_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לאפקאדיו הֶרְן

(סופר נודד שמצא מנוח ביפּן)

מאת אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

     גזירה קדומה רובצת על האָמן שיהיה בונה את החזון, הגואל את הדור,  מהתלמדו בייסורים, מבליעתו לעג-שאננים, ומהמתת עצמו אגב החייאַת מלאכתו.  דבר זה לימד לאפקאדיו הֶרְן באגדה סינית, ושנה בסיפּור מאורע שאירע לו בימי שבתו ביפּן.

     תמצית האגדה: המלך יונג-לי לבית מינג ציווה על השר קואַן-יו שיעשה פעמון גדול מברזל, שיהא קולו נשמע בכל המחוז; ולא עוד, אלא שיהיה שיר-הפּעמון מחוזק על-ידי נחושת, מועמק על-ידי זהב ומומתק על-ידי כסף. השר מיהר לעשות כדבר אדוניו, השיג את המתכות, שכר את טובי האמנים לעבודה.  פּעם ופעמיים מוגגו את המתכות בכור-ההיתוך, אבל ללא הצלחה.  המתכות לא אָבו להתמזג, ויצאו מן הכור בעירבוביה מכוערת, וכתלי-הפעמון – מבוקעים ועקומים.   שמע המלך ויכעס.  שלח אַזהרה לשר, אשר אם לא  תמצא ידו  לעשות את מצוות המלך, יהיה ראשו מותז מעל צווארו.  ולשר בת, קו-נגאי שמה, אשר אהבתהו מאוד.  הלכה אצל אסטרולוג זקן לשאול בעצתו.  שילמה לו בתכשיטיה.  האסטרולוג הסתכל בזרם הכסף (זה שביל-החלב), בדק את מהלך המזלות.  ופסק פסוקו לאמור:

 

                 זָהָב בִּנְחֹשֶת לֹא יִתְחַתֵּן,

                 כֶּסֶף לֹא יְחַבֵּק בַּרְזֶל,

                 עַד-אִם בְּשַׂר-בְּתוּלָה יֻתַּךְ בַּכּוּר,

                 עַד-אִם דַּם-בְּתוּלָה יְעֹרַב בַּמַּתָּכוֹת בְּהִתְלַכְּדָן.

 

     שבה הנערה הביתה ושמרה את סודה.  ויהי בנסות האמנים לאַחד את המתכות בכור בפעם השלישית, בהיות הלבות לוהטות בלובן – קפצה הנערה אל הים הבוער. ושלהבת רבת-גוונים התרוממה פתאום עד הגג, ותשקע במו רעם עמום.  רצה האָב האומלל לקפּוץ אַחריה, אבל ידי-פועלים עזות החזיקו בו.  ולא נשאַר מן הנערה ומתפארת-מלבושיה מאומה, זולתי סנדל-ריקמה אחד ביד אחת-שיפחותיה; כי שלחה השיפחה יד לאחוז ברגל הנערה כקפצה, ולא ניצל בלתי-אם הסנדל האחד.  דבר המלך תקיף, ולא ישוב אָחור מפני צער; אנוסים היו האמנים לגמור המלאכה.  והנה יצא הפּעמון ממוזג בשלימות מקשה אַחת לבנה וטהורה, בלי פגם וסדק.  אַף לא ניכר בו סימן מגוף הנערה ומשמלותיה, כי היטב נתאחדו אלה עם הכסף והזהב והנחושת והברזל.  ובצלצל הפּועלים בפעמון, נשמע קולו צלול וצח ועמוק וחזק מכל פּעמון אשר היה מעולמים.  אבל, עם כלות כל צליל וצליל, התאנח הפּעמון קול-אנחה ממושך: "אַהאי!" ועד היום הזה, מדי צלצל הפּעמון ממגדלו הגבוה, והישמע האנחה אַחרי כל צליל וצליל, אומרות אימהות לילדיהן: "זאת היא הנערה קו-נגאי הבוכה על הסנדל שאָבד לה".     

     דבר המאורע היַפני כך הוא:  רגילים היפּנים להחזיק בבתיהם צרצרים כלואי-כלוב לנגינה, כי נעים לאָזניהם קול-הצירצור כנעום שירת ציפורי-זמר לאנשי-המערב.  אותם צרצרי-הנגינה הם קטנים במאוד-מאוד, והם נמכרים בשוק בכלובים אצבעוניים בפרוטות מועטות.  קנה לו הרן צרצר אחד, והיה מאכילו לחם-חוקו, חתיכת-חסה קטנה, יום ביומו.  ולב הפּייטן היה נוקפו, כי הצרצר רווק הוא, ובת-זוג לא ניתנה לו, כי כן ציווה הנער המוכר אותו: "רצונך שלא תיפסק נגינתו – אל תיתן לו נקבה!"  נגינת זה הכינור החי היתה, אפוא, זימרת-געגועים על אהובה שלא ראָה אותה ולא יראה אותה מעולם ועד עולם.  אָמר המוכר כי הצרצר יחיה רק שנה אחת, והנה הוא חי בכלובו שנתיים, ושלום לו.  לא ידע המוכר, כי הרן מחמם את חדר-ספריו יותר ממה שהיפּנים רגילים לחמם את בתיהם בחורף, והחום יפה לצרצר.  ויהי היום, והרן נסע לימי-פגרה משך-שבועיים. ויצו את חנה, הנערה המשרתת אותו, על הבית: והזהר הזהיר אותה: "אל תשכחי להאכיל את הצרצר!"  הנערה שכחה, וכשוב הרן הביתה מצא את הצרצר מת.  גער בנערה, והיא בכתה.  הצטער הפייטן: "בשל-מה גרמתי לנערה טובה שתבכה?  בשל יצור שגודלו פחות מקטנייה וערכו פרוטותיים!"  אַך זה היצור הזעיר, גם הוא פייטן היה, ואיך לא יספּוד אָח את אָח?  ניגש הרן לקחת את הגוויה הקטנה לקבור אותה כדת, וראה, להגדיל צערו, כי הצרצר ברעבונו אָכל את רגליו! – אומר הפייטן: "יסלח האלוהים לכולנו, וביחוד לחנה המשרתת!... אבל, אחרי ככלות הכל, האונס לאכול את רגליו שלו, אינו הגרוע בגורלות אשר יפול בחלקו של יצור המקולל במתנת-השיר.  ישנם צרצרים אנושיים אשר, למען ישירו שירתם, הם מוכרחים לאכול את לבם".

 

                                         *          *          *

 

      על דמות לאפקאדיו הרן חופפת רומאנטיקה מעין זו שליוותה את חייהם של הצייר ואן-גוך ושל המשורר אדגאר אלאן פּוֹ.  כל הקורות אותו, החל מלידתו היוונית-אירית, דרך עמלו כעיתונאי בסינסינטי, חיי על-חוק שלו באותה עיר ובניו-אורלינס ובמאַרטיניק, ועד אחריתו כבעל לאשה יפנית ומאמין בדת-בודהא – יקבעו אותו בדמיון מחבביו כיצור פאַנטאַסטי, מקושט בתפארת מערב ומזרח גם יחד.  הרן היה קורא לעצמו "העורב", על שם העורב הידוע של פּוֹ, שהיה מורדף סערה וחרטה, ורק פּזמון אחד יש לו: "לעולם לא עוד".  אבל עורב זה לא נמלאו לו ימיו, עד שהיה נוצץ כאחת הגחליליות שבשירת-יפן, אשר ברצותן להימלט מרודפיהן, הן מסתתרות באור-הלבנה; עד שהיה מצלצל צליל-זהב מתוך אנחה כפעמונה של קו-נגאי, ומצרצר זימרת-דודים עדינה כבני-החרגול בכלוביהם; עד שהיה רועד ברעיון ורחש כצלע החרסינה הסינית, אשר מדי נקוש בה אצבע, תגיד את שם יוצרה.

 

                                         *          *          *

 

       תולדותיו בקיצור יסופּרו, אם-כי כל תקופה מתקופות חייו עשירה בהרפתקאות; ואם לחייו הפנימיים נשים עינינו, הרי כל שעה משעותיו היתה עוברת עליו מתוך טעימת-מה, הנאַת-מה, אם מחפץ אמנותי, אם ממראה-טבע, אם מהירהור שצמח בו עם קריאת-ספר.

       השם המוזר בא לו מאחד מאיי-יוון: לֵאוּקאדיה.  הוא נולד בשנת 1850, בן לרופא אירי, אשר שירת בצבא-הכיבוש של אַנגליה, ולנערה יוונית, אותה לקח-לו הרופא לאהובה.  מקץ שש שנים נדדה המשפחה הקטנה אל אירלאַנד, אבל כאן לא היו מאושרים.  המזרח קסם להם בקסמיו. האם עזבה את בעלה ואת בנה, וברחה לבקש אַקלים יותר חם.  היא נישאָה בשנית לאיש מבני-עמה, ובילתה סוף-שנותיה באַסיה הקטנה.

       האָב אַף הוא נשא אשה שניה, הניח את לאפקאדיו ברשותה של דודה זקנה, ונדד אל הודו.  עתיד היה לאפקאדיו, אַחרי הרבה שנים, לעזוב כמותם את נאות-המערב, ולייסד בית ביפּן.

       חינוכו היה כולו דתי.  הוא נשלח את בית-ספר ישועי בצפון-צרפת ואחרי-כן אל מכללה רומית-קתולית בצפון-אנגליה.  פּינות אפלות שבבתי-היראָה היו מפּילות עליו אימה: היה מדמה שהוא רואה רוחות-מתים משוטטות שם.  מהרה איבד כל אמונה שהיא.  נער קטן-גוף וענוג, ציערוהו חבריו, ופעם בעת התרוצצו איתם נפצע, ואבדה ראייה מאַחת-עינו.  אָסון זה השפּיע על כל מהלך-חייו, כי גם העין הנשארת לו היתה פגומה וקיצרת-רואי.  נמחק מלפניו עולם-המציאות.  כל תמונות-היקום כהו לו, עין-השמש כוסתה תבלול דק, והוא זומן לחיים בספירות-הרוח – אלו חיי-הדמיון אשר שירתו לו אחרי-כן ביצירת ספרות יקרה בזיווה ופלאָה.

     בן שש-עשרה, אָנו מוצאים אותו בלונדון, סובל ממחלה ותכלית-עוני.  לכפרים יצא, והיה לן בעליית-שחת, בשביל ליהנות מחומו של אד הסוסים האבוסים, העולה מן האורווה למטה.

     בן תשע-עשרה, חסר-פּרוטה הוא בניו-יורק. משמש מלצר לעת-מצוא, וישן בגנים ציבוריים.  לאַחר שנה, נדד לסינסינטי, שם עבד קודם כשליח, ואַחרי-כן כעוזר על-יד רוכל סורי מוכר-מראות.  ליגלג עליו הגורל, שהנה צעיר עיוור-למחצה אנוס למכור מראות; אבל גם חייך לו ברמז, אשר יבוא יום והוא עצמו יהיה מראה ליפעת-המזרח  לוטת-הרזים.

     בסינסינטי נפגש עם הנרי וואטקין, אַנגלי מלומד כבן ארבעים וחמש, שהיה בעל בית-דפוס.  האיש הביט על הצעיר, ואָמר:

      – "ובכן, נערי, במה אַתה אומר להתפּרנס?"

– "אינני יודע".

"האם יש איזו אומנות בידך?"

"לא, אדוני".

"האם יש איזה דבר שאַתה יכול לעשות?"

"כן, אדוני, יכול אני לכתוב".

"הה", אמר וואטקין, "מוטב לך שתלמד איזו אומנות הנותנת לחם לבעליה, ותניח הכתיבה לשעה יותר טובה".   

     נעשה הרן נער-שליח ושוליה בבית-הדפוס.  הוא לא היה נחמד לעיניים.  היה קטן במאד-מאוד. הילוכו היה רך ונקבי כמו של חתול.  ראשו, המכוסה שיער אָרוך, שחור, היה מלא ואינטלקטואַלי, אבל סנטרו חלש היה, ועין אחת שלו היתה בולטת, וצבעה כעין-דר – גועל-נפש לכל רואיה. 

     הנער, העצוב על-פי טבעו, הרגיש בקטנות-גופו ובכיעור עינו, והיה מתחבא מן הבריות.  לעיתים רחוקות היה פורץ בליצנות עליזה ומפתיעה – עדות לחוש-הומור כבוש.

     הוא לא הצליח ללמוד את אמנות-הדפוס.  הוא ישן בחדר קטן מאחורי בית-הדפוס וסועד על שולחנו של וואטקין.  שניהם היו קוראים יחד בספרים, מטיילים בשדות ושטים בסירות על-פני נהר-אוהיו.  יש והיו עוברים אל קנטוקי, ומקשיבים להרצאות של "ספיריטואליסטים" ושאר מטיפי אמונות תפלות, והיו ממלאים צחוק פיהם בשוחחם בינם לבין עצמם על ה"התגלויות" השונות.  וואטקין זה נשאַר ידידו של הרן עד סוף ימיו.

     לבסוף נתקבל הרן כעובד בעיתון היומי "אינקוויירר".  הוא לא היה כתבן מהיר, אבל האַנגלית שלו עוררה עליו את קנאַת חבריו.  אַף שנאוהו בגלל עינו המכוערת.  פאם הצטיין מאד: הוא תיאר דבר רצח-איש ושריפת הגוויה, מחדשות היום.  תיאורי-זוועה שקרא באדגאר אלן פּוֹ שימשו לו מופת.  שוב הצטיין בציירו את העיר סינסינטי, כפי שהיא נראית ממגדל בית-יראָה.  המגוחך שבזה הוא הוא שהרן, קצר-הרואי, לא היה יכול לראות כלום, אפילו אילו טיפּס ועלה במגדל.   

     מסינסינטי היה מוכרח לברוח בגלל נישואים בלתי-חוקיים עם אשה כושית.  הוא הלך את ניו-אורלינס, זו העיר הדרומית שתרבות-צרפת עדיין מחלחלת בה.  העיר גינוני מזרח בה, והיתה קרובה ללבו.  היה מהלך בחוצות העיר וכותב תיאורים מכל דבר נאה שראָה או חלם.  הוא למד צרפתית בהתמדה, קרא בספרות צרפתות, ואָסף שירי-זמר מפּי הקריאולים, אלו בני-תערובת כושיים-צרפתיים.  שם כתב "רוחות-סין", קובץ של אגדות אליליות-סיניות, שעלו לו בירחי-עמל של לימוד ושל ליטוש.  כאן כבר נראות סגולותיו הספרותיות בבגרותן: שטף צלול בלשון ריחנית ומוסיקאלית, מתרפקת על מסתורין, משחקת באותיות ותנועות לשם כוח-רמיזה שבהן, ומעוררת רגשות אימה וגעגועים מתוך מגע עם הבלתי-נודע המרטט מבעד לגווני-גוונים.

     האַחרונה בהרפתקאותיו בניו-אורלינס היתה פתיחת מסעדה זולה בשם "האַרד טיימס" (זמנים קשים), עם שותף אחד.  השותף ברח עם המבשלת, ועם – צרור-הכסף.

     מניו-אורלינס הלך אל מארטיניק, באיי הודו המערבית.  שם התפנק בחום-השמש, וכתב תיאורי-מסע אחדים בסיגנונו עשיר-הנימים.  ב-1890, שנת-האַרבעים לימי חייו, הגיע אל יפן.

     מיטב מלאכתי נעשתה ביפן.  הרבה הכשרה היתה לו לעבודה בשדה הפולקלור והאגדה היפניים.  במשך שתיים שנות-עצלותו במארטיניק הישרה את מוחו בפילוסופיה מזרחית.  בבואו אל יפן עייף היה מנדודים; והתושבים, בנימוס וחסד ועדינות שלהם, היו בעיניו כטובים שבבני-אָדם.  איש קטן-קומה היה, והרגיש עצמו כמו במולדתו באומה של אנשים קטני-קומה.  בצניעותו ורגישותו היה נהנה, כשמישהו טעה בו וחשבהו ליפני מלידה.

     הוא נשא אישה יפנית כדת בודהא ויפן, והיא ילדה לו שלושה בנים ובת אחת.  נוסף על ילדיו, היו סמוכים על שולחנו, כמנהג המזרח הרחוק, כל משפחת אשתו, כשמונה נפשות.  הוא נתקבל כמורה לספרות אַנגלית באוניברסיטה של טוקיו.  לבני-יפן נעשה מפרש הספרות המערבית, ולבני-המערב מליץ לתרבות-יפן.

     גם משכורתו וגם ההכנסות מכתביו לא הספיקו לצרכי הבית הגדול.  מעולם לא התאונן לפני זולתו, אך בנו הבכור, קאז'ואו, מספר בזכרונותיו, כי עיתים היה שומע את אַבא שלו כשהוא מהלך בחדר אָנה וָאנה וצועק:  "כסף! כסף!  לא לי, כי אם לאשתי ולילדי!"

     אומרים, כי מצא את אָשרו אצל האשה המסורה ובני-עמה אשר יקרו  לו.  אבל בסתר-לבו התגעגע לראות, ולוא רק בעיני בנו, את פּני המערב אשר עזב.  הנה קטע ממכתב שכתב אל ידידו הזקן וואטקין בסינסינטי, והרן אָז אָב אך לילד ראשון שלו:      

 

" – יש לי בן. עליו צערי וגאוותי.  אין הוא דומה לא לי ולא לאמו.     שערות-ערמון לו ועיניים כחולות והוא חזק מאד –  הדם הגותי העתיק גבר.  אי-אפשר לו להיות יאפַּני    נשמתו כולה אַנגלית היא, ומראהו אַף הוא כך.  עלי לחנך אותו מחוץ-לאָרץ.  כולו ראש ממעל לאָזניים – הבטחת שאָר-רוח בו.  לעולם לא יהיה לי עוד ילד.  יותר מדי אני מרגיש את אַחריות הדבר.  ואולם הנער הזה מאוד-מאוד חי, ועלי להקדיש לו את כל יתר ימי חיי.  אחת אני מקווה – שלעולם לא יעשה את הדברים הטיפּשיים שעשה אותם אביו.  שמו קאז'י-בו או קאז'ואו.  אין הוא בוכה, וכשרוני לגידול עצום הוא.  והוא מדאיג אותי בדאגות רבות על עתידותיו".   

 

     מקדמותו ראָה את העולם בעד צעיף-פנינים, ואָרבה לו סכנת עוורון גמור.  מלאכת-הכתיבה, מבחינת העמל הגופני בלבד, היתה קשה עליו, עד שהיה מוכרח לבלות שעות רבות בחיבור מכתב אחד.  אף-על-פּי-כן הוציא מתחת ידו שני-עשרות כרכים ומאות מכתבים, ואין אחד מהם מרושל במחשבה או פגום בסיגנון.  ראייתו כמתוך ערפל היתה – ובספריו הוא שש על צבעים באורח בלתי-מצוי גם אצל משוררים מרבי-צבע.  איך ראָה או השיג את כל הדברים שתיאר – סודו הוא.

     בספרות-המערב היה אוהב ביותר את בעלי הצורה השלמה, את המלוטשים והמסוגננים ביותר.  וירטואוז במשקלי-שיר כמו סווינבורן, חביב היה עליו משֶׁלי רב-התוכן; רק בערוב-חייו התחיל דורש מן השירה כובד-מחשבה ועוצם-רגש, שאינם אובדים אפילו בתרגום פּרוזאי בלשון אחרת.  והוא עצמו – סיגנונו אכּסוטי ומעולף רמזי-חן,  כאילו הוא עשוי מלכתחילה לנוף רחוק ומופלא.  עין היתה לו לכל חזיונות ניפּון (יפן) שלו, למן השחלת חוט במחט ביד אשה ועד השפעת שינטו (פּולחן-האָבות), ובודהיזם על האופי הלאומי ועל הספרות והאמנות. אמונות ודיעות יפניות, משלי-עם ושירי-רחוב יפניים, חיי-הבית והליכות-השוק של העם – כל אלה מצאו מסילות ללבו: וככל אשר רחקו מן העולם החדיש ומן הנצרות, כן יקרו בעיניו.

     אומר אחד המבקרים: "כל חייו היו בריחה מן הנצרות, אשר למד לשנוא אותה בילדותו בין התלמידים שעינוהו.  לבסוף יצר לו סינתיזה מספּנסר והוקסלי ורעיונות הבודהיזם. שיטה חדשה היתה זו, וכהתלבשה תחת עטו במחלצות תרבות-העם של היפּנים, היתה לתבנית-מחשבה אשר כמוה לא היה וכמוה לא יהיה.  את מושגי-האבולוציה על שלשלת-חיים שאינה נפסקת, מן התא הקדום ועד האָדם המפותח, איחד עם עבודת-האָבות של שינטו, –  ואת מרצי-האַטומים של המדע עם כארמה, זו תורת-הגילגולים".  

                            

                             *                      *                      *

 

     אותו מבקר כאילו מדבר על יצירת שיטה מקורית בעולם-העיון.  אבל הרן לא נתכוון לפסוק הלכות פילוסופיות.  לא רצה אלא לבטא באורח ספרותי הרגשות סתומות שהיו חיות בו, והוא מצא בהוגים מערביים ובמסורת-בודהא קצת עזר לו.  אם נבוא להעמיד את הרגשות הרן על כללים מועטים, כך נעמידן:  א) הכל חי.  ב) אין "אני"; נסיונות ה"אני" הם חלום חולף ברוח נצחית.  ג) זכרונות-עבר שבכל דבר קובעים את גורל-עתידותיו. – נקטע סעיפים אחדים המבטאים את הכללים האלה בלשונו של הרן:

 

"מרטט על-יד סריגי-החזרן אצל חלון ספרייתי, תלוי ודבוק אגל-טל יחיד.  בכדורו הזעיר – משנה גווני השחר, גווני שמיים ושדה ועצים רחוקים. אפשר לראות בו בבואות הפוכות לאלה, אַף תמונות מיקרוסקופּיות של בית-איכר, כולו מהופך, ושל ילדים משחקים בפתח הדלת...  תורת-בודהא מוצאת באגל-טל כזה סמל ל'עולם קטן' אחר, זה הקרוי נשמה... זה כדור-האור הזעיר, עם כל קסם צבעיו וציוריו ההפוכים, יחלוף וייעלם... אַטומיו יתפרדו וידאו ויתפּזרו בהיות בו יד השמש הגדולה.  אל ענן ואל ארץ, אל נהר וים ילכו; ומתוך ארץ ונהר וים שוב יקומו, עד נפלם והתפּזרם בשנית... כהימוג אגל-הטל, כן, כמעט-רגע, גם אַתה וגם אני נימוגה... אישיותך?  הדבר המציין אותך מכל הברואים, כלומר, רעיונותיך, רגשותיך, זכרונותיך? – התקוות והפּחדים והאהבות והשנאות אשר רק לך לבדך?  הוי, בכל אחד מריבוא-ריבואות אגלי-הטל, ישנן רעידות-חלקיקים וגווני-תמונות, שהן שונות במקצת מאשר באגל-טל אַחר.  וכן ישנם בפניני-הרוח הקטנות, העולות מתוך ים הלידה והמוות, סימנים זערורים המבדילים אַחת מחברתה.  אבל בסדרי-הנצח, אין משמעות לתנועות המיוחדות שבנפשך רב-יתר ממה שיש לתנועות שבאגל-טל.  אפשר לעולם לא תחזורנה ותשתקפנה תופעות-העולם בטיפת-טל אַחרת בדיוק באותו האופן; אבל לעולם תהיינה טיפּות-טל, ולעולם תהיינה רטיטות בקרבן.  הזיית-ההויות היא כי המוות הוא אבידת-מה.  אין אבידה, מפני שאין 'אני' אשר יאבד.  מה שהיה, היית אַתה; מה שיש – אַתה הוא; מה שיהיה – לזה תיהפך אַתה.  אישיות? עצמיות? תעתועי-חלום שבחלום!  ישנם רק החיים הנצחיים; וכל הנראה כיש, הוא רטיטה בתוכם:  שמש, לבנה, וכוכבים – ארץ, שמיים, וים – ומחשבה, ואָדם, ומקום , וזמן.  כולם אינם אלא צללים.  הצללים באים והצללים הולכים; עושה-הצללים יוצר אותם לעולם-ועד".  (– "אגל-טל") 

"במשך אַלפי שנה לימד המזרח כי מה שאָנו חושבים ומה שאָנו עושים, הם החותכים – על-ידי יצירת אילו נטיות באַטומים או חקיקת הרגל כל-שהוא בעצם –  מה יהא מקום עצם-ובשר שלנו לעתיד-לבוא, ומה יהא מצב-רגש שלנו בימים ייוולדו.  וכדאי להרהר בדבר הזה, אם-כי ההירהור אין בו כוח לא לאמתו ולא להכחישו.  ייתכן כי יש כאן ניחוש לאיזו אמת קוסמית, שכן עשירות התורות הבודהיות באמיתות כאלו.  אני מפקפק באמיתת מושג זה לפי פשוטו, כי בכלל אני מפקפק בכוחה של מחשבה.  כל העבר האין-סופי יצר אותי מבית ומחוץ; והיאך תהא נטיית-רגע מועילה לשנות אותי, וכנגדה עומד לחץ-הנצחים מלוא-כבדו?... תורת-בודהא יש לה תשובה הוגנת על כך.  מחשבות ומעשים הם כוחות יוצרים.  כל העצמים הנגלים נעשו על-ידי מחשבות ומעשים, – אפילו עולם-הכוכבים; וכן כל אשר דמות לו ושם לו וכל מצבי-המציאות כולם.  מה שאנו חושבים או עושים אינו לרגע, כי-אם לזמנים לא-ישוערו.  מחשבה שלנו ומעשה שלנו משתלחים לתוך העולמות כהשפּעה לברוא אושר-עתיד או מכאוב-עתיד.  אם נזכור זאת, אפשר לנו להתעלות עד ספירות-האלים.  אם נתכחש לזאת, אפשר לנו לאַבּד אפילו את הזכות להיוולד כבני-אָדם,  ולהיות דנים את עצמנו לחזור ולהיכנס למציאות בדמות חיות, או חרקים או שדים קטנים הקרויים גאקי".  (–"גאקי").

 

     הרן שיחק עם הרעיון הזה, עד שלבסוף כמעט נהפך לו לוודאות, והריהו מתנחם ואומר:

 

"באמת, לא מוכח לי כל-עיקר כי ברכה היא להיוולד בדמות-אָדם.  ואם הגיית מחשבה זו וכתיבתה יש בהן כדי להשפיע ולהכריע מה יהא גילגול-עתיד שלי, הנני מקווה שהגורל המיועד לי אינו גרוע משל חרגול או זבוב-דרקון; או אָז אטפס בפרחי-קריפטומריה להקיש בצילצלי-שמע זערורים לעין-השמש, – או אהיה מסתובב, בהיבהוב אין-זימזום של ספיר וזהב, במו שתיקה קדושה אשר לבריכות-לוט".  (– שם).

 

     מאמר על "גחליליות" – שירי-יפנים על-אודותם, מנהג בני-העם ללקט אותם לזרים נוצצים, והפלא הביאולוגי של יצירת אורם הקר – מסתיים בפסוק זה:                  

"איני יכול להיפטר מן הרעיון, כי החומר, באיזו דרך עיוורת והכרחית, זוכר; כי בכל יחידה של עצם חי רדומות אפשרויות אין-קץ; והטעם פשוט הוא: כל חלקיק-חומר קטן-שבקטנים, יש בו ושייכים לו כל חוויות-הנסיון האין-סופיות והבלתי-נפסדות של ביליוני-ביליונים עולמות אשר נעלמו ואינם".

 

                             *                      *                      *

 

     עלים מועטים, קרועים ממעשיותיו ואיגרותיו, יועילו להראות כיצד דמיונו של הרן צובע את המציאות, וכיצד מראות-המציאות מקשטים את היכלי-דמיונו:

 

"היא שמעה את המטיף הגדול – אֵיל פּריגונאדור – בהטיפו את דיבורו הקדמון, שהוא כאש וכפטיש יפוצץ סלע – את דבר-האלוהים אשר לים!...

בלי-משים למדה את ההבנה ההדדית אשר בין רוח-האָדם ובין נשמת-העולם; את העצבות הבאָה עם גוון-האפר, את ההירהור העונה לנדודי-ערפל, את ההתלהבות הנולדת עם תרועות-היקום בימי נשוב רוח עליזה, בשעות התגלות אור הגנוז.

היא הרגישה – בלא יודעים – את כובד השתיקות, את קודש-הקדשים של רקיע וים במקומות הנמוכים, ששם הכל דומה כחולם – מים ועשבים מתנדנדים – עצי-יערות מבוסי אזובי-ים מטפטפים וניגרים – – אופקים זרועי-אד – עגורים הוגים בביצותיהם – עזניות במרום-התכלת... אפילו ילדים משתתקים באותן השעות.  נשים יושבות ותופרות בדממה. והפּועלים על-יד החוף, לעולם יחפי-רגל, לעולם לבושי חולצות כחולות, אף הם היו דומים כאילו כבר סיפּרו זה לזה כל אשר ידעו וכל אשר ניתן להם לדעת, ואין להם מה להגיד עוד.  היו מביטים אל ניצנוצי הזרם – אך רגע הציצו איש אל אחיו, ושוב שמו עיניהם השחורות, העייפות, אל הים והרקיע.  כן גם הסוסים ובני-הבקר, שהם נמלטים אל החוף מן הזבובים העוקצים, לרגע הם פּונים להביט איש אל אָחיו, ולעולם הם שבים להסתכל בגלים הארוכים, המתגלגלים ובאים, כתמהים על הסוד..." (מתוך "שיטא")

"אָכן, חשבתי, אם נגזר על התינוק למות יומיים אַחרי היוולדו, הלוא טוב היה אילו לא נולד כלל.  מן החודש השנים-עשר עד החודש השישי הייתי חולה מאד! והנה, הונח לי מעט, ושמחתי בהיוולד לי בן, והרבה בירכוני באָשרי – והנה הוא מת!  גדול היה צערי.  ביום העשירי בחודש השישי היתה הלוויה בהיכל הקרוי סינפוגוג'י בכפר אוקובו.  והוצבה מצבה קטנה.  וחיברתי אָז את השירים האלה:

 

                   א

                   אִלּוּ יָדַעְתִּי!

                   הָהּ, הַפְּרִידָה

                   מִזֶּה הַפֶּרַח –

                   מַה שָּׂמַחְתִּי לָתַת חַיַּי תַּחַת חַיָּיו –

                    הִרְטִיבָה אֶת שַׁרְווּלַי בַּטָּל!

 

                   ב

                   הָהּ, יֶרַח הַגֶּשֶׁם!

                   הַכֹּל רָטֹב;

                   וּקְצוֹת שַׁרְווּלַי רְטֻבִּים."

                                           (מתוך "יומן של אשה")

 

      "ידיד שלי, ערב גסיסתו, אומר אל אשתו: פּתחי את החלון לרווחה, ויראה ידידי את הכריסאנטממות בגן! – והוא מסתכל בפני וצוחק, בשעה שאני עושה את עצמי כאילו אני נהנה מן הפּרחים... ישנן בעולם נשמות עשויות קטיפה, שהן עוטפות את הווייתך ברוֹך-רחמים וחמימות-רגש, שאין הפּה יכול לספּרם". 

(מתוך אגרת לא. הנדריק – טוקיו, מאי 1897)

"אהבת היפנים ליופי טבעי אינה מצוות אנשים מלומדה כמו שהיא במידה רבה אצלנו, אלא דבר שבנשמת-הגזע.  ריבוא-רבבות מהם נוסעים מדי שנה בשנה להסתכל באשד-מים קטן ולשמוע לקול-צילצולו, ולהנות את מחשבתם בּשירים ואגדות הקשורים בו.  הלב היפּני לא היה מבין את הסכמת האמריקאים לתת את אשד-ניאַגארה טרף למכונות של כוח-מים או חשמל... הוא היה מרגיש בה חטא לאומי, תועבה... ישנם יפנים והם מיעוט קטן, שאַף הם היו מסכימים לחילול היופי הטבעי, והם מנבאים את קץ תפארת-העולם; אַך רוב העם עודו מאושר בחלומותיו על היופי הקדמון והאלים הקדמונים".

     (מתוך איגרת למ. מ'קדונאלד – טוקיו, ינואַר, 1897)

"השירה ההמונית, לפי עניות-דעתי, אין שיעור לערכה.  אסוף בשבילי בחודש זה, אם אַתה יכול, שירים על קול-הרוח ועל קול-הים.  אם אין הרבה שירים שנושאיהם הם בבירור כך, כי אָז מצא שירים שהם נוגעים מאיזה צד שהוא לרוח ולים.  רצוני להכיר מה רגש עוררו קולם ומסתוריותם של רוח וים בשירה היפנית".

(מתוך איגרת למאסאנובו אוטאני – טוקיו, דצמבר, 1897.  איגרת זו חתומה בשם היפני של הרן י. קויזומי)    

     "עלי לאכול עוגת-ענוותנות.  מלאכתי במשך עשרת הירחים האַחרונים גרועה היתה.  איני מבין למה, אלא שיודע אני שהעבודה עולה לי ביתר-יגיעה.  מכל מקום, היה עלי לכתוב מחדש עשר מסות, ואגב תהליך זה שופּרו הרבה.  כעת, אני משתדל לעטר אותן בפסוקים בודהיים, שעניינם בעיקר חיי-הנשמה בגילגולים קודמים וזכרון אותם החיים.  ואלו הנושאים שלי: היופי הוא הזכרון; על-שום-מה דברים יפים מביאים לידי עצבות; סוד המגע – התעוררות הבאָה עם מגע עצמים ידועים; ריח-הנעורים; על-שום-מה מראה הגוון הכחול-בהיר מעורר רגש-עונג; הכאב הנגרם על-ידי מיני אַדמימות מסויימים; סוד-כוחן של מנגינות ידועות; פּחד-החושך, והרגש המתלווה אל חלומות.  נושאים משונים – הלוא כן?...  ואיני יודע מתי אגמור העבודה". 

(מתוך איגרת אל א. הנדריק – טוקיו, באוגוסט,1897)

     "בנוגע לשמי.  קויזומי הוא שם-משפחה.  אני לוקח לי את שם-אשתי, כי היא אוספת אותי לבעל, ורק על-ידי כך אני יכול להיעשות אזרח יפּני.  קויזומי, פירושו מעיין קטן או מקור קטן.  השם השני (יאקומו) פירושו הרבה עננים, ובשירה הוא משמש שם-נרדף למלה איזומו, שפּירושה מוצא-עננים; שכּן אני נעשה אזרח במחוז איזומו, ששם אני נרשם לפי הדין.  מלה זו היא גם ראשונה בשיר הקדמון ביותר אשר בשפה היפּנית – שעניינו אגדה על כתובים קדושים.  ואל-נא תפרסם זאת!"

(מתוך איגרת לפ. מ. בייקר – קוביי, מארס, 1896)

     "אולי אתה סובר, כי בראותך את פוג'י או את מיאנושיטו (הרים ביפּן) היתה לך הרגשה חדשה.  ולא כן.  ההרגשה, שהיא חדשה בחייך אתה, היא בת מיליוני שנה.  הקטן בתענוגים יום-יומיים שלנו, אינו פשוט כל-עיקר; הריהו רובד, מורכב עד אין-שיעור מריבוא-מליונים התרשמויות-אָבות.  ננסה לנתח תענוג של ראיית-שקיעה או הרחת-שחת, ונאבד עד-מהרה... נשמה חזקה, אפשר לא נעים לה לחשוב כי כוחה אינו שלה במיוחד, אלא מגובב הוא מכוחם של אָבות ואבות-אָבות עד ראשית-המין.  ואולם יש בזה משום נחמה ומשום שירה.  הרי אַתה ידידי ב. ה.צ'.  ואולם אַתה יותר מזה. אַתה גם הקברניט ב.ה. וגם המוני-המונים אישים אחרים – מסתמא וויקינגים ונורמאנים ודאניים – תהלוכה שהיא הולכת כלפי העבר ומגיעה עד השקיעה המופלאָה של האלים הצפוניים".

(מתוך איגרת אל באסיל האָל צ'אמברליין – קוביי, אפריל 1895)

 

     "בשעה שכל ספר שאני כותב עולה לי בהוצאות גדולות ממה שאני מקבל בעדו, הרי ברור שהספרוּת אין לה שכר בשבילי; וכאָדם בר-דעת, אשב ואעשה דבר-מה באמת טוב, שלא יימכר כלל.  בינתיים רצוני שלא להרהר במו"לים ובכספים נחוצים.  זהו ביטול זמן.  תחת זה, אתכונן לעבור את האוקיינוס-השקט הגדול – אלא אם-כן אצטרך בקרוב לעבור אוקיינוס-שקט יותר גדול"...

(מתוך איגרת אל מ. מ'קדונאלד – טוקיו, אוקטובר, 1899)

 

                                         *          *          *

     הקוראים המערביים מוצאים בחיבורי לאפקאדיו הרן אוצר חוויות נעימות ומפליאות.  הפרוזה שלו, הדקה, המתיחה, הרגישה, המלבלבת בקישוטיה והמתנוצצת ברטטיה – פּרוזה שהיא כולה שירה – מכילה סיפּורי נשים יפּניות עניות, מתכופפות תחת כובד-גורלן ובכל זאת מקיימות טקסי סידור-פּרחים וחיבור-שיר; מעשיות על כמרים רמאים ועל רוחות-אימה; התפלספויות על החיים הפנימיים של צמחים מוזרים ורמשים זעירים; סמלי אש וענן ושדי-שחת אוכלי-חלומות.

     איך מגיבים אנשי-יפן לכתבי הרן ואישיותו?

 

     אָמר מר אדאצ'י קינוסוקה, סופר-יפּן: "כל-כך אמיתי היה בכתיבתו עלינו ועל אַרצנו, עד שהמערב, המבכר דברים מזוייפים על-פני האמת, לא האמין לו.  הלעיז עליו ואָמר: אַך בעל-חלומות הוא, והוא צופה בעד משקפיים ורודים!  – אבל אנחנו, בני האדמה ההיא, השתוממנו מתוך הערצה.  עליו אָמרנו, כי יותר יש בו מנשמת-ניפּון מאשר בקרבנו".

     וניגוצ'י, ציר יפן לאַרצות-הברית, שלח אל אמריקה מטוקיו את דבר הקינה הזאת, ימים אחדים אַחרי מות הרן והיקברו בצל עצי-קודש בבית-קברות בודהיסטי לפי דיני-בודהא הקדומים (סתיו, 1904):

 

"אכן כד יפני עדין וצפוי-לשבירה היה, עתיק כמו העולם, יפה כניצן-הדובדבן.  אויה!  נרוֹץ הכד הנפלא.  איננו עוד איתנו. טוב לנו אילו איבדנו שתיים-שלוש אניות-מלחמה על-יד פּורט-אַרתור, תחת אשר איבדנו את לאפקאדיו הרן".                     

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה