_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הסתכלותו השירית של הרב קוק

מאת אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

א.   ואמר שירה

נסתכל הראי"ה (הרב אברהם יצחק הכהן, המכונה בפי העם:  הרב קוק)  בנשמתו פנימה, על תהומותיה והרריה, ואמר שירה;  נסתכל בגופו החי, על פרקיו הגלויים והחבויים ועל זרמיו, פעימותיו ותגובותיו, המורגשות והבלתי-מורגשות, ואמר שירה;  נסתכל בבריאה, יפעותיה, ילקטן החוש, סדריה, יחשפן המדע, פליאותיה, ילפתן הדמיון, ואמר שירה;  נסתכל בתורה, כתבה ולשונה, סיפוריה ומזמוריה, חוקים ומשפטים, ציווים ואזהרות שבה, ברכותיה וייעודיה לגוי אחד וארץ אחת, ותועפות הלכות ואגדות אשר נבנו עליה, ואמר שירה.

אמר שירה, ולא עשה שירה.  מכאן שהתואר משורר מגיע לו, ואין מגיע לו התואר פייט (פ' פתוחה, י' קמוצה – מילה שלפי מחצבתה היוונית פירושה עושה).  אם כי ניסה הרב ידו בעשיית שירים (ודוגמה אחת או שתיים נעתיק בכאן),  לא בזאת גדולת-מקוריותו.

שירת-אמת מעטרתו, מכנפתו, אגב שוטו לתומו ברזי קבלה, בלקחי מוסר ישראליים, ואפילו אגב קביעת הלכה תורנית;  מאליה היא פורצת ומתנהמת ממנו, כשהוא מעיין באחת התפילות, מפרש איזה מדרש-אגדה, מתרפק על נחמת-אמונה, או מהרהר בפרק מפרקי ההיסטוריה הישראלית, אם רווי דם-קדושים ואם עטור שלמת-שגב.  והוא אל השירה געגועיו, והיא מושלת בו.

מלים של קדושה, של חסד, של זיו זוהר-עליון, של מתיקות ונועם, נשנות וחוזרות בשירתו כמו צלילי מוסיקה, והוא נסחף בשפכן, בשטפן.  עוד מסגולת שירתו, כשהיא מפעמת את בעליה עד שאין ניביו שלו מספיקים לתת לה ארשת, והוא נופל לתוך תהילה של דוד המלך, צרור-פסוקים מן הנביאים, ברכה או הודייה מן הסידור, חרוז משיר-הייחוד או מפיוט שבמחזור.  והמלים השגורות, העתיקות, נעשות המשך טבעי לשיח נשמתו שלו, ניצתות מהתלהבותו, מתלחלחות ומתנוצצות מטללי רעיונו הרענן.

 

ב.    צפיית ההרמוניה

מערכת-עולמו המציאותית והאובייקטיבית של הראי"ה, תבל שהוא צופה בה, היא עצמה כולה הרמוניה, כולה מישזר של מלודיות, זו בצד זו, זו מתחת לזו וממעל לזו, זו לפני-ולפנים מזו, זו במקיף לזו, בספירות וממדים אין-קץ.  וכל סעיף-זמר ופלג-ניגון, כל עצם וכל חי, מואר ומוצף-מתוכו באור אלוהי;  הכל מתברא ומתייצר בכוח-אלוהים השוכן בתוכו, ונמשך, נינהה, נוהה אל אידיאל-האלוהות הקורא לו. הכול שואף אל הנקודה שבה מלכות (ממלכת הטבע)  מתמזגת עם תפארת (לב-האצילות); אל היום שבו יהיה ד' (כלל העולמות)  ושמו (ההווייה האידיאלית הגנוזה) אחד.

ומה פוגם בהרמוניה כללית זו?  סמיוּת-שכלנו, כיווץ חיינו הפנימיים, המונעים בעדנו מהשיג את מנגינת-העולמים.  מעין תבלול או כיסוי רובץ על עיני-נשמתנו, שמצד אחד הוא מסתיר מאיתנו את פני המציאות  -  פניה ההרמוניים, האציליים, המלאים טוב-ד',  לאמתם, ומצד שני הוא אוטר על הנשמה שלא תתן זמרתה היא, שלא ירונו מעיינותיה עם שירת כל היקום.  ריפוי התבלול הזה, סילוק האטירה הזאת, גילוי ההנהרה העליונה שבכל היקום ושחרור הנשמה השירית מקללת-אלם שלה – 'להדריר את הביטוי, לחפש את המילול' --  זו הבשורה, זו התביעה, זו הנעימה העיקרית של מחשבת הרב.  (להדריר – מלשון 'וקראתם דרור';  לחפש – בשי"ן ימנית, פיעל גזור מן 'חפשי').

אותו פגם, אותו עיוורון, - שהוא מקור חטאים ועיוותים בחיי יחיד ועם – אינו פגם לגבי האדם בלבד.  מחמת מקומו המרכזי של האדם ביקום, שהוא משפיע השפעות עצומות של סביבותיו, הרי נתיקות האדם מעל מקורות-החיים, של העולם ושל עצמו, מסבכת בקילקולה את תבל-יה כולה, ועד ספירות עליונות מגיע רוע-פעולתה. תיקון-האדם הוא תיקון-העולמות כולם.  וביותר נתבע לתשובה ותיקון העם העברי, זה הנושא העיקרי לאור-הקודש, - ליחידיו ובתורת ישות עצמית בחיק האנושות והיקום כולו.

 

ג.האדם בתור האח הנעלה

'כל הכשרונות הנפלאים, הנמצאים בבעלי-החיים, שלפעמים אנו משתוממים עליהם...  הם באים אליהם מפני שכל מדרגות בעלי החיים למיניהם, אורות החיים שלהם הם שברים של נשמה גדולה עליונה, מלאה חכמה וכשרון, שנתחלקה לסעיפים רבים...

'נשמת האדם, בהרחבתה, כוללת היא בתוכה את הנשמות הפרטיות של כל הברואים כולם.  כל נפש חיה ניצוץ הוא מאור האבוקה הגדולה הכללית, נשמת האדם.  רק למראה עיניים, כל מין וכל פרט הוא מצוי בפני עצמו.  העין החודרת רואה לבת-חיים גדולה, מאוחזת באדם הכללי, לכל פלגיו, שבתוכם חילופי מדרגות רבות...

'והכל עורג וחותר לשוב אל האורה העליונה במילואה, להיאחד עם נשמת האדם, להיות  מואר באורה.  והיא מתעלה בעפיפות רוחנית, מדושנת חיים ועונג, למקורה, לאוצר החיים, ששם עוז וחדווה, שלמות מוחלטת, נצח והוד.  כשאורה הפנימי של הנשמה מתגלה בכבודו... הכול שמח, הכול מרגיש... עם אבני-השדה בריתך, וחית-השדה השלמה לך.

'כשאנחנו אומרים, שהאדם לא לבד שהוא מושפע מהעולם כולו, אלא הוא משפיע עליו, והשפעתו היא השפעה כבירה עצמית, כללית ורוחנית, חיובית, כלומר, לא רק אותה השפעה החלקית, שאנו רואים שהאדם מכריח כוחות-הטבע להשתמש לרצונו, הקיטור, האש, המים, החשמל, וכאלה עושים דברו, כי כל זה הוא רק בחלק מוגבל שטחי -  כי אם העצמיות אשר להעולם, בכל מילואה ובכל היקפה, מתיחשת אליו יחש של שיעבוד ושל קבלת השפעה.  ככה תאמר תורת הרזים.  ובהיותנו אומרים ככה, הרינו גוזרים לומר שיש מזיגה עצמית בין הנשמתיות שהיא פועלת בעולם כולו לנשמתיותו של האדם...  שלא יש נשמה בודדת, גרגרית, גדומה, בהווייה כולה, אלא הכל מחובר, משוֹרג וארוּג...'

'העסק בפרק שירה הוא היסוד של התשובה אל הטבע.  זאת היא התשובה התחתונה שהיא העליונה, העולה למעלה מכל קנאת עם, רק מרוממת את האדם בתור האח הנעלה לכל אחיו יצורי-שדי, היודעים כולם את קונם ומתענגים בהדר-פעלו.  הכול למרומי הקודש הוא מתעלה.

'בזה קונה הוא את ערובתו שלא ישפל וירד מטה מטה, שלא ייהפך לכלי מוות, מחבל את עצמו ואת אחרים.  מוכרח הוא שם-ד', ואור תורתו אשר לארץ נתנה, ללכת עם האדם בכל מורדותיו, למען לא יפול בשוחה עמוקה, אשר כבר נוקש בה מימי קדם.  וגם את בדם בריתך שלחתי אסיריך, מבור אין מים בו'.

(כל הנ"ל – מדברי הראי"ה;  מלוקט, מעורב ומקוצר מסימנים שונים בספר 'אורות הקודש', כרך ב').

 

ד.    בניין ישראל ובניין העולם

אם האדם הוא מרכז, ישראל הוא מרכז שבמרכז.  'בניין העולם, המתמוטט כעת לרגלי הסערות הנוראות של חרב מלאה דם, דורש הוא את בניין האומה הישראלית.  בניין האומה והתגלות רוחה הוא מאוחד עם בניין-העולם, המתפורר ומצפה לכוח מלא אדנות ועליונות, וכל זה נמצא בנשמת כנסת-ישראל'.  (- 'אורות').

לדעת הרב, 'הקדושה העליונה, שהיא יסוד הצידקות המופלאה הרוחנית, היא כשרון גאוני מוטבע ביסוד החיים ושרשי הנשמה.  מובן שיש מקום לרצון החפשי לפתּח את הכשרון הזה, וגם לטשטשו, אבל ביסודו הוא כשרון, ולא רק רצון פשוט'.  וכנסת-ישראל יש בה תכונה מיוחדת, והכשר-חינוך מיוחד, לגידול כשרון זה.  אך תנאי הכרחי לכך הוא שישריש אוֹם זה באדמה המקודשת לו מנעוריו. 

'ארץ-ישראל איננה דבר חיצוני, קניין חיצוני לאומה, רק בתורת אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החומרי או אפילו הרוחני.  ארץ-ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר-חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה'.

עוד:  'בארץ ישראל מתגדלות האותיות של נשמתנו.  שם מחשיפות הן נהרה, יונקות חיים עצמיים מזיו-החיים של כנסת-ישראל, מושפעות הן מסוד יצירתם המקורית בדרך ישרה.  אוירא דארץ ישראל ממציא את הגידול הרענן של אותיות-החיים הללו, בזיו-תפארה, בידידות נעימה ובגבורת-רעם עליזה מלאה שפעת-קודש, כל הכתוב לחיים בירושלים.  הציפיה לראות בהדר ארץ-חמדה, השקיקה הפנימית לארץ-ישראל, מגדלת את אותיות-הקודש, את אותיות-החיים העצמיוֹת הישראליוֹת שבפנימיותנו ועצמיותנו, היא מגדלתם גידול רוחני פנימי, אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה.  ולציון ייאמר איש ואיש יוּלד בה, והוא יכוננה עליון, ד' יספור בכתב עמים, זה יולד שם סלה'.

ועוד:  'הנשמה הכללית של כנסת-ישראל אינה שורה באיש פרטי כי-אם בארץ-ישראל, ותיכף כשבא אדם לארץ-ישראל מתבטלת נשמתו הפרטית מפני האור הגדול של הנשמה הכללית הנכנסת לתוכו,  ותוכן עליון זה פועל את פעולתו בין כשבא הדבר לידי רצון והכרה, ובין כשבעל הדבר אינו רוצה ואינו מכיר כלל את ערכו.  אמנם הבדל גדול יש בזה בין ההתגלות וההתרחבות של הנשמה הכללית, שכל שיהיה רצונו חזק יותר להיכלל בנשמה הכללית, כן תאיר בו באור-קדשה, וכל מה שיכיר יותר את ערכה ואת גדריה, לפי אותה המידה תתרחב אצלו ותופע עליו בשלל צבעים ופלאים של אורות-קודש,  עשירי גוונים, להרבות לו עוצמה וחדווה, גדולה ותפארת'.

 

ה.   זרמי התשובה הקוסמית

לפיכך  שיבת ישראל אל ארצו, אל מקור חייו היצירתיים, היא חלק מתשובת כל העולמים אל מקור-חיותם העליון.

'שוטפים הם זרמי התשובה, הפרטית והכללית, דמיונם כגלי שלהבות שעל גוף השמש, אשר במלחמת-עד הם מתפרצים ועולים, והם נותנים חיים להמון עולמים וליצורים אין ספורות.  אין כוח לקלוט את ההמון הרב של הצבעים הרבים אשר לשמש הגדולה הזאת המאירה לעולמים כולם, שמש התשובה, מפני שטפם וריבוים, מפני מהירותם הנפלאה, מפני שהם באים ממקור החיים בעצמם, שהזמן עצמו הוא רק אחד מהתבניות המצומצמות שלו.  הנשמה היחידה והציבורית, העולמית ועולמי-העולמית, כלביאה נוראה צועקת בחבליה לתיקון גמור, למציאות האידיאלית, ואנו חשים את מכאוביה והם ממרקים אותנו... – בהגיית מלים אלה אי אפשר לנו לבטא את המחשבה רחבת-השחקים הזאת.  ייחודים אנו מייחדים, בשמות אנו מכוונים;  נקודה – שמים וארץ חדשים ומלואיהם אצורים שם, אות – ועולמים מתגלים, תיבות – ורבבות עולמי-עד ויצורים, שלוֹו ועלוֹז, מלוא חדוות אֵל-אֵלים, מלוא שלום ואמת.  והנשמה הולכת ומתתקנת'.

'התעוררות חפצה של האומה בכללותה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה...  גם מתוך החול ייגלה הקודש וגם מתוך החופש הפרוּץ יבוא העול האהוב.  עבותות-זהב ישתרגו גם מתוך השירה החפשנית (הלא-חרדית) ותשובה מזהירה תצא גם מתוך הספרות החיצונית.  זאת תהיה הפליאה העליונה של  חזון הגאולה, יגמל זה הציץ, יפרח, יבשל הפרי, וידע העולם כולו כי רוח-הקודש מדבר בכנסת-ישראל בכל תנועות רוחה, וסוף הכל הוא לתשובה המביאה רפואה וגאולה לעולם'.  ('אודות התשובה').

 

ו. כל דבר גשמי ישראלי – הכנה לאצילות עליונה

דחיקות של ערב ימות-המשיח, הרגשת ,קץ, קרוב מצליפה את מלל-נפש הראי"ה בפולסין דנורא, מעניקתו נחץ וקוצר-רוח:

'הכרח הוא לפתוח את סוגר הגניזה, אור הגנוז מוכרח הוא לשלח קרני אורו להחיות רוח שפלים.  אי אפשר להישאר במעמד נורא מצומצם כזה שהעולם עומד עליו'.

ובשיר קצוב כה דבר-הרב:

 

שופר

אל ראש הר עלה

ושופר גדול קח,

ושא עיניך וראה

ענוּת העם הדך,

ובשופר הגדול תקע:

תקיעה, תרועה ושברים,

וברגלך רקע

וירעשו הקברים;

והקולות יעלו בלוּלים

עד שרשי הנשמות:

ויתגלגלו הגלגולים

לבנות את השממות;

ויתעוררו הנרדמים,

ניני האריות

המשחקים בזרמים

ושוֹגים בהזיות;

ויקיצו הישנים

בתרדמת הגולה,

ויעורו הזוֹנים

בעלי האוזן הערלה;

ויקומו יעלו לארץ,

שהורים קרבּה מלכו;

וישימו קץ וקרץ

לגלות שבה הודחוּ.

 

(זרמים – זרמי-תנועה גלותיים, המתחכמים נגד ההכרח לשוב אל אדמת-ישראל בגוף ובממש.  הוויות – כמו 'הוויות דאביי ורבא', וכאן – פילפולי סרק).

'אמנם, השאיפות היותר עליונות לא ידלגו שום דרגה'.  -  'מהתנועה היותר תחתונה הולכים הדברים כסדרם בלא הפסק עד המרומים העליונים.  היישוב המדיני, החיים הפרטיים, המאוויים, הדאגות, צרכי הקיום היותר ירודים, החפץ לרומם את הכלל, את האומה כולה, את כל העולם, את כל ההוויה, את הנשמות כולן, את כל החושים, הנטיות, לאחד את כל העולמים, לנצח את המוות, להעשיר את חיי-החיים ממרומי מקוריותם, כל החפצים ההם וכל מה שלמעלה מהם, בלא פירוד וקיצוץ, קבועים בנשמת הכלל, בצורת כנסת ישראל, בדמות דיוקנו של יעקב.  וכל מה שיש לו חלק באלו ההדרגות, בין עליון לתחתון, בין פרטי לכללי, כל אחד נעשה בסיס לחברו, וחברו העליון נעשה לו תוך, נשמה ואור'.

ובכן, הכשרת 'חיי הפרט וחיי החברה בהכשר הראוי', היא מצע ואמצעי 'להכשיר את נשמת כל היש לעדן עליון שבעליונים'.

 

ז. הזיו הרוחני של הטבע

'אין הטבע מתגלה למשורר הישראלי בכל הדרו ויופיו מפני שבר האומה והרחקתה מהחיים הטבעיים והבריאים.  ואם ירצה משורר בעל כשרון להתמכר אל הטבע למרות כשלונה, יוכל רק להטביע את עצמו בצד המוחש הגס של הטבע, אבל את יופיו השמימי לא יוכל לחוש בכל טובו והדר-זיווֹ...  מיום שחרב בית-המקדש לא נראה רקיע בטהרתו... התחייה הלאומית, הניכרת בבניין-הארץ, כשהיא נלקחת עם מקורה החי, תוכל כבר להחזיר רשמים הגונים מזיו הרוחני של הדר-הטבע, עד שתיוולד האפשרות להסתכל לא רק בארציותו כי אם גם בזיווֹ השמימי,  בערך ידוע לפי ניצוצי-האור שבתחייה המתפתחת'.

תשובת ישראל, כחלק יסודי בתשובת כל העולמות אל עצמיותם ואל מקורם העליון, לא די שהיא תובעת סדרי-חברה מושלמים, תורת-אמת ומדע-אמת, תיקון הנשמה ועידונה – תובעת היא גם תיקון גופם של צאצאי עם-ישראל.

 

ח.   התעמלות גופנית – עבודת-קודש

'גדולה היא תביעתנו הגופנית.  גוף בריא אנחנו צריכים.  התעסקנו הרבה בנפשיוּת, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר-קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח-הקודש.  עזבנו את החיים המעשיים ואת התבררות החושים ואת הקשור עם המציאות הגופנית המוחשית, מפני יראה נפוּלה, מפני חוסר אמונה בקדושת הארץ.  אמונה --  זה סדר זרעים, שמאמין בחיי-העולמים וזורע.  כל תשובתו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטוּבים ואיתנים.

'רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים, ובגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שנתחלשה.

'ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בשביל להיות בנים אמיצי כוח לאומה, היא משכללת את הכוח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים בייחודם של שמות הקדושים, להרבות הבלטת האור האלוהי בעולם, ואין גילוי אור אחד עומד בלא חברו כלל...  שיצחקו הנערים לחזק כוחם ורוחם בשביל גבורת האומה בכללה – עבודת-הקודש הזאת מעלה את השכינה מעלה-מעלה, כעלייתה על ידי שירות ותשבחות שאמר דוד מלך ישראל בספר תהלים.  אלא שעל ידי הכוונות העליונות עולה הנשמה הפנימית, ועל ידי המעשים המאמצים את גוף היחידים לשם הכלל עולה הרוחניות החיצונית, ושניהם כאחד משכללים את סדרי הקדוּשות כולם.  בהבלטת אופיה של האומה בפרשה הקטנה שכל גופי תורה תלויים בה:  בכל דרכיך דעהו'. 

(- מן 'אורות', פרק 'אורות התחייה', סימנים ל"ג-ל"ד).

 

ט.   אהבה רבה

אהבה בלי-מצרים אוהב הראי"ה את ישראל, את האומה בכללותה וכל נפש ונפש שבה.  ואהבה גדולה ויתירה הוא אוהב את נושאי דגל תחיית האומה ומחונני עפר-מולדתה בעמלם.

בדברי רחמים ופיוס, בדברי חסד וריצוי, הוא שואף להשכין שלום בעם.  רואה הוא את כל התנועות והנטיות 'העכשוויות', המושכות לכיוונים שונים אשר בעם המתחייה – כגוונים מעשירים, כזהרורים משלימים זה לזה.  וחס וחלילה שייהפכו מחלוקות 'לשם שמיים' שביניהם – עילה לפירוד ושנאת-אחים.  מובן שעיקר דברי הרב מכוּונים אל מחנהו הוא בעם, מחנה-החרדים בפניהם הוא מלמד זכות על החלוצים 'החופשיים', שמעשיהם – מקורם בקודש וסופם לקודש.  הכפירה שלהם היא שלב הכרחי בזיכוכה וצריפתה של האמונה; החמרניות שלהם היא צורך תיקון עצום בחיי-האומה מצדיהם הכלכליים והגשמיים;  כי הקדושה הרוחנית-האצילית והקדושה החמרית הקרקעית זקוקות זו לזו.  '... ומייד כשהוא (העולם החומרי) משתכלל, חוזרת הנטייה הרוחנית לפעם ברב-כוח, ומתחברים שני העולמים בהרמוניה אחת, והשמיים והארץ מתאחדים, במילוי והשלמה'.

בפירושו לסידור-התפילה, 'עולת ראיה', כך הוא מתעכב על הפיסקה 'אהבה רבה' – וכיוצא בדיבורים אלה פזורים על פני רבים מחיבוריו.

'כל חשק עבודה, שמחת מצווה, התמדת תורה, ברק חידושים והתנוצצות רוח הקודש בלב השרידים אשר ד' קורא, כוונת התפילה ואור שלהבתה, כל אלה, ותולדות הנשמות בשלמותן, בכללותן ותמוּתן, מוכרחים להיפגם אם באה הכנסת יסוד פירוד בכללות כנסת-ישראל, חלילה.  ואוהבי ד' ויראיו באמת וחושבי שמו הם-הם העומדים בנסיון לסבול כל צער ועלבון מכל צד ועבר, ולעמוד הכן נגד כל כוחות עליונים ותחתונים החפצים לבלע נחלת ד' ולהפריד את האומה האחדיית, היחידה במלוא עולמים, הם-הם בנים דכנסת-ישראל שהאם (השכינה) רובצת עליהם, מחצדי חקלא (קוצרי השדה) הבאים בסוד ד', תלמידי-חכמים האמתיים המרבים שלום בעולם, ומשימים ומטילין שלום בין ישראל לאביהם שבשמיים, בהוציאם מן הכוח אל הפועל את אור הקודש הגנוז בכל אישי האומה, בכל אשר בשם ישראל יכוּנה, ובפרט בכל אשר ישא את דגל תקוות האומה וחפץ תחייתה, אם חותם אהבת הארץ אשר עיני ד' בה, וחיבת ציון וירושלים על לבו חקוקה, באיזו צורה ואיזו הסברה שתהייה.  כל המעקשים ייושרו, ואחדות האומה להכשרת גאולתה וגאולת העולם כולו תצא אל הפועל ביקר שגיא, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו, וייראו גויים את שם ד' וכל מלכי ארץ את כבודך, כי בנה ד' ציון, נראה בכבודו, פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם, תיכתב זאת לדור אחרון, ועם נברא יהלל יה..."

 

י. זכויותיהם של ישראל

והפרק 'מידת גילוי אליהו' ('אורות הקודש', כרך א', סדר ז', סימן קי"ט)  הוא כולו הימנון אדיר של אהבת ישראל.  ועם כל קוצר הסקירה הזאת, איני יכול להבליג ושלא להביאה כלשונה לפני הקוראים:

'אליהו יושב בכל מוצאי שבת קודש וכותב זכויותיהם של ישראל.  על כן ראוי לכל מי שיש שייכות של תשוקה לרזי תורה, שהיא מידת גילוי אליהו, באיזו דרגה, אפילו אם היא רק בדרך דמיון, או הרגשה, או השגת השכל האנושי, וקל וחומר אם עלה בחסד עליון למדרגות יותר גבוהות, שבכל מוצאי שבת קודש יעשה גם הוא כמעשה אליהו, ויעסוק בזכויותיהם של ישראל ויכיר בהכרה שכלית ובהשגה בהירה וברורה את קדושת ישראל, ויקרת מעלתו, וידבק עצמו בכללוּת עם קדוש, עם ד', וסגולת נחלתו, שאין קץ ותכלית להופעת אור קדשו של כל יחיד ויחיד שבהם, שגם הריקים שבישראל כל העולם מושתת עליהם.  ויש להתרעד ביראה קדושה, מקדוּשת הנשמה האלוהית העליונה של כל נפש מישראל, ולהיות מלא שוקקות וחמדת עולמים לקדושת רוממות קרן ישראל בכלל, ולהצלחתו של כל יחיד מישראל בכל מעשי ידיו, בחמריות וברוּחניות, ובכל טוּב.

'ומתוך מעמקי נשמתו ירנן ויקרא, אשריכם ישראל, אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בד'.  אהבתיך, עמי ולאומי, אוויתך בכל לבי ובכל נפשי, אחמדך בכל חוֹם לב, בכל אש עצמותי.  אשתוקק לראות כבודך, יופייך והדרך, עת תרוּמם ותינשא, עת תגדל ביפי צביונך, ויצאו כל סגולותיך, והנפלאות הכמוסות בך, מן הכוח  אל הפועל, עת תינטע ותתאזרח בארץ צביונך, בארץ פארך.  וייגלו לצפון ולים, לקדם ולמערב, תפארת עוזך וגובה קרנך, וראו גויים צדקך וכל מלכים כבודך, וקורא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו, והיית עטרת תפארת ביד ד' וצניף מלוכה בכף אלוהיך'.

 

יא.                        המקלות בשקתות המים

בספרות הנסתר המים התחתונים מורים על מלכות, הספירה אשר מתחת לכל ספירות-האצילות, והיא כמו ראי קעור, לקבל ולרכז את כל אורות-הספירות לגווניהם, על-מנת להעבירם אל עולמות הנמוכים מעולם-האצילות.  העמדת המקלות המפוצלים בשקתות-המים בעת התייחם הצאן, למען יתחוקק בנפשן מאותן הבבוּאוֹת, ותלדנה עקודים, נקודים וברודים – מעשה זה של יעקב אבינו, מובן שלעיני בני-היכלא הוא צופן בו רזים עמוקים.  הראי"ה קוק שנתבשם ונתרווה משולחנם, הנה, אגב שירו השירי-שכלי, הוא מטפח בכנפיו על פני הרזים ההם, כמעוף-הפרפר.  והנני למסור משהו מרעיונו בעניין זה, בלשוני אני ולפי קוצר-השגתי.

 

יב. עקודים

צורות המקלות המפוצלים, המשתקפות מן המיים, הרי הן תכונות או נטיות שונות, שהן מוטבעות בהווייה כולה.

השורש 'עקוד' פירושו קשוֹר ואגוֹד.  'עקודים' על מה מרמז?  על יסוד ההרמוניה שבמעשי-בראשית, על שאיפת חלקי-ההווייה להתקשר ולהתאגד יחד.  אלקטרונים מתחברים להיות לאטומים, אטומים – לפרודות, פרודות לגושי-חומר, ורגבים ידובקו, והווים לשמשות, וכוכבי-לכת, ללבנות;  ועל כוכבי-הלכת יש פרודות מתארגנות לתאים, ותאים משתלחים בשרשרות מקושרות, ומתענפים ועולים למשפחות צומח וחי, דרי-מים ודרי-עפר ודרי-אוויר ודרי אזורים חשמליים שלמעלה מן האוויר – שוחים ורומשים ומטפסים ומהלכים ומעופפים וטסים אין-ספור;  ושמשות מרקדות במסילותם בתארוגות של כיתות וחבורות ובריתות, ואלו ביחד מהוות ערפל-אור אחד מסתחרר, אי-עולם, כולל מאות מיליארדי כוכבי-שמשות;  ואיי-עולם כאלו – מאות מיליארדים מהם הם גיצים זעירים ביחידה אחת של חלל-זמן, ועוד לא חדרה עין-המדע אל קצותיה של יחידת חלל-זמן זו שלנו ואל תועפות-ממדים מעבר לה.  ויודעת חכמת-הרזים לספר על דרגות וספירות למעלה מזה – יצירתיוֹת, בריאתיוֹת, אציליוֹת,  כל אחת מהן מאוכלסת צבאי-צבאות וקישורי-קישורים, חיות-קודש, נצחי-נצחים, גלגלי-מרכבה וכסא-כבוד.

ולרגע לשוני נדחפת מפני לשון הרב:  'כל ההווייה היא כלולה בנקודה אחת... הגודל, הרוחב, הגובה, העומק, העליונוּת, ההתנוצצוּת, הפוריוּת, הזרמיוּת, התעודדות חיי-השירה וההכרה, ברקים תדירים ומאורות מתחדשים לבקרים, כל אלה, בכל גדלם, אינם באמת כי אם נקודה זורחת אחת, נקודת ההווייה, נטף של ניצוץ אלוהי'.

שואפת האות להצטרף למלה, המלה להיכלל בפסוק, הפסוק בשיר, השיר בשיר-השירים; ושיר-השירים  - להיקבע אבן-פינה בהיכל-הנגינה אשר בנצחים.

 

יג.  נקודים

וממה שאמרנו אתה כבר למד נטייה אחרת של ההווייה, נטייה המנוגדת לראשונה, היא התכונה שהמושג נקודים חל עליה.

'נקודים' על מה מרמז?  כשם שיש בעולם (ובעולמי-העולמות) שאיפה להתאחדות, להתהרמנוּת, כן יש בו שאיפה להתרוססוּת, להשתברוּת למוֹ נקודות-נקודות.  אור-חי העולמים, הממלא כוֹל ומתבטא בכוֹל, - מתלבש ביחידוֹת-חיים מצומצמות, וכל יחידה ויחידה נעשית מרכז-לעצמה, ישות מקורית הנבדלת משאר הישוּיות ומכל היקום כולו.  וזה יפה לעשירותו של עולם.  לא אור-חיים כולו לבן, כי-אם אור חיים מתגוון לגווני-גוונים, זנב-טווס, חי-חי למינהו, אילנות ודשאים למיניהם, אנושות של אומות ולשונות לתולדותן, יחידי-אדם, איש-איש וקורותיו הפנימיות והחיצוניות, רקיע של כוכבים בודדים, זה עין-לשם וזה עין-פטדה, כוכב-כוכב ומעגלו, תבל-תבל ואָפיה.

'ורב שלום בניך'    לומר לך שהשלום, זו ההרמוניה, על יסוד אחדות הוא נבנה, אך לא על יסוד אחידות.  הריבוי, התזמוּר של כלים שונים (כלי-כלי וקולו, כלי-כלי וניגונו,  כלי-כלי ואפשרויותיו) – מוסד-הנקודים עיקר והכרח הוא בשלום הקוסמי.

 

יד. ברודים

'ברודים' או 'טלואים' על מה מרמז?  (בפסוקים אחרים, באותו סיפור על יעקב והמקלות, הצירוף הוא:  עקודים, נקודים וטלואים).  צפים בבריאה ישים פגומים מתחילתם.  אותיות פסולות, גרוטאות-חומר תועות בין-כוכבים ולכלל כוכביוּת לא הגיעו, שברי-נשמה אשר לא זכו לנשמתיוּת, פסלתן של לוחות, הגיונות יוצאי-דופן, טלאי-עולמות שלא חוּבּרו ללבוש ולא נעטו כשלמת-אור – והם לא עקודים, לא נקודים, כי-אם ברודים.

מתפקידם של הנקודים – ליישר את הברודים, ללוּשם למו עצמיוּת, לתת להם קו וכיוון ומטרה.  ובמקרה שהברודים חלשים הם מכך – מלאכוּת הנקודה היא לשאת אותם על כנפיה, על מנת להעלותם אל בחינת-העקודים, אל שיתוף בהרמוניה הכול-עולמית.

 

טו.                        שכרה של עקידה

מפני שעולם-העשייה הזה וכל העולמות היצירתיים, הבריאתיים, האציליים, על חלקיהם ודרגותיהם, 'כולם אחוזים וארוגים זה בזה ומחוברים חיבור אורגאני' – בל נחשוב כי היחס בין הנקודים ובין העקודים (התמזגות פרטי-צלילים למכללי-מנגינות, והמנגינות עצמן הן פרטי-צלילים לגבי מנגינות כבירות מהן), הוא נתון מאליו וכל פרט נופל מייד למקומו הראוי לו, ונותן זמירותיו בסימפוניה הכללית.  לא כן.  הרי זה עניין של מתיחות, של חיפושים, של מאבקים, של דראמה.  של התרחקויות ותשובות.

נקח דוגמה אחת מספירה הקרובה לנו במאוד-מאוד:  רצונה של נפש פרטית מישראל לשוב ולהיכלל בנשמת כנסת-ישראל כולה.  נפש זו, קיללת הגלויות כבר נעשתה חלק מעצמיותה, והיא הסכינה עם הקללה לחושבה כברכה.  עבודת-גילולים של התקשטות בתרבות זרה, של מדהבה ושל 'נגיד שמא' רובצת עליה, קורח וירבעם בן-נבט שוכנים בתוכה.  על כל זה היא חייבת לוותר, את כל זה היא צריכה לעקור מתוכה, בשביל לתת את כולה לאומתה.  חובות –לימוד עליה, ידיעת תולדות-האומה וספרותה בכל הדורות, חדירה לנבכי לשונה, עמידה על גופי- מחשבותיה.  חובת-עמל עליה, עבודת יום-יום, אם במלאכות גבוהות ואם במלאכות פשוטות-ביותר, 'לשם ייחוד', בטוהר-כוונה, ביגיעה כנה, בשלמות-המאמץ.  חובת-אהבה עליה, להיפטר מכל פניות של אנוכיות פעוטה, להתרומם על מחיצות שבטיות וכיתתיות, לאהוב כל אדם באשר הוא אדם, ואת האומה הישראלית ואת יחידיה באשר משפחתו הם, נשמתו הכללית הם, ובאשר תפקיד עיקרי להם בגאולת-העולמות.  זוהי מסירות-נפש כפשוטה;  ובשעת צורך שגיב – הריהי גם נכונות לקיים, באהבה ומרצון, 'ואפילו הוא נוטל את נפשך', כמו רבי עקיבא ותלמידיו.

אכן, זו נתינת-הנפש העצמית עד בלי שיור, בין שהיא נתינה יומיומית במשך שנים רבות ובין שהיא נתינה חד-פעמית בשעת-המיתה,  יסוד-'עקודים' שלה יש בו משורש עקידה, כמו עקידת יצחק.

אך צא וראה מה רב השכר של עקידה זו!  מה גדולה הזכות של 'ההכרה הפנימית, שהננו שריגים מעץ-חיים רב-דליות ושגיא-פרי;  שכל מה שאנו יותר מעורים בגופו של אילן, הננו חיים את החיים היותר שלמים בהווה ובנצח'...!  מפני שבעל-התשובה הזה נותן את כל מאודו בטוהר לאומה, כשרונותיו מלבלבים תמיד, ועמלו מתברך, וחייו מתמלאים ממעיינם ומאריכים.  כנסת-ישראל, בתור 'חיה ברקיע', נשמת-כלל כבירה ונצחית, מסוגלת להשיג מרזי-מרומים, מחכמת-אלוה, יותר מכל יחיד ביחידותו הנפרדת.  והיחיד הישראלי בהידבקו באומתו כליל, נעשה שותף לקבלת ההנהרות העליונות המגיעות לכנסת-ישראל.  נפתחים לפניו שערי בינה, שערי חסד, שלא ידעם עד כה.  כבר בחייו הוא נהנה מעדן עולם הבא ומטוב האורה הגנוזה לעתיד לבוא.  כי כנסת-ישראל עושה שיחות תדירות עם בעליה-עושיה, ובמעון-הנצחים עתידות הינם כהווה לפניה.  והמוות בשבילו אינו מעבר מפחיד אל הבלתי-ידוע, אלא כשם שהיה צרור בצרור-החיים של כנסת-ישראל בחייו, כן הוא צרור בצרור-חייה במיתתו; דהיינו, גם תחיית-המתים מתקרבת לאקטואליות אצלו.

 

טז.                       שלהבת-יה ואש-גיהינום  (על פי 'עולת הראיה' ב' ו'אורות הקודש' ג' ).

הגישה ה'משכילית' לשיר השירים, שזה הספר אינו אלא זר משזר של שירי אהבה כמו כל מזמורי השיר על אהבה טבעית אצל האומות – זו ההשקפה המדעית-כביכול, על 'המנופה והמעולה' מכל השירות – הגירסה האומרת להשיאנו כי חז"ל באורח מלאכותי דרשו את פסוקי החשק לעשותם דו-זמר בין כנסת-ישראל לקב"ה, בליווי מקהלה של אומות-העולם המעירות ומעוררות מן הצדדים – הריהי לוקה בעיוורון לגבי שתי עובדות היסטוריות:

ראשית, כי מקדמוניות נתפס היחס שבין בורא-עולם ובין עם-ישראל בצורת 'ברית' – אמנת-אהבה, אירוסין, נישואין, כמו בין איש לאשה;  וחייהם יחד – בשלום ובטובה, עתים גם מתוך 'ברוגז' חולף, ויש אפילו מתוך התנכרות הדדית לדור או לתקופה, אך לעולם מתוך הצטמדות מחודשת ואהבה מוגברת לאחר הפירוד:  הוא-הוא מוטיב-הברית הנמשך והולך למן אבות-האומה, דרך תורה ונביאים, הלכה ואגדה, קבלה, מפרשי-מקרא מסורתיים, תפילות ופיוטים, ועד לשירה ומזמורי-עם של דורות מאוחרים בישראל.  די בפסוק אחד מן הנביאים, המונה את תנאי-הברית, כדי ללמד על כל השאר:  וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים;  וארשתיך לי באמונה, וידעת את ד' (הושע ב').

והשנית, כי בימי קדם היתה ברית-האהבה הזאת גוחלת בתודעת כל בחור ובתולה בעונת לבלוב אהבתם שלהם, ואחרי-כן בחיי-משפחתם הבשלים.  לא זו בלבד ששיר השירים הכתוב הושג כמבע לאהבת האומה את אלוהיה;  גם שיר השירים שבלב – האהבה החיה של זוג-נאהבים מישראל – הורגשה כסמל וניצוץ של אותה אהבה עילאית, שאילולי-כן לא היו הנביאים יכולים לדבר על לב העם באמרי-תוכחת נוקבים, המדמים את ישראל לאשה סוטה, שהיא עוגבת אחר אלים זרים ומנעמי-רכוש נכר, ואת אלוף-נעוריה הנאמן היא זונחת;  אף באמרי פיוס ונחמה, אשר עד היום הזה בכוחם לגעת בלבבות יהודיים עד לידי דמעות:  'כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ד', ואשת נעורים כי תימאס, אמר אלוהיך:  ברגע קטון עזבתיך, וברחמים גדולים אקבצך:  בשצף-קצף הסתרתי פני רגע ממך, ובחסד עולם ריחמתיך, אמר גואלך ד' ' (ישעיה נ"ד).  –'כה אמר ד', זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך; לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה' (ירמיה ב').

על ההכרח שיהא שיר-האהבה של האומה הקדושה וגואלה ד' צבאות מכונס ונחתם בכתבי-הקודש של האומה הקדושה, שכל תולדתה מלאה רישומי אהבת נפש לצור-מעוזה, בימי גדולתה והודה על ידי חסד-עליון מלא הוד, ובימי עוניה ומרודיה על ידי נהרי-נחלי דם ושטף צרות רבות ורעות, אשר כל אלה עוררו את האהבה, חיזקוה והוציאוה אל הפועל המורגש, - אי אפשר בשום אופן שאלה הגעגועים לא יירשמו בספר, באוצר הכללי ששם כל הגיוני קודשנו נחתים.

'אמנם, מי שבעת שסרקו את בשרו במסרקות ברזל, יוכל להשיב:  "כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה:  ובכל נפשך – אימתי יבוא לידי ואקיימנו?" ולהאריך באותה שעה ב"אחד" עד שיצאה נשמתו (רבי עקיבא בן יוסף, אשר דרש:  'בכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך"... ובכן השיב לתלמידיו אשר תמהו, היאך הוא יכול לקבל עליו עול מלכות שמיים באהבה ובחדווה בשעת עינויים נוראים כאלה). – רק הוא יוכל לומר שאין העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש-קודשים.  אמנם, כנטף מני ים, כזיק אחד מלהב-אש שעד לב השמיים, כאות אחת מספר גדול ורחב-ידיים, ידע איש אשר כה רמה נפשו להעריך גם כן את האהבה הפרטית הטבעית כערכה הטהור, והיו לו האהבה הטהורה הטבעית, והאהבה הלאומית הנאורה, והאהבה האלוהית הקדושה ומלאה הוד, ערוכות במערכה כמגדל דוד בנוי לתלפיות..."

אכן, אין האהבה שבשיר השירים במשמעותה המדרשית-הסודית משהו מופרד או מנוכר לאהבה האנושית הטבעית בטהרתה, כשהיא מביאה לידי בניין-משפחה ובניין-עולם.  אומר הרב: 

'ויחס המשפחה מתקשר בחוטי קודש-קודשים... הנטייה המינית – הולכת היא וזורמת אל העתיד, אל שיכלול החיים שיביא הזמן, אל חיי העולם הבא בעולם הזה.  ומתוך שהחיים העתידיים הינם מלאים הוד ונועם, על כן גדולה היא שאיפת החפץ של נטייה עולמית זאת;  והקדושה המגמתית, רק עליה משרה היא את אורה.  והנפש הטהורה מנהגת נטייה זו למגמתה בגידור התורה, החכמה, היושר והצניעות, מקורי הצדק.  כל מאן דנטיר ברית איקרי צדיק ('ברית' כאן – במובן של חיי אישות טהורים).  ויסוד קדושתן של ישראל הוא קשור בעולם-העתיד, ורוח-קדוּשה הולך וחופף על כלל-האומה ופרטיה, ועמך כולם צדיקים...

'התאווה המינית כוללת בעצמוּתה, ובסעיפי התאוות החמריות והדמיוניות והרוחניות הכלולות בה, את החלק היסודי מכל הנטיות כולן.  אם היא עומדת באדם במצב כזה, שהרוח האצילי יוכל לעלות גם עליה להקיפה, לאחדה עם כל המון הכוחות הגשמיים והרוחניים שבאדם למטרה מוסרית אחת עליונה – אז האחדות מתגלה בעצמוּתו, וגילוי האחדות האלוהית מתחזה בו בבשרו (על פי ומבשרי אחזה אלוה. איוב י"ט).

'העולם כולו הוא הרמוניה.  ההתאמה המאחדת מפלשת בכל חדרי המציאות וחגוויה.  המוסר הפנימי ותביעותיו החזקות הינם נמשכים ובאים מהד קולם של כל חלקי ההוויה, שכולם חודרים זה בזה, והנפש כולה היא מלאה בהם ומאוחדת בכולם.  כל קציצה מוסרית ברעיון ובמעשה, בתכונה ובמזג, גורמת חתיכוֹת (רצה לומר:  חיתוכים וניתוקים) רבות,  שמביאות ייסורים רבים פנימיים לכל מערכי הנשמה, שיסודם של ייסורי-רוח אלה הוא הכוח המרעיד של סילוק אור-החיים של הסידור הכללי...'

אין בין גן-עדן לגיהנום אלא טפח.  מפני שדחף-האהבה קשור בקיום הנצחי של האומה ושל מין-האדם, הריהו כוח תקיף שבתקיפים.  כשהוא מוזרם אל אפיקי טוהר וצניעות, הוא הוֹוה מקור לעונג-עדן עילאי, בית-שפע להתגלוּיוֹת נאצלות, לגילומי-אמנות רעננים, למחשבת-אדריכלות הבונה את חברת האדם לצדק ולשלום ולשיתוף-פעולה עם ההרמוניה של הקוסמוס כולו.  ואולם בנתיקותו מן ההוויה ומן הנצח, בלהיטותו אחר סיפוק-תאווה צר וללא בניית-עתיד, בהשחתתו ובסילופו, אפשר לו לאותו כוח גופא להיות לאבי אבות-הטומאה הגדולים ביותר, מקור לזדון ולרוע, שיסוי למוות וחורבן.

רשפי אש שלהבת-יה שבשיר השירים מתפרש על ידי רש"י:  'רשפים של אש חזקה הבאה מכוח שלהבת של גיהינום'.  מסתבר, כי הלך רש"י אחר מקבילות-לשון, שכן קדמו באותו פסוק 'מוות' ו'שאול';  והתיבה 'יה' שבכאן יהא עניינה גודל ועוצמה, כמו הררי-אל, אָרזי-אל, וכדומה.  אבל בינתיים הורה לנו רש"י סוד בחקר נשמת-האדם, שהראי"ה מדגישו ומבהירו:  זכה – האהבה היא שלהבת-יה בקודש;  לא זכה – הריהי כוח עז של אש-גיהנום.

קרניים מן ההשקפה הכללית של הראי"ה על העולם ועל ישראל מפזזים גם על פני עיוניו בשיר השירים.

הרצון הפועל ומתגלה בעולם הטבע כחטיבת-בריאה אחת וב'פרטי-הפרטים וכללי-הכללים' שלו – מגמה יש לו לרצון זה להתעלוּת.  מתעלה הוא על ידי מה שגילוּייו הפרטיים מתעלים.  בכוח מעשי הצדק והברכה אשר ליצורים פרטיים, משגיב רצון-העולם כולו מעלה-מעלה, אל ספירות-הקודש אשר לזיו-שדי, ואל 'המקיף את כל העולמות האידיאליים בכל ששון-מילואיהם'.

באגדה אחת מתוארת 'החיה ברקיע' ששמה ישראל (נשמת האומה בנצחים) כשליחת ציבור לכל גדודי-מעלה (שרי כוחות-הטבע ושרי האומות).  היא אומרת:  'ברכו את ד' המבורך', וכולם עונים ואומרים:  'ברוך ד' המבורך לעולם ועד'.  בהתעלותו של עולם, תפקיד מרכזי יש לשיבת האומה הישראלית אל דוד-לבבה ונשמת-נשמתה מתוך חידוש-ברית מועצם, אשר השבת היא אחת מן ההזדמנויות וה'אותות' הגדולים לכך.  ולא לחינם נקבעה אמירת שיר השירים לשעת קבלת-שבת;  אף לחג-האביב – מועד גאולת ישראל הראשונה, שהיא מופת-אב לגאולת-עולמים של עתיד.

מקשיבה כנסת ישראל לקול דודה, אשר הנה זה בא... 'ורוחא דמלכא משיחא הולך ופועם בעולם... והרצון הנעכר אל אורו יוּשב, כשיבוטא ברצון עם-עמו.  הגוי הגדול, אשר לו אלוהים קרובים אליו, ירוֹמם בעוזו, ובטא את רצונו באין מעצור, יסגל לו את עצמיוּתו, יאגור אל תוכו את כל נשמת-האדם...  יגלה את הרצון העזיז והקדוש, את רצון-אלוהים בחיים, בעולם ובעולמות כולם;  יבער את הרישעה, את הזוהמה, את הפחדים, את החרפה, את המוות עצמו, מהעולם;  יחדש את זיו המאורות, ישיב את אור השמיים, אשר לבשו שקים וקדרו, לאיתנם.  ועוז-אלוהים זה, הנה הוא עומד אחר כתלנו..."

מפני שחיוּת אור-אלוה מתפשטת בכל פרט ופרט שבהוויה, הרי יכולה נשמת-אדם להיפגש עם נשמת אלוהים חיים בלא חציצה כלל.  'ובצאתי לקראתך – לקראתי מצאתיך" (רבי יהודה הלוי).  כשאדם חוטא – מחטיא את מטרת נפשו ויורד ממדרגתו האנושית, - מרומים מגביהים ומסתלקים ממנו.  כשאדם מיטהר ומתעלה, מרומים משפילים ויורדים לקראתו.  אומר הראי"ה:

לפעמים עושה היא רוח-הקודש פעולתה חרישית בתוך הגוף והנפש, מקשרת היא את כל העומקים החבויים בהם אל כל המרומים שממעל להם.  ובזה האדם מתעלה, מתקדש ומתרומם אל המרומים כולם.  חש הוא בפנימיותו את כל פגישה הבאה ממעל – כי כמוה מפנימיותו, מעומק הוויתו, תהומות זורמים ועולים.  האספקלריות פוגשות זו בזו, ומראות זו בזו את הוד התגלויותיהן... הדיבור החי נושק אותנו במלוא אהבה, ואנו נושקים אותו בחיבה מלאה.  דודי לי ואני לדודי'.

והאדם הישראלי, ערך-יתר נודע לנשמתו כשהיא מדבּקת עצמה בחיי הנשמה הגדולה של כנסת-ישראל, ומשתפת עצמה בהתייחדות האומה כולה עם כבוד-מלכותו יתברך.  נאום הרב:

'... וכללוּת הכרת-ערך זו (הכרת הנשמה, 'ענוגה עדינה זו', את ערכה).  כשם שהיא מתבלטת באותם היחידים, סגולת הדורות, בדיחי מלכא עילאה (משמחי המלך העליון), כך היא מתבלטת תמיד בנשמתה הכללית של כנסת ישראל...

'צריך אדם להיות מחובר תמיד עם תמצית הטוב האלוהי במקושר בשורש הנשמה של כנסת-ישראל כולה.  ובזה הוא זוכה לתשובה.  תמיד ייגלו נגד עיניו גרעונותיו וחטאיו, שהם נובעים ממקור ההתנכרות שהתנכר לאומה האלוהית שהיא צור (לפי מדרשו:  צייר, צר צורות) חוצב ומקור לכל הטוב שבו...  ומתוך שכנסת-ישראל חובקת בקרבה את הטוב האלוהי לא רק לעצמה כי אם לכל העולם, ליקום כולו, הרי הוא בא מתוך הדבקות העזה בתוכיות נשמת האומה – לדבקות באלוהים חיים, על פי הברכה האלוהית המלאה כל, ואור-שכינה שורה עליו בכל הדרה ועוזה... אני לדודי ודודי לי'.

 

יז.  השורש העליון של הרע

בעולם הרמוני זה, אשר בו 'הנשמה הריהי שרה תמיד... לא בעת זולת עת, לא בזמן זולת זמן הנשמה היא מחדשת חכמה והגיון, שירה ושיח-הקודש, אלא בכל עת ובכל שעה היא שוטפת נהרי נחלי דבש וחמאה';  אשר בו 'הכול חי והכול שלם, הכול רענן והכול מזהיר', ו'הכול חושק, הומה ושואף, בסידור נאדר בקודש ונאזר בתפארה', וגם מה שקרוי 'דומם' הוא מלא תנועות וניצנוּצים וכיסופים, כי אין פינה פנויה מחיוּת אלוהים חיים;  בעולם זה, אשר בו כל סדרי-בראשית מזמרים כבוד-יה, וצפרדע אחת קטנה יכולה לנזוף בדוד המלך:  'אל תזוח דעתך;  אני אומרת שירה יותר ממך!' ;  אשר בו ' החפץ האדיר של לאשתאבא בגופא מלכא, לשוב אל מקור המציאות העליונה, הטהורה, החפשית, האיתנה, במקור אין סוף, נטוע הוא בכל היקום, בכל היצור כולו, והוא הוא הכוח היסודי המגלגל את כל תנועת ההווייה...' --  בעולם עד-מתחדש ועד-משורר זה, מה מקום יש לרע?

אבל עצמת הצורך בתשובה, עוצם הכמיהה לגאולה, הם עצמם מעידים כי הרע אינו אפס אין, אלא ממש בו, מצוי הוא, חזק הוא.

הרעה – הייסורים, הצרות, המכאובים, הפורענוּיות – אותם אפשר לקבל באהבה, עליהם אפשר לברך כשם שמברכים על הטובה, כי אלה הם מדרכי 'המלך המשפט', אשר עתים אנו חוזים בהם גלויות ועתים הם נעלמים מאתנו בשבילים נפתלים ותת-קרקעיים;  עתים הם מופיעים בזמן קצר ועתים הם נתלים ומתאפקים להרבה דורות, וכהופיעם באדיר בהיסטוריה, כל הטבע כולו מרגיש, והוא דץ ומתרונן:  ישמחו השמים ותגל הארץ, ירעם הים ומלואו, יעלוז שדי וכל-אשר בו;  אז ירננו כל-עצי היער, לפני ד' כי בא, כי בא לשפוט הארץ;  ישפוט תבל בצדק ועמים באמונתו'.

אבל איך נקבל את הרע במובן המוסרי – את השחיתות, האכזריות, ההתעללות בחלש, הזדון בכוונה ומדעת?  מה הם עושים בעולם יפה זה אשר זיו-שדי פרוש עליו?

עטרה גדולה יש לאדם, אשר לא צבאות-שחקים ולא יצורי-אדמה זולתו, ניחנים בה – זו רשות הבחירה בין טוב לרע.  'והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע'.  סגולה זו מעטרת את האדם מפני שתכונת הנקודים מתגלמת אצלו ביתר עוז ובהירות מאשר בשאר נקודות-ההווייה, שגם הן קרואות אישים, במובן של 'אישיוּת', שהן אורגאניסמים חיים, מרגישים בייחוד-ישותם (הרמב"ם, ב'מורה נבוכים' ו'יד החזקה' קורא לכוכבים ולגלגלים העליונים 'אישים' במובן זה.  הראי"ה מוכן לייחס 'אישיות' גם 'לאטום ולמה שקטן ממנו'.).  אבל האדם הוא האישיות בה"א הידיעה, על שום הבחירה המוסרית שבידו.

בדבר זה, בורא-העולם כפות, כביכול, ומוטל על חסדי-האדם.  יכולת ישנה באדם, על ידי מעשיו, לטלטל את הבורא מכסא-רחמים לכסא-דין.  וזה פשר הבקשה הפאתיטית של 'אכתריאל יה-צבאות' לפני צדיק בשר-ודם, לפי אגדה ידועה:  'ישמעאל בני, ברכני... שיהו רחמי כובשים את כעסי'.  על פי בחירת-האדם בין טוב לרע, העולם כולו מוכרע לכף-בניין או לכף-חורבן.

תלו תיאולוגים את כל הרע או באדם, או באלוהות שנייה, שטנית, כדי לפטור את הבורא הטוב ומיטיב מאחריות על מציאות-הרע.  אבל מקרא מפורש אומר:  עושה שלום ובורא רע.  בסופו של דבר, יוצר-האדם אחראי גם בעד אפשרויות שנטע באדם.

הראי"ה תופס את רוע-האדם כסוג של מום-אינטלקטואלי, כסמיוּת עינו הרוחנית, כליקוי האזנתו למקהלת-היש.  אילו האזין האדם למנגינת הנצח וההוד העולה מן המציאות ומכל חלקיה, אילו נתן דרור למעינות-השירה המפכים עולמית בתוך-תוכו – כי אז היתה הרשעות נמוגה כליל.

אך סמיות שכלית זו שבאדם, הגורפת בקלקלתה את היקום כולו, לבסוף עקבותיה מוליכות אל חביון-שדי, אל דעת-עליון, והרי רמז-מעט להגיון-הרב בסוגיה סודית זו.

 

יח.                        אי-שלמות בתורת תוספת ערך לשלמות

שלמוּת 'אין-סוף' יתברך, המאצילה ספירות-קודש שהן עצמן בלתי-גבוליות, המתבטאת באופנים ותארים אין-מספר, שחותמת-אמתה, ההרמוניה, טבועה בכולן – וכי יש בה אפשרות של תוספת, של התעשרות, שתהא שלמה יותר, קדושה יותר, ממה שהיא?  זקוקה השלמות המוחלטת לאי-שלמוּת למען  תהיה שלמה יותר.  העובדה שהרע בעולם מסודר במערכות אורגאניות משלו, מעידה כי גם הרע מן החכמה העליונה הוא.  התשובה של האדם, מלחמתו עם הרע שבתוכו ובחברתו ובכל היקום, ונצחונו על הרע, הם הטבת הטוב העליון, תוספת גבורה לגבורה העליונה, תוספת עשירות למי שהעשירות שלו, הענקת יתר קדושה לאל הקדוש, מתן התעלות לעליון על עליונים.  'והאל הקדוש נקדש בצדקה – עלה אלוהים בתרועה – יגדל נא כוח ד' כאשר דיברת – יתגדל ויתקדש שמיא רבא..."

והעשירות המועשרת של נווה-עליון, הגדוּלה המוּגדלת של מרומים, חוזרת ונשפעת כלפי מטה, להוסיף חיוּת ותפארת והנהרות-קודש לעולמות התחתונים ודריהם.

ככה 'עץ הדעת טוב ורע נעשה עץ שכולו חיים'.

 

יט.                       אין עימדון

אין שום דבר עומד וקופא במשנת הראי"ה.  טללי בראשית נוצצים על פני כל העולם כולו.  הכול מתחדש ומתרענן.  מתוך עייפות וניוון עולים בתרועה ילדות ותקווה ותחייה.  הבריאה היא התבראות, התפארת היא פיאור, הגדוּלה היא התגדלות, הרם והנישא הם התרוממות והתנשאות;  הטוב, בעצם התגברותו על הרע, הוא הטבה עד בלי שיעור.  (וידועה אימרת הראי"ה:  'היסוד הפנימי של הרע הוא תוכן של טוב' – והיא מעין הד לאימרת ר' ישראל בעל-שם-טוב:  'הרע הוא כסא לטוב').  הקודש הוא התקדשות העליון-על-עליונים על-ידי מאמצי קידוש-החיים של דרי-מטה.  אין הרמוניה אלא התהרמנוּת, מתוך השתוקקות כל הברואים השונים אל שרשם האחד, ושאיפתם להכיר ולאהוב איש את כל חבריו, שהרי כולם הם ניצוצים שלוחים מזיו-הדרו.

 

כ.    מיזוג הפכים

וכמו העולם בצביונו, כן הרב בהגיונו.  תמיד עוסק הוא בהירמון כוחות מתנתקים ומתמרדים, במיזוג הפכים, בזימון סתירות למוֹ אחדות.

יש שהוא עושה כך על-ידי הגדרת-זהות, כגון שהטבעי הוא נסי, והנסי הוא טבעי;  ולא מתוך השפלת הנס בהתחכמות משכילית (לומר, למשל, כי ים-סוף במקרה נתבקע על ידי רוח חזקה, אז בעת יציאת-מצריים) – אלא מתוך אישור המסורת בדבר 'השבּעת מעשי בראשית לצורך מיוחד;  אך אותה 'השבעה' היא טבעית-חוקית, ואינה שונה במהותה ופלאיוּתה מכל התיפקודים המטרתיים, הנראים לעינינו בכל אבר מאברי-גופנו, בכל יצור ממשפחות החי והצומח על האדמה (ורוח מצויה המנשבת לתוּמה,  כלום אין לה שליחות אורגאנית בכל היקום?).  ולא עוד אלא שהמערכת החוקית-אורגאנית של תבל כולה, היא מעטה וכלי למערכת חוקית-מוּסרית.

יש שהוא עושה כך על-ידי הטמעת אחד המונחים ההפכיים בחברו, כדרגה בדרגותיו.  למשל, החומר נבדל מן הרוח רק 'בחילוק דרגאי' ולא ב'חילוק חטיבי'.  כלומר, הוא נקרא 'חומר' רק בערך השוואתי לדרגות-רוח גבוהות ממנו, המתלבשות בו.  אם תיטול אחת הספירות הרוחניות, אפילו מאותן הסמוכות ל'כתר עליון' בעולם האצילות, תמצא כי היא עצמה הינה בחינת חומר ולבוש לגבי ספירה גבוהה ממנה, בעוד היא בחינת רוח ונשמה לספירה נמוכה ממנה.  (ומה שש הרב על  הפקעת 'החומר המת' מחמריוּתו ומיתתו בידי הפיסיקה החדשה, הגורסת את החומר כעשוי כולו אנרגיות בורקות בחפזה!).

כיוצא בכך, ההפכים.  'קודש וחול'.  מה שקרוי 'חול' הוא קודש בדרגה נמוכה, בערך למה שקרוי 'קודש', שהוא דרגה מרוכזת ומאומצת של קודש.  ויש יחס גומלין בין הדרגות.  ששת ימי-העבודה מעניקים לשד-חיים לקדוּשת-השבת, וקדושת-השבת מאצילה אורה ושימחה על ששת ימי-העבודה.  ויש קודש-קודשים, קודש-שבקודש, עד הקדוֹש העליון.  וגם הקדוש העליון, קדושתו מתעלה על–ידי מעשי קידוש-השם של יצוריו.

 

כא.                      'זמן'  ו'נצח'

פילוסופיות, העושות את הזמן סניף נצח, דהיינו, כאיזה קו המתחייב מתוך הנצח (שפינוזה ותלמידיו), ולכן הזמן כולו נצחי, עומד לעולם כמות שהוא, ורק חולשתנו היא שאין אנו יכולים לראות עבר, עתיד, ומה שקרוי בפינו 'הווה' – הכל בבת-אחת – פילוסופיות כאלה שוללות כל פשר ממשי ממושגי הקידמה והיצירתיות.  כדומה לפילוסופיות כאלה – שיטות המעגלות את הזמן לסיבוב אחד גדול, ההולך וחוזר על עצמו פעמים אין-קץ (בודהא, חכמי-יוון הקדומים, ניצשה), ובכל סיבוב אני ואתה מוכרחים להיוולד, לחיות ולמות, בדיוק כמו שעשינו בפרקנו-המדוד בסיבוב-הזמן הקודם;   וכן שיטות-זמן המניחות תקופות קוסמיוֹת של התפשטות והתקפלות לסירוגין, וההתקפלות היא בדיוק כמו ההתפשטות אלא בכיוון מהופך מבחינת הסדר הזמני של המאורעות (חכמי-הודו, 'עליסה בארץ הפלאות', אילו אנשי-מדע בימינו), - דהיינו שתרנגולת מזקינה נעשית פרגייה, - נעשית ביצה, ואדם הולך אחורנית מן המיתה אל הלידה;  והתורה נקראת מן הלמ"ד האחרונה של 'לעיני כל-ישראל' עד הבי"ת של 'בראשית'...  הצד השווה באילו הפילוסופיות והשיטות הוא, שלפיהן אין הזמן מוסיף כלום לנצח, ואפילו אֶבולוציה בשעת התעלוּתה (כי יש גם דבולוציה וירידה)  היא כבולה למסלול סלול מראש, וכמובן, כל חופש-היצירה שלנו אינו אלא אשלייה.

מה דרך הראי"ה בענין זה?  רוצה הוא לאחוז ברווח של יצירתיות ממשית וחידוש ממשי אשר לזמן, ומאידך גיסא, להיפטר מן האובדן והנשייה הכרוכים בתפיסת-הזמן הרגילה, שבה סימן-העבר הוא חולפו והתבלעותו, ו'החיים הם גוויעה מתמדת' (הראקליטס), שכן כל רגע ורגע שלנו, אך נולד – הריהו מת ועובר ובטל מן העולם.

בהסתכלות-הרב, זרמי-הזמן משתוקקים ומתעלים תדיר אל גבעות-עולם, אל הררי-נצח, והם מביאים אל הנצח את עושר שינוייהם וחידושיהם.  והנצח גומל טובה עם הזמן שהוא מאסף אל תוכו, ומציל מגזר-הדין של החלוֹף, את כל החיוני, הטוב והנעלה, המנצנץ בזמן.  משמר הנצח באוצרו גם כל שביב-של-טוב הלוחש בתוך הרע, אף כל שאיפת-טוב פגומה ומעוכה שלא הגיעה אל תיקונה והגשמתה בחיק הזמן;  נדונה לעקירה וכליון רק הרישעה הגמורה.  משמר – אף מחייה;  שכן מאוצר-הנצחים, המועשר על-ידי מאמצי-מאבקי הזמן וחידושיו ושקיקותיו, חוזרות ויורדות השפעות אל חיי-הזמן, והזמן מקבל את שלו בחזרה בצורה יותר רעננה, עילאית ושגיבה, וחיי-הזמן מתגאים בעילוי על עילוי, שגב על שגב.

והרי אחדות מאימרוֹת הראי"ה בסוגיית 'זמן' ו'נצח':

'אין עבר, הווה ועתיד מחולקים באמתת היש.  מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה.  ומה שנעשה מכבר ומה שייעשה לעתיד הולך הוא ונעשה בהווה, תמיד ותכוף'.  – ומאידך גיסא:  'חילוף הצורות לא במעגל סובב הוא לבדו כי אם גם בקוו עולה, שאין קץ לעליותיו...  וכל חודר פנימי, כל משורר נאמן, כל מקשיב ברוח הקודש, פוגש הוא את כל היש בעליותיו'.

'הווייתנו הזמנית היא ניצוץ אחד מההווייה הנצחית, של הוד נצח-נצחים, ואי-אפשר להוציא אל הפועל את אוצר הטוב הגנוז בהתוכן של חיי-הזמן רק (ר"ל:  אלא)  על פי גודל התאמתו לחיי-הנצח... הנצח הוא היסוד האיתן לכל חיים תרבותיים במלוא מובנם.  השאיפה אל הדר-הנצח מנצחת את המוות ומוחה דמעה מעל כל פנים...'

'אצל האלוהות הזמן הוא נצחי.  על כן איננו זמן, מכל מקום אינו אובד שום יתרון שיש לזמן באשר הוא זמן.  הגבול הוא באין סוף וממילא איננו גבול, ומכל מקום אינו אובד את היתרון שיש לגבול באשר הוא גבול.  השינוי הוא שיווּי (קיום אחדותי), ומכל מקום איננו אובד את היתרון שיש לשינוי'.

 

כב.                       'אחדות' ו'ריבוי'

כנגד הקיטרוג על אמונת-האחדוּת שהיא – שלא כמו האליליות עשירת-הגוונים – 'מטשטשת את הכול, מכל הגוונים גוון אחד היא עושה, ועושר-החיים מתדלדל', מדגיש הרב את יסוד-הריבוי שבאמונת האחדות, את 'מה רבו מעשיך ד' ' ואת 'הרבה טפין בראתי בעבים, וכל טפה וטפה בראתי לה דפוס בפני עצמה';  ובמדרשו לטעמי-המקרא מזמר הוא את 'התלישא הגדולה', את סוד 'ניתוקי-האורות', זו הנתיקות-והשוני של כל פרט מפרטי ההווייה, המוליכה אל אחדות עליונה-יותר מן האחדות שהיתה קודם הנתיקות, 'להרבות עוצמת חיים חיוביים, ועידונים מסומנים, מבוטאים בהבטאה עליזה של הגיון-שיח שירת קודשי-קודשים'.  ('התלישא הגדולה' סימנה – עוקץ היוצא משמאל, ומחזיק תפוח הפונה ימינה, ובתורת-הנסתר, השמאל מורה על דין והימין על חסד.  ואומר הרב:)  '... יוצא הקוץ ברעם גבורתו, מגלה את היד הכדורית השלמה, שפניה הולכים הלוך ונסוע הנגבה, כי אמרתי עולם חסד ייבנה'.  ובפרק עיוני המוקדש לכך:

'בשביל כך האחדות האלוהית, בתואר אחדותה, היא מתעלה על ציור האחדות הרגילה, והיא באמת מתעלה על האחדות באותה המידה שהיא מתעלה על הריבוי, ואותו העושר של הריבוי לעולם נמצא בקרבה בצורה יותר מבהיקה באין סוף.

'האחדות המחייה את הריבוי, הסופגת בתוכה את הריבוי, וממעל לכל מציאות ולכל תוכן היא מתנשאה, לא תוכל להמעיט את רשמי החיים, כי אם להרבותם על-ידי שפעת אומץ וגודל-האחדות לתוך הריבוי, וכל אחד מניצנוצי הריבוי יש בו ברכה של גודל אין סוף'.

 

כג.רשות לרופא לרפא

מנגנון גוף-האדם כל-כך מורכב ומסובך הוא, מכון בתוך מכון ותיפקוד בתוך תיפקוד, והשפעות כימיות, חשמליות, רגשיות, מחשבתיות, זורמות מתאים, עצמות וליחות אל חבריהם, עד שהמדע, בכל חקירותיו ונצחונותיו, אינו משיג אלא השטחיוֹת ביותר מפלאי האורגאניסם האנושי.  איך יהין רופא לרפא, כשאין ביכולתו לדעת, אם חיזוקו צד אחד שבגוף אינו גורם איזו הפרעה וקילקול מצד אחר?  אפילו בהפסיקו מחלה בהצלחה, יש מקום לספק, שמא המחלה הגלויה היא בסתר דרך-ריפוי שישנו לגוף להיפטר מנגע יותר קשה, והפסקת המחלה היא הפסקת הריפוי.  ובכל זאת, ניתנה רשות לרופא לרפא, לפי מיטב נסיונו וידיעותיו במקצועו.  וסוף הרפואה בידי אדון כל הנשמות והרופא לכל בשר.

כיוצא בכך מנגנון–החברה, שאף הוא מורכב ומסובך מאוד.  שופט, כשהוא קוצב כך וכך שנות-מאסר לפושע – וכי יודע הוא מה יצא מכך לבסוף לפושע עצמו, למשפחתו ולבני-סביבתו?  וכן כשהוא מזכה נאשם מחוסר הוכחות מספיקות, כפי החוק והיושר, הרי אין הוא, השופט, יודע מה תולדות חמוּרוֹת עלולות לצמוח ממעשהו זה מחר-מחרתיים.  ואין לדבר על שרשרות-אירועים רחוקים אשר אפשר ויתפתחו מפסק-הדין.  אכן, שופט משכיל מהרהר בכגון אלה, ויש לו מידה של חופש להקל ולהחמיר, אבל בדברי עדויות והוכחות לזכות או לחובה, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.  ותוצאות בלתי-נראות הן בידי שמיים.

ומה שנאמר על רופא ושופט, נאמר גם על מחוקק, ועל כל הבא לתקן תיקונים בחברה.  לעולם יש החשש, שמא תיקון מצד אחד יביא לידי קילקול מצד אחר.

דעת הרב:  אבן-בוחן יש בידינו להכשירו של רופא, של שופט, של מחוקק, של מתקן-סדרי חברה.  האם אוהב-בריות הוא?  אם אין אהבת-הבריות חופפת על כל מעשיו ודרכיו – אם עקוץ הוא על ידי יצר-שררה, תאוות-כבוד, ונטייה להנאה מזכויות יתירות – מלאכתו פסולה ומשובשת מלכתחילה.  אהבת-הבריות היא המוסיפה מדע למדעו של העושה לתיקון איש וחברה – בינה לתבונתו;  מאירה היא את ידיעותיו המקצועיות בזוך אור עליון, ומלבישה את עבודתו עטרת-החכמה, זו ענווה.  מבחינה זו, 'ואהבת לרעך כמוך' היא כל התורה כולה.

 

כד.                       העזה גדולה

ניחנה ההסתכלות השירית של הראי"ה בהעזה גדולה, בגדלות-מוחין, בשוועת 'מרחבים, מרחבים!'  בכל שטחי העין והביטוי, שמהם החיים המעשיים ניזונים.

 

מרחבים, מרחבים!

מרחבי אֵל איותה נפשי.

אַל תסגרוני בשום כלוב,

לא גשמי ולא רוחני.

שטה היא נשמתי ברחבי שמים,

לא יכילוה קירות-לב

ולא קירות-מעשה.

ממרום מכל עונג,

מכל נועם ויופי,

ממרום מכל נשגב ונאצל:

חולת אהבה אני,

צמאתי, צמאתי לאלוהי.

 

קורא הרב את כל מי שיש לו נהייה לכך, להתמכר לחכמת-הרזים, ואין הוא חושש כלל שמא יינזק מישהו מריבוי לשונות-ההגשמה שבה (אדם קדמון, שיעור-קומה, מטרוניתא, דרועא ימינה, דרועא דשמאלא, ועוד):

'הלומד את הקבלה צריך להסיר מלבו את הפחד, שמונח בלב מטעם החקירה ההגיונית, שמא הוא פוגם באמונה האלוהית, שמה הוא מגשם.  אין אלו אלא הבלי תעתועים...'

עוקב הוא אחרי השיתופים והניגודים שבין השכל ובין הדמיון, במדע, בחכמה ובשירה, ולבסוף הוא מכריע את הכף לצד הדמיון.  לדידיה, השכל הוא משרת טוב לדמיון, שהוא מפלט את אדוניו משיבושים ונזקים, אבל עיקר-היצירה מן הדמיון היא באה.  ובמדרגותיו הגבוהות, במעופיו הנועזים ביותר, נוגע הדמיון בשכל העליון של ההווייה, ויונק מטובו:  'השכל הראציונאלי שלנו אינו כי-אם תלמיד המסביר קצת את כל אור-החיים שבדמיוננו'.  – 'אין להתפחד כלל מכל התפרצות של דמיונות, וכל ההופעה היותר כבירה של אור-הדמיון תתהפך לאור גדול של זהב-שבא, ויחי ויתן לך מזהב-שבא, ויתפלל בעדו תמיד, כל היום יברכנהו'.

קורא הוא לעם ישראל, להעיז להיות גדול בגדולת ד';  להעיז להאמין בבחירת עצמו כמשוררו של עולם, כגואלם של עמים ויקוּם.  זדים פשעו בתורות-עריצות של שיעבוד עמים וגזעים בחיל ובכוח, מה לנו ולהם?  כיבושנו אנו את העולם הוא ככבוֹש המנגן את נפש שומעיו, בנועם ובהוד של צליליו;  ככבוֹש מעשה יפה של צדק, של חסד, של גבורת-מצילים, את לב כל החוזים בו;  ככבוֹש הקודש את החולין והטומאה.  נעיז, איפוא, לחיות חיי 'גוי קדוש', חיי עוז חלום ודמיון והגשמתם, חיי תפארת וצדק בתוכנו ובמחננו ובדרכינו עם כל שבטי-עולם, עם כל אשר נשמה באפו. 

 

כה.                      ברית את בעלי החיים

הרבה מוטרד הרב על-ידי היחסים שבין בני-אדם ובין יתר בעלי-החיים.  רעיון האֵבולוציה המודרני קסם לרב מכמה צדדים:  בשל פתחו פתח להתעלות תמידית, להטבה תמידית בכלל-היקום ובחיי-האדם האישיים והחברתיים;  בשל תוספת אישור שהוא נותן להשגת אחדות-הבריאה של ישראל, כשם שאישר אותה מקודם חוק-הכובד הניוטוני, המקשר את כל הכוכבים בסכימה אחת;  ועל כולם, בשל אַשרו את התפיסה הקבליית, שכל בעלי החיים הם שאֵרים ממש, שארי בשר-ורוח, לאדם, סעיפים מאותו השורש, ניצוצים מאותה שלהבת-יה, שנתלבשו בצורות שונות.

האדם הוא 'האח הגדול' של כל בעלי-החיים.  האם יאכל אח את אח? אין הרב מטיף לצמחונות, אבל מדי הגותו באחרית-הימים, הוא מקבל כפשוטם (ולא כמליצה) את דברי הנביאים על דבר אחוות כל היצורים החיים, ברית האדם את החיה והעוף ורמש-אדמה.  ובפירושו לתפילה 'ותערב לד' מנחת יהודה וירושלים', הוא מרמז כי הקרבנות בבית המקדש של עתיד יהיו רק מן הצומח.  והרי לשונו:

'לעתיד לבוא, שפע הדעת יתפשט ויחדור אפילו בבעלי-החיים, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעת את ד', וההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח, תערב לד' כימי עולם וכשנים קדמוניות'.

 

כו. תחיית הנבואה

מן 'החוצפה דעקבתא דמשיחא', מן ההעזה בקודש היא בשורתו על חידוש הנבואה בישראל.  אם צמקה הספרות החילונית ונכנסה לזוטות ואפס-כנף, אם עייפה ההלכה ואין בה אומץ-רוח ליצור ולחדש משהו ממקורותיה, יקומו ברץ בני-נביאים, אדירי דמיון וביטוי, ויאירו לפנינו בדבריהם-אש:

'ספיחי נבואות הנה צומחות, ובני נביאים מתעוררים, רוח הנבואה הולך ושט בארץ, מבקש לו מפלט, דורש לו גיבורים, מלאי עזוז וקודש, הם ידעו לכלכל דבר, האמת לאמתה יגידו, יספרו איך נגלה להם דבר ד', לא ישקרו ולא יחניפו, אם רוחם באמונה יוציאו...

'ואם המורשה, בלבושיה הרבים, לא גילתה הוד-יופיה, תבוא רוח הנבואה, ובראשית דרכה תברר את אשר עם לבבה, בשפה ברורה, ובירור השפה יכה גלים, עוז יתן לנדכאים.

'וסגוּלת-אל העליונה אשר לישראל, ידע ברוח אלוהים אשר עליו, אשר רק בארצו עליו תיגלה, ומרחוק יזכור את אשר שכח, יזכור כי לו ארץ רבת-ערך, רחבת-ידיים בעדו, וגאון-עולם נגד כל העמים.

'וישא יעקב רגליו, ומשפחות משפחות, אחד אל אחד יקובצו, וארץ שוממה תיבנה, ורוח ד' אשר עליו תחל לפעם בצאצאיו אשר נזנחו, ומאופל ומחושך עיני עוורים תראינה'.

 

כז. נצחון הקודש בעולם

יפה מילול-הרב כשהוא שר מזמור-שיר לעתיד לבוא.  דומה, מתנוססת בו רוחה של התפילה הנהדרת על אחדות כל הברואים, 'ויאתיוּ כל לעבדך'. 

'סוף כל סוף ינצח הקודש את העולם.  החשבונות הפשוטים, שגם לבבות של ילדים מרגישים באמתתם, הם הם יהיו יסודות החיים, ומפי עוללים ויונקים יוּסד עוז.

'העולם הנצחי, הרוחני, השכלי הקיים, יהיה ראש כל המאוויים, והבסיס לכל עלילות בני האדם.  המידות הטובות בשרשן העליון, שהוא הולך ומתעלה עד שהוא בא אל האופל אשר שם האלוהים, הן הנה אשר יהיו למוסדות לחיי החברה, המשפחה והיחיד... וכוחות החיים ומקורותיהם יתעלו, יאירו ויתגברו.

'ומתגברים המקורים, ומתברכים המעיינות, ומתעדנים העולמים, וּשמחות הנשמות בגן-עדנן, וצוהלים הרוחות במכונם, ונולדים אנשי-סגולה עטורי חסד, ומתארכים החיים בשקט וחמדה עדינה, ונפטרים מן העולם מלאי עוז ושבעי ימים, והולכים למנוחת עולם ועדני נועם;  ומופיעים ממרומי עדנם אור וחיים גם במרכזי החיים הגופניים.

'והולך העולם ומתבסס, והולכת התרבות ומתרחבת, והולכת הדעת ומתעלה, ומקשיבים קול אלוהים בהדר, ורואים הוד החכמה והחסד ומכירים יפי-העולם וטוּבו, ובאים להדר ולפאר ליוצר-העולמים בשפתי אמת, ומיישרים את הלבבות מכל מעקשים, ומתרוממים לגבהי-רוּם, ומתחברים עם מלאכי-עליון ושרפי-קודש בלא פחד ורתת, ומשתגבים בשיגוב אלוה נורא-הוד, ומתפארים בפאר בטחון ושלוות-נצח, ומתרחבת האורה, לשירה, לחכמה, לגבורה לתפארת ולעוז, ובריות נעשות חביבות זו לזו, והשלום הולך ונבנה, ביחידים ולאומים, ומתרחב גם על כל חיית-השדה וכל רמש-הארץ, על צבאות עליונים ותחתונים, כולו אומר כבוד'.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה