_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בַּעֲבִי יְצִירַת הֲזַז

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

פורסם ב"הפועל הצעיר", 1.11.1966, 8.11.1966, 15.11.1966

מאמר ראשון

יער עבות כולו משקה, צומח פרא, עיקש ונפתל, ניזון מרקבובית עשירה; עץ עתיק מסוקס, עיקל השורש והזרועות, מעלה שבטים ושבטוטים רעננים, וצמרתו מתרהבת בפרחים עזי-צבע;  תבערת-חשק, פעם שלהבתיה ופעם אש-תופת, נוסקת אל רקיעי-דמיון ומשלחת קרעי-להט ושפיעות-עשן מנוקדות-רשפים – אלה ושכאלה משלים ורשמים, המלפפים את מחשבת הקורא כהיצמדו אל גופי-יצירת חיים הזז ואל לשון-הדיבור של הנפשות המהלכות בהם.

אין כהזז סופר, שיצירתו פחות נוחה לסבול עליה קישורים של ניבי-תיאור ספרותיים ולהישקל באבני-ביקורת מקובלות.  צפויים הללו להיקרע בזרדיה הדוקרניים, להתנפץ בגעיה הסמבטיוניים.  כדי לידע טעמה, יש לטבול בה למישרין.  נקפוץ, איפוא, אל חדרי תימן שלה, ונאזין להגיגי-נפשו של "גיבור" אחד באחת-פינותיה.

 

תאוותנות

המקום הוא השכונה התימנית בירושלים, וה"גיבור" שמו ציון.  הרי זה פוחח-פוחז, הולך בטל וחובב לגימת-עראק, חי מן נכלים פעוטים ומהלוואות קטנות שאינן מוחזרות;  מרבה להעמיד ולדות מאשתו אך אינו נותן פרוטה לפרנסת משפחתו :  יום-יום יוצאות האם והבת הבכירה לעשות ספונג'ה ושאר מלאכות-בית אצל גבירות אשכנזיות.  נשתייר ציון בן יחיד מאחים ואחיות שנסתלקו, והוא קוץ ממאיר לאביו, מרי סעיד, אשר חינכו לדרך הטוב – ובחר זה ברע.  מרי סעיד הוא צדיק תמים, מומחה לפתרון-חלומות, והוא עצמו שוגה בגילויי-חלום משיחיים, שהוא מפענחם על פי גימטריא ונוטריקון ורמזים ממקרא, אגדה ו"זוהר".  מעריץ למרי סעיד ושואף דבירו בצמא – מרי אלפקעה, סוחר זעיר בסביבה.   חישב מרי סעיד, לפי פשר אחד מחלומותיו, כי המשיח עתיד לבוא בחג-הסוכות הקרוב.

האמין בכך מרי אלפקעה.  על סמך האמונה הזאת, הוציא ממנו ציון הלוואה של עשר לירות (סכום לא-מעט בזמן ההוא) בהבטחה וחתימת-שטר כי יחזיר כפליים הסכום הזה תיכף לאחר ביאת המשיח.  כיוון שיצא ציון והכסף בידו, התחיל מרי אלפקעה מתנדנד באמונתו ומצטער על עשר הלירות שחמקו ואינן.  הלך ותינה צערו לפני מרי סעיד רבו.  ניחמהו מרי סעיד,  כי האמונה במשיח היא מצווה גדולה, ובזכותה יגדל כבוד-ישראל.  אשר לכסף, במה נחשב הוא?  בינו לבינו סיפר חלום חדש, שעל פי פתרונו עתיד המשיח לבוא בחג-הפסח הבא.  נתכעס מרי אלפקעה :  הן אמרת בחג-הסוכות,  ועכשיו אתה אומר בחג-הפסח?~  חשד בזקן כי עשה יד אחת עם בנו להפקיע מידו את עשר הלירות, ויצא בחרי-אף.  לאחר ימים אחדים, התחרט מרי אלפקעה על שתלה אשמת הבן באב – אדם שלבד ממנו תורה הרבה;  ובא לפני מרי סעיד וביקש ממנו מחילה.  מחל לו הזקן, ואת הפירכה בין שני זמני-הקץ כך גישר :  הגאולה תתחיל בחג-הסוכות ותושלם בחג-הפסח.

מה עשה ציון בעשר הלירות? בקצת עשה סעודה ומשתה, ובשאר קנה חמור בשוק.  "מציאה" גדולה היתה זאת בעינו.  ליגלגו עליו הבריות, וגם אשתו שיטתה בו, שקנה "שיניים אוכלות".  נתמזל מזלו של ציון.  הוא רועה את החמור מחוץ לעיר, נזדמנו לשם חיילים אוסטרליים (בימי המלחמה האנטי-נאצית היתה זאת),  חמדו להם החיילים לצון, ובזה אחר זה רכבו על החמור סחור-סחור.  כנראה היו חמורים בגדר בהמה בלתי-מצויה במקומותיהם.  ולציון שילמו בעין יפה תמורת-תענוגם.  הכסף בכיסו והעראק בעורקיו, התחיל מפנק את יצרו, שיווה לנפשו כל מיני מצבים ואפשרויות של פגישות עם בנות-חווה.  (אשתו מכבר נמאסה עליו, שהיא "עור ועצמות וגידים", והיא תובעת ממנו צורכי-מזונות, ומרעישה עליו את השכונה).  ועכשיו נפתח את הספר "היושבת בגנים", ונקרא (פרק מ"ד) :

". . . וכל שהיה יצרו מתגבר עליו ומרתיחו, תלה את עיניו למצוי ולקרוב, לשכנה זו ולשכנה זו, לכל אחת שהבריות מרננים אחריה ולכל בית שיש שם נידנוד עבירה.  הנה אשתו של ההוא אשכנזי, שוטר, בחורה תימנית, באמת באמת, עפה ע – – ד מאוד,  גוף וצורה כסולת מעורבת בדבר, מתוקה – – – ה!  והיא גם-כן כפי הליכת הזמן והדיעות, כמנהג נשי אשכנזים לקרב מעשיה למעשיהן, תועה בין כידון לחנית מאחרי בעלה השוטר,  וכבר הוכר הדבר ונשמע שיש לה משתדלים ריקים ומנוערים, ימח שמם ושם זכרם, השוקדים עליה ומעסקים עמה כל הלילות.  והנה ההיא ספרדיה, מא שא אללה עליהא, שהיא כפולה כזו, כל כך גדולה במידותיה ומלאה על כל גדותיה, ואדמו פניה משושן ורכו מפלי-בשרה מחמאה, מבחר המתנות ומיטב המנות!  עוד היא קטנה בשנים, עוד היא עומדת בכל חומה והברק והרעש וסערו, כבחורה לכל דבר ביום כניסתה לחופה, ודווקא היא כבר גרושה, שגירשה בעלה מפני שיצא עליה קול שקילקלה תחתיו.  יחרים אבוה, מה הפסיד!  איזו זו אשה ואיזו פליאה תואר וצורה יפהפיה הנשקפה כמו שהר שחננה חונן הצורות ! . . .   הנה זו הפרסיה הנשואה לההוא כלב מוגרבי זקן, מחרם אבן אלמחרם, שכבר כבדו רגליו מללכת וקמו עיניו מלבוא לבית-הכנסת, בית בטל כזה, קנה רצוץ מרוב עתים ושנים, קנקן ריקן וכלי אובד, והיא עוד ילדה קטנה ונראו בה פני הע לם וכולה כתשורה וחמדה גנוזה הראויה ליתנה בבבת-העין, בבבת-העין ולא מחוץ לה.  יופי, יופי כמו הלבנה בתוך הנחל וזוהר מתוך המים, וגופה כזמורה רכה, ומתן עיניה כאיילה, וחין ערכה וחמודותיה – מחמדי-מחמד, כל טובת עניין-האדם והצלחתו עד קץ התכלית האחרונה.  והנה זו האלמנה החלבית, ברוך מציב גבול אלמנה~ – אשר היא כתאנה זו שנבקעת בימות-החמה ואינה חסרה כלום, לא גבוהה ולא עמוקה, רק מלאה ועגולה, תבנית כדוריית, ועיניה כמראה הבזק בתוקף יצרה, ופניה יפיצו ענן-אורם.  והייתכן זה בעולם אשר כזו יפת-מראה ובריאת בשר לא תתאווה לאיש על משכבה בלילות ככל אשה המשתוקקת?  הנה זו הקורדיה, אשתו של אותו קטן ונפל, חלוש ותשוש-כוח בשפל המדרגות . . .   איזו בריה – כמו מטה מוצעת!  כר וכסת!  הר ברכה!  באמת באמת . . .  וי, וי, וי,  כמעט פרדה! . . .  כשהיא עוברת בתוך הרחוב ומושכת ירכיה והולכת, וההיא השמלה האדומה נגרשת עליה, וההיא המצנפת הקלועה על ראשה, וההם הצמידים על כפות ידיה ורגליה, ונזם הזהב באפה, והשרשראות והקמיעות מיטלטלים על גובה לבה, והיא מרתחת ושופעת לפניה ולאחריה ואש תוקד בה כאש יוקדת, ואבריה מתריסים זה עם זה מרוב הבריאות והכוח בחוזק הגוויה . . .   חיים,  חיים!  גן-עדן!  יתעלה ויתהלל אללה מה ברא מן הבריות!  . . .

(אחרי כן הוא "מוכיח עצמו בדברים ואומר מתוך התרעומת ומתוך הכעס"):

" – אתה רק מהרהר, רק מביט ועומד בינתיים, רק 'הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל' . . .  שתלך ותגש אליהן, אל זו או אל זו!  מה יכאב עליך, יא כלב, יא רשע, אם תגש?"  וגומר . . .

