_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שעוני-לייבניץ ועוד צעצועים פילוסופיים

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

ד"ר אייזן, קצר-קומה, רחב-פּה ומשופּע-המצח, רופא שיניים בקאייהוגא, השכיל במלאכתו, ועשה לו בנין על שפת גן העיר, ובו שלוש קומות.  בשניה עסק בריפוי שינים, עקירתן ויצירתן; בראשונה, שהיתה חצי-מרתף, היה מאכסן אמנים אביונים – פּסלים לא-מומחים, ציירים שלא זכו לפרסום, – נותן להם מטה ושולחן ככלות הפּרוטה מכיסם.  היו ממלאים ביתו ציורים וקישוטים, מעולים וגם טפּשיים.

חיבת-אמנות היתה בו מאָז.  התחיל גם בעצמו עוסק באמנות.  פּעם נכנסתי אל חדר-מלאכתו, בית-היוצר לשיניים, ומצאתיו מעצב בפחי-נחושת פּניו של כושי.  אמרתי לו: "כמה אתה מתעלה.  לשעבר, היית אמן לשיניים בלבד.  עכשיו, נעשית אמן לפנים שלמים!"  ענה לי בלשון גסה: "אָמן אנוכי גם לדברים שבצנעא".

לא ידעתי מה בקומתו השלישית. יום אחד אמר לי: "בוא ואראך את המוזיאון שלי".  "מה מוזיאון הוא זה?" – "בנעורי למדתי פילוסופיה.  מוזיאון פילוסופי הוא, שאני מתקין לי בעלייתי, והוא טרם נגמר.  רצוני להכניס בו כל רעיון בפילוסופיה, שאפשר לציירו באופן מוחשי".

עליתי אתו. ראיתי צעצועים מצעצועים שונים. הוא העבירני על פּניהם, וביאר לפני פשרם : –

"הרי פה מערה קטנה, מאחוריה דולק אור, ובתוכה אנשים מרותקים בכבלים".

הדוקטור לחץ כפתור.  על פּסים אשר לפני פי המערה, התחילו רצים כלי-מסע קטנים עם בהמותיהם, גברים ונשים קטנים נושאים בידיהם פּסילי-עץ, דגלים, וכדומה. צלם של הצעצועים הרצים חלף על הכותל במערה הפּנימית.

אמר הדוקטור: "הן תכיר, כי זו מערת אַפּלאטון היא.  האנשים המרותקים במערה, ופניהם אל הצללים, מדמים בנפשם, כי רק הצללים ממש הם.  ואילו שחררו אחד מהם והעלו אותו לאור היום, היה תחילה מוכה בסנוורים, ואחרי כן היה רואה את העגלות והאנשים והפּסילים באופן מטושטש מאד, והיה סובר כי אין בהם הממשות אשר לצללי מערתו שהורגל בהם.  ורק לאחר התאמנות רבה, היה מבין כי אותם היו צללים, ואלו – דברים של ממש.  ואפשר שהיה מתרגל להביט גם בשמש, אשר בראשית צאתו מן המערה, חשבה לאין-ואפס, כי לא יכול לראותה, מרוב אור שבה.  ואילו שב אחרי כן אל מערתו, והיה מספּר לחבריו הקודמים, המרותקים בתוכה, על החפצים אשר ראה מחוץ למערה ועל השמש, היו אומרים: אך דובר-הבלים הוא ורוכל-דמיונות. – דמינו כולנו ליושבי המערה. העצמים של העולם הזה, שהם צללים של האידיאות הנצחיות, אנו חושבים אותם לממש, רודפים אחריהם ונהרגים עליהם; ומי שדבק באידיאות הנצחיות, חולם ובעל-הזיות ייקרא בפינו".

על יד המערה, עמדה אמבטיה מלאה מים, ובה ספינת-עץ זעירה, ובתוך הספינה ספּנים-בּובּות.  מעל האמבטיה היתה תלויה חופּה כחולה, משובצת כוכבי זגוגית.  הדוקטור לחץ כפתור.   נדלקו הכוכבים.   המים התחילו מכים גלים, והספינה חגה מצד אל צד.  המפרשים התנפּחו ברוח חזקה.  הספּנים רצו הנה והנה, וצעקו (אנגלית) בקול-צפצוף: "מה קברניט הוא זה שהוא צופה לכוכבים ממעל, בשעה של נחשולים גדולים במים למטה: ההוא יציל אותנו?  ולא עוד אלא שהוא מונע מפּינו את היי"ש הטוב!"  והם התנפּלו על הקברניט שביניהם, אחד מסכן שהיה מביט בכוכבים בשביל להוליך את הספינה נכונה, וקשרו אותו בחבלים.  הם בחרו מתוכם מנהיגים חדשים, שאמרו להם: "שתו יי"ש, מזגו שכר, התעלסו ככל העולה על רוחכם, וככה תינצלו!"  הספּנים פתחו חביות-מזג והשתכרו. נתחממו דמיהם, והם התחילו מכים איש את אחיו.  ספינתם נהפּכה על צדה וצללה, על ספּניה וקברניטיה, בתחתית האמבטיה.

"גם זה מאפּלאטון", אמר הדוקטור כתום המחזה: "הספינה – ספינת-המדינה היא. על הפילוסוף-המשורר, הצופה כלפּי מעלה ושואל: מה מורות האמיתות הנצחיות? – ילגלגו גסי-התפיסה, ויאמרו: נטול-המציאות הוא.  תחת זה, יבחרו במנהיגים שיש להם חוש-מציאות, כביכול, ואין להם עסק עם הכוכבים.  ומה מנהיגים אלה עושים?  משקים הם את ההמונים תשוקת-בצע, יין-פּאַטריוטיות ותאוות-דמים; וסוף ספינתם – טובעת, עקב אשר לא שמעו בקול המבין בכוכבים".

על שולחן אחד מן הצד עמדו כמה שעונים.  "מה אלה?"  שאלתי.

"אלה שעוני-לייבניץ הם", אמר הדוקטור. "כשאָנו רואים בעולם דברים שהם מזווגים ומתאימים זה לזה, כגון זכר ונקבה, או אוכל ומאכל, או חומר ורוח – אשר עם כל זעזוע במוח יש לעומתו שינוי במחשבה – אפשר לבאר את ההתאמה בכמה דרכים. נייחד דיבורנו על שאלת החומר והרוח שבנו: הגוף והנשמה.  אלה איך הם פּועלים יחד?  יש אומרים שהנשמה משפּיעה על הגוף והגוף על הנשמה, – כי רצייה העולה ברוח, מתבטאת בריצת-רגלי; ולהיפך, סטירה שמישהו סוטר על לחיי, מעוררת תשוקת-נקמה בנשמתי.

יש אומרים: הנשמה כולה רוח, ואין היא מתפּשטת במקום; והגוף כולו חומר, והוא מתפּשט במקום. היאך יהיו משפּיעים אהדדי, ואין לשון משותפת ביניהם?  ובכל זאת אנו רואים שהם פּועלים מתוך התאָמה!  הווה אומר: אלהים הוא המכוונם ומדריכם, בכל עת פּעולתם, שיהיו פועלים יחד.

שוב יש אומרים: למה לנו להטריח את האלהים, שיהיה מכניס אצבעותיו בכל רגע ורגע במציאות?  הן יכול הוא לכתחילה לעשות את הגוף והנשמה באופן כזה שלעולם תהיינה פעולותיהם מתאימות זו לזו.  אין כאן לא השפּעה הדדית, אף לא טיפּול אלוהי בהם לאחר עשייתם; שכן חפץ האלהים לתת להם מידה של עצמאות, שיהא זה נוהג לפי חוקיו וזו לפי נטיותיה.

המשיל לייבניץ את שלוש השיטות לשלושה זוגות שעונים, שבהם כל שעון ושעון פּועל בהתאם לבן-זוגו".

הדוקטור הורה על השעונים העומדים על שולחנו:

"הנה זוג שעונים.  ראה, כי שעון אחד לוחו שחור, ומחוגים וספרות שבו – לבנים; השני – לוחו לבן, ומחוגים וספרות שבו – שחורים.  על הראשון כתוב: חומר;  על השני: רוח.  כעת שני השעונים הולכים ביחד, עד לשעה, לדקה, לשנייה.  מתחילה לא היו עושים כן.  היה האחד רץ ואחד מפגר, עד שעמדתי וקשרתי את המנגנונים של שניהם על ידי מוט נחושת, והתחילו תנועותיהם משפּיעות זו על זו, עד שלבסוף נשתוו והם פּועלים כאחד.  הוא משל לשיטת ההשפּעה ההדדית.

הנה עוד שני שעונים, החתומים:  חומר,  רוח.  שניהם נבדלים זה מזה,  ובכל  זאת הם פּועלים כאחד.  מה טעם?  מדי יום ביומו,  אני בא ומכונן אותם,  ומאַטט  את  האָץ,  ומאיץ במתרשל.   היא שיטת ההתערבות,   הנקראת  בז'רגון  של  האסכולות:  אוקאזיונאליזם.

שוב זוג שעונים, אחד שחור כנגד חומר, ואחד לבן כנגד רוח, ושניהם פּועלים בד בבד, אף על פּי שלעולם אין אני מכונן אותם.  מראשיתם נעשו ביד שען מומחה וחרוץ על דרך שלא יתקלקלו במשך עשרות שנים, שלא יהיו טעונים כינון, ושיהיו פועלים בדיוק גמור כאחד.  היא שיטת ההרמוניה הקבועה מראש, שלייבניץ עצמו היה נביא לה.

אין לייבניץ מזכיר אלא שלושה זוגות שעונים, ואני הוספתי עליהם עוד זוג אחד, לצייר את שיטת בן-דורו, שפּינוזה.  ואני תמה על לייבניץ שנתעלמה ממנו האפשרות הרביעית. לפי שפּינוזה, חומר ורוח, המתפּשט והבלתי מתפּשט, שניהם אינם אלא שני תארים לעצם אחד; ומפּני שעצם אחד מתגלה בהם, על כרחם פּעולותיו של האחד מקבילות בדיוק לפעולותיו של השני.  אין השפּעה הדדית בין המוח החמרי והמחשבה הרוחנית; אין אלוהים מתערב בהליכותיהם מבחוץ; אין הם עשויים בראשית הזמנים להיות פּועלים מתוך הרמוניה – אלא שני פנים הם לעובדה אחת, שני גילויים לישות אחת.  הרי, איפוא, שני שעונים, אחד שחור (כנגד חומר) פּונה מזרחה, ואחד לבן (כנגד רוח) פּונה מערבה,  והם מתאימים זה לזה במהלכם, בדיוק מוחלט, מפּני שהמנגנון החבוי אשר לשניהם – אחד הוא.  באמת, אין זה אלא שעון אחד אשר שני פנים לו".                                                               

היו שם, במוזיאון של ד"ר אייזן, עוד כמה דברים.  ואזכיר כאן מקצתם.  על כסא רבץ הפוך, חללו למעלה וגגו למטה, כובע-צילינדר גבוה, מאותם שרבּנים, חתנים ודיפּלומאטים לובשים בעתות חג.  לכובע היתה דבוקה פתקה האומרת באותיות גדולות: אני.  הדוקטור הכניס את ידו לתוך חללו הריק של הצילינדר, והתחיל מושך ומוציא ממנו: כוכבים, שמש, ירח, חיות, עופות ובני אדם – הכל בזעיר אנפּין.  "מה זה?", שאלתי. ענה הדוקטור: "זה האני של פיכטה.  מאן דהוא אמר על פיכטה: הוא קסם תבל ומלואה מתוך האני הנקי, כמכשף זה המוציא תרנגולים וארנבות מתוך כובע ריק".

הכניסני הדוקטור אל תוך תא אפל.  מיששתי וגיששתי סביבותי, ונגעתי במשהו חם ושעיר.  נגחתני קרן כקרן-הפּרה.  תיכף שמעתי סביבותי קול מהמה של הרבה פרות:  "מו, מו, מו".  נבהלתי.  "אל תפחד", אמר הדוקטור.  "אחד ממשלי הגל הוא.  מרגלא בפומיה דהגל: העצם המוחלט, אשר אין בו שום סתירות וניגודים, דומה ללילה אפל אשר בו כל הפּרות שחורות הן. – זה הלילה, ואלו הפּרות!"

לבסוף באנו אל פינה שבקצה-החדר.  "הסתכל בזה", אמר הדוקטור.  אמרתי: "כלום איני רואה אלא מסמר חלוד, ועליו – בגד קרוע".

"מסודות העולם הוא", אמר הדוקטור.  "הנרי ברגסון ביקש להוכיח, כי אף-על-פּי שהנשמה תלויה בגוף, ועם הישבר הגוף נפגמת גם פּעולת הנשמה, בכל זאת אין הם לא מזוהים זה עם זו, לא דומים זה לזו, לא מקבילים זה לזו.  הוא אמר: בגד תלוי במסמר שבקיר.  אני מפּיל את המסמר – מיד הבגד נופל.  אבל אין זאת אומרת שהבגד והמסמר היינו הך, או שהם דומים או מקבילים זה לזה. ענה לו אחד מתלמידיו:

"אבל, פרופיסור, הנשמה אינה בגד והגוף אינו מסמר..."

 

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה