_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מחזה-חנוכה אשר ללונגפלו

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

יוצר השירה האינדיאנית המהוללת "האיאוואתה", המשורר האמריקני הנרי וואדסוורת לונגפלו (נולד 1807, מת 1882), מגלה מידה רבה של ידיעות ממקור-ישראל, כן בשירו הלירי סנדלפון (זה המלאך המכנס תפילותיהם של הבריות, ועושה מהן זרים וכתרים לקונו); בהירהוריו הפיוטיים בבית-הקברות היחידי העתיק שבניופורט, רוד איילאנד; במחזה שלו על ישו – חיבור המסוגנן על דרך ההצגות העממיות בימי-הביניים; בשירתו על עולי-הרגל ("פילגרימס") בניו-אינגלנד.

ביתר רוחב הידבק בנושא יהודי ומושגים יהודיים בדראמה שכתב (בערך ב-1870) על אודות משחרר ארץ-יהודה בימי בית שני, יהודה המכבי, בן מתיתיהו לבית-חשמונאי במודיעין.  "יודאס מאקאבייאוס" שם המחזה, לפי צורת-המלים בלשון-רומא.

 

אנטיוכוס ויאסון

נפתחת הדראמה בתמונה במבצר-אנטיוכוס שבירושלים.  המלך אנטיוכוס משוחח עם הכוהן הגדול הרשמי של יהודה, יאסון, והוא איש מתיוון, מעין "קוויזלינג" במחנה-היהודים.

מהלל המלך אנטיוכוס את עיר-הבירה הסורית שלו, אנטיוכיה. האם ראה אותה פעם הכוהן הגדול, יאסון, את זו העיר, המשובחת ברקדניה ושחקניה ובאמבטיות-שייש שלה?  לא, אומר יאסון, מעודו לא היה שם.  מוסיף המלך המתפאר: ירושלים היא כפר קטן לעומת אנטיוכיה, ואנשי-ירושלים בארבארים הם לעומת אנשי-אנטיוכיה.  כן, מודה יאסון, בארבארים הם ללא-נימוסים.  יש לתרבת אותם, אומר המלך, יש לתת להם אלים – יותר מאחד – וגם אלות.  כן, מפזם יאסון אחריו, הרבה אלים יהיו להם... צריכים הם גם להיפודרומים (בתים למרוצי-סוסים), בתי-מרחצאות, תיאטרונים, תהלוכות בעורות-פנתרים ובחלילים לכבוד אל היין, דיאוניסוס... כן ייעשה, אומר יאסון.

אנטיוכוס ממלא פיו צחוק-של-עונג בהעלותו במחשבתו כיצד יחוגו היהודים את חג-דיאוניסוס.  אכן, המחמצת היוונית כבר היא תוססת בעיסה היהודית. כלי-הקודש של בית-המקדש כבר הם נמצאים באנטיוכיה, ועל המזבח שבמקדש כבר עומד פסל של האל האולימפי, זיאוס.  "הנה", אומר המלך, "לשעבר היית אתה יהושע, וכיום הנך יאסון.  מיהודי נהפכת ליווני, וכך ישתנה כל העם היהודי.  תכונותיהם ישתנו, וכולם יתיוונו, יהיו ליוונים", כן יהיה, מסכים יאסון.  ואנטיוכוס משתעשע בדמיונו, כיצד יהיו כל היהודים משחקים משחקים יווניים.  ישנם יהודים שהם כבר עושים כן.  יאסון עצמו משתתף לעתים קרובות ברב עם-ההמון במישחק זריקת-הדיסקוס.

"אמור לי, יאסון", נענה המלך, "מה שם קוראים לי עם-יהודה כשהם עושים שיחה ביניהם אגב מישחקיהם?" – אנטיוכוס אפיפאנוס, אדוני, שפירושו אנטיוכוס המפואר". – לא, לא לזה אני מתכוון.  כך הם קוראים לי בגלוי. מה הם קורים לי בינם לבין עצמם, בסוברם שאין איש שומע?  באיזה שם הם מכנים אותי אז?"  אנטיוכוס אפיפאנס, אדוני, שפירושו אנטיוכוס המטורף!" מצטעק המלך.  "זה שמי בפיהם?  מי אמר כזאת?  הלצה עכורה זו – מהיכן היא להם?  ספר יאסון למלך כי מישחק-מלים יצא לראשונה מביתה של אשה לקוית-בינה אחת ושבעת בניה לקויי-בינה, ומפיהם מתפשט בעם... האשה ובניה כלואים עכשיו בבור שבמיבצר עמוק עמוק מתחת למקום אשר המלך עומד עליו כעת.  לא ניתן להם שום אוכל... "טוב!" אומר המלך, "ירעבו להם. אייוון אותם בדרך משלי. אם לא יאכלו בשר-חזיר, ירעבו עד מוות..."

יאסון מעורר את תשומת-לב המלך על כך, שמחכים לו שני שגרירים משומרון.  בתחילה אין המלך רוצה לקבל את פניהם.  "שגרירים הם משעממים.  ילכו להם אל המושל אשר לי בשומרון, וישימו לפניו את עניינם" ואולם, משמודיע לו יאסון כי השומרונים רוצים להדביק שם להיכל שלהם בהר-גריזים שהיה חסר-שם עד כה, המלך מעשה מאוד מעוניין.

השומרונים – שרידים הם מבני-אפרים (עשרת השבטים), אשר הושמדו והוגלו על ידי סנחיריב מלך אשור.  אותה השארית נתערבה בשאר אומות שאינן מישראל.  בעת שיבת-ציון מגלות-בבל, התייחסו השומרונים באיבה ליהודים השבים, והפריעו להם בבניין הריסות-ירושלים.

 

השגרירים השומרונים

עכשיו באים שגרירי השומרונים לפני אנטיוכוס, והם מבקשים ממנו רשות לקרוא את היכלם, שהיה קודש לאל בלתי-נודע (באמת – אלוהי משה וישראל) על שם "יופיטר הלניוס" (יופיטר היווני, כלומר, זיאוס).  מציגים הם את עצמם כצידונים, ומעידים הם כי מוצאם מפרס ומדי, ושאין להם שום שייכות ליהודים.  גזירות רעות החלות על ישראל, בדין שלא יחולו עליהם... אלא מאי?  יש להם קרבן-פרה, ועוד קצת מנהגים יהודיים – מה חשיבות יש לאמונות תפלות שההמון נתפס להן?

אין אנטיוכוס מאמין להם בדבר מוצאם.  בעיניו בני-ישראל הם, יהודים הם.  והוא כולו הנאה ושבע-עונג על שהם רוצים להפוך את היכלם, היכל לאלוה-ישראל, להיכל המוקדש לזיאוס.  הוא משפשף ידיו זו בזו מנחת, בראותו כיצד זרעוני-ההתיוונות מצמיחים צמח בישראל...

אבל יאסון מזהיר את המלך, שלא יתברך בטרם-עת.  הללו שומרונים הם.  אנשי-יהודה קרוצים מחומר אחר.  עם קשה-עורף הם...

 

אם-השבעה

אנו מובאים אל בור-הכלא אשר מתחת למיבצר.  נמנע לונגפלו מהראות עינויים על הבימה.  אין אנו רואים אלא את האם בלבד.

מעבר לקיר נשמעים קולות.  מן הקולות מתברר לנו (ולאם האומללה) מה שנעשה שם.  הילדים מצווים, איש-איש לחוד – לפי גודלו, לעבור על חוק מחוקי התורה: לאכול טריפה, להשתחוות לאליל.  האם מתפללת שיעמוד בילדים עוז-רוחם ולא יצייתו לפקודות המלך.  הילדים עומדים בנסיון.  אחד-אחד הם משיבים למלך, כי לא יפשעו בד' אלוהיהם, בעמם ובחוקות-אבותיהם.  אי-אפשר להפחידם בייסורים ומוות.  אי-אפשר לקנותם בהבטחות טובות.  המלך, אומרים הם, עתיד ליתן דין-וחשבון לפני אלוהי-הנצח.  מכירה האם את קולות ילדיה.  היא קוראת בשמו של כל אחד ואחד מהם.  שומעת היא כיצד איש-איש מן הראשונים נאלם-דום עם הירצחו, והמענים מתחילים להציק לאח צעיר וקטן מן הקודם...

נכנס אנטיוכוס עם הקטן שבכולם – היחידי שנשאר בחיים – והוא תינוק בן שנתיים וחצי, תלתליו זהב.  מחבב אנטיוכוס את התינוק.  מבקש לחוס על חייו, לגדלו אצלו, לרוממו במלוכה, מפציר הוא באם שהיא עצמה תשדל את התינוק שלא יתעקש כשאר אחיו.  תחת זה, מדברת האם באוזני תינוקה על האלוהים אשר עשה את השמים, את הארץ ואת בני-האדם, ואשר בידו כל גופות בני-האדם ונשמותיהם – ושלא יפחד מן הצורר.  קטון-הילדים מראה חכמה למעלה מגילו.  הוא משיג כי צערו שלו הוא נורא לאמא שלו פי-כמה מאשר לעצמו, ובכל-זאת היא רוצה שיקבל עליו את הכול, מאהבת האלוהים.  ברצון הוא הולך למוות, בדרך אחיו.

 

במחנה יהודה המכבי

יהודה המכבי, ראש ההתקוממות נגד אנטיוכוס, רואה מרחוק את חילות המלך ברדתם מן ההרים – ומגינים כשלהבות-זהב קטנות בשמש-הבוקר.  הוא מעלה בזכרונו את דמות המצביא.  יהושע בן-נון, אשר ציווה לשמש – ויעמוד.  הוא עצמו אין לו כוח כזה.  אך בוטח הוא בה'-אלוהים, השוכן בלב-העם.

באים פליטים מירושלים.  הם מספרים על הפרצים שנעשו בבית-המקדש ועל הטומאה שהוכנסה בו, על פריצותו של השונא המשתולל, על דמעות-זקנים, על ילדי גוועים ברעב, על הדם השפוך של צעירים וצעירות.  נשבע יהודה לנקמה בעזרת אל-צבאות.

 

הצעת-שלום

אל אוהל יהודה בא שליח-שלום מן האויב.  לפי נימוסיו של השליח, מכיר בו יהודה שהוא ניקנור בכבודו ובעצמו, המצביא של חילות-אנטיוכוס.  (בא המצביא בלתי חמוש-בנשק.  יודע הוא כי הוא יכול לסמוך על גודל לבב-יהודה, שיתן לו ללכת לחופשי, באם ייכשל המשא-ומתן).

ניקנור מכבד את גבורת יהודה.  הוא מציע לו שלום.  ייכנעו היהודים לכוח הגדול משלהם פי כמה-וכמה.  בין המחנה הקטן של יהודה ובין ירושלים, עומדת חומה של ארבעים אלף רגלי ושבעת אלפים רוכב-סוס.  יהודה דוחה את הצעת-השלום.  מה לו שלום באין חופש?  טוב מזה למות במאבק.  הוא נותן לניקנור משמר שיעבירוהו בשלום עד שורות-האויב.

אנו עדים כיצד שרי-הצבא אשר ליהודה מתנים לפניו את ספקותיהם וייאושם.  כך וכך חיילות רעננים עם קצינים מלומדי-מלחמה, כך וכך סוסים ופילים, שלח האויב נגדם;  כך וכך נקודות חשובות כבר כבש האויב.  יהודה מחזק את ידיהם על-ידי הזכירו להם את הגבורות והישועות מימי קדם: יהושע בחברון, בלכיש וירמות; דבורה הנביאה, שמשון, דוד; מפלת סנחיריב מלך אשור בימי חזקיה, עת צר סנחיריב על ירושלים, וכל מחנהו הגדול הוכה בלילה אחד במגיפה.  מספר יהודה לשרי-צבאו חלום שחלם: והנה ירמיהו הנביא נותן בידו חרב-זהב, ואומר לו: "בחרב הזאת תשסף את אויבי ד'!"  הוא מצווה שבמלחמת-קודש זו יש ללחום בה גם ביום-השבת – לא כאותם אלה החסידים על משפחותיהם, אשר נתנו עצמם להישחט בידי אנשי אנטיוכוס, במערה, בשבת אחת, ללא התנגדות...  התמונה מסתיימת בתפילה.

 

הדלקת המנורה

יהודה המכבי בא בנצחון ירושלימה.  מבצר-אנטיוכיה עדיין לא נכבש.  ואולם קודם-לכן יטהר את בית-המקדש, וידליק את המנורה.  בראות אנשי-יהודה את אשר עשה המשנא לבית הקדוש, כיצד פרץ את חומותיו, צייר תמונות מזוהמות על הכתלים, קרע את ספרי-התורה לקרעים, הם נושאים קולם בבכי, וחרון-אף מתלקח בהם. יהודה אינו נותן לדמעותיהם וכעסם להתבזבז לריק.  מייד הוא שולח פלוגה גדולה להסתער על אנטיוכיה, בעוד שהוא עצמו, בתורת בן-כוהנים, מחדש את עבודת-המקדש – זו חגיגה ראשונה של חנוכה – מלה המתפרשת: חידוש-והקדשה.

 

עונשו של יאסון

מובא שבוי – אחד היהודים אשר נתנו ידם לאויב.  יהודה מכירהו, אם-כי הלה מתחפש בבגדי פועל פשוט; הלא זה יאסון-יהושע, הכוהן הגדול של שקר.  יאסון מוסר עצמו לידי יהודה; יעשה בו המצביא כאשר עם לבבו.  יהודה איננו פוסק את דינו של הבוגד למוות.  יען אשר בגד יאסון בעמו ומולדתו, יעזוב עתה את עמו ואת מולדתו, וישכון בגלות, בנכר.

רואים אנו, עיך יאסון צופה מרחוק, מעל ראש-הר, בעבודת בית-המקדש; אור המנורה, תהלוכת לוויים על חצוצרותיהם.  נזכר הוא בילדותו התמימה, בשנים שבהן למד תורה, והוא פרח-כהונה – באימה ובקדושה אשר עברוהו אז בעת עבודות-הקודש.  ועכשיו הוא נידח – לא יהודי, לא יווני.  מן היהדות שורש, ויוונותו לא היתה אלא לעיניים: וכי יש איש יהודי, יראה ממשות באלילהים?  ויאסון יוצא אל הוגלה להרהר בחייו, אשר הוא עצמו עשאם ולשחיתות ומירמה, ובפשעיו נגד עמו...

 

סופו של אנטיוכוס

אנטיוכוס אפיפאנס, מלך סוריה היוונית, צורר היהודים, אף הוא נגלה לפנינו כבעל-תשובה.  הלוך הלך לכבוש עיר עשירה בעילם אשר בפרס, והוכה מכה קשה.  אז מגיעתהו ידיעה על מפלות-צבאותיו בארץ-יהודה.  נדכא ברוחו, חולה בגופו, הוא סוכה את ייסוריו כעונש מן האלוהים על מעשיו הרעים.  והוא מת מתוך הכרתו את אפסות אליליו, ואת קדושת אלוהי ישראל הנצחי, הטמיר מעין בשר.

 

מקור המחזה

המקור שממנו שאב לונגפלו את המחזה שלו הוא "ספר חשמונאים (א')" - היפה שבספרים החיצוניים, או הגנוזים.  הספר אבד במקורו העברי, אך נשתמר בתרגום יווני, אשר מטבעות-לשון שבו מעידות עליו שהוא פחות–או-יותר נאמן.  (תרגום עברי מודרני לנוסח היווני יצא על ידי אברהם כהנא; הוצ' "מקורות", תל-אביב, תרצ"ב).

לונגפלו, בעשותו את המלך אנטיוכוס לבעל-תשובה, יש לו על מה לסמוך; שכן מסופר ב"ספר חשמונאים" על-דבר כשלונות אנטיוכוס בפרס והקשיבו לבשורה על נצחונות יהודה המכבי; ושם נאמר: "ויהי כשמוע המלך את הדברים האלה, וייבהל ויתחלחל מאוד, ויפול למישכב... כי התחדשה עליו תוגה גדולה ויחשוב כי ימות.  ויקרא לכל אוהביו, ויאמר להם: נדדה שינה מעיני, ולבי נפל עלי מיגון.  ואומר בלבי: עד מצוקה כזאת באתי, ומישברים גדולים אשר אנוכי בהם עתה; הלא בעל-חסד ואהוב הייתי בתוקפי.  ועתה אזכור הרעות אשר עיתי בירושלים; ואקח את כל כלי הכסף והזהב אשר בה, ואשלח להכחיד את יושבי יהודה על לא-דבר ואדע כי בגלל זה מצאוני כל הרעות האלה, והנה גווע אני ביגון רב בארץ נכריה".

אולם, מבחינה בימתית, ואפילו בתורת ספרות-לקריאה, מחזהו של לונגפלו מוחלש על-ידי התמונה האחרונה של אנטיוכוס בתורת עושה-תשובה, ללא מוטיביזאציה מספקת – ומה גם שהיא באה תיכף לעשיית-התשובה של הכוהן המתבולל, יאסון-יהושע.

אין לונגפלו מכנה בשם את אם שבעת הבנים.  הוא קורא לה סתם "האם".  וכן גם במקור העיקרי לסיפור-מעשה זה, גמרא גטין נ"ז; שם כתוב רק "אשה ושבעה בניה".  בנוסח אחר לאותו הסיפור, במדרש איכה רבתי, ניתן שמה במפורש: מרים בת נחתום.  בעם ובכל בתי-הספר מקובל: חנה ושבעת בניה.  לא ידוע לי מהיכן לקח העם את השם "חנה" לקרוא בו את האם הגיבורה ההיא – אולי מתוך איזו הצגת-במה, מקרוב באה, או מתוך "מישחק חנוכה" עממי, כדומה למישחקי-הפורים הידועים.

נסיון להפוך את מחזה-לונגפלו עצמו ל"מישחק חנוכה" עממי, נעשה על-ידי מ. א. בלינסון, שתירגם את המחזה בחרוזים חופשיים באידיש (נדפס 1882).  בלינסון, שהוא המתרגם והוא המדפיס, מציע שהצגת המחזה הזה תיטול את מקום מישחק הקלפים הטפל, הנהוג בבתים יהודיים בלילות-חנוכה, אף את מקום " עץ-האשוח", שהתחיל מבצבץ אצל אילו משפחות יהודיות מתוך חיקוי לאותו אילן-....[1] של הגויים.  על תרגום בלינסון ל"יודאס מאקאבייאוס" מאת לונגפלו, יש מאמר מאת נ. מייזיל ב"יידישע קולטור" (ניו-יורק, יוני 1948).  שם מודפס צילום לשער-התרגום, שלשונו וכתבו כך:

"גבורות יהודא המכבי / או / נס חנכה א דרמא אין פינף אקטען / פערפאסט אין ענגליש, פון דעם בעריהמטען אמעריקאנישען דיכטער (פאעט) / לאנגפעללא, אונטערן נאמען "יודא מכביאוס"; איבערגיזעצט, כמעט אין אלע / אייראפיישע שפראכען, אוגאוף וסיש – אין יעוורייסקאיא ביבליאטעקא (1875) - / יע...[2].  אין יודיש ...טש[3] פון / מ' א' בעלינסאן. / א געשאנק דער יוגענד אויף חנכה צו שפיעלען עס בייא איין אונטערהאלט / שטאטט דער יעלקא אונ קארטענשפיעלן / אדעססא – תרמ"ג / בדפוס מ' א' בעלינסאן".

המחזה של לונגפלו, במקורו האנגלי, כתוב בשורות לבנות (יאמב מחומש), כנהוג במחזות פיוטיים באנגלית מימי מארלו ואילך.  תרגום עברי חופשי בפרוזה, מאת מ. אזרחי, מצא הקורא ב"ספר החנוכה" – סדרה "מועדים" (הוצ' קק"ל ו"אמנות").

כסבור אני כי המניע הפנימי לכתיבת המחזה "יהודה המכבי" ביד לונגפלו, היה זכר מלחמת-האזרחים האמריקנית; ביתר דיוק: התופעה ההיסטורית של ג'ון בראון הזקן וחמשת בניו, אשר התקוממו נגד עבודת-הכושים בווירג'יניה כשם שהתקוממו לפניו מתתיהו ומשת בניו נגד זיהום ארץ-יהודה בגילולי-היוונים.

יהודה המכבי אוהב שלום היה; אך השלום שבחשקו וחזונו, אין בו כלום מן הכניעה ומן ההתפייסות עם כוחות טומאה.  בבוא המצביא ניקנור אל אוהל-יהודה עם הצעה-של-שלום, שם לונגפלו בפי יהודה את התשובה הזאת:

השלום מה הוא?

האם הוא להכנע בדממה למנצחינו?

האם הוא לראות את ערינו

חמוסות ושדודות,

אנשינו נהרגים, או נמכרים

לעבדים או נסים

בעתות לילה,

לאור קריות עולות באש;

ירושלים נחרבת; בית –המקדש

נטמא באלים זרים?

האם הדברים האלה שלום הם?

לא יהיה שלום בינינו.

אף לא יוכל היות,

עד יתנפנף הדגל הזה על חומות

עירנו ירושלים.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] מלה לא ברורה במקור. [הערת פרויקט בן-יהודה]

[2] סוף המלה לא ברור במקור. [הערת פב"י]

[3] תחילת המלה לא ברורה במקור. [הערת פב"י]