שׂוֹבע, ונסערת ומשתדמת עם שלגי-חורף; וב"מנגינה" רעננה מחדשת קידושי עם נצחי לאדמת-בחירתו.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] "העיבור הוא, שבאה נשמה בעולם הזה בהיות האדם נולד כבר בעולם והוא גדול, אז נכנסת נשמה אחרת בתוכו – ודומה האדם ההוא לאשה מעוברת שיש לה ולדוֹת בתוך מעיה, ולכן נקרא עיבור...  לפי שחסר ממנה (מן אותה הנשמה) איזו מצווה שלא קיימה בגילגול העבר...  או אפשר שהיתה מתעברת באדם לצורך האדם עצמו לסייעו ולזכּוֹתוֹ ולהדריכו..." – ע"פ "תורת הקבלה של האר"י ורח"ו" להורודצקי, תש"ז.

[2]  הומירוס: איליאדה / אודיסיה.  תירגם מיוונית שאול טשרניחובסקי.  הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב, תש"ד.  שורות 369-417, שיר י"ח ב"איליאדה".