והתאוותנות עד השמים מגיעה. יעיש ("גיבור" הספר בשם זה) צם צומות, עושה צירופים ומתעלה לשמיים.   יש שם מלאך קטן, המעיד על עצמו כי נולד מתוך עצם-הצומות של יעיש.  "ובכן, בני אתה!"  שמח עליו יעיש.  בשעת עלית נשמה שנייה שלו, שוב הוא פוגש אותו המלאך הקטן.  והרי מקצת העניין (כרך ב', פרק כ'):

"שמח יעיש לקראתו וקרא:

– הא !  הא !  שלום עליכם !

– ועליכם השלום ! – קפץ המלאך עליו וחיבקו.

– הלא אתה הוא המלאך שלי ! – גיפפו יעיש והחליקו.  – אתה, אתה המלאך הגואל שלי!

– אני,  אני הוא,    פירפר המלאך ופירכס בין ידיו".

(לאחר שבדקו יעיש למלאך ומצאו ריק מידיעת "בראשית ברא" וכל-תורה, הוא מתחיל מתפאר לפניו בזה שהוא בן-אדם בחיר-היצורים, עשוי בצלם הבורא, ובזה שהוא יהודי, קם בחצות-לילה ועוסק בתורה, ומתעטף בטלית ותפילין . . .  אבל נבהל הוא מפני התפארותו זו, שמא ירגישו בו שהוא זר כאן, וידיחוהו מי-יודע-לאן.  והוא משביע את המלאך הקטן שלא יגלה את דבר היותו במקום זה ואת הדיבורים אשר דיבר.  לשון-השבועה:  "אקפח את כנפי אם אגלה", המשך השיחה) :

"– ובכן, נשבעת.  אני מאמין לך על שבועתך – שיחדו יעיש בקול ובנעימה.  טוב.  נעבור על זה.

– נעבור על זה, – נסמך המלאך אצלו,  והיה מתחטא לפניו ומפרפר ומרפרף בכנפיו.

– עדיין בפחזותך אתה עומד!    עשה יעיש עצמו כמקפיד.  – עמוד כבן-אדם, רצוני לומר; כמלאך, בנימוס ובדרך-ארץ, היינו: ברך-שמיים . . .

– טוב.

– אני רוצה לשאול אותך דבר אחד, – נהג בו יעיש קלות ובדח ואמר.    למה ברא אתכם השם ברוך הוא בשינוי צורה וגוף, שנתן לכם כנפיים?

– בשביל שישאונו למקום שאנו נשלחים, – השיב לו המלאך דבר של טעם.

– זה לא חשוב לי, – גיחך עמו יעיש.  – חשוב לי, שאני מביט בך ואתה נדמה לי כעוף שאני כיול לשחוט אותו ולאכול לתיאבון.  ואני באמת אשחט אותך ואעשה לי סעודה קטנה ויהיה לי תענוג יוצא מהכלל.

– תאכל אותי כיצד? – לא סבר לו המלאך.

– פשוט מאוד.    נתן יעיש ידו על צווארו.  – לשחוט אותך מפה, מפה, ולבשל אותך בקדירה ולאכול.

– טוב, שתשחט אותי.

– אבל שכחתי הסכין בבית.  מחר, אינשא אללה, אביא הסכין עמי".

הגם שאמר זאת יעיש דרך-הלצה, מבצבצת כאן תשוקה סמויה.

(להלן מציע יעיש למלאך שיתחלפו.  הוא, יעיש, יישאר במקום זה של טוהר-תכלת על חוג הרקיע, והמלאך ילך לשכון מטה במקומו.  והוא מתאר לפני המלאך את כל הגדולה והטובה של לימוד-תורה וקיום-מצווה.  וגם על הגלות הוא מספר לו, ועל צדיקים שרע להם ורשעים שטוב להם בארץ).

". . .  ויש מלחמות קשות ורעות, בין אדם לחברו כל הימים, ובין עם לעם ומדינה למדינה גם-כן, ושוד וגזל ואונאה, ושנאת-חינם ושפיכות-דמים.  מה אני אספר לך, חביבי?  רע, רע, רע, אוי ואבוי לנו!

– אלו הם החיים? – עמד לו המלאך תמה.  – האם אתם מבני-החבורה?

– איזו חבורה? – לא ירד יעיש לסוף דעתו.

– האם אתם מבני השדים?  מיני מזיקים ומלאכי-חבלה אתם?

– אנחנו?  אנחנו?  מה אתה מוצא מבלעך,  אנחנו בני-אדם! . . .

– אני לא הבנתי העסקים שלכם,

– לכן אתה מלאך, שלא תבין.  הנקל לך להיות מלאך ולשכון כבוד בשמיים!  אם בן-חיל אתה רד למטה, ולו ליום אחד, אותה שעה תראה מה יעשו לך.  אפילו את זוג כנפיך יגזלו ממך!

– ובכן, אתה היאך אתה קיים ביניהם?

 – אני, בעוונותי הרבים, מהם ובהם.

– מן הצדיקים או מן הרשעים?

– לו, חס וחלילה וחס, הייתי מן הרשעים, היאך הייתי זוכה לעלות למרום?

– אתה מלאך בארץ?

– כמעט מלאך.  דומה לדומה.  הנה אני בקפיצה אחת עולה לשמיים, מהלך ת"ק שנה, בקפיצה אחת בלבד.  אני קופץ ועולה כמי שקופץ משער ביתו לגג.  כמעט, כמעט מלאך, חביבי.  דומה לדומה.

– היאך אתה קופץ? – לא סבר לו המלאך.

– ככה ! – נטל עצמו וקפץ לפניו, ונמצא שוכב על מצעו, והמנורות דולקות בבית, והתרנגולים קוראים בחוץ" . . .

עתים ביטויי התאוותנות וחולשות-הבשרים שבפרשיות-הזז מגיעים בבידוחם למדרגה ראבּאֶלייסית כמעט;  אף יש שהם מתרפדים בכיסופים רומאנטיים;  ופעמים – עוטים תוגה ושברון-נפש.

 

הקצרן

בזמן שהיה ציון רועה את חמורו בשדה מחוץ לעיר (בטרם הרוויחו פרוטה מבהמה זו)  נזדמן לפניו בר-נש אחד שהציג עצמו כקצרן בן קצרן, שונא אריכות-דברים. "קצרן בתכלית האחרון ושתקן עד אין תכלית".  והירבה האיש מלים בשבח הקיצור והעתיר משלים בפיאור השתיקה;

"לפי שהשתיקה היא הדיבור הממולא והלשון המעולה ובזהב אופיר לא תסולא . . . והיא המליצה אשר בלי מבטא שפתיים, אחוזה בשיניים ותלויה בעיניים וממללת באזניים" . . . סיפר כי גם עם אשתו כל דבריו הם רק ראשי-פרקים  וראשי-תיבות.  וכדי להדגים את כוחו בחסכון-מלים, התחיל שופע ראשי-תיבות.  אחרי-כן, כמובן, הוצרך לפרש את ראשי-התיבות.  והרי אחדים מבין רבים-רבים:

". . . סל"ש,  סל"ש!

– ומה זה סל"ש? – דחק ציון באבריו ופילבל בעיניו ככיבשה ביד השוחט.

– סל"ש?  ראשי-תיבות:  סייג לחכמה שתיקה.  אני מדבר רק בקיצור,  בטוּטוֹ"ד ובקיצור!

– ומה זה בטוטו"ד?    שאל ציון.

– בטוב טעם ודעת,  יא אחי,  כּלוּ"פ בדיבור אחד!

– ומה זה כלו"פ?

– כלל ופרט, יא אחי.  ראשי-תיבות :  כלל ופרט, כּוּפוּ"כ!

  ומה זה כופו"כ?

– כלל ופרט וכלל, יא אחי.  כּמעה"פּ!

– ומה זה כמעה"פּ?

– כלל מוסיף על הפרט.  אני מדבר במעט מלים ובקיצור דברים ואני מדבר בלשון צרה ובלשון קצרה.  אני קצרן! ע – – – ד למאוד!"

אחרי ריבוי קיצורים וראשי-תיבות והליכות סחור-סחור מצד האיש, השיג ציון כי על עסק החמור הוא בא.  לקנותו הוא רוצה.  והתווכחו על בריאותו ומיספר-שנותיו של החמור, והתמקחו על מחירו, ודרך-אגב סיפר ציון איך ניצח אפיקורוס אשכנזי אחד.  שאל את האשכנזי :  "ממי יבוא המשיח, מהאשכנזים או מהתימנים?"  השיב לציון, וכולו חרב-פיפיות לחרף מערכות-ישראל :  "בוודאי מהאשכנזים."  אמר לו ציון:  "זה לא יכול להיות.  דווקא מלך המשיח הוא יבוא מן התימנים ורק הוא ירכב על אשכנזי שהוא לבן כזה החמור הלבן שלי" . . .

אחרי רוב דין-ודברים נתברר לציון כי אין האיש מתכוון כלל לקנות את החמור.  סתם ביקש להתפאר בחכמת-הקיצור שלו.  אבל אין ציון דל-מלל.

"לא, לא!  אתה לא היית קונה,  אתה לא היית קונה! – הרתיח ציון – נמאסת עלי! נמאסת סחי ומאוס!  רק אתה מרבה דברים נבערים, והלשון בך יתירה ושתיקה חסירה, והפטפטנות בך לה שתי פיות, שתי מכות טריות, שני עניינים מחברת ובשתי פנים מדברת;  באורך ובקוצר,  בשפע ובעוצר,  ותאריך פעמיים בכפלי-כפליים, ותטחן בריחיים גללי-חמור ושחק-מאזניים, שיעמום ואיוולת מאה באמה.  יהי רצון מלפניך יא אלאהי וסיידי,  שתצילני מזה ומיוצא בזה, ותצילני מלשון קצרה ומדעת קצרה ומרוח קצרית, מקצירן של ייסורים ומקצירו של מלאך המוות ומכל קצירי ומריעי קצירי!  ולמקצרים אל תהי תקווה, וכל הקצרנים כרגע יאבדו, וכל המכבדם יתמעטו ימיו ויתקצרו שניו, וכל השואל בשלומם לא יהא לו חלק לעולם הבא. יהיו לרצון אמרי-פי והגיון לבי לפניך,  ד' צורי וגואלי.  לך, לך לעזאזל,  בשם אלהי ישראל.  מע אלסלאמה!"

הקצרן ענה לעומתו בראשי-תיבות ו"קיצורים" כדרכו, אך נפטר מן המקום דווקא מתוך ברכה : 'יבּ"ה ויע"ח – יבוא בעל-החמור ויעמוד על חמורו, ונזכה לראות עוּע"ח, היינו: עני ורוכב על חמור, במהרה בימינו אמן, אמן, כן יהי רצון.

לימים שוב בא אותו קצרן לפני ציון – בביתו – על עסקי שידוך בשביל רומיה, הבת הבכירה של ציון.  לאחר שסוף-סוף הגיע הקצרן לעניין, ונודע שליחו של מי הוא, גירשו ציון בלשון-האיש עצמו, כי בינתיים תפס את הנוסח :

– אכּ"ם !  – קפץ ציון כנגדו וצווח עליו.

– אכ"ם ? . . .  – עמד לו הקצרן נדהם ותמה, דומה אין מאמין למשמע אזניו – הגש"בּ?  היינו : הגם שאול  בנביאים ? . . . אכּ"ם אמרת?  רצונך לומר:  אין כמוני? . . .

– אכ"ם!  אכ"ם!    דחק עליו ציון – פירוש: אין כאן מקומך!

– אבּ"כּ,  היינו: אין בכך כלום . . .  – גימגם הקצרן בלשונו ועמד עמידות עמידות, עמידה פה ועמידה שם – אלע"כּ, אין לי עליך כלום . . .

– במח"כּ,  הינו: במחילת כבודך! – דחקו ציון פסיעה אחר פסיעה אל הדלת . . .  תלד"פּ, תלד"פּ, פירוש:  תשים לדרך פעמיך!  איכּ"ב,  היינו:  אל ירבו כמותך בישראל!  קפוץ!  ברח!  הינצל לך!  שאע"פּ – שלא אראה עוד את פניך! . . .   מע אַלסלאמה! – –

 

מה ראה?

מה ראה הזז להידבק בעדה התימנית בירושלים, אף לפרוש יצירתו על בית-קיומה הקודם?  אפשר הרגיש כי העיירה היהודית המזרח-אירופית כבר שודדה ונחרשה ונלעסה בספרות העברית זה קרוב למאה שנה;  והגם שברקוביץ ועגנון עדיין מחטבים ממנה זכרונות, מעשי-אמנות יפים, עצם-הרקע שלה אין בו חידוש עוד.

והנה לפניו בבירת-הקודש שבט-עם יהודי ממולח ושוקק, מושרש במסורת עתיקת-ימים (ואפילו מסורת זו מתכרסמת על קצותיה, ויש צעיר וצעירה מתלבטים לחרוג ממסגרותיה – גם זה מן הסממנים הדראמאתיים).  יתר על כן:  יהדות תימנית זו גם דומה וגם שונה מן היהדות הליטאית הלמדנית.  עמוסה היא תורה כמותה, אך יש בה הנסיבות הטראגי-קומיות של לקיחת אשה צעירה נוסף על הזקנה (לשם מצווה – להחיש את הזמן, בו "יכלו הנשמות מן הגוף" ויבוא הגואל),  ויותר מן הליטאית, היא אדוקה ב"זוהר", וחוט של נאיביות משוך בפיקחותה.  ופה בארץ, ישנן המתיחויות בין עובדות-הבית התימניות ובין מעבידותיהן האשכנזיות, ובכלל, היחסים הבין-עדתיים.

עוד:  הבחין הזז כי כאן אפשרות ליצירת משתית-סגנון עברית חדשה.  כי המשתית המנדלאית, אשר שוכללה והובאה לידי שלמות בידי ביאליק, ברקוביץ ודור-אחיהם, נחצבה ועובדה לאורה וחמימותה של הלשון היהודית-אשכנזית, המעולפת לימודי-תורה ורווחים בה הדים, אקשרתות וניבים עבריים וארמיים, מגווני הגלות המקומית.

והנה, בפי אחינו התימנים – יהודית-ערבית, רוויית תורה ותפילה וחכמת-קדם.  האם אין כאן הזדמנות ליצוק משתית-סגנון עברית, שתהא שמית-שעשועית, מתנאה בססגוניות והגזמנות והעוקצנות של לשון-שיחת התימנים, מתובלת-הערבית?

וקמה ושיגשגה וסוערה שפעת-הלשון ההזזית, המקורית-לעילא.

 

מאמר שני

מורדי דרור

מרי סעיד, מחשב-הקצין ב"היושבת בגנים", כשמצא חלומותיו ופתרונותיהם אַכזב, נתקע לרעיון כי אין משיח בן דויד בא עד שיסייעוהו ישראל בני-הדור.  ובמה יסייעוהו?  שיהא כל אחד מהם מוותר על חלקו לעולם הבא ויתנהו למשיח.

פתח בחבריו ושומעי-תורתו, ואחרי-כן הלך מבית-כנסת לבית-כנסת ונטפל אל סתם יהודים, לדחוק עליהם שינדבו איש-איש את חלקו לעולם הבא למען המשיח.  דחוהו כולם, זה בתירוצו כך וזה בנימוקו ככה.

מרי אלצהארי תמה: "מה פּירו–––ש?  הוא מחכה לשכרו?  הלא הוא שליח מאת השם ומתן-שכרו הוא מידיו.  אני בשום אופ–––ן לא אוכל להסכים שאני אמכור יום ארוך ביום קצר!"

מרי יחיא לטש עיניים: "זו דבר משוּנית, במחילה מכבודך, יא מרי, שלא יעלה על הדעת – שאני טרחתי ויגעתי ועמלתי בשביל לזכות לחיי העולם הבא ולבסוף אעזוב אותה לידי אחרים?  אם כן לא הועלתי כלום?... לא, לא, לא!  חס וחלילה וחס!  וזה גם כן ייקרא זילזול וכפירה באמונה.  בכיכול, עושה עולם-האמת שחוק, ונמצא שם-שמיים מתחלל..."

מרי יוסף אלמשרקי, כיוון ששמע ממרי סעיד כל אותה הפרשה, הניח ידו על זקנו, נסתכל בו בדרך עקמומית, וליגלג:

"מה אתה מפטפט?  אולי אתה ישנת הפוך?... מה הדין נותן?  שאני אזיק עצמי ואפסיד שלי הדבר היקר, שהוא יקר-המציאות, ואין ערוך לו בכל העולם, ואוציא אותו כ– כ– ה?... ומהיכן אני חי לעולם הבא?  ואיך אני אעשה שם?... ––– אני לא שוטה, אני לא שוטה!  או, חס ושלום, שהמלך המשיח גזלן ורשע – שלך שלי ושלי שלי, שהוא יכול לגזול לעצמו את ממון אחרים?..." – וכשפייסו מרי סעיד, כי לא בממון מדובר כי-אם רק בחלק קטן בעולם הבא, הפליג מרי אל משרקי: "בדרבּא מיניה!  אני לא מתכוון על ממון!  אם רצונו ממון אני אתן לו!  שיבוא לקחת את הבית ואת כלי-חמד טוב שבעולם, וכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות לוּ הם יש לי, את כל-כל-כול!  ועוד אני אשמש אותו ואכבד וארבּץ לפניו, ואעשה חלבּה ופתוּת של שעוֹרים... זה מה שאני יכול לתת לו!  אבל חלקי לעולם הבא, חיי הנצח!  ומי יסכים?  מי יסכים?..."

מרי סעיד בלב מר ונפש עגומה מהלך ברחוב, והנה לפניו מרי אברהם צעדי.  תפסהו, והתחיל משדלו לאותו קורבן-נדבה למען המשיח.  קבל ואמר מרי צעדי:

"הלא כל חיי בעולם הזה ואני לא נהניתי אפילו באצבע קטנה – רק דאגות ויסורים וצרות צרורות, זה רודה וזה מרדה, עני אני וגווע מנוער, ורק זה חלקי מכל עמלי לעולם הבא, וזה אתה רוצה לגזול ממני?... לא בחיי ואפילו לא במיתתי?... ועוד גם-כן שם, בבית-המלך, טעם ההוא התבשיל כטעם אותה קדירה שאני טעמתי בעלמא דשיקרא?... מה זה, מה זה?  האם אתה רוצה, יא מרי, להביא עלי מעשה העשיר וכבשת-הרש?... תלך אצל העשירים אשר יש לאל ידם, שהם כבר שבעו והם שבעים מהעולם הזה, הם הם שיתנו.  אבל אני... ולרש אין כול... אל תגזול דל כי דל הוא..."

מרי סלימאן שפך על מרי סעיד קיתון של חימה: "לא כשתאמר אתה, אלא כמו שאמרה התורה: 'היום אם בקולי תשמעו', ודברים אלו לא נצטווינו עליהם ומלבּך אתה בּוֹדאָם.  אתה רק באת להחריב את הבריות, ולהעמיד פירצה לאבּד את בריותיו של הקדוש-ברוך-הוא מן העולם!  המלך המשיח אינו צריך לברכתך.  כי ברוך הוא, לא מעוקצך ולא מדובשך!  לך, לך מעל פני, שלא יהא ריחך נודף כאן!"

בכל זאת לא נתייאש מרי סעיד.  היה הולך מסימטה לסימטה הבריות משתמטים ממנו והוא אוחז בכנף-בגדם ומשתדל עמם למען אותו הדבר.  לבסוף נאחז בבנו הסורר והפוחח, ציון:

"אף על פי שאתה רשע והנך עני ממצוות וממעשים טובים, אף על פי כּן הלא כתוב: 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא', ולוּ אפילו חלק קטן מאוד.  בשביל זאת אם תרצה שאני אמחול לך, שתסייע עמי לביאת המלך המשיח ותוותר בשבילו את חלקך לעולם הבא".

השיב לו ציון בהלבּנת-שיניים: "אני כבר שמעתי, אני כבר שמעתי שאתה מחזר על הפתחים וקובץ על יד חלקי עולם הבא.  אבל אני לא אתן לך את שלי החלק ולוּ הוא קטן כערך הכף!  נשתגעתי?... מה? מה?  לא נוח לך שאחיה לעולם הבא?... אף פעם!  דווקא אני לא מסכים שיתחרכו שוֹקי באש של גיהינום.  אני לא מסכים..."

"זה לא בשבילי ואני לא צריך את שלך", הטעים לו מרי סעיד את דבריו, "זה בשביל המלך המשיח שניתן לו בשביל שיבוא".

"יבוא או לא יבוא, אני לא אוותר על חלקי!  שווה לי הגלות ושיעבּוד מלכויות וגדודי-חיל ולסטים משאֶכנס ואראה פני גיהינום!"

"יא רשע!"  נזדעזע מרי סעיד, "רשע מן יומך ופושע מבּטן!  הלא יש לך חלק קטן כראש צפּור דרור, מה תעשה בו?"

"זהו זה, יא בּא, גם-כן אני מבקש מאותו דבר, דווקא שיתן מלך המשיח לי... ומה יש לי מתועלת אם שיבוא מלך המשיח לעולם וכבר אני ארור מכול וערום מכול, אוכל גחלי-רתמים ונידון עם כל הרשעים בגיהינום?"

"כל העולם צריכים לתת לו".

"שיקח מהם, אבל אני אינני מוותר!"

ובזה תש כוחו של מרי סעיד, ישב כולו נימוֹק, עורפו שבור, ופניו כבושות באדמה.

ּקיטרוג

בפרשה דלעיל קיפּל הזז בלבוש הזיוני קיטרוג על עם-היהודים (ויותר מיקיטרוג, הרי זה זעק-מכאוב) – שנוח להם בשיעבוד, ובהשפלות ושחיטות בידי אומות בזויות, ובלבד שיהיו פטורים מאחריותו של דרור ומעשיית ההיסטוריה שלהם בכוח-עצמם.

בכמה פנים נגרס הדבר הזה ב"דרשה" היוקדת של יודקה (בספר "אבנים רותחות"), נשנה במחזה על ימי שבּתי צבי, "בקץ הימים", ושולש בשפך-השיח של מנחם לפני חברוֹ אליהו, אלה שני הבחורים, זה מחבורת אצ"ל וזה מחבורת לח"י, היושבים יחד בצינוק ומחכים להוצאה-אל-הפועל של גזר-דינם למוות, בידי שלטון שאין הם מודים בסמכותו, לא לשפוט ולא לחונן ("בקולר אחד", פרק כ"ט).

גרעין-העניין נחשף במחלוקת שבמחזה הנ"ל בין הרב, המפקפק במשיחיותו של שבּתי צבי, ובין יוּזפּה, אברך שכל נפשו נתונה לה מעוצם-חשקוֹ בגאולה.

המקום הוא באחת מערי-גרמניה.  להלן, מן מערכה ג':

הרב (נאנח): אותותינו לא ראינו, סימנים שנתנו רבותינו לא באו.  לא גזירות קשות ורעות, לא מהומות ומלחמות ואנדרלמוסיה מבוהלת, גויים לא המו וממלכות-ארץ לא מטו.  משיח בן יוסף לא בא ואליהו הנביא, זכור לטוב, לא נגלה אלינו.  והמשכילים אינם מזהירים כזוהר הרקיע... עולם כמנהגו נוהג.  ובכן... (נאנח אנחה מלבּוֹ ויושב) צריכים לחכות עד ישקיף וירא השם משמיים, כי קרובה הישועה לבוא.  ולפי שעה, עד שייבּחנו הדברים ונדע כי הכול מידי השם, אַל תעברו על השבועה שהשבּיע הקדוש-ברוך-הוא אותנו ואַל תדחקו הקץ.  עסקו במשא-ומתן והתפרנסו, והשכימו והעריבו לבתי-כנסיות ולבתי-מדרשות...

יוּזפּה (בסגנונו של הרב): בשביל שתאריכו הגלות.

הרב (אינו משגיח בדבריו): כמו שאמר שלמה המלך, עליו השלום: "אני ישנה ולבּי ער...."

יוּזפּא (בסגנונו של הרב): אמרה כנסת-ישראל לפני הקדוש-ברוך-הוא: "אני ישנה" – מן הגאולה, "ולבי ער" – לגלות, שהיא מקום-חיותי, בית-דירה של מעלה לתורה ולמצוות, וטוב ויפה לישב בתוכה לבכות ולהתאבּל על חורבּן בית-המקדש ועל גלות השכינה.

הרב (בפנים עייפות): הגדות של דופי...

יוּזפּה (טופח בידו על השולחן): קץ שׂם לחושך!  בן ישי בא!

קהל-עניים: בן-ישי בא!  בן-ישי בא!  בן-ישי בא!

ווֹלפליין: הוא ולא אחר!

מנכין פיקלהרינג: צדיק ונושע הוא!

ר' למלין מרקל: תן כבוד למשיח אלהי יעקב!

ר' אנשל האן: הסו!

יוּזפּה: הם מסופּקים!  הם מפוקפקים!... אותותיהם לא ראו, סימנים שנתנו רבותינו... כל הסתרים וכל הרזים גלויים הם להם, ומסטירין של מלך יודעים הם יותר מן המלך, וסדרי גאולה – יותר ממלך המשיח!  לא קיים הקדוש-ברוך-הוא מה שנאמר במסכת סוֹטה וסנהדרין!  מחלוקת בין הקדוש-ברוך-הוא ורבּותינו, מחלוקת בין משיח ומדרש, הלכה כמי? – הלכה כמדרש!...

הרב: קודשא בריך הוא, אוֹרייתא וישראל – חד! 

יוּזפּה: ושב ואל תדחק הקץ ושקע בגלות, והווה עוסק במשא-ומתן ומתפרנס, ומשכים ומעריב לבתי-כנסיות... –– חייב כל אדם מישראל לידע שהגאולה עיקר!

הרב: תחילה חייב כל אדם מישראל לידע שהתורה עיקר, שאילמלא תורה לא נתקיימו ישראל.  וכבר אמרו חז"ל: גדול תלמוד-תורה מבניין בית-המקדש.

יוּזפּה: רבּינו למדן הוא ויביא לכם ראָיה מן התורה, מחכמינו ז"ל, מראשונים ואחרונים, שאין הגאולה עיקר.

הרב: אילמלא שאני מכיר אותך הייתי אומר: עם-הארץ אתה.  הרי אמונה בביאת המשיח היא עיקר השנים-עשר משלוש-עשרה עיקרים ואני חוזר עליו בכל יום ויום אחר התפילה.

יוזפּה: וכך תהיו חוזרים עליו והולכים, ובלבד שיתמהמה!

הרב (נותן עיניו בו): אתה מעקם הכתובים!  "אף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא" – כתיב.

יוזפּה: את הכול יקבלו על עצמם: רדיפות, גזירות רעות, שיעבּוד-מלכויות וכל שיעבּודים שבעולם, ובלבד שיתמהמה לבוא, ובלבד שלא ייגאלו... ––מתים אתם, כל רוח אין בקרבכם!  וכבר צווח עליכם המקרא: "אל-נא תהי כמת!"

הרב (בנחת): חיים אנו! – "ואתם הדבקים בשם אלוקיכם חיים כולכם היום".  גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא. – "וזאת התורה אשר שׂם משה", ודרשו חכמינו ז"ל: זכה – נעשית לו סם-חיים.

יוזפּה: סם-חיים זוֹ גאולה!

הרב: בשעה שהיא מן השמיים ונאמנה אֶת אֵל ותורה ומצוות ודברי חז"ל!

יוזפּה: גאולה כמות שעלתה במחשבה לפני הקדוש-ברוך-הוא!  "הנה ימים באים, נאום ד', ולא יאמרו עוד, חי ד' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצריים, כי אם חי ד' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם".  אותה שעה תהיה יציאת מצריים כקליפּת השום בפני חידוש העולם, ומעמד הר סיני כדבר קל בפני מלכות משיח.  אברהם, יצחק ויעקב אינם אלא תחילה, הקדמה לדורות שלעתיד-לבוא.  כשבא הקדוש-ברוך-הוא לברוא את האָבות לא נתכוון אלא שבניהם יגדלו מהם!  זו אפיקורסות היא, רבי?... וכן הוא אומר: "אַל תזכרו ראשונות, וקדמוניות אַל תתבוננו.  הנני עושה חדשה, עתה תצמח!"  את זאת אי אתם יודעים – יודע מלך המשיח!

הרב (בפנים של זהירות): והיאך תהיו עושים?  כיצד מתנהגים ובמה מתקיימים?

יוזפּה: "השולחן הערוך" של עולם החירות עדיין לא נכתב...

מתנגשות כאן שתי רוחות בנשמת האומה: האחת כפותה בהרגליה וחרדה לשימור הקיים;  השניה עורגת על חירות שביצירה, חורגת אל עתידות בלתי-נודעים.  

בשבחה של גלות

פריטת-הזז על נימה זו בצורות שונות בפי שלוש מנפשות-יצירתו, מעמידה רגליים להשערה כי הנפשות לא בעדן בלבד הן מדברות כי-אם גם בעד יוצרן.  ואולם, אם כבר אנו מייחסים למחבר דיעות שבפי דוברים בחיבוריו, בל נתעלם מן הגיאות היהודית על עצם כוח-העמידה של אומה זו בגלות הארוכה, המובעת על-ידי בעל-דברים אחר אצל הזז.  כלום יש לך אומה אחרת שהיתה כך גולה, כך נרדפת ונרמסת, וכך עומדת בקומתה המוסרית?

הדובר הוא מוֹרוֹשקה, צעיר ירושלמי ותיק, והוא משפיע דבריו על האנס, צעיר בן יהודים מפליטי-גרמניה, הרואה את ירושלים כגל-אשפּה שומם, ונפשו יוצאת אל בירות-אירופה (מתוך "חבית עכורה" בספר "אבנים רותחות"):

"כך וכך היא גלות, ענייה במקומה ומעולה במקום אחר.  היא עבדות והיא חירות, היא ירידה והיא גבורה... מי יש בין האומות שיעשה כמעשינו וכגבורותינו?  אומות אלו הדיוטות, פרובינציאלים היסטוריים שלא עקרו ממקומם ויושבים בין תנור לכיריים... כל עצמה של ההיסטוריה של אלו פרובינציאלית היא מראש ועד סוף, מסוף כל הדורות, היסטוריה של פלדפבּל (סגן קצין-צבא) בעל-אגרופים ובעל-זרוע שמסלסל בשפמו ומנופף בחרבו ומטלטל מעשים של שטות ועלילות גנאי והבאי, הפלדפבּל הזה הוא תחילתן והוא סופן, הוא גודלן והוא גאונן, הוא אב לחכמה ואב לתרבות ואב לציביליזאציה... הוא ישנוֹ בכל עסקי המדינה ובכל צורכי הציבור, בכל המידות והדיעות המהלכות על פני הדורות, ובכל התורה והמדע והאמנות.  המדע אינו אלא תולדות אגרופיו שלו והאמנות אינה אלא דברי בדאות ומזמורים של תיפלוּת וזנות שלו, ומעשי האמונה והדת אינם אלא צחצוח-חרבות ומעשי ליסטיות שלו... עולם ופלדפבּל!  אין מקום בארץ פנוי ממנו!  הוא בראש הכול וידו בכול ומגלגל ומחזר על כל באי-עולם ונותן תורה לעולם ונותן חוקים ומשפטים לעמים ומתקן תקנות למדינות ומורה הוראות לדורות... אַח, פרובינציאליים של עולם, בני-כפר אוניברסאליים ועמי-ארצות חשוכים!... מתי יגיע היום שיעמדו ויחריבו את ביתם ויפרצו את גדרם, את כל אותן פאריס, ברלין ולונדון ושאָר פרובינציה עולמית, מרובּה, שוטה ומנוּבּלת, ויצאו... לעולמו של הקדוש-ברוך-הוא!  יתפסו אומנות של ישראל ויגלו!  יבואו ויתלימו תלמיות אחרינו מסוף העולם ועד סופו, חוץ למקומם וחוץ לזמנם... לפני-ולפנים בעומקו של עולם ואין-סוף!... גלות הם חסרים, לא רבולוציות ולא אינטרנאציונאלים ולא חבר-לאומים, אלא גלות שתצרפם ותטהרם ותלמדם דעת לראות ולהבין מהו עולם ומהו אדם ומה חיי אדם ומה אהבת הבריות ומה אמת וצדק ויושר.  לא, אין להם תקנה אלא עד שירדו לגלות..."

והדובר, בשם עם-היהודים, מזמין את כל גויי-האומות: "אחרינו, אחרינו!  ייכנס תלמיד אצל הרב!  ייכנס תלמיד שאינו הגון, שלא שימש כל-צרכו, וילמד אורח חיים וסדרי מעשי עולם!

והוא מתלהט ומצייר בכוח-פיו מה יהיה, "אילו מלכות-רוסיה, מאה ושבעים מיליון נפש... גלו מארצם ונתפזרו לבין האומות, וכל מלכויות-העולם משתעבדות בהם, ומעונים ונרדפים... והם מקבלים באהבה, ועושים קהילות, וקוראים בגורקי ובמאייאקובסקי ושונים במארכס ומשלשים בלנין..." או כגון שבעים מיליון גרמנים אילו נעקרו ממקומם ומפוזרים מסוף העולם ועד סופו, חבויים ורמוסים בצלן של מלכויות, נתפסים על כל העולם כולו וסובלים עוונות כל העולם כולו, ומלכות הרשעה משתעבדת בהם וכל שנעשה ראש מיצר להם, כל פחוּת וקל שבקלים רוחץ בדמם ונוטל עצה עליהם לפסקם ולאבּדם מן העולם, והם עומדים בכולם, מקדשים שם שמיים ברבים ועוסקים בפילוסופיה לשמה ואין להם בעולמם אלא ד' אמות של פילוסופיה בלבד... או אנגלים הללו, אילו בטלה מלכותם וחרבה לונדון... וכל העם לגולה, שרויים בצער בין האומות, טבוחים ושרופים, גזולים וחמוסים, דחוקים ולחוצים בגיטו... והלורדים תגרים והסאֶרים סרסורים, והדוכסות יושבות חנווניות והמארקיסות מוכרות כעכים בשוק... ולא נתנבלו ולא המירו את כבודם... בלא מלכות מלכותם קיימת.. לורדים של הקדוש-ברוך-הוא וג'נטלמנים של מעלה, הבּייבּל בימינם ושקספיר בשמאלם, ומלכות בריטניה בלבם, ומתוקנים לגאולת-מחר ועומדים... וגומר, וגומר.

מוֹרוֹשקה והאנס, זה עייף מדיבור וזה יגע משמיעה, ובחומו של יום שניהם תנומה אוחזתם.  פתאום מתעורר מורושקה מקול נחרת-עצמו, וכאילו לא נימנם כלל, הוא מסיים משׂאוֹ בפסוק אחד:

"– אלא שמלאכתם נעשית על ידי אחרים".

רצה לומר: רק היהודים קיבלו על עצמם את מערכת הגדוּלה ההיא... זה הפסוק החותם נוסח בּוּז על כל מזמור השבח לגלוּת ומצרפו אל מרירות-הקיטרוג שבפי "גיבורים" הזזיים אחרים.  יתר על כן, אורב באותה קריאה לגויים שילכו בעקבותינו, רחשוּש-נקמנות: אדרבה, התנסו-נא אתם במה שנתנסינו אנחנו!

 

מאמר שלישי

יפעות טבע

ברכת-הנהנין שלי על לשון-הזז וחזונו תהא חסרה סממן עיקרי אם לא תכלול מלה על שירת-הטבע שלו: אין מישקל ואין חרוז, בלי נקצצת היא לטוּרי-שורות – ושירה היא.  בה מראות-עולם נתפסים באַווריריוּתם, בזרימתם, בהתמוֹטטם תוך כדי התחוֹללם;  וכשהיא נאחזת במשהו מוּצק וחטוּב, הרי אותו דבר בלתי-נמוֹג פועם ביתר עוז.

הנה, ליל-אביב ביער רוסי, ובסיפור המקורי הוא מתנקד בילל-ינשוּף וקירקוּר –צפרדעים:

"כמקוּבּעים בזכוּכית הרעידו האילנות בלבנה.  משטיחי-גוונים כתתו על פני העשב, נמללו ונמתחו, נמתחו ונמללו, זהב סנוּן בירוֹק חריע, ירוֹק חריע בכסף מחוּשל, ירוֹק של עין-החתול בסימוּק של עין-הזאֵב וירוֹק כּרכּוֹם באֵש מוּצתת בגפרית... כמיני גימוֹניוֹת-זהב הוּצתו בין העצים ונתחלחלו פסיקוֹת פסיקוֹת, וסלדו לפניהן ולאחריהן כבולעות זו את זו ושואבות זו מזו.  כּסוּפה, מוזהבת ומטוּוסה זרמה שלוּלית של אוֹרה, נדלקה גממית של אֵש, דלקה אחרת, ניצוֹצוֹת ירוּקים פרחו בין הענפים, נחלשו ופרחו, ניתזו וכבו.

"מן הצדדים הטו שתי חומות חושך, הנה הנה, דומה, הן נופלות..." ("בישוּב של יער", ב', XXII).

ותמונת תרנגול בחוּמוֹ:

"בריא כחמה, כולו זוקף גאון, כרבלתו דולקת וצפרניו שנוּנות, זנבו מגוּלגל ביופי למעלה ומקורו נעוץ חד ועוקמני ברפיון;  צווארו מעוּלף צבעונים יפים משל זהב, יפים משל נחושת, וספּיר וכרמיל וכל גוון טוב.  מיטלטל, פּוֹסה ופושט לבחוץ, פּוֹסה ונרדה לבפנים, צעד התרנגול צעידה וצעידה, המתּיק בחכּוֹ קול נעימה של תרוּעה וגיאוּת.  פתאום הפסיק ועמד תחתיו.  ועד שקוֹפה ועומד נזדעזע על כרבלתו וכרעיו, הגביה עצמו, כבאוֹתה שעה של שחר שהגיע ליבּקע, פשט את צווארו וטפח בכנפיו, וכולו מתוּח ופרוּץ, זירז עצמו ורץ, מטרף במוּטה שלו בקרקע ומדדה ברגליו בזריזוּת טוֹרפנית ומורתחת.  אין חוששות לו קירקרוּ התרנגולות וניקרו להן, ורק אחת, תרנגולת ברוּדה ובעלת-גוף, התחילה, מעוּרבּבת וּשממה, טורפת לצדדים.  מהדסת וממטמטה, נסקרה לימין ונסקרה לשמאל, וכאילו באו להשׂיא את נפשה ממנה, קפצה לברוח והתנוֹדדה אילך ואילך עד שפגעה בשׂיח ועמדה.  כביכול, יצאה ידי חובת צניעות ודרך-ארץ..."  (שם א', III).

סבלות נשים

בא מרי אלפקעה לפני אשתו הזקנה בדברי חיבה וברכה והטעים לפניה את המיצווה הגדולה של פּריה-ורביה "כדי להשלים את הדמות... אבל אם האדם דווקא אינו עוסק בקיום המיצווה ואם הוא ילך מן העולם עם שאָר הניצוֹצוֹת שבקרבו, אז אוי ואבוי לו."

הזקנה ספק תפסה ספק לא תפסה להיכן הדברים נוטים.  היא שאלה שאלה בעלמא:

– ומה אתה חושב, יא רג'אל, האם עוד יש בך ניצוצות?

– מוכרח לנסות, – החזיר מרי אלפקעה פניו ממנה וקבע עיניו בארץ.

– הלא אני כבר זקנתי – הרחיבה הזקנה שתי ידיה באנחה.

– בשביל זאת אני אומר לך, – אמר מרי אלפקעה בכפיפוּת-ראש – שאני יודע בך שאַתּ יראת-שמיים, שתעזרי לי לקיים את זאת המיצווה.

– במה אני יכולה לעזור לך? – ישבה לה הזקנה תמהה.

בּיאר לה בעלה כי המשיח מתקרב ובא, קרוב-קרוב, ואין בן דוד בא עד שיכלוּ הנשמות שבגוף, על כן מן ההכרח לקיים המצווה כראוי בשביל שיבוא...

– "אז איך לעשות? – נתרשלו ידיה של הזקנה.

– איך לעשות?... נמלך מרי אלפקעה בתוך חללו של בית ופילבל בעיניו – להתחתן, יא מרה, באשה שעוד היא תביא בּנים...

– יוּה, יא צרתי! – צווחה האשה בקול חד וגבוה וטפחה שתי ידיה – לא, לא, לא!  אני לא רוצה!  אני לא מסכימה!

– אַתּ ברכת הבית ואַתּ היסוֹד – החליק מרי אלפקעה לשונו – ורק שאני אקיים המוּטל עלי.

– אני לא רוצה!  אני לא רוצה! – טרפה הזקנה לפניו בשתי ידיה."

היתה זאת תגובתה האינסטינקטיבית.  עוד קבלה עליו: "אני מקטנוּתי ועד עתה התגדלתי אתך, ואנחנו חיינו בשלום ושלווה ואף פעם לא עלה על דעתך למאוס בי ולקחת לך אחרת עלי.  ועכשיו, בימי זיקנתנו, שכבר אנחנו בסוף ימינו, נכנס השׂטן בראשך..."

אבל כשהטריח עליה הרבה יום אחר יום, וחיזק דבריו בראָיות מן האמהות הקדושות, לבסוף נכנעה לפניו מתוך דמעות.  והיא עצמה חיפשה ומצאה אלמנה צעירה, נפש תמה ורוֹהה, המצייתת לכל אשר יאמר אחיה הגדול ממנה, וזה אישר השידוך עם מר אלפקעה.

חששה הזקנה פן תבוא הצעירה אל הבית... "ותעקור את כבודי.  ותהפוך כל הקערה על פיה".  למעשה, לא נגרע כלום משלטונה של הזקנה, אך נפשה מרה לה כראותה את בעלה, מרי אלפקעה, שרוי בשמחה כאילו נתחדשו עליו עלומיו.

בתחילה, בימי הכלולות, נהגה הזקנה נועם בלוּלווה (זה שם האשה הצעירה).  אדרבה, היא טרחה והשפיעה עליה כל מיני אפייה ומתיקה.  אחרי כן התחילה משתפת אותה במלאכתן של נשים, ומלמדת אותה פרקים בהלכות נקוי והתקנת צרכי-אוכל.  "אם ראתה אותה יושבת לה, חובטת חלבה בתוך קדירה, מייד באה ועומדת לה על גבּה מסתכלת במעשיה. – לא כך חובטים! – מקפידה ואומרת כרב לתלמיד – האם לא למדתּ בבית אמך?..."

וביותר רגזה כשראתה את הצעירה לובשת חלוק קל, כהרגל נשים בתוך ביתן.  אזי הוכיחה אותה בדברים:

"– לבשת תחתאני, אֶה, אֶה!  זה לא מנהגנו ככה.  אנחנו לא רגילים לדברי חוצפנוּת.  מה זאת אומרת שאַתּ תתהלכי בתחתאני?  זה אסור בהחלט.  מה אַתּ חושבת שאַתּ התחתנת בבן הנץ-החמה?  ל–––א, יש לפניך איש זקן, מסכן, שכבר חציו בקבר, ורק אנחנו חושבים אולי יחננוּ השם ויזכה לבּן של קיימא, וזה הכּוֹל.  אנחנו לא באנו בשביל עוד לעשות לנו געגועים ושעשועים."

אבל לא תמיד נהגה כך בצעירה.  כשראתה את לוּלווה יושבת עצובה, "וכאילו ענן מכסה את פניה, ניגשה אליה לפייסה.

"– ולמה את עצובה?  חסרה אַת דבר, מלבוש או מאכל?

– לא שום דבר, יא אוּמה...

– האם בשביל שהתחתּנתּ?

– מה אני עוד אוכל לעשות?  אני כבר בתוך זה ולא יועיל עוד הצער או החרטה.

– לא מצא חן בעיניך, יא בּנתי, שהור זקן?

– אה–––ה!  מה אני אעשה?  זהו מזל."

אז תדבר הזקנה על לבה דברי ניחומים וחסידות: "אסור לך לחשוב דברים כאלו.  הלא האדם נברא על שם כך.  על שם רק מיצווֹת השם, ואסור לך להתאונן על מעשי השם... והנני אני בשבילך כמו אֵם, וידך בידי, ושום הכבדה אינני מכבידה עליך, חס ושלום.  ומה חסר לך, בתי?  למה תתעצבי?  אין דבר, אין דבר.  אַתּ מוכרחה להתרגל ולשׂמוח במזלך, במה שחננך השם..."  ("היושבת בגנים").

שׂמחה, נערה שבגרה והיא כעוּרת-מראה וקצת פגומה בשׂכלה, נכנסה אצל גנא, אשת יעיש, ומצאה אותה יושבת בדד ונפשה עגומה.  ונקשרה שּיחה בין הנערה לאשה (מדוּלגות כאן מלות מוקדמות או מאוחרות לדברי זו וזו.  שהסיפור נצרך להן, וננקטת צורת דוּ-שׂיח – לשם קמוץ מקום):

שֹמחה: למה את עצובה, אחותי?

גנא: מינהג העולם, פעמים שמחה ופעמים בצער.

שׂמחה: האם את מתגעגעת אחר בעלך?

גנא: ומה לי בעולם בלעדיו?

שׂמחה (באנחה): מי כּמוֹך מאוּשרת בּבעלך!... ינוּחו לך ברכות על ראשך, אחותי.  תספרי לי ואשמע מה בעלך עוֹשׂה עמך.

גנא (בתמיהה וחיוך): כל טוּב הוא עושה עמי.

שׂמחה: כמו מה?

גנא: כדרך שבּני-אדם עושים לנשיהם.

שׂמחה: יוּה, טלוּ את שׂמחה וחבטוה מראש-הגג לארץ!  הלא אני איני יודעת מה עושים הם בני-אדם לנשיהם.

גנא (בצחוק): לא איכפּת לך? איזוּ שאלות את שואלת!

שׂמחה: מה יש?  את זכית ואני לא זכיתי.

גנא (בשוֹבביוּת): הוא אוהבני אהבה יתירה...

שׂמחה: מחבּק אותך?

גנא: מחבק אותי.

שׂמחה: מנשק לך?

גנא: מנשק לי.

שׂמחה: ועושה לך כל מה שאת מבקשת?

גנא: ולמה נכנסת כלה לחוּפה?... עוֹשׂה לי כל מה שאני מבקשת וביוֹתר!

שׂמחה (בפנים מאדימות): ומה הדבר עוֹשׂה לך?

גנא (בצחוק): תתבּיישי!  אין לך עסק בזה!

שׂמחה: למה אין לי עסק בזה?  דווקא יש לי עסק בזה!  אני רוצה לשׂמוח בשׂמחתך... ספרי לי, יא אחוֹתי, מן אותם הדברים, מאותו התענוג המתוֹק...

גנא: זה אי-אפשר לספר בשום אופן ואי אַתּ יכולה לדעת זאת... אלא המתיני עד אותה שעה שיזמין לך השם את בן-זוּגך ותחכּמי ותדעי הכוֹל מאליך.

שׂמחה (גועה בבכיה גדולה): וי לי, פקרי פקרא: אפילו לשמוע למישמע-אוֹזן איך הם מאושרים בני-אדם אין לי מזל!

גנא (אף היא פורצת בבכי): וי לי על מה שהגיע לי!  היאך הייתי כאלמנה, שכוּחה ועזוּבה, יוּה, יוה!...

נפתח מעיין-הדמעות של גנא, מפני שחדל יעיש בעלה לשעוֹת אליה, כי הוא כל הימים רק בצוֹמוֹת ובישיבות בית-המדרש, משוקע בספרים קדושים ורזים עליונים, אף נדר נדר-פרישוּת נדר... והנערה הרווקה רעת-התואר, אשר לא ידעה איש, והאשה הצעירה אשר גם בהיות בעלה בבית כאלמנה וכעגונה היתה, יחד נושׂאות נהי.  (ע"פ "יעיש", חלק ב', פרק ע').

בעידן מהפכה

המאה התשע-עשרה בּבלוֹתה הרתה, והמאה העשרים בשחרוּתה ילדה, תנועת מרידה ומהפכה ברחבי האימפריה הרוסית.  זו, לזרמיה ופלגיה, יצרה ספרות משלה, אף העמידה "קדושים" משלה: אצילים שוויתרו על תענוגי-עולם, יצאו אל "העם" לשאת בסבלותיהם וללמדם דעת;  תועמלנים נגד מישטר-הצאר, ששולחו אל ארץ-גזירה, זו סיביר, ברחו משם, פעלו במחתרת, שוב נתפשו, ומהם מתו על קידוש המהפכה.

תנועה, ובה חירוף-נפש למען אידיאל של חירות ושיוויון, אשר הנה הוא עומד להתגשם במהרה ובקרוב – מה-פלא שקסמה לכמה מבּני היהודים – חובשי בית-מידרש שנתמשׂכּלו והתחילו שוקדים על טולסטוי וטורגנב, מארכּס ובאקונין;  שוליות חייטים וסנדלרים, שהרגישו עצמם מדוכאים ומנוצלים;  אף בני-אמידים שמאסו בייחוס-אָבות וראו לפניהם הזדמנות להתנפל אל תוך "הים" הרוסי הגדול.

לציור הלך-נפשם של אותם הצעירים היהודים, בחר הזז במקום אידיאלי ביותר: בית-משפחה יהודי בלב-יער.  האב הוא "קאסיר", היינו, גיזבר ומפקח-עבודה בכריתת-יערות;  והוא סוכנו של יהודי אחר, עשיר מופלג יושב-כרכים, אשר מהלכים לו אצל גוּברנאטוֹרים (מושלים) ופריצים.  מעריץ ה"קאסיר" את עוצם שׂכלוֹ ויכולתוֹ של אדוניו, שהוא מומחה לעיקוף-חוקים בחכירת יערוֹת לכריתה, וחכם לקנות נכסים בזול ולמוכרם ביוקר.

בעל-הנאות הוא ה"קאסיר", נותן לשמיים את אשר לשמיים (שומר תפילות בעתן, אך אינו מאריך בהן) ולעולם הזה את אשר לעולם הזה.  אשתו הבּריאה וטובת-הלב מעדנתּוֹ בכל מעשי בישול, אפייה וטיגון לשׂובע-נפשו בכל ימי-החול, פּשיטא, ששולחנו דשן בשבתות וימים טובים.

כריתת יערות היא לא סתם הפּלת עצים וקיצוצם.  הריהי אומנות גדולה, הטעונה הילכות חיטוב עצים וחלקי-עצים, וניסורם ועיבודם ומיוּנם לפי טיבם ושימושם: קורות, קרשים, סקוּפות, תירוֹמוֹת, צורי-צוּרוֹת ומידות ממידות שונות, אלו לעמודי-טלגראף, אלו ללמודים של חביוֹנוֹת ופיטסים, ויש של חביות-עיטרן ושל חביות-סוכר.  וה"קאסיר" דנן בקי בכל אלה, ותמיד ידו זריזה לעזור עם עובדיו.

העובדים הם "חלופּצים", צעירי-גויים גברתנים, שקנו נסיון במלאכות אלו.  בימוֹת-חגא, כשבכפרים הקרובים יש מישחקים וריקודים, הצעירים המקומיים מרחיקים אותם בזרוע – עד זוֹב דם – שלא יהיו הללו מתחרים אתם על חסד-נערותיהם.  ובכן, הם מבלים שעות-הפּנאי שלהם במישחקים מגושמים בינם לבין עצמם, שעיקרם קפיצה זה על זה, והכּאוֹת נמרצות מאָחוֹר.  קצת קירבת-נקבות יש להם, שכן סעיף אחד של מלאכת-העצים היא שׂריפת כפיסים לפחם, ואיסוּף הפחמים בשׂקים תפורים;  עבודת מילוי-השֹקים ותפירת-פיותיהם נעשות בידי "שיקסוֹת" מן הסביבה.

שני בנים לו ל"קאסיר" ולאשתו, גדלקה ודוּדיק (גדליה ודויד), והם ילדי-טבע, גידולי-יער.  מעט "עברי" מסתמא הוכנסה בהם מאת אביהם ומאת "מלמד" שנזדמן לשם באקראי.  והנה, הביא אתו ה"קאסיר" אל הבית בחור יהודי צנוּם, חובש משקפי-פּינסנה (צובטי-אף) להיות "אוּטשיטל" – מורה לרוסית ולימודים כלליים – לבניו.  הנערים בזו בלבם לבחור חלוּש זה, אף על פי כן, לנחת-רוּח האב, ספגו ממנו מקצת דיקדוק רוסי ופירוּרי-ידיעות בהיסטוריה, גיאוגרפיה ואפילו אסטרונומיה.  ו"אוּטשיטל" זה, בוּדניק שמו, מייצג (בשני הכרכים של "ביישוב של יער" להזז) את כל אדיקותם של צעירי-יהודים ברעיון המהפכה הרוסית בזמן ההוא.  ה"ריבוֹלוּציה" בתוך בודניק מכוּוצת ועל כתפיו רובצת.

נפסח על רגשותיו, הליכותיו ועלילותיו של בוּדניק, ונתרכז במה שנוגע לנקודה היהודית.

(אך פטור בלי פרטים אחדים מני רבים אי-אפשר: ממעט ה"אוּטשיטל" באכילה, ועקרת-הבית ובעל-הבית מפצירים ונוגשׂים בו שיאכל עוד ועוד מן הפּחפּוּחים הללו, מן הבּלינצות הללו... – פעם היתה עליו הרוח לצאת אל ה"חלוֹפּצים" במקום-עבודתם ביער, ולרכוֹש את לבם לתורת-המרידה.  הם קידמוּהו בליגלוג בטרם הספיק לומר להם אף מלה אחת, ויצא מלפניהם כלי מלא כלימה;  אף על פי כן לא נתייאש מהם;  תלה תקוותו בגוי אנטון, יד-ימינו של ה"קאסיר", היוצא-ובא בבית;  רק ישכנע את אנטוֹן והוא הלא יידע לדבר אל ה"חלוֹפּצים" בסגנון המוּבן להם, שכן בן-עמם הוא;  פתח בדברים אל אַנטוֹן, ואַנטוֹן השיבהו ב"סיביר";  נתחלחל ה"אוּטשיטל": האם אין בכך רמז למלשינוּת?  אבל נתברר כי אַנטוֹן התמים לא ל"סיביר" שהיא ארץ-גזירה נתכוון כי-אם ל"סיביר" אחרת, מקום שמחלקים שם אדמה בתוּלה, רחבה-רחבה, לאיכרים אשר יואילוּ להתיישב עליה;  ו"סיביר" ההיא מרדפת הירהוריו). –

ביום מקוּטר ומהבּיל בחום, והיער עמוּס-ירק, ומעומקו של יער – דומה, ממקום שהוא חושך גמור – נשמע קול-קוּקיה, משתתק, וחוזר ונשמע, פעם אחר פעם.  ובנשמת בודניק מתפרש הקול כמנבא נכאים וכמיצר ומתעגם.  פתאום הוברר לו כי מקרוב-לו קראה הקוקיה, כי הנה הרגיז אותה ממחבוֹאה, וצל כנפיה עבר על העשב לרגליו.  קול-הקוקיה, והיער ואשר בו, השרוּ עליו רוח של אלמון ובדידות, והוא כאילו עקור מן העולם.  תפס עצמו מהרהר: "לקוקיה זה היער מולדת, ולי אין מולדת".  ומייד חזר בו וגער בעצמו:

"נשתטית!... בושה וחרפה!  מולדת... חה! כל העולם, מולדתו, כל ארץ רבה... הריבוֹלוּציה זו מולדתוֹ!  חבר, הרי–בוֹ–לוּציה... הנה יגיע קץ הגאולה... יגיע!

 – אֶה, חבר, אָז יימלא שחוק פינו!..."

כך דיבר אל עצמו בגוף שלישי וסיים בפסוק כנעימתוֹ של אבא שלו בברכת-המזון.  והוסיף ואמר:

"שטוּתים!  מולדת... נשתטה הבחור!  בפועל ממש, נשתטה...

הוא כל עצמו מיהו?  יכול, שוֹביניסט?  יכול, לאומי או יהודי?  אוֹ... לא!  אין הוא יהודי, ואין הוא, ואין הוא... ולא כל עיקר!  לא!  כל עיקר!  ריבוֹלוּציונר!  ריבוֹלוּציונר והכול כאן!

– הריבולוציה!  הריבולוציה!...

באותה שעה שכך קורא, פניו עזים וקשים כפני יהודי ירא-שמיים שפוסק לעצמו: ייהרג ואל יעבור!"

"... בכל שעה שהנעליים פצועות וקצרה היד להחליפן בחדשות... ולרבות ימות-הגשמים של סתיו, ימי מרה שחורה חשיכים ומלוכלכים אלה, ולרבות כל שעה של רוח רעה ומרירות-לב סתם" רגיל היה בודניק להעביר במחשבתו את כל דברי-הבלע על היהודים ממה שאמרו מארכס ודוסטוייבסקי וצ'חוב וכל השאר... וכן הוא עושה פה ביער, בהתנוֹדדוֹ בין האילנות.

"... זיעה אחזה אותו מרוב היגיעה שנתייגע, מקפח על ראשם של ישראל.  וכבר כותנתו דבקה לבשרוֹ, ופניו משולהבים באש עברה ונקמה, כעלילוֹת תיקון של עולם ואכזריות מזוּיינת שצד גאוּת ושׂמחה עמה...

כביכול, זו זכות בלבד שתלויה להם לישראל וזה שבח נאה להתגאות – בּבנים גיבורים וקשים בבנים עזי נפש ולב שמוסרים את נפשם על גאולת העולם ועוסקים בכל כוחם להרעיש את ביתם ולעקור את עמם לגאולת האנוֹשוּת ולמהפכה הערוכה לעתיד לבוא – מי כמוהם יערך להם, ואין אתה מוצא כדוגמתם זאת בכל אומות-העולם, והוא יופי של אֵימים, יופי נשׂגב, טראגי..."

הטבע בתפארתו עשה את שלו, ומראה "חלוֹפּץ" חובק "שיקסה" בריאת-בשׂר מן העובדות בפחם עשה את שלו, והגיע גם בודניק ה"אוּטשיטל" לידי הרהורים על יפהפיות המרקדות מסביב לו, הוא באמצע, וכל אחת מהן נלחצת אליו מצד אחר, ובחורים רואים ומוחאים כף... "וקשר אהבה ונצח נצוּחוֹת על ימין ועל שמאל, עד שנתבייש בפני עצמו, הסיט אילך ואילך את הפנסנה שעל חטמו, ועמד כמין דוגמה.

לאמר: – נאה נאה, מה יש לומר, כן!  ולא כי, יכוֹל, לדבר זה נתכוון, בתמייה?  והרי כל-עצמו לא נתכוון אלא לשם הריבוֹלוּציה בלבד, לחברה אחת נאמנה וטובה שאילו נמצאה כאן לפניו כדי שתסייעוֹ בעבודתו הגדולה המתוקנת לו..."

על זאת אין המחבר כובש את מר-לעגו והוא מעיר:

"כך עיוות בודניק את הדברים לפני עצמו והניח את דעתו, משלוֹ באותה שעה, משל לאדם מישראל שדורש בכתובים ומפרש ומגיד: – שמאלו תחת לראשי אלו לוחות ראשונים, וימינו תחבקני אלו לוחות השניים.

"ומכאן ואילך נעשו שתי כליותיו כשני מארכּסיסטים והן נובעות תורה, פסוקים והלכות, פירושים ודיקדוקים, מארכּס ואֶנגלס, קויטסקי ופליכאנוב וליבקנכט.  כל שבעים הפנים כולם".

אינה דומה המהפכה בתורת רעיון וחזון למהפכה שאָתתה-הגיעה.  כבוֹאה, מייד הרסה סדרים קיימים, וסדרים חדשים לא הספיקה לכונן.  ובכן, עת רעב ומחסור היא, ועל העיירה היהודית יורדות גזירות מבפנים ומאיימים קלגסים פורעים מבחוץ.  מקורות-פרנסה נעקרים.  עת "רקוויזיציות" היא:  מעקלים סחורות ותופסים בתים.  חנוונים מצפינים שאֵרית-סחורותיהם מפני עין רעה, ונתפסים, ונשפטים.  וחוצפנים נבערים נעשים קומיסארים לרדות בצנועים ופשוטי-עם.  מסורת-המשפחה היהודית מתפרדת, וההפקרוּת מרובה.  זקנוֹת רואות את בנותיהן ונכדותיהן הולכות בקלוּת-דעת אל עלבונות וייסורים, והן בוכות.  נערה טהורה יוצאת להיפרד מאוֹהבה (איש מאמין בקוֹמוּנות חפשיות, ולא בסוציאליזם כפוּי מגבוה), העומד לנסוע למרחקים;  מכניעה היא את תשוקתה אליו וחוזרת הביתה מבלי ראותו – ונופלת לפני חסיד, פרוּש מאשתו, המתגורר בביתה: פתח לה זה במלי דשמייא, המשיך באירוֹטיקה קבליית, ולבסוף ניצל את תבערת-חשקה לאוֹהבה, הכבושה בתוכה;  לרגע התמסרה לחסיד זה – להוותה.

ואידך זיל קרא ב"דלתות נחושת", מעשה-מיקשה אמנותי להזז.

טוהר גבורה

דראמתי לעילא, מהודק היטב בעלילתו, מעמיק-צלוֹל אל נשמות-אנוֹש, הוא הסיפור על שני הבחורים שהבריטים דנוּם למוות: מנחם הלפּרין איש-אצ"ל, בן-ישיבה ירושלמי, ואליהו מזרחי, איש לח"י, ממשפחה מארוקנית ענייה ומטופלת בילדים.  שניהם לא התגוננו במשפט, ושניהם אינם מבקשים חנינה.  בעיניהם אין דינו של השלטון הבוגד דין, לא לזכוֹת, לא לחייב, לא לחוֹן.

הצעיר אליהו, נער כמעט, יותר איתן בדעתו מאחיו לצינוֹק.  ברור הוא יודע חובתו ואחריתו והוא מקבלן בנפש שקטה.  מנחם מחשבתו מתנדנדת.  עתים הוא חושש, שמא יש בעמדתם משום העמדת פני-גיבורים בפני חברים ובפני ההיסטוריה.  והוא מתנסה בנסיונות קשים כשאמו וכל שארי בשׂרו, ועורך-דין הפועל למענם מטעם המוסדות, מפצירים בו שיחתום על בקשת-החנינה, הערוכה והמוכנת, אולי ייוושע.  אף יש לו אהובה, כולה מסירוּת ומחמדים, והיא אין-אוֹמר קוראת לו שיבחר בחיים.

למי שקורא את הסיפור "בקולר אחד" בפעם הראשונה, צפוּיות אפתעות-מיספר.  אלא שהאפתעות אינן חיצוניוֹת לגבי גוף-העלילה.  נובעות הן בטבעיות מן המצב שבו נתונים מנחם ואליהו, מן האופי המיוחד של איש מהם לעצמוֹ, מנאמנות חבריהם שמחוץ לכתלי בית-הסוהר, אף מאווירת-הזמן המתוחה, הגוֹאָה אל פרץ-לידה.

הדראמה הולכת אל סוֹפה באַדיר, כמו איזו סימפוניה שכל צליליה הכרחיים בעתם.  ואפילו תקלה מקרית, השוללת הפגנתיוּת מתוּכננת באורח מוֹת-הבחורים, אינה אלא מבליטה את טוֹהר-הגבוּרה הגנוז בנשמותיהם.

בתר שמא

בגינת ביתנו, לייד המרפסת האחורית, משגשג שׂיח-פילפל, הנותן פריוֹ פעמיים בשנה.  הפרי – אותם הפילפלים החריפים והמרים, שׂוׂרפי פה וגרון;  אפילו יד המחתכת בהם נצרבת.  כשעודם בוסר ירקרקים הם, וירקוּתם הולכת ומעמיקה עד שהיא הוֹוה לאוֹדם אפלוּלי;  כמו פנסים קטנים, דלוּקי-אודם, תּלוּיים הם בשׂריגיהם הדקים.  ומפני שאינם מבשילים בבת אחת, אנו מלקטים מהם יום-יום.  ואני אוכל מהם, בין חי ובין כבוּש, בסלטים וכתבלין לפת מרוּחה בחמאת-בוטנים.

חיה שלי, שהיא גם ב"מצא" וגם ב"ימצא", מכינה מכרוּבית קצוצה, מעוּטפת בעלי-כרוב, מאכל צמחוני, מעין הדגים הממולאים המפולפלים בנוסח יהודי-ליטא: מרוֹרוֹת אנו קוראים לזה, ולמנה אחת – מרוֹרה.  (בסדרים של פסח, עולה מאכל זה, בצירוף חזרת מואדמת-סלק, על שולחן-ה"שבט" החגיגי בירושלים).

ומפני מה אני מספר כל זה?  כדי ללמד היקש מטעמי במאכלים על טעמי בספרים.

עצם-צילצוּלוֹ של השם חיים הזז סוֹמר ברמזים על זיזים וחזיזים, תזוּזה ופזיזוּת וזריזוּת, זיווים וזיווּגים, זוהמא דההוּא חיוויא, אילנא דחיי, וזוהר סתים וגניז.

בתר שמא אזלינן... בתר טעמא אזלינן.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה