_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לבטי אמונה בשירת טניסון

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

אלפרד טניסון (1809-1892) הוא ארכי-טיפוס של השירה הבריטית בימי המלכה ויקטוריה.  מלאכת-מחשבת אחראית; חוש להתאמת לשון לתוכנה הענייני; רגישות למוסיקליות של מלים, ניבים, פסיקות וצירופים – אלו סימניו בתורת אמן-אומן.  הסגולות הללו משמשות לו באידיליות מחיי פשוטי-עם; בתיאורים משיכבות אצולה ומלכות; באגדות על המלך ארתור ואבירי השולחן העגול שלו; בהסתכלויות במראות-טבע ותמורות עונות השנה; אף בפזמונים לתינוקות, מבלי הנסיקה האכסטאטית של "העפרוני" אשר לשלי ומבלי פלא-השלמות של "הזמיר" אשר לקיטס, טניסון הוא ביטוי וראי לדורו, ודורו סגד לו ועיטרהו כבוד.

שוכני בריטניה, למרות פילוגים דתיים ביניהם עד לידי שפיכות-דמים הדדית והפיכות כסאות-מלכים, היו ראשיהם והמוניהם בדרך כלל דבוקים בכתבי-הקודש (תנ"ך בתוספת "הברית החדשה").  ומלבד מתפלספים מעטים, האמינו בתמימות באמיתת סיפורי-המקרא על בריאת-העולם בשישה-ימים ועל יצירת האדם עפר-מן-האדמה בידי אלוהים; אף – לפי חשבון המקראות – בקיום זה-עולמנו פחות מששת אלפים שנה.

 

מוצא האדם

קמו במאה התשע-עשרה חוקרי-טבע ופגעו באשיות האמונה הזאת.  גיאולוגים קבעו, כי בשביל שיתהוו פני כדור-הארץ כפי שהם היום – על ההרים והעמקים, היבשות והנהרות וימי-האוקיינוס שבהם – דרושים היו מיליוני שנים ולא אלפים ספורים.  פאליאונטולוגים גילו על כדורנו שלדים ומאובנים של יצורים קדמונים, אשר מכבר נמחקו מבין החיים, ובתוכם גם זני-קופים המתקרבים לדרגת-אנוש, אף בני אדם שהם אך-במעט מועלים מעל הקוף.  העלו סברה כי הומו סאפיינס, האדם בעל-התבונה, התפתח דרגה-דרגה מזן אחד של קופים, ואחרי כן, בשל השפעות אקלים וארחי-חיים, נתפלג לגזעים ושבטים.

סברה זו סתרה את האמונה כי האדם נברא בידי האלוהים בצלמו וכדמותו, ונחשבה עלבון לאלוהים ולאדם גם יחד.  רעיון-האבולוציה, כפי שנתכנתה סברה זו – והיא חלה על כל החי והצומח ולא על האדם בלבד – נתבסס בעיקר על ידי ספר של צ'ארלס דארווין "מוצא המינים" (ראה אור ב-1859), אבל הוא חילחל בעולם מקודם לכן.  עובדה היא כי איראסמוס דארווין, סבו של בעל "מוצא המינים", כבר ביטא את הרעיון (בלעדי הראיות וההוכחות של נכדו) בשיר ארוך שלו "הגן הבוטאני".

לא כאן המקום לדוש בפרטים.  רק יוזכר, כי אליבא ד"מוצא המינים", העלאת היצורים לדרגה יותר גבוהה ממעמד נמוך ופרימיטיבי, שהיתה חלקם מלכתחילה, היא תוצאה למלחמת-הקיום, למאבק על חיים ומזון.  החלשים יותר, הפחות-סתגלנים למצב חדש, נמחקים דור אחר דור, והחזקים והיעילים מוסיפים לחיות ומולידים כדומים להם; על ידי ניכוש הבלתי-מצליחים, הזן משתפר ומתעלה.  לזאת קרא צ'ארלס דארווין "הבחירה הטבעית".  ודאי, אין זו בחירה מוסרית.  מאידך גיסא, הכיר דארווין, בין הסגולות המסייעות לקיום, לא כוח אלים בלבד כי-אם גם את הכשרון לפעול בחברותא עם יתר בני-מינו של החי, אף את יסוד-היופי בתורת גרוי להזדווגות.  ויש גם סימביאוסיס – חיים-יחד של שני מינים, לחלוטין שונים זה מזה, והם מסייעים איש לרעהו לשם הארכת-חיים והמשך קיום-המין.

שימת-הדגש על מלחמת-הקיום בין מינים שונים ובין בני מין אחד כגורם בעיצוב היצורים והתקדמותם למעלות יותר גבוהות, משכה את תשומת-הלב כלפי שפיכות-הדמים הרווחת בטבע ובחברות מין-האדם.  היכן האל הרחמן, הטוב והמיטיב?

 

שיר מן-הענין

ועכשיו נשים פנינו אל המשורר טניסון, אשר פעל וחי בעצם תקופת המאבק בין אנשי-הדת ובין הדארוויניזם.  אכן היה זה לא מאבק בין שתי כיתות בלבד כי-אם גם היאבקות פנימית בלבבות, ולזו ההיאבקות נתן טניסון ביטוי שגיב בשיר ארוך שלו, בן 131 פרק, לרבות פרולוג בן 11 בתים ואפילוג בן 36 בתים.  פרקי גוף השיר שונים בגדלם, מן שלושה ועד חמישה-עשר בתים.  הבתים כולם בנויים במתכונת אחת: ארבע שורות לבית, כל שורה – ארבעה יאמבים.  וחריזת השורות היא על פי סדר זה: א' עם ד', ב' עם ג' – כך לאורך השיר כולו.  אף על פי כן, אין הוא מונוטוני; זאת – הודות למיגוון הנושאים הרחב ולכושר האמן בהפקת ערכי רגש והגיון מצלילי אותיות והברות והפסקים פנימיים, וחיצוניים.

כותרת השיר - In Memoriam והוא חובר לזכר ידי-נעורים, ארתור הנרי האלאם, אשר מת ב-1833 בשנת העשרים לימי-חייו.  ומסתבר, כי טניסון הגה והרה את השיר במשך שנים, שכן נדפס לראשונה ב-1850.

איני מתיימר שאמסור אף משהו מן התפארת הפיוטית של מלאכת-המשורר.  הקטעים שאני מביאם כאן בפאראפראזה פרוזאית, מכוונים רק לשם מסירת הלך-הרעיונות הנוגע למאבק הפנימי בין הכרת העובדות המרות ובין התשוקה להאמין באל חסד ורחמים.  וההכרעה – לכף האמונה על-אף-כול.

 

מפסוקי-טניסון

התשוקה שמכלל-החיים לא תשוכל שום נפש מעבר לקבר, האין היא יונקת מן יסוד-הנשמה הקרוב-ביותר לאלוהים?

הייתכן כי האלוהים והתולדה קרב יש ביניהם, שהתולדה מעניקתנו חלומות אכזריים כאלו?!  דומה, היא כה זהירה-חסכנית לגבי המין וכה זנחנית לגבי נפש-החיים של הפרט.

עד שאני, בהתבונני בפשר סוד-מעשיה, ובהתגלות לי כי מחמשים זרעונים, פעמים הרבה אין היא מביאה לידי פריון אלא אחד,

הריני כושל במקום שהייתי מהלך בביטחה, ואני נופל עמוס-דאגות על מעלות מזבח-העולם הגדולות, המשתפעות דרך האפלה עד האלוהים.

והנני פושט ידי-אמונה נכאות, ומגשש, וחופן עפר ומוץ, וקורא אל-אשר ארגישהו כאדון-הכול, וברפיפות משליך יהבי על תקוות-השגב.

"כה זהירה-חסכנית לגבי המין"?  אך לא.  מכף תלול וסלע כרוי היא מכריזה: "אלף מינים נכחדו; אין אני חסה על שום דבר.  כולם יחלפו.

...אתה מפיל תחינתך לפני: אני מחייה; אני ממיתה.  אין הנשמה אלא הנשימה; ויותר מכך לא אדע".

האם יהיה הוא, האדם פועל-כפיה האחרון, אשר נראה כל-כך נאה, עיניו נשואות אל מטרה כה נהדרת; אשר סילסל מזמורו מול שמיים חרפיים, אשר בנה-לו משכנות לתפילות, אין הועיל בהן;

אשר בטח כי האלוהים אכן הוא אהבה, ואהבה – החוק העליון של הבריאה, הגם שהתולדה, אדומת שן וציפורן מני רצח, צרחה נגד פולחנו – אשר אהב, אשר סבל רעות אין-מיספר, אשר נלחם למען האמת והצדק – האם ינושב גם הוא על פני אבק-הישימון, או ייחתם בתוך גבעות-הברזל?

ותו לא?  כי-אז הלא הוא מפלצת, חלום-עיוועים, צרימה.  דרקוני-בראשית, אשר טרפו איש את אחיו בביצות, הלא יהיו מנגינה ערבה בהשוואה לו.  הה, חיי-אכזב קלוקלים, קלושים! מה תקווה איפוא, למענה חונן או לכיפורים?  מאחורי הלוט, מאחורי הלוט...

*

הוי, עדיין אנו בוטחים, כי איך-שהוא יהיה הטוב – התכלית הסופית של הרע, של ייסורי-טבע, חטאות-רצון, חוסר-אמונה, וזיהומי-דם;

כי אין שום יצור מהלך ברגליים אין-מטרה; כי אף נשמת-חיים אחת לא תהא מושמדת או מושלכת כאשפה אל בור-הבוהו, בעת שאלוה ישלים את האיסום;

כי אף תולעת אחת לא לריק משתסעת; כי אין עש אחד בתשוקת אליל נחמר באש ללא הניב פרי, או רק ישמש להיטיב לזולתו.

הה, נבערים אנו ומאום לא נדע.  אוכל רק לבטוח, כי הטובה תגיע – סוף-סוף, הרחק-הרחק, בחשבון אחרון – לכול, וכל חורף ייהפך לאביב!

כן מהלך-חלומי.  אך אנוכי מה?  תינוק מיבב בלילה, תינוק משווע לאורה, ואין לו שפה זולת בכי.

*

עד כאן מפסוקי טניסון.  ואוסיף הגה משלי.  המאמין והכופר במידה מרובה חופפים זה את זה.  משום מיגבלות חושי-האדם ושרעפיו בתפיסת-עולמו, הרי המאמין לרצונו ושלא לרצונו הוא רדוף-ספקות; גם-כי לא ישמיעם לאחרים, ואולי ינזוף בעצמו כשהם עולים לפניו.  לעומתו, הכופר הוא רדוף ספקות ופיקפוקים לגבי כפירתו.  איך אני מתיר את הסבך הזה ביני לבין עצמי?  על כך, איה"ש בשיחה אחרת.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה