_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

איי-הכשפים – האנקאנטאדאס

הרמן מלוויל

תרגם אברהם רגלסון

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

שׂרטוט ראשון: האיים בכללותם

טוֹל חמישה ועשרים גלי רמץ תנורים המושלכים פה ושם על פני מגרש-עיר חיצוני, דמה בנפשך כי אחדים מהם הוגדלו עד כדי הרים, וכי המגרש הרי הוא הים – והרי לך מושג נאה מן המראה הכלל של האנקאנטאדאס, או איי-הכשפים.  יותר הם קבוצה של הרי-געש כבויים משהם איים;  והם נראים בערך כמו שאפשר וירָאה העולם כולו לאחר פורענות של אש.

ספק אם ישנו איזו מקום בעולם אשר, לצָיוֹן, יהא מקביל לזו הקבוצה.  בתי קברות עזובים מכבר, ערים עתיקות מתמוטטות קמעה-קמעה אל חורבנן, אלו הם מעציבים למדי:  ואולם, כמו כל דבר שהיה קשור פעם באנושות, עדיין יש בהם כדי לעורר בנו הרהורי אהדה, כל כמה שיהיו עצובים.  לפיכך אפילו ים-המלח, יחד עם שאר רגשות שהוא משרה לעתים, אינו כושל מגעת ברגשות פחות נטולי-נועם שבנפש הצליין.

ואשר לשממון-בדידות, יערות הצפון הגדולים, מרחבי המים, בל ידעו ספינה, שדות-הקרח של גרינלאנד הם תכלית-בדידות למסתכל אנושי;  אף על פי כן, הקסם המשתנה של עונות-הים ותקופות-השנה יש בו כדי להמתיק את אימתם;  כי, אלו היערות, הגם שאין הם מבוקרים על ידי בני-אדם, הרי הם מבוקרים על ידי מאי; היַמים היותר רחוקים, לא פחות מאגם אירי, הם משקפים בהם כוכבים מוכּרים;  ובאויר הצח של יום-צפון יפה, קרח-התכלת המואר מתראה לתפארת כמו מָלָכית.

ואולם המארה, המיוחדת, אם אפשר לומר כן, של איי הכשפים, זו המרוממת אותם לשממון למעלה מאידומיאה והציר הצפוני, היא שלעולם אין שינוי בא אליהם;  לא שינוי תקופות ולא שינוי ביסורים.  חתוכים הם על ידי קו-המשוה, ולא יֵדעו סתיו ולא יֵדעו אביב;  ובהיותם כבר מוחרבים עד כדי סיגי אש, שוּב אין החורבן יכול לעשות להם מאומה.  רביבים שוב ישובבו את נפש המדבר, ואולם באיים האלה אין הגשם יורד עולמית.  כמו דלועים ארמיות מבוקעות, המוזנחות לכמוש בשמש, הרי הם מתבקעים בשרב נצחי מתחת לשמים קלויים.  "רחמו עלי", דומה שכך צווחת רוח איי הכשפים המקוננת, "ושלחו את אלעזר בשביל שיטביל אצבעו במים ויצנן את לשוני, כי מעונה אני בשלהבת זו".

עוד תכונה שבאיים האלה היא היותם בהחלט בבַל יִוָשֵבו.  הרוצה למשול משל יאה להפיכה עזובה מכל, אומר:  התן רובץ בשממות בבל, הנתונות לעשבי-בר;  ואולם איי הכשפים ממאנים להשכין בתוכם אפילו את המנודות שבחיות.  יחד אדם וזאב מתכחשים להם.  כמעט שאין למצוא שם כלום חוץ מחיי הזוחלים:  – צבים, לטאות, עכבישים ענקיים, נחשים, והמוזר שבזרויות הטבע הזר – האַגוּאַנה.  לא נשמע קול, לא געיה, לא יללה;  ראש לקולות-החיים פה הוא לחישת-נחש.

ברוב האיים, מקום שיש בו צמח כל שהוא, הרי הצמח הזה הוא כפוי-טובה, מעריָתה של אראקאמה.  חורשות סבוכות של שיחים תיליים, ללא פרי וללא שם, העולים מבין בקיעים עמוקים של אבן סידית, ומסוים אותם על דרך בוגדת;  או גידול שרוּב של עצי-צבר מעוקמים.

בכמה מקומות החוף חגוּר סלעים, אף, מן הנכון לומר, חגוּר אבני-רמץ;  גושים של חומר שחרחר או ירקרק, מושלכים-בערבוביה, דמו לסיגים מכּוּר ברזל, והם פה ושם מהווים נקיקים ומערות אפלים, אשר הים בלי דום שופך בהם חמת-קצף;  תולה מעליהם סיבוב של ערפל אפור-קודר, שבתוכו מפליגות סיעות של עופות אשר לא מעלמא הדין, והן מגבירות את ההדהוּד הדוה.  כל כמה שיהיה הים שָלֵו מבחוץ, אין מנוחה לאלה מתפחי הגלים ולאלה הסלעים;  הם מצליפים ומוצלפים, אפילו כשהאוקינוס החיצוני כולו נפשו שלום עליו.  בימים מעיקים-מעוּננים, שהם מיוחדים לחלק זה של קו-המשוה המימי, מציגים הגושים הקודרים, הזגוגוניים, אשר כמה מהם מתרוממים בין מערבלות ומשבּרים לבנים, במקומות נתוקים ומסוכנים במרוחק מן החוף, מחזה מאד שאוֹלי.  רק בעולם נפיל היו ארצות כאלה יכולות להיות הוֹווֹת.

אותם חלקי שפת-הים שהם חפשים מסימני אש מתפשטים ברצועות-חוף רחבות וישרות של המוני קונכיות מתות, ופה ושם – פירורים רקובים של קנה-סוכר, במבוק ואגוזי-הודו, שנשטפו אל זה העולם האחר, היותר חשׂוך, מאיי הדקלים המקסימים אשר ממערב ומדרום;  מלוא-הדרך מגן-עדן לגיהנום;  ומעורבים בתוך שרידים ליופי רחוק, תראה לפעמים שברירים של עץ חרוך וצלעות מרקיבות של ספינות הרוסות.  אף לא יתמה איש על מצאו את אלה האחרונים לאחר שיסתכל בזרמים המתנגשים המסתחררים כמעט בין כל התעלות הרחבות של הקבוצה הזאת.  השרירותיות של זרמי-האויר אוהדה לזרמי-הים.  בשום מקום אין הרוח כל כך קלה, מביכה, ובכל האפנים בת-בלי-סְמוֹך וכל כך נתונה לגלינות מבלבלות, כמו באיי-הכשפים.  ספינה אחת בילתה כמעט חודש בהליכה מאי אחד אל משנהו, אם כי אין ביניהם אלא שלושים מילין בלבד;  כי, מתוקף הזרם, היו הסירות ששימשו לסחיבה בקושי מספיקות למנוע את הספינה מהיסחף אל הסלעים ולא היו יכולות לעשות כלום לזרז את נסיעתה.  לפעמים אי אפשר לאניה שבמרחק להשיג את קבוצת-האיים עצמה, אלא אם כן מובאים בחשבון מעקפי-רוַח מרובים בטרם בוא הקבוצה בהיקף-העין.  ובכל זאת, יש לפעמים מציצת-פנים מסתורית, שהיא באופן בל-יומרה מושכת אניה עוברת לבין האיים האלה, אם כי לא נתכוונה להגיע אליהם כלל.

אמנם, בתקופה אחת, ובאיזו מידה גם כיום הזה, היו ציים גדולים של לויתניות מפליגות בשביל לויתנים חלביים, אל מה שהיה נודע בפי אילו ספנים כ"קרקע כשפים".  ואולם זה, כפי שיתואר במקומו לכשנגיע לו, היה על יד האי הגדול החיצוני אַלבֶּמארלֶה, הרחק מן התסבכות של האיים הקטנים, אשר שם מרחב-ים למכביר;  ולפיכך, אין הדברים דלעיל חלים על אותה סביבה;  אם כי גם שם יש והזרם רץ בכוח מיוחד במינו, אף משתנה בשרירות מיוחדת במינה.  אכן, ישנן עונות, בהן שוררים זרמים שאין להם הסבר, עד מרחק רב מסביב לכל הקבוצה כולה, והם כה עזים וכה הפכפכניים עד שהם משנים דרכה של ספינה על אף ההגה, ואפילו הנסיעה היא בקצב של ארבעה-חמישה מילין לשעה.  ההבדל בחשבונות הימאים שנגרם על ידי הסיבות האלה, בצירוף רוחות קלים ומשתנים, לזמן רב פירנסו אמונה כי ישנם שני אשכלות-איים נפרדים בקו-הרוחב של איי-הכשפים, וכמאה פרסה מבדילות ביניהם.  זו היתה המחשבה של המבקרים הראשונים, הבוּכּאנירים, ועד 1750, זמן מאוחר למדי, היו הדפתראות של אותו חלק של האוקינוס השקט מתאימים להזיה המוזרה ההיא.  וזו החלפלפיות, זו אי-הממשות, של מקום האיים, מן הסתם היא טעם אחד שהספרדים קראו להם אנקאנטאדה, או, הקבוצה המכושפת.

ואולם לא בלתי-מושפע מטיבם, מאחר שהכל מודים כעת שהם קיימים, יהיה הנוסע המודרני נוטה לדמות בנפשו כי השם בחלקו יונק מאותו אויר של שממה אחוזת-קסם שהיא שורה, על דרך כה רבת-משמעות, על האיים.  אין שום דבר זולתם שיהא כל כך מסמל את מראיהם של יצורים אשר פעם היו חיים ועכשיו, מעשה-זדון, הם מפוררים מקיום בריא אל אפר.  תפוחי-סדום, לאחר שאדם נוגע בהם – לכך האיים האלה משולים.

כל כמה שמקומם נראה כנזיז בגלל הפרמים, הם עצמם, לפחות למי שעומד ביבשה, נראים לעולם כבלתי משתנים:  קבועים, יצוקים, מדובקים לתוך עצם הגוף של מות שלדי.

אף לא יהיה הכינוי "כשפים" בלתי-מתאים מבחינה עוד אחת.  כי, ביחס לשרץ המשונה שהוא תושב הישימונים הללו – הוא שנוכחותו נותנת לקבוצה את שמה הספרדי השני, גאליפאגוס – ביחס לצבים הנמצאים פה, זה כבר שרוב אנשי-הים מוקירים אמונה טפלה, שלא פחות משהיא נוראה היא מגוחכת.  הם ברצינות מאמינים כל כל קציני-הים, וברב-יתר יחוד, מפקדים וקברניטים, במותם (ובמקרים ידועים, גם לפני מותם) הם מתגלגלים בצבים;  ומכאן ולהבא הם דרים באלו החרֵרים החמים, אדוני ארץ-חמר יחידים ובודדים.

 ללא ספק רעיון זה, אשר עצבות וחן-עתיקוּת בו, הושרה על ידי נוף-הדוי עצמו, אך בפרט וביחוד, אולי, על ידי הצבים.  כי, מלבד קוי-גופם כשהם לעצמם, ישנו, על דרך מוזרה, משהו מקולל-בידי-עצמו במראה היצורים האלה.  יגון-עולם ואפס-תקוה אשר לאסירים, בשום צורת בעל-חיים, אין הם מבוטאים בתחנונים שכאלו כמו בצורתם הם;  והמחשבה על אורך-חייהם המופלא אינה כושלת מהאדיר את הרושם.

    אפילו אסתכן שאהיה מואשם כדין שאני מאמין ללא-הגיון בקסמים, איני יכול להתאפק מן ההודיה כי יש ואפילו עכשיו, כשאני עוזב את העיר הצפופה בשביל לנדוד ביולי ואוגוסט בין הרי-האדירונדק, רחוק מהשפעת קריות, ובה במידה קרוב להשפעות המסתוריות של הטבע;  אפילו בזמנים שבהם אני יושב לי בראשו האזובי של חגו עב-יערות, מוקף על ידי גזעים מוּשכּבים של ארנים הלוּמי-ברק, ואני מעלה בזכרוני, כמו בחלום, את נדודי האחרים, הרחוקים-מרוחקים בלב האפור של האיים המכושפים;  ואני זוכר את ההצצות הפתאומיות בקליפות קדורות וצוארים ארוכים, עצלניים, המשורבבים מן החורשות חסרות-העלה;  ושוב אני רואה את הסלעים שביבשה פנימה, שהם שחוקים וחקוקים עד לחריצים עמוקים על ידי גרירותיהם האטיות, יובל אחר יובל, של הצבים בתוּרם אחרי שלוליות של מים לחץ, – קשה לי להתגבר על הרגש כי אני, בשעתי, ישוֹן ישנתי על קרקע מקוסמת בזדון.

אכן, כה עז-גוונים זכרוני, או נַחַש דמיוני, עד שאיני יודע אם אינני מפעם לפעם קרבן להזיה אופּטית ביחס לגאליפאגוס.  כי יש אשר במסיבות של עליצות חברותית, וביחוד בהילולות הנערכות לאור-נרות במעונות עתיקי סגנון – כשהצללים נזרקים לתוך פינות-הסתר הרחוקות של חדר רב-זויות ומרוּוח, ומלבישים אותן מראה של שכבת-הגידולים התחתונה אשר ביערות בודדים, והיא קן לרוחות-רפאים – הבאתי על עצמי את תשומת לבם של חברי על ידי מבטי הנעוץ אי-שם ושינוי-הנהגתי הפתאומי, כשנדמה לי כי ראיתי, חורג אט מאותן נאות-הבדידות המדומות, וזוחל בכבדות לאורך הרצפה, רוח-רפאים של צב ענקי, והמלה "זכור" בוערת באותיות חיות על גבו.

 

שׂרטוּט שני: שני צדדים לצב

לאור התיאור שניתן לעיל, האם אפשר לו לאדם לעלוץ באנקאנטאדאס?  כן.  כלומר, אך ימצא האחד את העליצות, כי אז יעלוץ.  ואמנם, הגם שהם שק ואפר, אולי אין האיים כולם קדרות שאין עמה נהרה.  כי, הגם שאין צופה יכול להכחיש את צדקת-תביעתם של האיים על יחס שברצינות-קודש ושבאמונה טפלה, כשם שהאיתנות שבהחלטותי אינן יכולות למנוע אותי מראות את רוח-הרפאים של הצב הגח מפינת-מחבואו רבת-הצללים, אף על פי כן הצב, ואם אפל ועגום הוא מגבו, הרי יש לו גם צד מאיר:  זה דף החזה או החושן שלו, וגוונו – גוון צהבהב או זהוֹב.  יתר על כן, הכל יודעים כי הצבים עשויים ככה, אשר אם אתה שם אותם על גבם, מתוך כך אתה מגלה את צדם המאיר והם נעדרי-כוח להפוך את עצמם לקדמותם ולהראות הצד האפל שלהם.  ואולם לאחר שעשית זאת, ומפני שעשית זאת, לא היית נשבע כי אין לו לצב צד אפל.  הוה נהנה מן הצד המאיר והחזק אותו לעולם כלפי מעלה, אם יכול אתה, ואולם הוה תמים עם נפשך ואל תהיה כופר בצד השחור.  וכן מי שאינו יכול להפוך את הצב ממעמדו הטבעי למען הסתיר את מראהוּ האפל-בערך וגלוֹת את מראהו העליז בערך – כמו דלעת-אוקטובר גדולה בשמש, אל יהיה בשל כך מצהיר כי יצור זה הוא בסך הכל כתם-דיו אחד.  הצב הוא גם קודר וגם מאיר.  ואולם נחזור אל הפרטים.

חדשים מספר בטרם דרוך רגלי על אחד החופים של קבוצה זו, היתה ספינתי מתפרשת בשכונתה הקרובה.  פעם בצהרי-יום מצאנו את עצמנו בקרבת "הראש הדרומי" של אַלבמאַרלה, ובריחוק לא כל-כך רב מן היבשה.  במקצת משום זרות-מחשבה ובמקצת על דרך ריגולה של ארץ כה מוזרה, נשלח צוות של סירה אל היבשה, מתוך פקודות לראות כל מה שביכלתם.  ומלבד זה, להביא בחזרה מה צבים הם יכולים, בלא טרחה יתירה להעביר.

עת שבו ההרפתקנים כבר היתה השעה לאחר-שקיעה.  אני צפיתי כלפי מטה מעבר לצלע-הספינה הגבוהה, כמי שמביט מעבר לשפת באר, ומתוך דמדומים ראיתי את הסירה הרטובה, המעמיקה בים מחמת מעמסה בלתי-רגילה.  נזרקו חבלים לסירה, והנה שלושה צבים ענקיים, דומים כיצורים מלפני המבול, הועלו, בעוצם מאמץ ממותח, על הסיפון.  כמעט שנראו שלא כזרע-הארץ.  אנחנו היינו על פני המים ימי חמישה חדשים ארוכים, זמן מספיק והותר להלביש כל מוח בעל-חלומות את כל הדברים שהם מן היבשה בגוון-אגדה.  אילו עלו אז בספינה שלושה פקידי-מכס ספרדיים, לא רחוק שהייתי לוטש עינים עליהם בסקרנות, ממשש אותם ומחליק באצבעותי על גופם, כדרך שפראים צופים באורחים מתרבות-הישוב.  ואולם במקום שלושה פקידי-מכס, ראו-נא את אלה הצבים, המופלאים באמת – לא צבּוֹני בוץ של נערי בית-ספר במקומותינו – כי אם שחורים כבגדי-אלמנוּת, כבדים כתיבות של ברזל מרוקע, על קליפות עצומות שהן מקוּשׂקשׂוֹת ומכוּדרוֹת כמגינים, ומקומטות ומצולקות כמו מגינים שהתנסו בקרב – גם שעירות, פה ושם, באזוב ירוק-אפלולי, ורירי ברביבי קצף-ים.  אלו יצורי-הרז, שפתאום הועתקו בלילה משממות לא-תוגדנה אל סיפוננו המאוכלס, פעלו עלי באופן שלא קל לגוללו.  דומה היה, זה אך זחלו ויצאו מתחת למוסדי-עולם.  אכן, נדמָה, הם הם הצבים אשר עליהם ההינדואי משתית את כל הכדור הזה.  בפנס בדקתי אותם בדיקה יותר מעולה.  איזו עתיקוּת-מראה ראויה לעבודת-קודש!    איזו ירקרקות פרונית העוטפת את הקילופים הגסים ומרפאה את הסדקים של קליפותיהם הרצוצות!  לא עוד ראיתי שלושה צבים.  הם נתרחבו – נתעלו.  דומה היה עלי שאני רואה שלושה קוליסיאונים רומאים בחורבנם רב-הגדולה.

אתם, עתיקי-התושבים באי זה, ובכל האיים שהם, אמרתי, אנא תנו לי דרור בקריותיכם משולשות-החומות.

עיקר ההרגשה שנתעוררה על ידי היצורים האלה היתה זו של זקנה – התקיימות בת בלי תאריך, בת בלי שיעור.  ובאמת, שיוכל איזה יצור זולתו להיות חי ונושם לאורך-ימים כזה כמו הצב הזה של האנקאנטאדאס, לא בקלות אאמין.  שלא לרמז על יכלתם המפורסמת לקיים את נפשם, כשהם מתהלכים בלי מזון במשך שנה תמימה, הסתכל בשריון של פחי-ריקועיהם החיים.  מה יצור בשר-ודם זולתו יש לו מעוז כזה, בו יוכל לעמוד כנגד חִצי הזמן?

כשאני, פנס ביד, חיטטתי באֵזוב והסתכלתי בצלקות של פצעים עתיקים, שנתקבלו בכמה נפילות עגומות בין הררי הגיר של האי – צלקות שבאופן מוזר היו מורחבות, תפוחות, מטושטשות למחצה, ובכל זאת מעוקמות כאותן הנמצאות לפעמים בקליפה של עצים מאד ישישים – נדמיתי בעיני כגיאולוג חוקר עתיקות, הדורש לעקבות-צפרים ולאותות על אבני-צפחה, דרָכוּן יצורים בלתי-נראים אשר אפילו רוחות-רפאים שלהם כבר שבקו חיים.

כשכבי בערסלה בלילה ההוא שמעתי ממעל לראשי את הזחילות האטיות והיגעות של שלושת הזרים כבדי-המשקל על הסיפון המועמס לצפיפות.  טמטומם או כוח-החלטתם היה כה רב עד שמעולם לא נטו הצדה בשל איזה מכשול.  אחד הפסיק את תנועותיו לגמרי בדיוק לפני משמרת-החצות.  עם הזריחה מצאתיו נגוח כאיל-ברזל נגד הרגל בת-בלי-ההזזה של התורן הקדמי והוא עדיין מנסה, בשן וצפורן, לדחוק לו מעבר בלתי-אפשרי.  שאלו הצבים הם קרבנות למכשף מעניש, או זד, ואולי שטני בתכלית – זה אינו נראה בשום דבר באורח כה מובהק כמו בהתאהבות מוזרה זו בעמל אין תקוה, שהיא לעתים כה קרובות אוחזת בהם.  ראיתים בנסיעותיהם מנגחים סלעים בגבורה, ושוהים שם זמן רב, מחטטים, מתפתלים, נדחקים, בשביל להעבירם ממקומם, על מנת שיוכלו להמשיך בנתיבם הבלתי-גמיש.  עטרת-קללתם היא דחיפתם הפנימית לישרוּת בעולם שכולו מוגבב.

 הצבים האחרים, שלא פגעו בעיכוב כדומה לזה של חברם, נתקלו רק במכשולים קטנים;  דליים, בולי-עץ ופקעות של חבלים;  ולפעמים, תוך כדי זחלם מעליהם היו גולשים מתוך קול-דשדוש מדהים אל הסיפון.  כשמעי לאלו ההיסחבויות וההיפּגעוּיוֹת, הירהרתי לי על מקום-חיותם, משם באו;  אי מלא גיאיות ושוחות מתכתיים, משוקעים בלי תחתית בלב הרים מפוּצצים, ומכוסים, על פני מילי-מילין, בחורשות סבוכות שאין להן התרה.  ואז ציירתי בנפשי את אלו שלושת בני-המפלצת הישרניים, מאת-שנה אחר מאת-שנה מתפתלים דרך הצללים, עזי החלטה כנפּחים;  זוחלים כה אטיוֹת וּכבדוֹת, עד שלא די ששמרקעים ושאר צאצאי-פטריה צמחו תחת רגליהם, אלא גם אזוב מפויח צץ על גבותיהם.  יחד אתם תעיתי תכופות במבוכים ווּלקניים;  הסחתי הצדה ענפים אין-מספר של חורשות מרקיבות, עד שלבסוף, בחלום, מצאתי עצמי יושב בצילוב-רגלים על הראשון שבהם, ושני בראמינים, אחד מזה ואחד מזה, רכובים לימיני ולשמאלי, ואנו ביחד מהווים תלת-רגל של קדקדים התומכים במצוקי-עוֹלם.

 כזה היה הסיוט הפראי אשר נולד מתוך התרשמותי הראשונה מן הצב של איי-הכשפים.  ואולם בערב הבא, מוזר הוא להגידו, ישבתי לי עם אחי-לספינה ועשיתי סעודה עליזה מאומצת-צב וצליי-צב;  ואחרי ארוחת הערב – שלוֹף סכין ועזוֹר להפוך את שלוש הקליפות הקערוריות העצומות לשלוש קערות-מרק דמיוניות, ולטוֹש את שלושת דפי-החזה השטוחים, הצהבהבים, לשלושה טסים נהדרים.

 

שׂרטוּט שלישי: הסלע רודונדו

העליה אל טירת-אבן גבוהה לא די שהיא ענין נאה בפני עצמו אלא שהיא מיטב-הדרכים בשביל קניית השקפה מקיפה על כל השטח אשר מסביב.  יפה ביותר – כשזו הטירה תעמוד בדד ולבד, כאותה הטירה המסתורית שבניופורט, או שתהיה השריד היחיד של איזו בירת-נסיכים חרבה.

והנה, אשר לאיי-הכשפים, לאשרנו הם מספקים לנו נקודת-צפיה מרוממת ממש כזו, בצורת סלע מופלא, אשר, מפאת מבנה משונה שלו, היה נקרא בפי הספרדים, מאז ומקדם, הסלע רודונדו, כלומר, הסלע העגול.  גבהו כמאה וחמישים רגל, והוא עולה ישר מן הים במרחק עשרה מילין מן היבשה, כשכל הקבוצה ההררית היא מדרום וממזרח לה, וככה הסלע רודונדו תופס, באמת-מידה גדולה, כמעט אותה העמדה, שהקאמפאנילה המפורסמת, או טירת-הפעמונים הנבדלת של בית-הכנסיה מארכוס הקדוש, תופסת אתה ביחס לקבוצת הבנינים הישישים המקיפה אותה.

 אך קודם עלותנו להביט למרחבים על פני האנקאנטאדאס, זו טירת הים עצמה תובעת את תשומת-לבנו.  היא נראית ממרחק שלושים מילין בערך:  ובהיותה כולה שותפית לכישוף השורה על פני כל הקבוצה, מי שרואה אותה מרחוק טועה בה וסובר שהיא מפרש.  ארבע פרסאות במרוחק, בצהרי-יום זהובים-אֵדיים, הריהי נראית כאיזו ספינה של אדמיראל ספרדי, שופעת מפרשי-בדים נוצצים.  מפרש הוֹ!  מפרש הוֹ!  מפרש הוֹ!  בא הקול משלושת המפרשים שבספינה.  ואולם כשמתקרבים, הספינה המכושפת מהרה נהפכת לבית-סלע תלול.

ביקורי הראשון למקום ההוא נעשה באפרורית-הבוקר.  מתוך עין לדיג הורדנו שלוש סירות, ובחתרנו כמרחק שני מילין מספינתנו מצאנו עצמנו, רגע לפני עלות עמוד השחר, בסמוך לצל-הלבנה של רודונדו.  מראהו הוּאדר, ועם זה, רוּכך, על ידי בין-השמשות הכפול המוזר של אותה השעה.  הלבנה הגדולה המלאה, בערה בשיפולי המערב כמו לפיד אשר אוּכּל למחצה, זרוק גוון רך וממתיק, על פני הים, מעין זה שנזרק על ידי אש-אוּדים גוֹועת על פני אח של חצות-לילה;  בעוד שהשמש הבלתי נראה שלח על פני כל המזרח רמזים חיורים לבואו.  הרוח היתה קלה;  הגלים – עצלניים;  הכוכבים התנצנצו בזיו חלש;  כל התולדה נראתה כשכובה לעייפה ממשמרת-הלילה הארוכה, מתוחה-למחצה מתוך ציפיה יגעה לקראת השמש.  היתה זו שעה יפה לתפוס את רודונדו במצב רוחו כליל-השלמוּת.  אור הדמדומים הספיק בדיוק כדי גילוי כל נקודה מענינת, מבלי קרוע והסר את מעטה-הפלא האפלולי.

מבסיס שבור, כדומה לשורת-מדרגות, שהוא רחוץ-גלים כמעלותיו של ארמון-מים, עלתה הטירה בלוחות-נדבך עד לפסגה מגולחת.  אלו השכבות הסדירות, שכל הגוש עשוי מהן, מהוות את תכונתה האָפיינית ביותר.  כי במקומות-חיבוריהן הן מזדקרות בשטיחוּת בדמות אצטבאות מקיפות, מתחתית ועד פסגה, עולים זה מעל זה כסדרה מסומנת-הדירוג.  וכשם שזיזי-הגג של איזו רפת עתיקה או איזה מנזר עתיק שופעים סנוניות, כן שפעו אלו מדפי-הסלע עופות-ים אין ספוֹר.  זיזים מעל זיזים וקנים מעל קנים.  פה ושם היו קוים ארוכים של סיד-צפרים, עינם כעין-הרפאים, מכתימים את הטירה מן הים ועד האויר, וזה טעם פשוט על שום מה מראה-מפרש לה מרחוק.  הכל היה שלו עד כדי השראת-קסם, אילולא רעש השדים המוקם על ידי העופות.  לא די שהזיזים היו מרשרשים בהם – הם גם עפו בדחיסות מעל הראש, מתפשטים דמות חופה רבת כנפים עד-משתנה.  הטירה היא מלון לעופות-ים למאות פרסה מסביב.  צפונה, מזרחה, מערבה כלום לא מתמשך חוץ מאוקינוס נצחי;  עד שהנץ הקרוי ספינת-מלחמה, כבואו מחופי צפון אמריקה, פולינזיה, או פּרו, עושה חנייתו הראשונה ברוֹדוֹנדוֹ, והגם שרודונדו הוא יבשה איתנה, מעולם לא צנחה עליו צפור-יבשת.  שערו בנפשכם כי אדמוני או כנרון ישכון שם;  איזו נפילה היתה זאת ביד פלשתים, כשהזמרן המסכן היה מוקף שם תעוּפוֹת-ארבה של עופות-שוד עזים, בעלי מקורים ארוכים כרמחים.

אינני יודע מקום ששם ייטיב אדם ללמוד את תולדות הטבע של עופות-ים מוזרים יותר מאשר ברודונדו – הרי זה בית-הצפרים של האוקינוס.  שם צונחות צפרים אשר מעולם לא נגעו בתורן או עץ; צפרים-נזירות המעופפות לבדן, צפרי-עננים, שלבן גס באזורי האויר הבלתי-פלוחים.

נציץ לראשונה, הַשְפֵל והָצֵץ, אל התחתונה שבאצטבאות התחתונות, שהיא גם הרחבה מכולם.  אך רֶוַח-מה בינה ובין סימן גאות-המים.  מה יצורי-נכר הם אלה?  קומתם זקופה כשל אדם, אך ללא סימטריה אנושית, הרי הם עומדים מסביב לסלע כמו בתולות-עמודים מפוסלות, התומכות בסדר-הזיזים התכוף ממעל להן.  גופותיהם עקמומיים על דרך מגוחכת;  מקוריהם קצרים;  בעוד האברים שבצדיהם הם לא סנפיר, לא כנף, אף לא זרוע.  ואכן, לא דג, לא בהמה, לא עוף הוא הפנגוין;  בתורת דבר-מאכל שייך הוא לא לעונת-הבשר לא לעונת-החלב;  ללא יוצא מן הכלל, זהו העוף המשתמע ליותר פנים, והפחות חמוד, מכל אשר נתגלה אי-פעם על ידי האדם.  אם כי הוא נוגע כלאחר-יד בכל אחד משלושת היסודות, ואכן, יש לו קורטוב-זכות על כולם, אין הפנגוין בן-בית באף אחד מהם.  ביבשה הוא מהדס;  בים הוא מתחבט;  באויר הוא נופל.  התולדה, כאילו התביישה בכשלונה, מחזיקה את זה הילד המכוער שלה במחבואים בקצות-האדמה, במצרי מאגלאן ובסיפור-הים הירוד הקרוי רודונדו.

 ואולם, הבט-נא, מה הם אלה הגדודים, המומי וַי, שהם ערוכים על האצטבה, תיכף למעלה מכך?  מה שורה והמון של עופות גדולים, מוזרים?  מה נזירי-ים ממסדר האפורים?  שקנאים הם.  מקוריהם מוארכים, ותרמילי-עור כבדים, התלויים מהם ומטה, משוים לבעליהם ארשת של אבלות.  גזע כבד-הרהורים, הרי הם עומדים להם שעות על שעות ללא תנועה.  נוצותיהם הדהות, האפורות, מעטוֹת אותם תואר כאילו אוּבקו ברמץ.  אכן, עוף בעל תשובה הוא – יאה לו שיהיה דבק בחופי האנקאנטאדאס, זרועי אבני-הרמץ, אשר שם היה איוב בכבודו ובעצמו מאַוֶה לשבת לו, ישוב והתגרד בחרש.

למעלה מזה עינינו נחות על הגוֹנית, או הקלנית האפורה, כפי שמכנים אותה בטעות:  עוף כעור-מראה, בלתי פיוטי, שלא כשארו המהולל בסיפורים שהוא רוח-הרפאים, כשלג תלבין, של כפי התקוה והקרן, מרודפי הרוחות והלילין.

ככל שאנו עולים מאצטבה לאצטבה אנו מוצאים את שוכני הטירות מסודרים בתור לפי גדלותם:  – אוזות-ים, חגליות שחורות וברודות, קיקים, תרנגולות ים, צפרי לויתני-חלב, שחפים מכל המינים – ממלכות, דוכסיות, מעצמות, אשה נעלה מחברתה, בסדר בית-מחוקקים;  בעוד, זרוּע מעל הכל, כמו קישוט הנחזר כמה וכמה פעמים במסכת-רקמה עצומה, עוף-הסערה, המכונה אפרוחה של אמא קארי, משמיע קריאתו לקרב ואזעקה.  העובדה שזה יונק-הדבש המסתורי של האוקינוס, אשר אילו היה לו זיו-צבעים כי אז בגלל שובבותו כמעט אפשר היה לכנותו פרפר שלו, ואשר, אף על פי כן, ציוּצוֹ מתחת לאחורי-הספינה משמיע נבואה רעה באזני אנשי-ים, כהשמיע אותה תקתוקו של זבוב-המות מאחורי הכירים באזני האיכר – יהיה בית-מגוריו המיוחד באנקאנטאדאס מוסיף, להשגתו של איש-הים, לא מעט על כוח קסמו המעציב.

    עם התקדם היום תגבר המהומה הצרחנית.  בקריאות בוקעות-אוזן הצפרים הפראיות חוגגות הילולת-בוקר שלהן.  מדי רגע ברגע, מעופים מפליגים מן הטירה ונספחים אל המקהלה האוירית המרחפת ממעל, בשעה שמקומותיהם מלמטה נתפסים על ידי רבבות קושטים.  ואולם מבעד כל תוהו ובוהו זה של רעש אני שומע תוים בהירים, כספיים, כדוֹמים לצלילי חצוצרה, והם נופלים בלי הפסק, כמו קוים אלכסוניים של מטר מוּטה בעת רביבים אושדים.  אני מביט הרחק כלפי מעלה ורואה דמות אראלית לבנה כשלג, אשר נוצה אחת ארוכה, דמתה לרומח, מזדקרת מאחוריה.  הרי זה השכוי-של-האוקינוס, המאיר, המשרה שכינת אצילות – עוף-התפארת, אשר, על שום שריקה מעוררת שלו, בת הקריאה המוסיקלית, נאה לו להיות קרוי "תת רב-מלחים".

ראיתי כי חיי-הכנף, שעוּננוּ על פני סלע-רודונדו באותו בוקר הזכור יפה, היה לו הֶקבלו המלא בהמונים הסנפיריים המאַכלסים את המים לרגליו.  מתחת לפילוס-המים נדמה הסלע כיערת-דבש אחת של מערות, המספקות מקומות-מארב מבוכיים לסיעי-סיעות של דגי גן עדן.  כולם היו מוזרים;  כמה מהם היו מפוארים מאד, ויפה היו מקשטים את היקרות שבצנצנות-הזגוגית, בהן יוצגו דגי-זהב לראוה.  לא היה שום דבר מרהיב יותר מן החידוש הגמור של כמה יחידים בהמון זה.  פה נראו צבעים אשר מעולם לא צובעו, וצורות אשר לא נצוֹרו.

למען הראות את הריבוי, התאותנות, העדר-הפחד המופלא והביתיות של אלו הדגים, יוּרשה לי לומר כי לעתים קרובות, הדייגים שלנו, בהציצם בעד שטחי-מים בהירים – נעשו כך לרגעים על ידי טיסת הדגים, חצי עיגול בתוך חצי עיגול, מעל פני המים – ובראותם "בחורים" יותר גדולים ופחות בלתי-נשמרים, אשר העמיקו שׂחות בעצלתים – הדייגים שלנו ניסו בזהירות להשליך את חכותיהם ליתר עומק בשביל להגיע אל אלה.  אבל לשוא;  אי אפשר היה לעבור את האֵזוֹר העליון.  אַך נגעה החכה בים, ומאה עוגבים נלחמו על הכבוד להיותם שבויים.  דגי רודונדו המסכנים!  באמון-בטחונכם, העושה אתכם קרבנות, הרי אתם דומים לאותם אשר בלא מחשבה הם שמים אמון במה שאין הם מבינים – הטבע האנושי.

ואולם השחר הנה הוא הוֹוה ליום ממש.  חבורה אחר חבורה של עופות-הים מפליגים להם לרעות בתהום למזונותיהם.  הטירה נעזבה בדד, חוץ ממערות-הדגים שלרגליה.  סיד-צפרים שלה נוצץ בקרני-הזהב כצבע-הסיוד אשר למגדלור רם או כמפרשים הגבוהים של צלבנית.  ללא ספק, ברגע זה, כשאנו יודעים כי זהו סלע-מדבר מת, נוסעים אחרים אי-שם נשבעים כי זוהי ספינה עליזה, רבתי עם.

אך עתה, הבו חבלים, ונעלה.  אך לאט לכם, אין זה מן הקלוֹת.

 

שׂרטוּט רביעי: מפסגת הצור

רצונך לטפס ולעלות בסלע רודונדו, קבל נא עצה זו.  סע שלוש נסיעות מסביב לחבל-ארץ כספן צי-המלך בתוך הגבוהה בפריגאטות הצפות על פני הים;  אז שמש כשוליה, לשנה או שנתים, למורי-הדרך המנהלים זרים עד לפסגת טנריף;  ואז, לשנים כהנה וכהנה, בזו אחר זו, למרקד-על-חבל, ללהטוטן הודי, לצבי-הזמר.  לאחר שעשית זאת, בוא וטול שכרך, שתראה המראה מטירתנו.  איך הגענו שמה, ידענו רק אנחנו.  ואם ננסה להגיד זאת לאחרים, היאך היו מחכימים מזה?  די לנו שכאן, בפסגה, אתה ואני עומדים.  האם איש-באלון, האם האיש הצופה מן הלבנה, תופס נוף-חלל יותר רחב?  יש לדמות כי כן בערך ירָאה העולם מן החומות השמימיות אשר למילטוֹן.  קנטוקי מימית בלי מצרים.  בכאן היה דניאל בוּן דר מתוך סיפוק-נפש.

לפי שעה, אל תשית לבך אל החבר השרוף הלז הנקרא איי-כשפים.  הבט בקו מושכב מעל השטח שלהם, כביכול מעבר להם, דרומה.  אין אתה רואה כלום;  ואולם הרשני נא להורות לך את הכיווּן, אם לא את המקום, של אילו עצמים מענינים שבים העצום, אשר, בנשקו את רגלי הטירה, אנו רואים אותו נגלל כגויל עד הצירים הדרומיים.

אנו עומדים עכשיו כדי עשרה מילין מקו המשוה – שמה, מזרחה, כמרחק שש מאות מילין מכאן, מונחת היבשת;  כי, זה הסלע הוא כמעט באותו קו-רוחב, בו נמצאת קיטו.

הסתכל בעוד משהו פה.  הרי אנו באחד משלושה אשכלות-איים, אשר בטוָחים כמעט-אחידים מן היבשת, הם נוטרים לפרקי-מקום רחוקים, את כל החוף של אמריקה הדרומית.   אף בדרך מיוחדת במינה הם מסיימים את הטיב הדרום-אמריקאי של הארץ.  שרשראות אין-קץ של איי פולינזיה מערבה, אף אחת מהן אינה שותפית לתכונות האנקאנאטאדאס או הגאליפאגוס, איי הקדוש פיליפס והקדוש אמברוז, איי הוּאן פרנאנדס ומאספוּארוֹ.  על הראשונים אין מן הצורך לדבר כאן.  השניים מונחים מעט ממעל לקו-החום הדרומי;  סלעים רעים, בלתי מזמינים, בלתי עשויים להיוָשב, אשר האחד מהם, בדמות שני גבשושים עגולים המחוברים על ידי שן-אבן נמוכה, דומה בדיוק לכדור-יריה עצום דו-ראשי.  האחרונים מונחים בקו-הרוחב של 33 מעלות;  גבוהים, פראיים ושסועים.  הואן פרנאנדס הוא מפורסם למדי ואינו טעון הרחב-תיאור.  מסאפוארו הוא שם ספרדי, המורה כי האי הזה מונח יותר כלפי חוץ, כלומר, יותר כלפי חוץ מן היבשת מאשר שכנו הואן.  זה האי מאסאפוארו יש לו מראה אדיר-רושם במרחק של שמונה או עשרה מילין.  כשמתקרבים אליו מצד אחד, במזג-אויר מעונן, קומתו הכבירה, התלויה ממעל, וקויו הרכסיים, וברב-יתר יחוד, שיפּוּע מיוחד במינו אשר לפסגותיו הרחבות, משוים לו מראה של הר-קרח הצף ביציבותו העצומה.  צדדיו מבוקעים למסתרים אפלים תהומיים, כדומה לבית-יראה עתיק על חדרי-תפילה צדדיים, עגומים שלו.  מי שהולך וקרב אל אחד החלולים הללו מן הים לאחר נסיעה ארוכה, והוא רואה איזה בן-בלי-חוק לבוש בלואי סחבות, מקלו בידו, יורד בסלעיו התלולים לקראתו, הריהו, אם אוהב-הציורי הוא, קונה-לו רגש מאד משונה.

בחבורות-דיג מספינות, בזמנים שונים, נזדמן לי לבקר כל אחת מן הקבוצות הללו.  הרושם שהן עושות על הזר השט ומתקרב בסירתו עד שהוא בסמוך להן, תחת כפיהן האיומים, הוא שבודאי הוא מגלה ראשון שלהן;  עד כדי כך היא, בדרך כלל, הדממה, הבדידות הבלתי-פגומה... אגב, כאן לא בלתי-ראוי להזכיר מה אופן באמת פגעו אירופאים באלו האיים לראשונה, ביחוד, מכיון שמה שיאָמר חל גם על גילוי ראשון את האנקאנטאדאס שלנו.

לפני השנה 1563 היו מסעות-הספינות מפרו עד צ'ילי מלאים קשיים.  לאורך החוף הזה שולטים על פי רוב רוחות מן הדרום;  והיה זה מנהג בל-ישתנה לשמור את קרבת היבשה, מתוך אמונה טפלה אצל הספנים, אשר אם תאבד היבשה מהיקף ראייתם, יהיו רוחות-המסחר המתמידים דוחפים אותם אל מים שאין להם סוף, אשר משם אין שיבה עוד.  כאן, בכמה מקרים, היו הספינות המחוזיות, בהסתבכן בין כפּים ושלוחות-יבשה נפתלים, ובהתחבטן ברוח-מתנגד, בלתי-פוסק, אשר יש והיה נעשה קל ביותר, ויש והיה לימים ושבועות שוקע לתוך שלוה גמורה, סובלות תכלית מצוקה, בנסיעות שכיום הן נראות כממושכות עד-אין-האמֵן.  כתוב ורשום באספים של אסונות ימיים סיפור על אחת מן הספינות הללו, אשר, בצאתה למסע אשר דינו לתפוס, כפי האומדנה, עשרה ימים, בילתה ארבעה חדשים בים;  ואכן, מעולם לא נכנסה אל מפרץ-הנמל, כי לבסוף אבדה.  מוזר לספר, אניה זו מעולם לא פגעה בסופה, אלא היתה צעצוע נרגז ביד גלינות וזרמים מתעתעים.  שלוש פעמים נשארה בלי ציוד, ושבה אל נמל-בינים, ויצאה מחדש, אך בשביל לשוב עוד פעם.  אדים תכופים עיטפוה, עד שאי אפשר היה לערוך תצפית ולדעת מה מקומה;  ופעם אחת, כשכל "הידים" היו בשמחה מקדמים מראש את מחוז-חפצם שהנה יראוהו, והנה!  נתרוממו האדים וגילו את ההרים אשר מהם נפרדו לראשונה.  לבסוף, באדים מתעים כיוצא בכך, הכתה בשן-סלע, ומזה עילה להמון מצוקות שהן עצובות מסַפּר.

היה זה הנוט המפורסם, הואן פרנאנדס, שהונצח על ידי האי הקרוי על שמו, אשר שם קץ לאלו המצוקות של נסיעות בסמוך לחוף;  הוא העיז בניסוי – כדומה לזה שעשה דה גאמה קודם לו ביחס לאירופה – להתרחק מן היבשה כלפי המרחב.  פה מצא רוחות שהם יפים לנסיעה דרומה, וברוצו מערבה עד שהיה מעבר להשפעת רוחות-המסחר, חזר והשיג את החוף ללא קשיים;  כן ביצע את המסע אשר, הגם שהוא עקיף במידה רבה, הובחן כמהיר פי כמה מן המסע שהוא לכאורה ישיר.  והנה, במסילות החדשות האלה, והיה זה בשנת 1670, או בקירוב לכך, שאיי-הכשפים ושאר האיים הנוטרים, כפי שאפשר לקרוא להם, נתגלו.  אם כי אינני יודע שום דברי-ימים אשר יגידו אם מספר מהם היו נוֹשבים ואם לא;  אפשר להסיק, על דרך מתקבלת על השכל, כי הן היו שממות-נצח, מזמנים אין זכר למו.  ואולם נחזור אל רודונדו.

דרומה-מערבה לטירתנו מונחת על פּוֹלינזיה, מאות פרסאות במרחקים;  ואולם ישר מערבה, בדיוק על קו-הרוחב הזה, אין שום אדמה מתרוממת עד שהשדרית של ספינתך מועלה על חוף קינגסמילס – הפלגה קטנטונת נאה של, נאמר, חמשת אלפים מילין.

עכשיו, שעל ידי נקודות-אזכרה רחוקות – ואצל רודונדו הן היחידות שהן בגדר האפשר – קבענו את מקומנו היחסי בים, נשים מעיינינו בעצמים שאינם כל-כך רחוקים.  הנה איי-הכשפים, מביעי אימות, חרוכים.  זה ראש-היבשה הקרוב ביותר, העשוי בדמות לוע הר-געש, הוא חלק מן האי אלבּמארלה, הגדול שבקבוצה, שארכו כששים מילין או יותר, ורחבו – חמישה-עשר.  האם נתתם עין מעולם בקו-המשוה ממש וכפשוטו?  האם מעולם, במובן היותר רחב, נגעתם בקו בבהונות-רגליכם?  ובכן, אותו ראש-יבשה שם, העשוי בדמות לוע הר-געש, כולו לבה צהובה, נחתך על ידי קו-המשוה בדיוק כמו שסכין עובר ישר דרך אמצעיתה של עוגת דלעת.  אילו יכולתם להרחיק ולראות עד כדי כך, הייתם רואים, אך-במעט לצד אחד של אותו ראש-יבשה, מעבר לאותה קרקע נמוכה שהיא כולה תלי-תלים – היה מבטכם מגיע עד האי נארבוֹרו, הגבוהה שבקרקעות האשכול;  ואין אדמה שם כלל;  הוא אבן-רמץ אחת ומאוּחה, מראשו ועד תחתיתו;  הוא שופע מערות שחורות כמו נפחיות;  חופו המתכתי מצלצל תחת רגל כריקועי ברזל;  הרי-הגעש התיכוניים שלו עומדים מקובצים כמו מעשנה מורכבת ענקית.

נארבורו ואלבמארלה הם שכנים בנוסח משונה למדי.  דיגום מעצם ידוע יברר את השכנות המוזרה הזאת.

 

פ[1]

 

חתך תחילה בפרק-החיבור שבתוך האות דלעיל, והלשון הפנימית תהיה נארבוֹרוֹ, כל השאר – אלבּמארלה.  נארבוֹרוֹ הווּלקני מונח במלתעות השחורות של אלבמארלה כלשון אדומה בפיו הפעור של זאב.

ועתה, רצונכם לדעת מהי האוכלוסיה של אלבּמארלה, אתן לכם הסטאטיסטיקה במספרים עגולים, לפי האומדנות היותר מוסמכות שנעשו במקום.

 

בני אדם –          אפס

אוכלי-נמלים –     לא ידוע

שונאי-אדם         לא ידוע

לטאות –           500,000

נחשים –          10,000,000

סלמנדרות – –       לא ידוע

שדים     – –       כהנ"ל

סך הכל נקי         11,000,000

 

חוץ מהמון שדים, אוכלי נמלים, שונאי-אדם וסלמנדרות בל יחושבו.  

אלבמארלה פותח את פיו כלפי השמש השוקעת.  מלתעותיו הפעורות מהוות מפרץ גדול, שנארבורו, לשונו, מחלקת אותו לשנים.  אשר חציו נקרא מפרץ-וֶתֶר וחציו מפרץ-לי;  והכפים הווּלקניים, בהם מסתיימים חופיו, נקראים ראש דרומי וראש צפוני.  אני מסמן זאת, מפני שאלו המפרצים הם מפורסמים בתולדות הדיג של לויתן-החלב.  הלויתנים באים הנה בעונות מסוימות להמליט ולדותיהם.  סוּפּר לי, כשהיו ספינות מתפרשות בסביבה הזאת בימי קדם, היו עושות הסגר על פתח מפרץ-לי – ואז כשסירותיהן הולכות סביב דרך מפרץ-ותר, היו עוברות את תעלת-נארבורו – כשהלויתנים יפה-יפה כלואים במכלא.

יום אחד, לאחר שלקחנו דגים לרגלי זו הטירה הגדולה, היתה לנו רוח יפה, ובחפזנו מסביב לראש-היבשה הצפוני, פתאום ראינו צי של מלוא שלושים מפרש, כולם רצים עם הרוח כגדוד בשורה.  מחזה יותר נהדר לא ראה איש מעולם.  ברית הרמונית של שדריות אצות.  שלושים השדרונים שלהם ניהמו כשלושים נימי נבל, וישרים כמו נימים היו נראים כשהם מניחים עקבותיהם המקבילים על פני הים.  ואולם נוכחו שמרובים הציידים מן הציד.  ספינות הצי הביטו, והלכו להן לדרכן המיוחדת מעבר לתחום הראות, והשאירו שם את ספינתי שלי ושתי אניות נקיות-מראה מלונדון.  אלו האחרונות, שאף הן לא מצאו מזל טוב, נעלמו גם כן;  ומפרץ-לי, על כל השייך לו, וללא מתחרה, נפל בחלקנו.

דרך הסיור כאן כך הוא:  מרחפים מסביב לכניסת המפרץ, נכנסים בפעולה אחת ויוצאים בשניה.  ואולם עתים –  לא תמיד, כמו אצל אחרים מחלקי הקבוצה – סוס-מירוץ של זרם משתלח ישר על פני פיו.  ובכן, כשכל המפרשים ערוכים, בזהירות כַּוון הרוחות!  כמה פעמים, בעמדי בראש התורן הקדמי, כשחרטום-ספינתנו הסבלני עושה דרכו החדה בין אלו האיים, ראיתי אותה הארץ מנגד – ארץ כולה לא עוגות כי אם אבני רמץ;  לא מים נוצצים כי אם זרמי-לבה מעוּנים, קפאו.

כהיכנס הספינה בריצה מן הים הפתוח, נארבורו מגלה את צלעו בצורת גוש שחור, סלעי אחד, נוסק עָל לגובה של חמשת אלפים או ששת אלפים רגל, אשר שם הוא מתעטר בעננים כבדים, שקו-קיפולם התחתון מתגדר כנגד הסלעים כקו-השלג על ההרים האנדיאים.  מעשי-תעתועים איומים נעשים בחושך העליון הלז.  שם עמלים שדי-האש, אשר מפרק לפרק יקרינו את הלילות בתאורת-רפאים מוזרה מילין על מילין מסביב, אך בלא לוית הפגנה נוספת.  או שהם פתאום מכריזים על עצמם על ידי התפוצצויות אימה והדראמה המלאה של התפרצות וולקנית.  ככל אשר יקדר הענן ההוא ביום, כן תצפּו ליתר אור בלילה.  לעתים קרובות מצאו עצמם צדי-לויתן המצלבים בקרבת אותו ההר הבוער, בשעה שהוא כולו נוגה בלהט של אולם-מחולות.  או, מן הנכון לומר, של בית חרושת לזגוגית, כפי שאפשר לכנות את נארבורו, זה האי הזגוגוני על עמודי-מעשנה רמים שלו.

ממקום שעדיין אנו עומדים בו, פה על רודונדו, אין אנו יכולים לראות את כל שאר האיים, ואולם מקום טוב הוא זה בשביל להראות ממנו היכן הם קבועים.  אך, הנה שם, מזרחה-צפונה-מזרחה, עיני תופסות רכס רחוק, קודר.  הרי זה אי-אבינגטון, אחד מן הצפוניים ביותר בקבוצה זו;  כה בודד הוא, כה מרוחק וריקן, עד שהוא נראה כ"ארץ לא-אדם", הנשקפת מחופנו הצפוני.  מסופקני אם שני בני אדם מעולם נגעו בחוף ההוא.  עד כמה שהענין נוגע לאי-אבינגטון הלז, אדם הראשון וביליוני צאצאיו עדיין לא היו ולא נבראו.

מרחיק מדרום לאבינגטון, וכולו נחבא מן העין מאחורי-חוד-המגדל של אלבּמארלה, רבוּץ אי-ג'יימס, והוא כך נקרא על-ידי הבוכאנירים הראשונים, על שם אותו סטיוארט ביש-המזל, הדוכס מיורק.  ודרך אגב, כאן התבונן וראה כי, חוץ מן האיים אשר פוֹרטו בזמנים האחרונים בערך ואשר נתעטפו בשמות של אדמיראלים מפורסמים, קיבלו האנקאנטאדאס ראשית שמותיהם מן הספרדים;  ואולם אותם השמות הספרדיים נמחקו במפות אנגליות על ידי הכינויים שניתנו אחרי כן ביד הבוכאנירים, אשר, באמצע המאה הי"ז, קראו אותם על שם אצילים ומלכים אנגליים.  על אלו החמסנים נאמני-המלוכה ועל המעשים המקשרים שמותיהם עם האנקאנטאדאס, נשמע להלן.  אכן פרט זעיר אחד ינתן מיד:  כי בין אי-ג'יימס ובין אלבמארלה מונח אִיוֹן פאנטאסטי, שהוא ידוע בכינוי המוזר "האי המכושף של קאוּלי".  ואולם מאחר שכל הקבוצה נחשבת מכושפת, יש צורך לתת טעם בשביל הקסם-בתוך-קסם שזה הכינוי המיוחד מרמז עליו.  השם ניתן לאי על ידי אותו הבוכאניר המצוּין בכבודו ובעצמו, בשעת ביקורו הראשון בכאן.  בדברו על המקום הזה במסעותיו הנדפסים, הוא אומר – "דמיוני דחפני לקרוא שמו 'האי המכושף של קאולי', כי אחרי ראותנו אותו מנקודות אחדות של המצפן, תמיד הופיע בכמה צורות שונות:  יש כמו מבצר הרוס;  מנקודה אחרת, כמו עיר גדולה, וגומר".  אין לתמוה על כך שהאנקאנטאדאס אפשר לפגוש ביניהם בכל מיני מדוחים לעין וחזיוֹנות-שוא.

שקאולי קישר את שמו עם זה האיון הלעגן המשנה עצמו מצורה לצורה, מרמז על האפשרות שהאיון נדמה לו במחשבותיו כאיזו בבואה לעצמו.  למצער, אם הוא היה איזה קרוב למשורר קאוּלי, איש המחשבה הרכה ומוּסר-הלשון העצמי, שחי בערך בזמנו, כי אז אין שעשוע-הדמיון הלז חסר-יסוד;  כי דבר מעין מה שמתגלה במתן השם לאי הזה, הוא נחלת-דם, ואפשר לגלותו בשודדי-ים כמו במשוררים.

יותר דרומה מאי-ג'יימס מונחים אי גֶ'רויס, אי-דונקאן, אי-קרוֹסמאן, אי בראטל, אי ווּד, אי צ'אתאם, וכמה איים יותר קטנים, שהם על פי רוב קבוצת-שממות, ללא תושב, היסטוריה, או תקוה לזה או לזו עד סוף כל הזמנים.  ואולם לא במרוחק מאלה ישנם איים מפורסמים בערך – בארינגטון, צ'ארלס, נוֹרפוֹלק והוּד.  הפרקים הבאים יגלו כי יש טעם לפרסומם.

 

שׂרטוט חמישי: הפריגאטה והספינה "פורחת-לה"

בטרם נעזוב את רודונדו בל נדלג על המעשה, אשר ב-1813 היתה הפריגאטה של ארצות-הברית, "אֶסֶכְּס", הקברניט שלה – דויד פּוֹרטר, קרובה להניח את עצמותיה כאן.  בוקר אחד ברבצה מוכת-גלינה, בשעה שזרם חזק מכוון אותה במהירות כלפי הסלע, נראה מפרש זר, אשר – שלא בלא-התאמה לכישופי הסביבה המועדים – נדמתה ככורעת תחת רוח חזקה במאד-מאד, בעת שהפריגאטה רבצה ללא חיים כאחוזת-קסם.  ואולם, בקום אויר קל, ערכה הפריגאטה כל מפרשיה ברדיפה אחר האויב (כן סברו – כי דימו שזוהי לויתנית אנגלית).  אבל מהירות הזרם היתה כל-כך גדולה, עד שמהרה אבדה הזרה מן העין;  ובצהרים נדחפה ה"אסכּס", על אף סחיבותיה אחור, בקרבה כזו אל רגלי הכפים של רוֹדוֹנדוֹ, מוּצלפי-הקצף, שכל "הידים" כבר אמרו נואש לחייה.  ואולם רוח קלה וחריפה לבסוף עזרה לה להתרחק משם, אם כי ההצלה חלה ממש ברגע-המשבר, עד נדמתה כמעט כמעשה-נסים.

בהיותה ניצולה מחורבן על דרך זו, השתמשה עכשיו בגאולתה להחריב את האניה השניה, לוּ רק יעלה הדבר בידה.  היא חידשה את הרדיפה בכיווּן שבו נעלמה הזרה, והיא שזפה אותה למחרת בבוקר. כיון שנתגלתה, מיד העלתה צבע הדגל האמריקאי, ועמדה בריחוק מן ה"אסכס".  באה גלינה;  אזי, בהיות הקברניט פורטר עדיין בטוח כי הזרה היא ספינה אנגלית, שלחת חותכנית, לא בשביל לעלות בספינת האויב כי אם להדוף אחור את הסירות שהיו עסוקות בסחיבתה.  החותכנית הצליחה.  אחרי כן נשלחו חותכניות אחרות ללכוד את הזרה, כי זו הראתה עכשיו צבעים אנגליים במקום האמריקאיים.  ואולם, בהיות סירות הפריגאטה קרובות לפרסן המקוּוה, קמה פתאום רוח חדשה;  הזרה, מלוא מפרשיה, רחקה מערבה, וטרם לילה היתה נוסעת על כל עמסה לפני ה"אסכּס", אשר כל אותה השעה שכבה מושלות בתכלית.

זה כלי-הנסיעה שכולו חידה  – אמריקאי בבוקר ואנגלי בערב – מפרשיו מלאים רוח בשלותו של ים – מעולם לא נראה שוב.  ספינה מכושפת ללא ספק.  לפחות, כך נשבעו הספנים.

התפרשות ה"אסכס" באוקינוס השקט בימי מלחמת 1812, אולי היא המוזרה והמלהיבה שבנסיעות שיש למצוא בתולדות הצי האמריקאי.  היא לכדה את המרחיקות שבאניות הנודדות;  ביקרה את הרחוקים שבימים ובאיים;  ריחפה זמן רב בשכונה המוקסמת של קבוצת איי-הכשפים;  ולבסוף בגבורה שבקה חיים לכל חי בהילחמה נגד שתי פריגאטות בריטיות בנמל ואלפארייזו.  היא מוזכרת פה מאותו טעם גופא שהבוכאנירים פה ירָשמו;  כי זו ואלו נסעו נסוֹע הנה והנה לימים ארוכים באלו האיים, צוֹד צבים על חופיהם וסייר אותם בדרך כלל;  מאלו הטעמים וכיוצא בהם ה"אסכס" היא באופן מיוחד מקושרת עם האנקאנטאדאס.

בכאן יאָמר שאין לך אלא שלושה עדי-ראיה בני-סמך, שהם ראויים להזכרה בענין איי-הכשפים:  – קאוּלי, הבוכאניר (1684), קולנט, סייר נאות-הלויתנים (1798);  פורטר, קברניט הקרבות (1813).  חוץ מאלה יש לך רק אזכרתות עקרות, בלתי-מועילות, מאילו נוסעים, שעברו באקראי, או בעלי-אספים.

 

שׂרטוּט ששי: אי-בארינגטון והבוכאנירים

מעט פחות ממאתים שנה לפני זמננו היה אי-בארינגטון מעון לאותו אגף מפורסם של בוכאנירי הודו המערביים, אשר, בהיותם מנודים מן המים בסביבות קובה, עברו את צואר-היבשה דאריין, ובזזו את הצד הפאציפי של המושבות הספרדיות, והם, מתוך קביעות ודייקנות-זמן של דואר מודרני, ארבו לספינות-האוצר של המלוכה, אשר עשו דרכן בין מאנילה לאקאפּוּלקוֹ.  אחרי היגיע והעמל של מלחמות שודדי-ים היו באים הנה לומר תפילותיהם, להתענג על בחורות קלוֹת-דעת שלהם, למנות את הביסקויטים שלהם מן החבית, את המטבעות שלהם מן הגיגית, ולמדוד את שיראי-אסיה שלהם כשלהבי-טולידו ארוכים משמשים להם לאמות-מידה.

לשמש מקלט בטוח, מחבוא שאיש לא יגלהו, לא היה מקום יותר כשר באותם הימים.  באמצעיתו של ים עצום ודומם, אשר אך מעטים יסעו בו;  מוקף איים אשר המראה הבלתי-מזמין שלהם עשוי לגרש את הימאי העובר שם במקרה;  ובכל זאת, רק דרך-התפרשות של ימים אחדים מן הארצות העשירות שהיו להם לטרף;  פה מצאו להם הבוכאנירים הבלתי-מוטרדים אותה שלות הנפש, שהם עצמם מנעו אותה על דרך כה טורפנית מכל נמל של תרבות-ישוב באותו חלק –עולם.  כאן, אחרי קשי מזג-אויר, או מלקות ארעיות בידי אויביהם המתנקמים, או אגב בריחה מהירה עם שלל-זהב, באו אותם הבוזזים הותיקים ורבצו להם במנעמים באין מחריד.  והמקום, מלבד שהיה מקלט-בטחון ונוה-שאננות, ראוי היה להוקרה גם מצד שמשו לעוד ענינים.

אי-בארינגטון מכמה בחינות הוא מסוגל במיוחד בשביל היפוך הספינה על צדה על מנת לתקנה, בשביל ציוד מחדש ורענוּן, ושאר מלאכות אנשי-ים.  לא די שהיו שם מים טובים, ומקום-עיגון יפה, היטב חסוי מכל רוחות על ידי האדמה הגבוהה של אלבמארלה, אלא שהיה זה האי הפחות עקר שבקבוצה.  צבים שהם טובים למאכל, עצים שהם טובים להסקה, ועשבים ארוכים שהם טובים למצעות, שופעים כאן, וישנם מקומות נחמדים לטייל בהם ונופי-ארץ אחדים לראותם.  אכן, אם כי לפי מקומו הוא שייך לקבוצת-הכשפים, אי-בארינגטון כל כך שונה משכניו עד שקשה להעלות בדעת שהוא שאֵר להם.

"פעם נָחַתִי בצדו המערבי", אומר נוסע רגשושן משכבר הימים, "במקום שהוא פונה אל החומה השחורה של אלבמארלה.  טיילתי מתחת לחורשת-עצים;  עצים לא רמים ביותר – אמנם, לא דקלים, לא תפוחי-זהב, לא אפרסקים;  אף על פי כן, לאחר נסיעה ארוכה בימים, יפים מאד לטיול-תחתם, אם כי לא נתנו שום פרי.  וכאן, נאות-שאנן בראשי גיאיות קטנים, ועל קדקדי מדרונים הצופים מעל מראות-נוף שלוים שבשלוים – מה, כסבורים אתם, ראיתי?  כורסאות שהיו ראויות לשמש לבראמינים ולנשיאים של חברות למען השלום.  חורבות נאות ועתיקות למה שפעם היו מְסִבים סימטריים של סלע ואדמה;  היו בהם כל הסימנים של מלאכותיות ורוב-ימים, וללא ספק נעשו על ידי הבוכאנירים.  אחד מהם היה בצורת ספה ארוכה, בעלת גב וזרועות, בדיוק ספה כגון זו שהמשורר גריי היה מחבב לצנוח לתוכה, קרֶבִילון שלו בידו.

"אם כי הם היו לפעמים שוהים כאן חדשים רצופים והשתמשו במקום בתורת מחסן לכלונסאות, מפרשים וגיגיות יתירים, בכל זאת רחוק מן הדעת שהיו הבּוּכּאנירים בונים בתי-מגורים על האי.  מעולם לא ישבו כאן אלא אם כן שהו כאן ספינותיהם, ומסתבר שהיו ישנים בספינות.  אני מזכיר זאת מפני שאינני יכול להיפטר מן הרעיון שקשה ליחס את בניית הכורסאות הרומנטיות הללו לשום מניע פנימי זולתי אהבת-השלום הצרופה והתרועעות חסודה עם הטבע.  אמת, הבוכאנירים עשו את הגדולות שבתועבות;  אין להכחיש שמהם היו חותכי-גרגרת גרידא;  ואולם אנו יודעים כי פה ושם היו בקרב המונם אחד דמפּייר, או ואפר, או קאוּלי, אף עוד אנשים שעיקר אשמתם – מזלם הנואש;  אשר רדיפה, או תלאה, או עוולות נסתרות שאין עליהן נקמה, גירשוּם מן החברה הנוצרית לבקש את הבדידות הנכאה או את ההרפתקאות הפושעות של הים.  מכל מקום, כל זמן שאלו החורבות בבארינגטון קיימות, הרי הן מספקות מצבות-עֵדוּת מיוחדות במינן לעובדה כי לא כל הבוכאנירים היו מפלצות בנות-בלי-המתקה.

"ואולם בשעת התהלכותי באי לא עברה שעה ארוכה ומצאתי עוד סימנים, שהם בהתאם גמור לתכונות שהעם – וללא ספק, בצדק – מיחס אותם לחמסנים בדרך כלל.  אילו נתגלגלו לידי מפרשים עתיקים וחישוקים מוחלדים הייתי חושב רק על נגר-האניה ועל חרש-נחושת שלה.  ואולם אני מצאתי סכינים עקומים ודקרים עתיקים, שלא נותרו מהם אלא חוטי-חלודה גרידא, והם ללא ספק היו נעוצים בין צלעות ספרדיות לפני כן.  היו שם סימנים לרוצח ולשודד;  גם המתהולל הניח שם עקבותיו.  צנצנות שבורות, מעורבות בקונכיות, היו מוטלות פה ושם, על גבהו של החוף.  הללו היו דומות בדיוק לצנצנות שמשתמשים בהן כעת על החוף הספרדי ליין וליי"ש-פיסקו של אותה ארץ.

"זנב-דקר חלוד בידי האחת ושבר צנצנת-יין בשניה, ישבתי לי על הספה המוחרבת הירוקה, שדובּר בה, והירהרתי ארוכות ועמוקות על אותם הבוכאנירים.  האם אפשר שהם חמסו ורצחו יום אחד, התהוללו למחרת, וביום השלישי מצאו לנפשם נופש על ידי היהפכם לפילוסופים מרבי הרהור, משוררים כפריים ובוני-כורסאות?  סוף-סוף, אין זה כל-כך רחוק מן המציאות.  כי צאו וראו בתהפוכותיו של אדם.  אף על פי כן, כל כמה שיהא הדבר מוזר, עלי לשמור על הכרעה לכף-זכות, כלומר, על הסברה שבין אלו ההרפתקנים היו נשמות אצילות, ראויות לידידות, כשרות לשלות-נפש אמיתית ולצדקת-נפש אמיתית".

 

שׂרטוּט שביעי: אי צ'ארלס ומלך הכלבים

דרומה-מערבה לבארינגטון מוטל אי-צ'ארלס.  ובכאן קשור סיפור שהאזנתיו לפני זמן רב מאח-לספינה שהיה מלומד בכל התורה של חיים שלא-מן-הישוב.

במשך המרידה המוצלחת של המושבות הספרדיות נגד ספרד הישנה, היה בין הלוחמים מטעם פרו יליד-תערובת אחד, הרפתקן מקובה, אשר על ידי אומץ נפשו ומזלו הטוב נתעלה לדרגה גבוהה בצבא הפאטריוטי.  כיון שנגמרה המלחמה מצאה עצמה פרו – כמו כמה ג'נטלמנים גיבוֹרי-לב – חפשית ועצמאית למדי אך בלא ממתקים בארגז.  בלשון אחרת, לא היה לה במה לשלם לחילותיה.  ואולם יליד-התערובת – שכחתי שמו – התנדב לקבל את שכרו במקרקעין.  ובכן, הוגד לו כי הוא יכול לבחור בחירתו בין איי-הכשפים, שהיו אז, כמו שהם עד היום הזה, באופן רשמי קנין פרו.  איש-הצבא מיד מפליג לשם, מסייר את קבוצת האיים, שב אל קאלאאוֹ, ואומר כי הוא יקח שטר-קנין על אי-צ'ארלס.  יתר על כן, שטר-קנין זה עליו לומר בפירוש כי אי-צ'ארלס לא די שהוא הופך נכסו של יליד-התערובת, אלא שהוא לעולם חפשי מפּרוּ כמו שפּרוּ חפשית מספרד.  בקיצור, זה ההרפתקן משיג שיעָשה בפועל אדון עליון לאי;  אחד מן הנסיכים והמעצמות שבתבל-ארץ[2].

ועתה הוא משגר כרוז המזמין נתינים אל ממלכתו שעודנה ריקה מאוכלוסים.  כשמונים נפש, אנשים ונשים, נענים;  וכשהם מצוּידים על ידי מנהיגם במצרכים הכרחיים ומכשירים ממינים שונים, יחד עם קצת בקר ועזים, הם מפליגים בספינה אל ארץ-ההבטחה;  האחרון שעלה בספינה, לפני נסיעתה, היה יליד-התערובת עצמו, והוא מלוּוה – מוזר לומר – על ידי גדוד-רגל ממושמע של כלבים גדולים, רגזנים.  הללו, כפי שהוכח במשך הנסיעה, ממאנים להיות לחברה למהגרים, אלא לעולם הם מקיפים את אדוניהם בחבורה, על דרך אריסטוקרטית, על גבי הסיפון האחורי, המועלה, והם זורקים מבטי-בוז קדימה אל האספסוף נחות-הדרגה אשר שם;  משל לחיילים של משלט אשר זוֹרַק בעיר נכבשת, והם מביטים מעל חומות-בצרון שלהם על אספסוף-האזרחים נטול-הכבוד, שהם הועמדו לשמור עליו.

והנה, אי-צ'רלס לא די שהוא דומה לאי-בארינגטון מפאת היותו יותר כשר להתישבות משאר חלקי הקבוצה, אלא שהוא גם כפלים כבארינגטון לגודל;  נאמר, ארבעים או חמישים מילין בהיקפו.  סוף סוף הם יוצאים מן הספינה בשלום, ובני החבורה, לפי הוראות אדונם ופטרונם, מיד מתחילים לבנות את עיר-הבירה שלהם.  הם מתקדמים הגונות בעשיית כתלים מגושי-מתכת, ורצפות לבּה שהאפר זרוע עליהן לחול.  על הגבעות, שהן הפחות-ערומות, הם רועים את בקרם, בעוד העזים, שהן הרפתקניות מטבען, מסיירות את מקומות-השממה שבפנים-היבשה למחיה צרה של ירק נישא.  בינתים מספקים שפע דגים ושבט צבים לא ידלול את שאר צרכי ההרפתקן.

 המהומות שהן מתלוות אל כל היוָשב מחוזות פרימיטיביים, במקרה דנן הוגברו על ידי האופי, הבלתי-הוגן על דרך מיוחדת, של כמה מן החלוצים.  הוד מלכותו לבסוף הוכרח להכריז חוק צבאי ובפועל יצא לציד אחר אחדים מנתיניו המתמרדים וירה בהם בעצם ידו;  הללו, מתוך כוונות מפוקפקות-המוסר, חנו חרש בפנים-האי, ומשם היו מתגנבים בלילה להסתובב יחפי-רגל בתחום קרקעות ארמון-הלבה.  אך יש להעיר, כי קודם לצעדים אלו של מידת הדין, נבחרו, מתוך שיקול דעתו, האנשים הנאמנים ביותר ומוּנוּ לחיל-רגל שומרי-ראש, שהם נתונים לפיקוחם של חיל-הפרשים שומרי-הראש, אלו הכלבים.  ואולם המצב הפוליטי שבזו האומה האומללה אפשר לשערה במקצת מן הנסיבה שכל אותם שלא היו משומרי-הראש היו בהחלט קושרים ובוגדים חורשי-רעה.  לימים, בוטל עונש-המות על פי הסכם כללי שאין מסיחים בו;  הטעם היה שחוּשב, בעוד זמן, אשר אילו היה דין-ספורטאים קפדני מונהג בין נתינים כאלה, כי אז, לאחר ימים לא-רבים, היה מלך נמרוד זה נשאר בציד אך מעט, או באפס ציד לחלוטין, ליריה.  החלק האנושי של משמר-הראש עכשיו פּוֹרד והועסק במלאכה – בעבודת אדמה ובגידול תפוחי-אדמה;  והצבא הסדיר עכשיו היה עשוּי גדוד-הכלבים בלבד.  הללו, כפי ששמעתי, היו מאד-מאד טורפנים באָפיים, אם כי על ידי אימוּן ביד חזקה נעשו צייתנים לבעליהם.  חמוּש עד שיניו היה יליד-התערובת מהלך עכשיו כמלך בגדוד, מוקף שוטריו הכלביים, אשר קריאות-ציד נוראות שלהם הועילו, לא פחות מפגיונות, לשכך את הסתערויות-המרידה.

ואולם ישוּבוֹ של האי, אשר נתמעט באופן מעציב על ידי ביצוע פסקי-דין, ואשר לא נתרבה באופן ממשי על ידי נשואין, התחיל ממלא את נפשו אי-בטחון עגמומי.  איך שהוא, יש להרבות את האוכלוסיה.  והנה, הואיל והיה קצת מים כאן, ומראה המקום ענוג, על כן, בתקופה זו, היה אי צ'ארלס מבוקר מפעם לפעם על ידי צדות-לויתן זרות.  על אלו היה הוד-מלכותו תמיד מטיל מסים בתורת דמי-נמל, ומתוך כך היה מוסיף על הכנסת המלוכה.  ואולם עכשיו חרש תחבולות נוספות.  בדרכי-נכלים היה מפעם לפעם משדל ספנים לעזוב את ספינותיהם ולהיכנס תחת כנפי דגלו.  כיון שנפקד מקומם היו הקברניטים מבקשים רשות ללכת ולחפש אחריהם.  על זאת היה הוד-מלכותו קודם מצפינם יפה-יפה, אחר היה מרשה החיפוש בלא היסוס.  כתוצאה מכך, לעולם לא היו העריקים נמצאים, והספינות היו מסתלקות בלעדיהם.

ככה, על ידי מדיניות דו-פיפיות של זה המושל-יחידי הערוּם, הוטל מום במספר של נתיני ארצות זרות, ומספר אנשיו הוא גדל במאד מאד.  אז פינק במיוחד את אלו הזרים בוגדי-במולדתם.  ואולם, אוי ואבוי לתחבולות, עמוקות-היסוד, של נסיכים מגביהי שאוף, ואוי ואבוי להבליוּת של הוד.  כשם שאנשי המשמר ילידי-הנכר של המדינה הרומאית – אשר לא בחכמה ניתנה להם דריסת-רגל בקהיליה, ולא בחכמה אוּמצו לילדי-שעשועים לקיסרים – לבסוף עלבו בכסא-המלכות והפכוהו, כן אלו אנשי-הים בני-בלי-חוק, ביחד עם שאר שומרי הראש וכל האוכלוסיה, פרצו במרד נורא והתגרו באדוניהם למלחמה.  הוא יצא נגדם בכל כלביו.  קם קרב-מות על גבי החוף.  הוא סער כדי שלוש שעות;  הכלבים נלחמו בגבורה שבהחלטה, ואנשי-הים לא איכפת להם כלום חוץ מנצחון.  שלושה אנשים ושלושה-עשר כלבים הונחו מתים על פני השדה, כמה משני הצדדים נפצעו, והמלך הוכרח לנוס עם מה שנותר מן הגדוד הכלבי שלו.  האויב רדף ורגם את הכלבים ואת אדוניהם עד ישימון-הפנים.  אז חדלו המנצחים מרדוף, שבו אל הכפר שעל החוף, שברו את גיגיות-היי"ש והכריזו על רפובליקה.  האנשים החללים נקברו מתוך כבוד-מלחמה, והכלבים המתים הושלכו באי-קלון לתוך הים.  לבסוף, אנוס על ידי לחץ-סבלו, ירד יליד-התערובת הבורח מגבעותיו, והציע לבוא במשא-ומתן על השלום.  אך המורדים מיאנו בשלום אלא על פי תנאי זה בלבד, שהוא יהיה מגורש ללא סייג.  לפיכך, הספינה הראשונה שהגיעה לשם אחרי הדברים האלה, נשאה את המלך-לשעבר אל פרו.

דברי-הימים של אי-צ'ארלס מספקים לידנו עוד דוגמה לקושי של ישוּב איים שוממים בחלוצים מחוסרי עקרונות.

ללא ספק, המושל-יחידי הגולה, שהעמיק הרהורים בכפר שבפרו, אשר נתן לו מקלט בטוח במשבתו, ארב לכל הבא מן האנקאנטאדאס לשמוע מפיו חדשות על כשלון הרפובליקה ועל הרהורי-תשובה, עקב זה, בלב המורדים, ועל היותו נקרא שנית למלכות.  ללא ספק דימה כי הרפובליקה אינה אלא נסיון עלוב אשר במהרה יתפוצץ.  אבל לא;  המורדים התאחדו עכשיו למין דמוקרטיה שהיתה לא יונית, לא רומית, לא אמריקאית.  אכן, לא היתה זו דמוקרטיה כלל אלא מהוּמוֹקרטיה מתמדת, שהתפּארה באפס-חוק ובאפס-דין.  מפני שניתנו פיתויים הגונים לפני עריקים, עצמוּ שורותיהם של האזרחים בתוספות נבלים מכל ספינה שנגעה בחופיהם.  אי-צ'ארלס הוכרז כבית-מבטחים למדוכאים של כל הציים.  כל מלח בורחן נתקבל בתשואות כקדוש למען החירות, ומיד סופח כאזרח קרוּע-בּלוּא של זו האומה האוניברסלית.  לשוא ניסוּ הקברניטים של אנשי-הים הנמלטים להשיגם בחזרה.  בני-ארצם החדשים מוכנים היו לתת כמה וכמה מעיניהם היפות לטובת אחיהם.  מעטים התותחים אשר בידיהם, אבל אין לזלזל באגרופיהם.  ובכן, לבסוף עלה ששום ספינה הלמודה בטיבה של אותה ארץ לא העיזה לגעת במקום, כל כמה שתהא זקוקה להשבת-נפש.  היא נעשתה חרם – אלסאציה שבַיָם – מסתור בל-יותקף לכל מיני נואשים, אשר בשם החירות עשו איש כישר בעיניו.  מספּריהם לעולם התנדנדו.  ספנים שערקו מספינות על יד איים אחרים – או שברחו בסירות אי-שהוא בים באותה סביבה – עשו דרכם אל אי-צ'ארלס כאל בית-מקלט בטוח שלהם;  בעוד שמספר מיושבי האי, ששבעו עד בלי הכיל בחיים שבאי, עברו את המים אל איים-שכנים, ושם הציגו עצמם לפני קברניטים זרים כאנשי-ים אשר נטרפה עליהם ספינתם, ולעתים קרובות הצליחו להיכנס בספינה המכוונת פניה אל החוף הספרדי;  ושיהיה ארנק-של-רחמים מקוּבץ בשבילם בעלותם ביבשה שם.

לילה חם אחד, בזמן ביקורי הראשון באותה קבוצה, היתה ספינתנו צפה בדממה העצלנית, והנה מישהו בבית-החרטום קורא:  "אוֹר, הוֹ!"  הבטנו וראינו לפיד בוער על איזו ארץ בלתי-בהירה שלא בקו ישר עם מהלכנו.

החובל השלישי שלנו לא הכיר היטב את חלק העולם הזה.  הוא ניגש אל הקברניט ושאל:  "אדוני, האם אצא בסירה?  ודאי אלו הם אנשים ניצולים מטריפת-ספינה".

הקברניט צחק ברוגז כמעט, וכהנידו אגרופו כלפי הלפיד, המריץ שבועה ואמר – "לא, לא, אנשי-בליעל יקרים, אין אתם מלהטטים אחת מסירותי על גבי החוף בלילה מבורך זה.  יפה אתם עושים, גנבים שכמותכם, – צדקה אתם עושים, שאתם תולים מאור שמה כמו על שרטון מסוכן.  אין זה משדל שום איש חכם שיתקרב ויראה מה יש, כי אם מצוה עליו לשוט בזהירות ולרחוק מן החוף כלומר, אי-צ'ארלס.  חזק ואמץ, מר חובל, והחזק את האור מאחוריך.

 

שׂרטוּט שמיני: איון נורפולק והאלמנה הצ'ולואית

הרחק צפונה-מזרחה מאי צ'ארלס, מבודד מן השאר, מונח אי-נורפולק;  וכל-כמה שיהא חסר משמעות לרוב נוסעים, לי, על ידי אהדה נפשית, אותו אי פנימי נעשה מקום קדוש ומקודש בעזים שבנסיונות אנוש.

היה זה ביקורי הראשון אצל האנקאנטאדאס.  יומים בוּלוּ על החוף בציד צבים.  לא היה זמן לצוד הרבה מהם;  על כן, באחר-צהרים שלישי פיתחנו מפרשינו.  אנחנו זה אך התחלנו מתקדמים, והעוגן העקור עודנו תלוי ומתנדנד באין רואים מתחת לגל, כהפנות הספינה הטובה את עקביה לעזוב את האי מאחוריה, והנה הספן אשר משך אותי על יד מרימת-השרשרת, עומד פתאום ומכוון את תשומת לבי אל משהו המתנועע על היבשה, לא על החוף, כי אם כל-שהוא אחורי זה, מתנוסס מאיזו רמה.

מתוך ראיית סופו של סיפור קטן זה, יסוּפּר כאן כיצד נהיה שעצם, אשר במידת-מה מפאת היותו כל כך קטן, נעלם מכל שאר האנשים שבספינה, בכל זאת תפס את עינו של אחי לדקר-היד.  יתר הצוות, אני עצמי בתוכם, רק עמדנו על הדקרים שלנו בהרמה, ואולם ידידי בעל-האזור, שהיה נלהב על דרך בלתי-מצויה מכל סיבוב של מרימת-השרשרת הכבדה, קפץ על גביה, כשהוא בכל עוזו ומאודו עושה דחיפה שרירית, מאונכת כלפי מטה, ועינו המורמת נטויה בהתפעמות עליזה כלפי החוף ההולך ומתרחק אט אט.  היותו נישא לרוּם מעל השאר הוא טעם שראה את העצם, אשר אילולא כן לא היה מתגלה;  וזו התרוממות העינים באה בגלל התרוממות רוחו, וזו, מצדה היא – כי האמת סופה להתגלות – ללגימה של פיסקו פּרוּביאני, מתנה בעד איזו טובת-חסד שעשה, נתונה לו בסתר בו בבוקר על ידי בן-משק חצי-כושי שלנו.  והנה, אל-נכון פיסקו גורם להרבה צרות בעולם;  ואולם בראותנו, במקרה דנן, שהוא היה אמצעי, ואם בלתי-ישיר, להצלת בן-אדם מגורל איום שבאיומים, האם אין אנו מחויבים להודות כי לפעמים פיסקו הוא עילה להרבה טובה?

בהציצי מעבר למים אל המקום אשר הוראָה באצבע, ראיתי משהו לבן, תלוי מסלע שביבשת פנימה, אולי חצי-מיל במרוחק מן הים.

"צפור היא, צפור לבנת-כנפים;  אולי – אַה, לא;  הרי היא – מטפחת!"

"כן, מטפחת!"  השיב חברי לעומתי, וכתתו קול יותר אדיר, הודיע הדבר לקברניט.

עכשיו מהרה – כהוצאתו וכיוונו של תותח גדול – נתחברה המשקפת הארוכה של תא-הקברניט דרך חבלי התורן האחורי מן הבמה הגבוהה של עלית-הירכתים;  ומיד נראתה ברור על סלע שבפנים-האי – דמות אדם, מנפנפת אלינו במרץ מה שנדמה כמטפחת.

הקברניט שלנו היה אדם פזיז-מעשה וטוב-לב.  הוא השמיט המשקפת מידו, רץ קדימה בחשק, וציוה לחזור ולהוריד את העוגן;  שידים תעמודנה לשירות סירה, ושהסירה תוּרד ותסע. 

מקץ חצי-שעה שבה הסירה המהירה.  היא יצאה בשש נפשות, ושבה בשבע – השביעית היתה אשה.

אין זו קשיחות-לב אמנותית, אלא הלואי ויכולתי לצייר בקרטוֹנים;  כי זו האשה היתה מחזה נוגע עד הלב;  וקרטוֹנים, שהם מתוים קוים ארוכים, עגומים, היו מיטיבים מאין כמותם לתאר את דמות-האבל של האלמנה הצ'וֹלוֹאית, עטוּית הצבעונין.

סיפורה המוזר סופּר עד מהרה, ואם כי ניתן בלשונה הזרה שלה – היה מובן מיד, כי הקברניט שלנו מעשׂיית מסחר על חוף צ'ילי במשך זמן ארוך, היה למוּד יפה בספרדית.  היתה זו בת-צ'וֹלוֹ, אשה ילידת-תערובת, אינדיאנית למחצה, מפייטה שבפרו;  לפני שלוש שנים עשתה דרכה על פני הים, עם בעלה הצעיר פליפּ, איש בן דם קאסטילי טהור, שזה אך נשא אותה, ואחיה היחיד, האינדיאני, טרוֹכיל;  הם נסעו בלויתנית ספרדית, שמפקדה היה אדם עליז;  וזו האניה, שהיא מכוונת פניה אל מקומות-צילוב מעבר לאיי הכשפים, הציעה שהיא תעבור בקרבתם של אלו.  משימת החבורה הקטנה הזאת היתה להשיג שמן-צבים, נוזל אשר, מפאת רוב טהרו ועדינותו, גדול היְקר הניתן לו בכל מקום שהוא נודע;  הוא היטב נודע במלוא כל החלק הזה של חוף האוקינוס השקט.  בתיבת-מלבושים, מכשירים, כלי בישול, מגנון גלמי בשביל להפריש את השמן, גיגיות ביסקויטים אחדות, ועוד דברים, שלא להוציא שני כלבי-שעשועים, חיה שחיבה יתירה נודעת לה מן הצ'וֹלוֹאים, הונחתו הוּנילה ובני-לויתה במבטחים במקומם הנבחר;  הצרפתי, לפי החוזה שנעשה קודם ההפלגה, קיבל על עצמו לקחת אותם משם אחרי סיור של ארבעה חדשים בימי-המערב;  ופרק-זמן זה נדמה בעיני שלושת ההרפתקנים מספיק לצרכיהם.

על החוף הגלמוד של האי שילמו לו במטבעות-כסף בשביל נסיעתם משם ובחזרה, כי הזר מיאֵן לשאת אותם אלא על מנת כן בלבד;  אם כי הואיל לנקוט בכל הצעדים המבטיחים את מילוי הבטחתו.  פליפּ השתדל השתדלות מאומצת שידָחה זה התשלום עד זמן שיבת הספינה.  אך לשוא.  אף על פי כן, דימו כי יש להם, על דרך אחרת, ערובה גדושה לנאמנותו של הצרפתי.  סוּדר שהוצאות הנסיעה הביתה תשולמנה לא במטבעות-כסף כי אם בצבים;  מאה צבים, לכודים ומוכנים ליד הקברניט בשובו.  את הללו אמרו הצ'וֹלוֹאים להשיג לאחר שתיעשה מלאכתם הם, לקראת זמן-שובו המשוער של הצרפתי;  וללא ספק כבר הרגישו, מתוך ראיית-הנולד, כי באלו מאת הצבים – שעכשיו הם רועים אי-שהוא בפנים-האי – יש להם מאה בני-ערובה.  די:  האניה הפליגה לה;  שלושת הצופים שביבשה ענו לתרועת הצוות המזמר;  וטרם אתא ערב היתה הספינה הצרפתית מפליגה והולכת בימים רחוקים, מפרשיה – שלושה קוים דקים שבדקים אשר עד-מהרה נמחו מעיניה של הונילה.

הזר הבטיח הבטחה עליזה, והעגין אותה בשבועות;  ואולם שבועות ועגנים כאחד עלולים להסחב;  שום דבר אינו מתמיד בקיומו על הארץ קלת-הדעת חוץ מהבטחות-שמחה שלא קוּימו.  רוחות-תהפוכות מתוך שמים מזדעזעים, או רגשות-תהפוכות בתוך לבו ההפכפך, או טריפת-ספינה ומות פתאומי בגלים גלמודים;  תהיה מה שתהיה הסיבה, הזר העליז לא נראה שוב לעולם.

אף על פי כן, כל-כמה שתקשה השוֹאה העתידה להם, רחשי-רעה ביחס אליה בטרם-זמן אף פעם לא הטרידו את מוחם העסוק של הצ'ולואים, שהיו כולם שקודים כעת על הענין רב-העמל שהביאם הנה.  אכן, בגזירת-חתף, הבאה כגנב בלילה, בטרם עבור שבעה שבועות, סוּלקו שנים מן החבורה הקטנה מכל דאגות שביבשה או שבים.  לא עוד התאמצו להשקיף בפחד קודח, או בתקוה יותר קודחת, מעבר לקוי-האופק של ההוֹוה;  אל העתיד הרחוק-שברחוקים הפליגו רוחותיהם הנאלמות שלהם.  על ידי עמל חרוץ מתחת לאותה חמה בוערת, הורידו פליפּ וטרוכיל אל בקתתם צבים לעשרות-עשרותיהם, והם הפרישו את השמן, ואז, כשדעתם זחוחה עליה בהצלחתם היפה, ולמען גמוֹל לעצמם טובה על עבודת-פרך שלהם, הם, בחפזה רב-מדי נמהרת, עשו להם קאטאמאראן, היא רפסודה אינדיאנית, שמשתמשים בה הרבה בים הספרדי, והם בעליצות יצאו אל מסע דיג מחוץ לשורה ארוכה של סלעי-ים ובסמיכות להם, ושורת-הסלעים מקבילה לאורך החוף כמרחק חצי מיל ממנו והלאה.  ואולם איזה זרם-ים רע או מקרה רע – או ההזנחה הטבעית של חדוה (כי, הגם שלא נשמעו קולותיהם העידו עליהם תנועותיהם כי הם היו מזמרים באותה שעה) כשנדחקו במים עמוקים אל אותה גדר-ברזל – נהפך הקאטאמאראן, שלא היה עשוי כהוגן, ונשתבר לרסיסים;  ושני ההרפתקנים, כשהם מטלטלים על ידי מתפחי-ים רחבי-חזה בין קורות שבורות שלהם ובין השינים החדות של שורת-הסלעים, מתו לעיני הוּנילה.

לעיני הונילה שקעוּ.  ההוֹוָה האמיתית של מאורע זה עברה לפני ראייתה כאיזו טרגדיה מעושה על גבי הבמה.  היא היתה ישובה באפריון גלמי בין הסבכים הכמושים, שהוא מכתיר כף גבוה, מעט במרוחק מן החוף;  הסבכים היו ערוכים ככה, אשר בהביטה אל רוחב הים, היתה מציצה מבין הענפים כמו מבין הלזבזים של יציע רם.  ואולם, ביום שבוֹ מדוּבּר פה, בשביל להיטיב ראות את ההרפתקה של אלו שני הלבבות האהובים עליה, דחפה הונילה את הענפים הצדה, וכן החזיקה בהם, הם היוו מסגרת סגלגלת אשר בעדה התגלגל הים הכחלחל, שלוּל-הקץ, כמו ים מצובע, ושם צייר לעיניה הצייר הבלתי-נראה את הרפסודה הדופת-הגלים והמשוברת, והקורות שלה אשר קודם היו מונחות במישור, הנה הן שלוחות כלפי מעלה באלכסון, כתרנים שוטים, וביניהן ארבע זרועות נאבקות שאין להבחין בינן לבין הקורות.  ואז שכך הכל למו מים שמנתיים, זורמים חלקות, אט נושאים לתומם את ההרוסה המפוצצת לקיסמים;  ומראשית ועד סוף לא נשמע שום קול או רעש.  המות הוא תמונה אילמת;  חלום של עין;  דמויות חומקות והולכות כאותן שחזון-תעתועים יַרְאֵן.

כה פתע היה המחזה, כה כדומה לחלום-קסמים בהפעלה ציורית רכה שלו, כה רחוק ממגדלה מוּכּה-השרב ומחוּש-מציאות פשוט שלה, עד שהביטה הונילה והביטה, ולא נשאה אצבע ולא הרימה קול-צעקה.   אבל טוב לה לשבת ככה באֵלם, הבט מתוך תדהמה אל אותו מחזה אילם, כי עד-מה לא היה מה לעשות אחרת.  כשחצי מיל של מים מפריד ביניהם, האם יכלו שתי זרועותיה המוקסמות לעזור לאותן הארבע, תפוסות הגזירה?  המרחק – רב, הזמן – גרגר-חול אחד.  לאחר שנראָה הברק, מי פתי ויעצור בעד מהלום-הרעם?  גופו של פליפּ הוּצף אל החוף, ואולם זה של טרוכיל לא בא עד עולם;  רק כובעו הנעלס, השזור, העשוי קש-זהב – אותו דבר כדומה לחמנית שהוא ניפנפו לעומתה, אגב ההידחפות מן החוף – ועתה, אבירי עד הסוף, עדיין הידר אותה.  ואולם גופו של פליפּ צף אל שפת-החול, כשזרוע אחת שלו שלוחה להקיף.  קפוא-פנים בתוך מיתה אכזרית עוד חיבק האוהב-הבעל את כלתו ברוך – נאמן לה אפילו בחלום-מותו.

אי, שמים!  כשהאדם כה שומר אמונים, האם תהיה אתה, הבורא הנאמן, בלתי-נאמן?  אך אין שייך לומר "מפר אמונים" על מי שמעולם לא נשבע על כך.

אין לספר מה צער אין-שם עטף כעת את האלמנה הגלמודה.  בספרה את סיפורה היא, פסחה לגמרי על צד זה שבדבר, ורק מסרה את המאורע בפשטות.  בחן את רשמי פניה כל כמה שתרצה, ממלותיה בלבד לא היית עומד על כך, שהוּנילה עצמה היא גיבורת-הגדתה.  ואולם לא בשל כך שללה מאתנו דמעות.  כל הלבבות נזלו דם, על כי יגון יכול להיות כה אמיץ.

היא לא הראתה לנו אלא את מכסה-נשמתה, ואת האותיות הזרות החקוקות בו;  כל אשר בפנים, מתוך ענותנות שבגיאות, נכלא.  אך היה יוצא-מן-הכלל אחד.  בהושיטה את ידה הקטנה, עינה כעין הזית, לפני הקברניט שלנו, אמרה בספרדית רכה ואטית-שבאטית:  "סיניור, אני קברתי אות";  אז פסקה מדבּר, נאבקה כמי שנאבק נגד התעגלויות נפתלות אשר לנחש, ובהתכווצה פתאום, קפצה ממקומה, וחזרה במכאוב סוער:  "אני קברתי אותו, את חיי, את נפשי!"

לאין ספק היה זה על ידי תנועות-ידים אוטומטיות, מוּדעות אך למחצה, שזו עמוסת-הלב עשתה את הכבוד האחרון לפליפּ ונטעה צלב גלמי של מקלות כמושים – רעננים בּל ימָצאו שם – למראשותי אותו קבר בודד, שם נח, באפס-התאוננות נצחית ובנמל שקט, האיש, הפילוהו ימים בלתי-שקטים.  ואולם איזה חוש כהה על עוד גוף הטעון קבורה, על עוד צלב שהוא צריך לקדש עוד קבר, והוא עדיין בלתי-עשוי;  איזו דאגה ומכאוב בלתי-ברורים בדבר אחיה שלא נתגלה, רידף עכשיו את הוּנילה המדוכאה.  בעוד ידיה רעננות מעפר-הקבורה, אט-אט שבה אל רצועת-החוף, ונדדה שם מתוך מטרות שאין להן דמות, עיניה המוקסמות נטויות אל הגלים הבלתי-פוסקים, ואולם הן לא נשאו אליה מאומה זולתי קינה, אשר הרגיזה אותה עד שגעון, בשימה אל לב כי מרצחים הם המקוננים.  עם חלוף הזמן, ואלו הדברים באו אל נפשה בפחות חלוֹמיוּת, עודדוה ההוכחות האיתנות של כנסיתה הרומאית, שהיא מיחסת ערך גדול לכדי-אפר מקודשים, לבקש מחדש בהקיץ וברצינות את אשר התחילה מבקשת בסהרוריות.  יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, דרכה ברצועת-הים הרמצית, עד שלבסוף חידד מניע כפול כל מבט-חשק שלה.  בגעגועים שוים חיפשה עכשיו את המתים ואת החיים;  את האח ואת הקברניט;  אשר שניהם כאחד נעלמו ללא שוב עולמית.  אך מעט דייקה הונילה בחשבון הזמן בהיותה נתונה לרגשות כגון אותם שנפלו בחלקה, ואך בקושי היה מחוץ לה דבר שישמש כלוח או מורה-שעות.  כמו לקרוּזוֹ המסכן בזה הים גופו, לא היה פעמון של קדוש אשר יצלצל להשמיע את חלוף השבוע או החודש;  כל יום עבר ללא התגרות לעומתו;  שום שכוי לא הכריז את אלו הזריחות היוקדות, שום עדרי בקר גועים לא הודיעו על אלו הלילות הארסיים.  מכל הקולות המצויים, החוזרים בהתמד, אם אנושיים ואם מאונשים על ידי התחברות-נועם עם האדם, רק אחד זיעזע את חלום-הקסם הלוהט ההוא, – צוחת כלבים;  חוץ מזה, פּלשהוּ רק הים המתגלגל, מונוטון כל-עוטף;  ולאלמנה היה זה הפחות-חביב בקולות שהיתה יכולה לשמוע.

אין תימה אשר, בתוּר מחשבותיה אחר הספינה שאינה חוזרת ובהיותן מוּכּוֹת אחור, כה התרוצצה זו התקוה-באין-תקוה בנפשה, עד שלבסוף אמרה מתוך מרץ-נואשים:  "עדיין לא, עדיין לא;  לבי הפותה רב-מדי הוא ממהר לרוץ."  על כן הכריחה עצמה לאזור סבלנות לשבועות נוספים;  ואולם לאותם שסחיבת הארץ הבטוחה מושכתם, אורך-רוח וקוצר-יד – היינו הך.

ועתה ביקשה הונילה לקבוע בדעתה בדיוק – עד לשעה – כמה זמן עבר מאז נסעה הספינה;  אחר, מתוך אותה דייקנות, מה פרק-זמן נותר לנקיפה.  אבל זה היה בלתי-אפשרי.  לא ידעה להגיד מה יום או חודש הוא בהווה.  הזמן היה המבוך שלה – בו תעתה הונילה ואבדה.

ואחר הדברים האלה –

כאן, נגד כוונותי, יורדת עלי שתיקה.  אין אדם יודע אם, מי שנתגלו לפניו אי אלו דברים, אין הטבע מחייבהו לשמירת-סוד.  לפחות, יש להטיל ספק בכך אם טוב לפרסם כגון דא.  ישנם ספרים שהם נחשבים ספוגי-מאֵרה בתכלית והם אסורים במכירה.  מה בדבר עובדות יותר ממיתות, והן לא חלומות של בעלי-מחשבות?  יש לאסור מאורעות ולא ספרים.  ואולם בכל האדם זורע לרוח;  ובאשר תהיה שם הרוח ללכת, תלך;  ואין האדם יודע אם לטובה ואם לרעה.  כי יש והרעה צומחת מן הטובה כשם שהטובה צומחת מן הרעה.

והוּנילה –

מחזה מעציב הוא לראות איזו חית-משי משתעשעת שעה ארוכה בלטאת-זהב עד שהיא מעלעת אותה.  יותר נורא לראות כיצד הגורל החתולי יש וישתעשע בנשמת-אדם, ומתוך קסם איו-שם יאַלץ אותה לדחות יאוש פיכח אחד מפני יאוש אחר שאינו אלא מטורף.

בלא יודעים אני מחקה את זה הדבר הדומה לחתול, ועושה משחק בלב הקורא;  כי הלז, אם אינו מרגיש, הרי לשוא הוא קורא.

– "הספינה מפליגה היום, בעצם היום הזה", אמרה הונילה אל נפשה לבסוף;  "זה מניח לי איזה יסוד-זמן שאוכל להציב עליו רגלי;  באין ודאות, אשתגע.  בבערות רפויה קיויתי וקיויתי;  עכשיו בידיעה איתנה, רק אחכה.  בתולה קדושה, עזריני!  את תרחיפי את הספינה בחזרה.  הוי, השבועות היגעים של אורך-העבר אשר עברוני בזחילה בשביל שאקנה את הודאות של הים, הריני מותרת עליכם, אם כי אני קורעת אתכם מלבי!"

כאנשי-ים שהסוּפה טילטלתם אל איזו אצטבת-יבשה, והם מטליאים להם סירה מן השיורים של חורבת-אניתם, והם משלחים אותה באותם הגלים – ראו-נא את הוּנילה, זו הנשמה, הרוסת-הסופה כספינה, כיצד מעצם-הבגידה היא משׁביעה נאמנות שתעלה לפניה.  אנוֹשוּת, את הדבר החזק!  אני מעריצך, לא כשאת מגולמת במנצח עטור-הדפנה, כי אם בזו המנוצחת.

אכן, הונילה נשענה על קנה, קנה ממשי;  לא משל;  קנה מזרחי ממשי.  חלק ממקל-במבוק חלול שנכנס בציפה מקרית מאיים בלתי ידועים ונמצא על רצועת-החוף;  קצותיו, שמתחילה היו רכסיים, עכשיו שוּפשפוּ למו חלקוּת כמוֹ על ידי נייר-זכוכית;  זגג-זהב שלו פג.  מפני שהיה מיטחן עת רבה בין הים ובין היבשה, אלו רֶכב ושֶכב, היה העצם הבלתי-מלוכּה נשוֹף עד לעריה, ועכשיו לבש צחצוח אחר, הצחצוח של יסוריו.  קוים עיגוליים מפרק לפרק גילפו את שטחו סביב, חילקוהו לששה מילויים בלתי-שוים לאורך.  בראשון נרשמו הימים, כל יום עשירי – בחתך יותר ארוך ויותר עמוק;  השני היה רשום למספר ביצי עופות-הים למאכל, שלוּקחוּ מן הקנים הסלעיים;  השלישי – כמה דגים נדוגו מעל החוף;  הרביעי – כמה צבים קטנים נמצאו בפנים-היבשת:  החמישי – כמה ימי שמש;  הששי – ימי-ענן;  ומשני האחרונים, עלה זה על קודמו.  לילות ארוכים של ספירה שקדנית, המתימטיקה של מצוקה, ליגע את נשמתה, שהיא רב-מדי ערה, עד לידי שינה;  אף על פי כן, לא באה שינה.

מילוי-הימים בוּלה קשות, חתכי-העשרה הארוכים נמחקו למחצה, כמו אלפאביתאות של עיורים.  עשרת אלפי פעמים העבירה האלמנה העורגת את אצבעה על פני הבמבוק – חליל טיפש, אשר בנגן בו מנגניו לא נתן קול.  מפקד צפרים העוברות ביעף באויר – כלום יש בו כדי להאיץ בצבים הזוחלים דרך היער?

לאחר יום המאה ושמונים לא נראה עוד שום סימון.  האחרון היה הכהה שבהם, כמו שהראשון היה היותר עמוק.

"היו עוד ימים", אמר הקברניט שלנו;  "עוד הרבה, הרבה מהם, על שום מה לא גילפת גם את אלו, הונילה?"

"סניור, אל תשאלני".

"ובינתים, האם לא עברה שום אניה אחרת על פני האי?"

"אכן, סיניור; – אלא –"

"אין את מדברת;  אלא מה, הונילה?"

"אל תשאלני, סיניור".

"את ראית ספינות בעברן, הרחק;  נפנפת להן;  הן עברו והלכו להן;  – כך היה המעשה, הונילה?"

"סיניור, יהי כדברך".

מחוזקת כנגד צערה, לא רצתה הונילה – לא העיזה – לבטוח בחולשת לשונה.  אז בשאול הקברניט שלנו אם עבוֹר עברו לויתניות –

אבל לא, לא אקבע הדבר הזה בכתב על מנת שתהיינה נפשות מנאצות מצטטות אותו, וקוראות אותו ראיה איתנה לצד שלהם.  מחצה ישאר כאן בלתי-מסופר.  שני המאורעות, בלתי מכוּנים בשם, שבאו על הונילה באי הזה, ישארו בינה ובין אלוהיה.  על פי הטבע, כמו על פי החוק, ישנם דברי-אמת שהמגיד אותם מתחייב בהוצאת דיבה.

אף על פי כן, איך קרה הדבר, שהגם שאניתנו רבצה שלושה ימים מועגנת בקרבת האי, לא היתה הנפש האנושית היחידה השוכנת בזה מגלה אותה אלא ממש ברגע שהיא עומדת להפליג, מבלי כוונה לשוב ולבקר אי-פעם מקום כה בודד ורחוק.  זה טעון ביאור, עד שלא יבוא סוף-המעשה.

המקום שבו העמיד הקברניט הצרפתי את החבורה הקטנה על היבשה, היה בקצה השני, הרחוק, של האי.  שם גם בנו אחרי כן את הבקתה האהובה שלהם.  והאלמנה בבדידותה אף היא לא עזבה את המקום, שם דרו אתה הנפשות האהובות עליה, ושם ישן היקר שבשנים את שנתו האחרונה, וכל קינותיה לא עוררוהו.  והוא מבעלים נאמן בחייו.

והנה אדמה גבוהה, רכסית, עולה בין שתי הקצוות המנוגדות של האי.  ספינה שהיא מועגנת בצד אחד, אינה נראית מן הצד השני.  ואין האי כל-כך קטן;  אלא אפשר לחבורה לא-מעטה לנדוד כמה ימים דרך הישימון מצד האחד ושלא ירָאו אנשיה ולא ישָמעו קריאות-הדהוּד שלהם, על ידי זר העומד בריחוקו של האי, בצד השני.  לכן, הונילה אשר, כמובן, קשרה את סיכויי הגעת הספינה בחלק-האי שלה, אפשר היה לה להישאר נבערת לגמרי מנוכחות אניתנו, אילולא רחש מסתורי, אשר נישא אליה, כן הצהירו אנשי-הים שלנו, בידי האויר המכושף של האי הזה.  אף לא סתר מענה האלמנה את המחשבה הזאת.

"איך זה הגעת, איפוא, לידי הליכה מעבר לאי בבוקר זה, הונילה?"  אמר הקברניט שלנו.

"סיניור, משהו רחף ועבר על פני, נגע בלחיי, בלבי..."

"מה את סחה, הונילה?"

"הלא אמרתי, סיניור, משהו בא דרך האויר".

האפשרות היתה רופפת מאד.  כי הונילה, בעברה את האי ובהשיגה את הרמה שבתוֶך, רק אז ראתה לראשונה את תרנינו, והיא השגיחה גם כן שהמפרשים הולכים וּמוּתרים, אפשר שמעה אפילו את הנעימה המהדהדת של שירת מרימת-השרשרת.  הספינה הזרה היתה עומדת לנסוע, והיא תישאר.  ועתה, בתכלית-חפזה היא יורדת מן הרמה בצד השני, אבל עד-מהרה הספינה מתעלמת ממנה בהימצאה בין החורשות העבותות המשוקעות לרגלי ההר.  היא חותרת הלאה דרך הענפים הכמושים, האומרים לעצרה בדרך על כל צעד, עד שהיא באה אל הסלע הבודד, עדיין במרחק הגון מן המים.  על סלע זה היא עולה לדעת דבר נכון.  הספינה עודנה ברורה לעין.  ואולם עכשיו הונילה, כולה יגעה מן המתיחות, מחשבת להתעלף;  היא מפחדת לרדת ממצב-צפרים שלה;  נאלצת היא לעמוד במקום שהיא שם, ובתורת עצה אחרונה היא חוטפת ומסירה את כיפת-המטפחת מעל לראשה, פותחת וגוללת אותה ומנפנפת בה מעבר לחורשות כלפינו.

בשעת ספרה סיפורה היוו אנשי-הים עיגול אין-קול מסביב להונילה והקברניט;  ולבסוף, כשניתן הצו להושיב אנשים בסירה היותר מהירה ולהשיטה מסביב לאי, אל צדו הרחוק, בשביל להוביל ולהביא משם את תיבתה של הונילה ואת שמן-הצבים – לא ראתה עין ציות שבזריזות כזה, הן עַלֵץ והן עצוב.  לא נעשו שהיות.  מיד הושב והושלך העוגן כלפי קרקעית הים, והספינה התנדנדה בשקט אל מקומה.

אך הונילה התעקשה ללוות את הסירה בתורת מורת-דרך, שאי אפשר בלעדיה, אל בקתתה הנסתרת.  ובכן אחרי שובבה נפשה במיטב-הטוב שביד בן-המשק לתתו, יצאה אתנו.  ולא היתה אשה של המפורסם באדמיראלים באנית-בעלה, שקיבלה יותר יראת-כבוד שבשתיקה, מזו הונילה המסכנה מצַוְתה של הסירה הזאת.

בעקפנו כמה כפים וזיזים זגוגוניים, נכנסנו קושטים בתוך משקע הסלעים הממית, שׂירכנו דרכנו לתוך נקיק נסתר, השקפנו כלפי מעלה על פני חומת-לבה ירוקה, רבת בליטות, וראינו את הדירה היחידה שבאי.

היא היתה נשענת מעל כף תלוי, חורשות-סבכים לה למחסה מזה ומזה, ותרוסה-למחצה מן העין בצד-פנים שלה, על ידי שנוניות היוצאות מסדר-המדרגות הגלמי המטפס ועולה בצלע-הרמה מן הים.  בנוּית-קנים, היתה סכוכה בעשב ארוך מרקיב.  דומה היתה לערימת-שחת מוזנחת, אשר עושי-השחת הלכו ואינם עוד.  הגג נשתפע רק לצד אחד וקצות-הגג מגיעות עד לשתי רגל מן האדמה.  וכאן היה מגנוֹן פשוט לאסוף את הטללים, או, מן הנכון לומר, את הגשמים המזוקקים כפלים והמסוננים לדקוּת שבדקוּת, אשר, מתוך רחמים או לעג, עתים שמי-הלילה מורידים אותם על אלו האנקאנטאדאס מוכי-השרב.  למטה מקצות הגג היה פרוש סדין מוכתם, כולו מצובע משינויי-וסת, מסומר אל יתדות קצרות, זקופות, שהן תקועות בחול הבלתי-עמוק.  אבן-רמץ קנה, זרוקה לתוך האריג, הכבידה על אמצעיתו והשקיעה אותו כלפי מטה, ועל ידי כך נסתנן כל הרוטב לתוך ירבּוּז המועמד למעלה.  כלי זה סיפק כל טיפת-מים, שתוּה הצ'וֹלוֹאים בכל ימי שהותם על האי הזה.  הונילה סיפרה לנו כי הירבוז לפעמים, אך לא תמיד, היה מתמלא מים עד חציו במשך לילה אחד.  אפשר החזיק שש רביעיות.  "אבל", אמרה, "אנחנו רגילים היינו לצמא.  בסאנדי פייטה, מקום שאני דרה, מעולם לא ירדו רביבים משמים;  כל המים אשר שם מובאים על פרדות מן העמקים שבפנים היבשת".

קשורים בין השיחים העבותים היו כעשרים צבים נאנחים, מספקי המזנון הבודד של הונילה;  וזרועים מסביב היו מאות מגינים שחורים עצומים, מחולקי לטבלאות, כאבני-מצבה הרוסות, עשויות צפחה קודרת, שהוסעו ממקומן;  אלו היו גבות-השלדים של אותם הצבים הענקיים אשר מהם עשו פליפּ וטרוכיל את שמנם היקר.  ירבּוּזים גדולים אחדים ושתי גיגיות הגונות היו מלאות ממנו.  בסיר שעמד מקרוב נמצאו הגלדים הקרושים של כמות אשר הניחו לה להתאדוֹת.  "הם נתכוונו לסנן ולקלוט אותו ביום-המחרת", אמרה הונילה כפנותה הצדה.

שכחתי להזכיר את המראה המתיחד ביותר;  אם כי הוא היה הראשון שקידם את פנינו אחרי צעדנו על היבשה.  הזכרון לא בכל הוא שומר את סדר ההתארעות.

כעשרה כלבים קטנים, רכי-שער ומתולתלים, מגזע יפה שהוא מיוחד לפּרו, פצחו בקונצרט של קבלות-פנים שמחות כשנכנסנו לחוף, והונילה נענתה לכך.  אחדים מן הכלבים, מאז התאלמנה, נולדו על האי, צאצאיהם של אותם השנים שהובאו מפּייטה.  על שום תלוליות שנונות ופחתים, שיחים עבותים המתפתלים, נקיקים משוקעים, ושאר תסבכות מסוכנות שבפנים-האי, הונילה, מוזהרת על ידי אבדן אחד בן-שעשועים מביניהם, לעולם לא הרשתה ליצורים העדינים האלה לצאת בעקבותיה בטפסה מפעם לפעם אחר קני-צפרים וביתר נדודיה;  לפיכך, מתוך התרגלות ארוכת-זמן, לא ביקשו ללכת אחריה בבוקר ההוא בעברה את כל אדמת-האי; ואף היא נפשה רב-מדי היתה מלאה ענינים אחרים שתתן דעתה על הישארם מאחוריה.  ובכל זאת, כל אותם הימים היתה כה דבקה בהם עד אשר, מלבד הטחב המעט שהיו מלקקים בראשית פרוץ השחר מחורי-ערוצים קטנים בין הסלעים הסמוכים, היתה משתפת אותם בטל הירבוז שלה ומחלקת אותו ביניהם;  מעולם לא חסכה מלאי הגון כנגד השרבים הארוכים והמוחלטים, אשר בעונות-שואה הם מרערעים את האי הזה.

כיון שהורתה לנו, כפי בקשתנו, מה דברים מעטים היתה רוצה להעביר אל הספינה – ארגזה, השמן, שלא לחסר את הצבים החיים שבכוונתה לתתם מנחת-תודה לקברניט שלנו, – מיד ניגשנו לעבודה, ונשאנו את הדברים במורד סדר-המדרגות הארוך, המשופע, כולו סלע עמוק-צללים.  בשעה שחברי היו עסוקים על דרך זו, הבטתי והנה נעלמה הונילה.

לא סקרנות בלבד היתה זו, אלא, דומני, משהו שונה המעורב בה, שדחפני להניח את הצבים שלי ולהתבונן אַט סביב.  זכרתי את הבעל שנקבר בידי הונילה.  מסילה צרה הוליכה אל מקום עבוֹת בין השיחים.  בלכתי בה דרך כמה סיבוכים יצאתי אל רוחה קטנה ועגולה, חדר פנימי שבפנימי.

הגבשושית עלתה באמצע;  גל עֵרום של חול דק מן הדק, כאותו גל-חול הנמצא בתחתית צמצנת-שעות שגרגריה כולם צנחו מטה.  בראשה עמד הצלב של מקלות שדופים, והקלפה היבשה, המפוצלת, עודנה משתחקת מעליו;  זרועו האפקית המקושרת בחבל גלמודה היתה ותלויה ברפיון באויר הדומם.

הונילה היתה שטוחה למחצה על גבי הקבר;  ראשה האפל כפוף וחבוי בתוך שערותיה האינדיאניות הארוכות, המשולחות לחפשי;  ידיה פרושות אל רגל הצלב, ובינותן חבוק צלבון קטן של ארד, צלבון אשר נמחק עד כדי טשטוש-פנים, כמקוש-דלת מעשה-פיתוחים אשר זמן רב היה מופעל לשוא.  היא לא ראתה אותי, ולא עשיתי רעש כי אם חמקתי הצדה ועזבתי את המקום.

לאחר רגעים מועטים, עד שלא היה הכל מוכן ללכתנו, חזרה והופיעה בינינו.  הבטתי לתוך עיניה, אך לא ראיתי דמעה.  במראה שלה היה משהו כולו יהירות, אף על פי כן מראה-תוגה היה זה – יגון ספרדי ואינדיאני, שאינו יכול לקונן בפני רואים.  פסגת-גאוה, לשוא שִפְלה עד השתטחות אין-אונים על הסלע;  הרי זו גאות הטבע הכובשת את העינויים אשר מיד הטבע.

כמו נערי חצר-מלך הקיפוה כלבי-המשי הקטנים, כרדתה אט-אט כלפי רצועת-החוף.  היא חטפה שנים מן היצורים מאותם שדבקו בה בחשק עודף על של-השאר, בזרועותיה:  – "מיאַ טיטה! מיאַ טוֹמוֹטיטה!"  וכלטפה אותם, שאלה כמה אפשר לנו לקחת בספינה.

החובל היה המפקד לצוות הסירה;  לא אדם קשה-לב היה, אך דרך חייו היתה שכזו שברוב הענינים, אפילו בזעירים מן הזעירים שבהם, היתה תועלתיות פשוטה המניע העיקרי שלו.

"אי אפשר לנו לקחת את כולם, הונילה;  ציודינו קצוצים;  הרוחות אין לסמוך עליהם;  אפשר נהיה בדרך כמה וכמה ימים עד בואנו אל טומבז.  אם כן, קחי אותם שישנם בידך, הונילה;  אך לא יותר".

היא היתה בסירה;  גם אנשי-המשוטים היו ישובים;  כולם, חוץ מאחד, שהיה מוכן לדחוף את הסירה הלאה ובעצמו לקפוץ אל תוכה.  דומה שהכלבים, בחכמת בני-מינם, עכשיו הרגישו שהם עומדים בעצם זניחתם על רצועת-חוף שוממה.  הלזבזות של הסירה היו גבוהות;  חטמה – מופנה כלפי היבשה – היה מוּרם;  ובכן, מחמת המים, שהכלבים נראו כמונעים עצמם מהם על פי חוש, לא יכלו לקפוץ לתוך כלי-הנסיעה הקטן.  ואולם כפותיהם השקדניות גירדו את חוטם-הסירה, כאילו היה זה איזו דלת-איכרים שהיא סגורה עליהם כשהם בחוץ ושוללת מהם מחסה מסופת-חורף.  בהלת-וי קולנית.  הם לא יללו אף לא התיפחו;  כמעט, כמעט דיברו.

"דחפו, התירו!"  קרא החובל.  הסירה בסחיבה כבדה אחת ובקפיצה, ובן-רגע, נורתה מהרה הלאה מרצועת החוף, הפכה עקבותיה, ונחפזה לה.  הכלבים רצו בילל לאורך שולי החוף;  הנה עמדו להביט אל הסירה המעופפת;  אז עשו תנועה כאילו היה ברצונם לקפוץ ולדלוק אחריה, אך באורח-רז עצרו עצמם מכך;  ושוב רצו בילל לאורך רצועת-החוף.  אילו היו הללו בני-אדם, כי אז לא יכלו ביתר הבלטה להשרות רוח יתוֹם.  המשוטים הופעלו כנוצות מותאמות של שתי כנפים.  איש לא דיבר.  אני הבטתי אחורנית על רצועת-החוף, ואחר על הונילה, אך פניה היו קבועים בשלוה קפדנית, קודרת.  הכלבים הרובצים בחיקה לשוא ליקקו את ידיה הנוקשות.  היא אף פעם לא הביטה אחוריה;  כי אם ישבה בלי-נוע, עד שהקפנו כף שבחוף ואיבדנו כל המראות וכל הקולות שמאחורינו.  דמה דמתה לאחת אשר, מכיון שנתנסתה בקשה שבכל מכאובי-אנוש, מעכשיו היא מרוצה להניח לנימי-הלב הפחות חשובות שיקָרעו אחת אחת.  דומה, להונילה היה כאב כה הכרחי, עד שכאב ביצורים זולתה- אם כי אהבה ואהדה עשוהו לשלה – יש לסבול אותו בלא התמרמרות.  לב של געגועים במשכן של פלדה.  לב של געגועים ארציים, שקפא על ידי הכפור הנופל משמים.

הסוף מהרה מסוּפּר.  אחרי מסע ארוך, מוטרד על ידי גלינות ורוחות מתעתעים, השגנו את הנמל הקטן טומבז שבפרו, שם חידשנו את צוות-האניה.  פּייטה לא היתה רחוקה ביותר.  הקברניט שלנו מכר את שמן-הצבים לסוחר בטומבז;  וכהוסיפו לכסף תרומה מכל "הידים", נתן אותו אל הנוסעת השתקנית שלנו, שלא ידעה מה עשו אנשי-הים.

אחרית ראותנו את הונילה הבודדה היתה בכניסתה אל עיר פּייטה, רוכבת על אתון קטנה, אפורה;  ולפניה, על כתפי האתון, הסתכלה בפרקי-הפיתוחים של הצלב האַבּירי אשר לבהמה.

 

שׂרטוט תשיעי: אי-הוד והנזיר אוברלוס

דרומה-מזרחה לאי-קרוֹסמאן מונח אי-הוּד, או "אי-מ'קיין המעוּנן";  ובצדו הדרומי נמצא מבוא זגוגוני עם רצועה רחבה של לבה שחורה, אפלה, מוּדקת היטב, היא הנקראת "רצועת-חוף שחורה" או "רציף אוברלוס".  יפה היתה יכולה להתכנות "רציף חרון".

רצועת-החוף קיבלה את שמה מיצור לבן פראי אשר בילה כאן כמה שנים, בדמות אירופאי אשר הביא אל חבל-הישימון הזה תכונות יותר שטניות ממה שיש למצוא אצל אוכלי-האדם שבסביבה.

לפני יובל-שנים, בערך, ערק אוברלוס על האי הנ"ל שהיה אז, כמו עכשיו, שממה.  הוא בנה לו מאורה של לבּה ואבני-רמץ, מרוחקת כדי מיל מן הרציף, אשר אחרי כן נקרא על שמו, בתוך גיא או ערוץ רחב, אשר בו, פה ושם בין הסלעים, היו כשני אקרים של אדמה ראויה לעיבוד פרימיטיבי;  המקום היחידי על האי שלא היה רב-מדי חרב לשם מטרה זו.  כאן הצליח להצמיח איזה זן של תפוחי-אדמה ודלועים מנוּונות, אשר מפעם לפעם החליפם, עם לויתניות נצרכות העוברות, בעד משקאות חריפים או דולרים.

לכל הדעות היה מראהו כאחד שהיה קרבן לאיזו קוסמת זידונית;  דומה ששתה מכוסה של קירקי;  כחית-יער;  סחבות שאינן מספיקות לכסות את עריתו;  עורו הנקוד מלא כויות מחשיפה בלתי-פוסקת בשמש;  החוטם שרוע;  הפנים מעוּותים, כבדים, קרקעיים;  שערות הקדקוד והזקן בלתי גזוזות, שופעות, וגוונן – אודם-אש.  רושם ראשון שלו על זרים היה כאילו היה הוא איזה יצור ווּלקני שנזרק כלפי מעלה על ידי אותה עוית-ארץ אשר התפוצצותה הרימה את האי הזה לעין.  כולו טלאי על גבי טלאי;  ובהיותו מקופל בשנתו במאורת-לבה גלמודה שלו בין ההרים, היה נראה (כך אומרים) כשלכת נערמת של עלים כמושים, שנשרו מעצי-סתיו, וכן הונחו באיזו פינה חבויה על ידי עמידתו הסביבונית – כדי רגע – של רוח לילה נורא, אשר אחרי כן הוא חופז הלאה ללא רחמים, בשביל לחזור על המעשה השרירותי במקום אחר.  אף מספרים שהיה הוא המוזר שבמראות, אוברלוס זה, בבוקר חם, מעונן, כשהוא מסותר תחת כובע-שעונית שחור וישן ומדהים שלו, עודר תפוחי-אדמה בין הלבות.  כה מרוערע ועקמומי היה טיבו המוזר, עד שעצם ידית מעדרו נדמתה כאילו בהדרגה צמקה ונתעקמה בידיו.  כי היתה זו מקל עלוב וכפוף, ומרפקה יותר כחרמש-מלחמה אשר לפרא, מאשר לידית-מעדר בת תרבות-הישוב.  היה זה מנהג מסתורי שלו, אשר, בפגישה ראשונה שלו עם זר, היה תמיד מראה את גבו;  אפשר, מפני שזה היה הצד היותר טוב שלו, מאחר שגילם את הרע במיעוטו.  אם אירעה הפגישה בגינתו, כפי שנקרה לפעמים, כשהזרים, זה אך ירדו ליבשה, עברו מצד הים ישר דרך הערוץ לתור אחר מוכר-הירקות, שלפי השמועה הוא עושה מסחר שם – היה אוברלוס מוסיף לעדור לאיזה זמן, לא שת לב לכל ברכה, אם עליזה אם ממוזגת;  וכשהזר הסקרני היה סב להביט אליו פנים אל פנים, היה המתבודד, מעדרו ביד, באותה שקדנות, סב לפנות אל עבר אחר, והוא מתכופף והולך במעגל על ערוגתו.  עד כאן – העידור.  כזָרעו, היו כל הבעתו וכל תנועותיו כה מנבאות-רעות ומסתוריות – במזיד וללא צורך – עד שהיה נראה כעוסק בזריקת רעל לתוך בארות ולא תפוחי-אדמה בתוך הקרקע.  ואולם בין פלאותיו הפחותות-במעלה והבלתי-מזיקות, היה רעיון שהיה לו תמיד, והוא, שמבקריו הובאו לידי הליכה אליו משום כיסופים לראות את הנזיר האדיר אובּרלוס במצב-בדידותו המלכותי, במידה שוה עם רצונם הפשוט להשיג תפוחי-אדמה או למצוא מה חברה אפשר ותימצא באי שומם.  כמעט שלא יאָמן כי יצור כזה תהיה בו מידת שחצנות כזו;  כי שונא בריות יהיה מתרברב;  ואולם באמת היה לו הרעיון הנ"ל, ועל סמך זה, יש והיה נוטל לעצמו גינוּנים מבדחים לעיני הקברניטים.  ואולם סוף סוף, הרי זה עשוי מעוֹר אחד עם הזרות הידועה של אילו אסירים, שהם מתגאים בעצם המידות המעוררות משטמה, אשר בגללן קנו להם את שמם הרע.  לעתים אחרות היה אוחזו עוד איזה הרהור חסר-פשר, והיה מתחמק מזרים המתקרבים מסביב לפינות אבני-רמץ של בקתתו;  ויש שהיה מתכווץ ועולה, כאיזה דוב מתגנב, דרך השיחים הקמולים אל ההרים, והיה ממאן לראות פני-אדם.

מלבד מבקריו שבאו לפרקים מן הים במשך תקופה רבה – היו הרֵעים היחידים של אוֹבּרלוּס הצבים הזוחלים, והוא נראה כאילו הוא מושפל עד דרגתם, אם לא למטה מזה;  ולאיזה זמן לא היו לו יצרים שונים משל אלו, אלא אם כן נביא בחשבון את התדהמה הבאה משום שיכרות.  ואולם, מוּרד בדרגה כפי שהיה נראה, היתה מסותרת בו, ורק מחכה לשעת-כושר להתגלותה, עוד נטיה אחת.  אכן, יתרונו היחידי של אוֹבּרלוּס על פני הצבים היה נטיה יותר עצומה לירידה;  ויחד עם זאת, גם איזה רצון שכלי לירידה.  יתר על כן, מה שעומד להתגלות עכשיו, אפשר יהא מראה, כי שאפנוּת אנוכית, או אהבת-שלטון לשמה, רחוקה היא מלהיות דוקא חולשתם של מוחות אציליים, אלא יצורים שאין להם מוח כלל שותפים לה.  אין יצורים כל כך עריצים על דרך אנוכית מאילו בהמות;  כמו שכל מי שהתבונן בשוכני-המרעה, מן הסתם ראה בזמן מן הזמנים.

"אי זה שלי הוא, ירושה מסיקוראכס אמי", אומר אובּרלוּס אל נפשו, בלטשו עיניו מסביב על שממתו הכחושה.  באורח כל שהוא, על ידי חליפים או על ידי גניבה – כי בימים ההם עדיין היו ספינות מפרק לפרק נוגעות ברציף שלו – השיג רובה ישן עם מטענים אחדים של אבק וכדורים.  עכשיו שיש לו נשק, גוֹרה ליזמה, כמו טיגריס שהוא לראשונה מרגיש בצמוח לו צפרנים.  ההרגל שלו, ארך-הזמן, להיות מושל על כל עצם אשר מסביב לו, בדידותו שכמעט ולא הופרעה, אי-פגישתו את האנוֹשוּת מלבד עד דרך של עצמאות שונאת-בריות או ערמה מסחרית, וגם פגישות כהללו היו נדירות בערך;  כל זה מן הסתם לאט לאט טיפח בו רעיון רב על חשיבותו שלו יחד עם מין בוז בהמי לשאר-העולם.

ילוד-התערובת האומלל, שנהנה מתור קצר של מלכות באי-צ'ארלס היה מושפע במידת-מה ממניעים לא חסרי-ערך, כגון אותם הממריצים רוחות הרפתקניות אחרות להוליך מתישבים אל חבלי-ארץ רחוקים ולקחת בידיה עליוֹנוּת פוליטית על אלה.  משפט-המות המהיר שביצע על כמה מן הפּרוּביאנים שלו ודאי בר-מחילה הוא, בשׂים-לב לנפשות שהיה לו עסק אתן;  אף היותו עורך קרב כּלבּוֹני נגד המורדים המאוגדים נראה כולו מוצדק לפי הנסיבות.  ואולם לזה המלך אוֹבּרלוּס, ולמעשה אשר יסוּפּר להלן, אֵין צל של המתקת דין.  הוא עשה מה שעשה מתוך עונג טהור על עריצות ואכזריות, בגלל איכות שבו, ירושה לו מסיקוֹראכּס אמו.  מזוין עכשיו ברובה מבהיל שלו, עז ברעיון שהוא יהיה אדון לכל אי-הזעוה הזה, ערג לשעת-כושר לבחון את כוחו על דוגמה ראשונה של מין-האדם, ללא ידיד, אשר תפול בידיו.

לא עברו ימים מרובים ושעת-הכושר ניתנה לו.  יום אחד ראה סירה על החוף, ואיש אחד, כושי, עומד בה.  באיזה מרחק משם היתה ספינה, ואוֹבּרלוּס מיד ידע מה מצב הדברים.  הספינה נכנסה להשיג עצים, וצוות-הסירה נכנס אל החורשות לבקשם.  ממקום נוח השגיח על הסירה, ולאחר שעה קלה הופיעה חבורת אנשים, מקצתם מקדימים מקצתם מפגרים, והם עמוסים חבילות-זרדים.  את אלה הטילו על רצועת-החוף, וחזרו והלכו לתוך החורשות, בשעה שהכושי ניגש להטעין את הסירה.

 והנה אוֹבּרלוּס חופז ופוצח בדיבור אל הכושי;  זה, כולו נדהם בראותו יצור חי איזה-שהוא שוכן בישימון כזה, ומה גם כה איום-מראה, תוקפתו בהלה, והיא לא מתמעטת כלל בשל האדיבות הדוּבּית של אוֹבּרלוּס, המבקש ממנו שיעשה עמו טובה וירשה לו לסייע לו במלאכתו.  הכושי עומד, חבילות אחדות על שכמו, והוא עוסק בכיתוף עוד כהנה;  ואוברלוס, בחבל קצר שהיה מוצפן בחזהו, בחסדו מתחיל מרים את שאר החבילות למקומן.  אגב עשותו כך, הוא מתעקש להימצא מאחורי הכושי;  והכושי, בהיותו בצדק מתיחס לכך בחשד, לשוא מסתובב הנה והנה בשביל להעמיד פניו מול פני אוֹבּרלוּס, כי גם אוברלוס מסתובב;  עד שלבסוף, עייף מזה הנסיון הבלתי-מועיל לבגוד בגד, או ירא מהיותו מופתע על ידי שאר החבורה, רץ אוברלוס מרחק-מה עד סבך-שיחים, וכקחתו רובהו, בקול-פראים הוא מצווה על הכושי לחדול מעבודה וללכת אחריו.  זה ממאן.  מיד אוברלוס, בכוננו כלי-היריה שלו, מקיש כנגדו.  מזל טוב הוא שהרובה חוטא מהעלות אש;  ואולם עכשיו, הכושי, נבהל עד כדי אבדן עשתונותיו, לקראת צו תקיף חדש זורק את חבילותיו, נכנע לטובתו, והולך אחר האיש.  על ידי ניקבה צרה הידועה לו, אוברלוס מהרה מתרחק מעבר לחזות-המים.

בדרכם עָל אל ההרים, הוא בנצחון-גיל מודיע לכושי כי מכאן ולהבא הוא חייב לעבוד בשבילו ולהיות לו לעבד;  וכי המערכה שלו תהיה לחלוטין תלויה בהתנהגותו לעתיד.  ואולם אוברלוס, מוּשלה על ידי הפחדנות האימפולסיבית הראשונה של השחור, ברגע רע מחליש את זהירותו.  כעברם בשביל צר, ובראות המוּנהג כי מנהיגו לגמרי אינו על המשמר, זה הכושי, בחור בעל-כוח, פתאום תופס אותו בזרועותיו, משליך אותו לארץ, מחלץ כלי-היריה שלו מידו, קושר ידיו בחבל של איש-האֵימים גופו, מפשיל אותו על כתפיו, וחוזר אתו, חזוֹר וירוֹד אל הסירה.  בהגיע שאר החבורה, אוברלוס נישא אל קרב הספינה.  מתבחן כי זו היא אניה אנגלית – מברחת – מין כלי-ים שאין לצפות ממנו רוב-רחמים.  אוברלוס מוּלקה קשות, ידיו ניתנו באזיקים.  הוא נלקח אל היבשה ונאלץ להודיע מעונו ולגלות נכסיו.  תפוחי-אדמה, דלוּעים וצבים שלו, נלקחים ממנו מיד.  ואולם בשעה שהמבריחים המתנקמים מעבר לשורת הדין היו עסוקים בהחרבת בקתתו וגינתו, אוֹבּרלוּס עושה "ויברח" אל ההרים, ומתחבא שם בסתריו הבלתי-חדירים, שהם ידועים לו לבדו, עד שהאניה מפליגה לה;  אז הוא מעיז לשוב, ועל ידי משוף ישן שהוא תוחבו בתוך עץ הוא מצליח להשתחרר מאזיקיו.

בהרהרו נכאים בין חורבות-בקתתו ואבני הרמץ השוממות והרי-הגעש הכבויים של זה אי-המדוחים, שונא-הבריות הנעלב עכשיו חורש נקמה תוססת באנושות, אך הוא מסתיר כוונותיו.  אניות עדיין נוגעות ברציף לפעמים;  ולבסוף אוברלוס יכול לספק להם קצת ירקות.

מוּזהר על ידי כשלונו הקודם בחטיפת זרים הוא פועל עכשיו לפי תכנית לגמרי אחרת.  בבוא אנשי-ים על היבשה, אוברלוס מתקרב אליהם בבחינת חבר קל ונוח, הוא מזמינם אל בקתתו, ובכל האדיבות שרוּגזתו אדומת-השער יכולה להתעטף בה, הוא מפציר בהם לשתות ממשקה חריף שלו ולשמוח.  אך אין אורחיו זקוקים לרוב עתירה;  ובכן, כיון שהם נעשים מחוסרי-אונים, מיד הם נקשרים יד ורגל ומושלכים בין אבני-הרמץ, ושם הם מוצפנים עד שהספינה מסתלקת לה;  אז – במצאם עצמם פתאום תלויים לחלוטין באוברלוס, ובהיותם נבהלים מהנהגתו השונה, מאיומיו הפראיים, ועל כולם, מרובה-הרעם המדהים שלו – הם ברצון נספחים אל דגלו, נעשים עבדים ענותנים שלו, ואוברלוס – מופלג בעריצות מכל עריץ.  עד כדי כך, ששנים או שלושה מתים אגב תהליך-ההשבעה הראשון.  הוא מעמיד את השאר – ארבעה מהם – לפורר את האדמה הקלויה;  להוביל על גבותיהם מעמסות של עפר שחור, שנקרץ בנקיקים טחובים שבהרים;  מקיים נפשם במזונות גסים ביותר;  מפגין את כלי-היריה שלו לכל רמז קל של מרידה;  ומכל הבחינות, מהפך אותם לשרצים לרגליו;  נחשי-קישורים המוניים כנגד נסיך-אנאקונדה זה.

לבסוף, אוברלוס מוצא דרך להרחיב את מלאי-הנשק שלו בארבעה סכינים עקומים חלודים ותספוקת נוספת של אבק-שריפה וכדורים בשביל רובה-הרעם שלו.  בגמלו במידה הגונה את פועל עבדיו, הוא מתבחן עכשיו כאיש – מן הנכון לומר, כשד – בעל כשרון רב להכריח אחרים לציית למטרותיו הסופיות, כל כמה שהיו מלכתחילה מתועבות בעיניהם.  אכן, בהיותם מעותדים לכמעט כל רֶשע שיגיע לידם על ידי חיי-אין-חוק קודמים שלהם, בחינת מין בהמים נודדים של הים, מוגגו הללו בקרבם את כל האדם המוסרי עד שעכשיו היו מוכנים להתקשוֹת בדפוסה של השפלות הראשונה אשר תוצע להם.  מורקבים עד אפס גברות על ידי אומלליותם שלולת-התקוה באי;  מורגלים להתרפס בכל לפני אדוניהם, והוא עצמו עבד-עבדים, נעשו אלה הדווּיים לגמרי מושחתים כפי צורך כפיו.  הוא השתמש בהם כיצורים בני מין נמוך;  בקיצור, הוא מְמַאֲכֵל את ארבע חיותיו והופכן לרוצחניות;  מפחדנים הוא בכושר-כפים מיצר אמיצים.

והנה, אם חרב ואם דקר, כלי-זין אנושיים אינם אלא צפרנים ושינים מלאכותיות, שהן קשורות לגוף כדרבנות תותבות לתרנגול-הקרב.  ובכן, אנו חוזרים ואומרים, אוברלוס, הצאר של האי, ממאכל את ארבעת נתיניו;  כלומר, מתוך כוונת תפארת-מלחמה, הוא שם בידיהם ארבעה סכינים עקומים חלודים.  ככל מושל יחידי, עכשיו היה לו צבא אציל.

אפשר לדמות, הנה-הנה תפרוץ מלחמת-המשועבדים.  נשק ביד עבדים סכופים?  איזו אי-זהירות מצד קיסרים, אוברלוס!  ברם, היו להם רק סכינים עקומים – מגלים עלובים, נושנים למדי – והוא היה לו רובה-רעם, אשר על ידי הפיצו בעיורון כל מיני סלעים, אבני-רמץ ושאר חומר קרומי, מוצק, היה יכול להשמיד את כל ארבעת המורדים, כארבע יונים, ביריה אחת.  מלבד זה, בראשונה לא ישן בבקתתו הרגילה;  ופרק-זמן מסוּים, בנפול השקיעות עזות-הצבע, היה אפשר לראותו כשהוא משרך דרכיו בין ההרים המבותרים, שמה להתחבא עד הזריחה באיזו שוחה גפריתית, שאינה ניתנת להתגלות לבני-כנוּפיתו;  ואולם במצאו כי יש בזה משום טרחה יתירה, עכשיו מדי ערב היה קושר את עבדיו יד ורגל –  הצפֵּן את הסכינים העקומים – ובהשליכו אותם אל הקסרקטין שלו, סוגר את הדלת, והוא עצמו רבץ לפניה, מתחת למוסך גלמי שזה מקרוב הוסיפהו, וככה ישן לו כל הלילה, רובה-הרעם בידו.

סוברים כי לא נתקררה דעתו מלכת בסך על פני שממון-רמץ בראש צבא נחמד שלו;  ובכן חרש אוברלוס בלבו איזו זימת-רשע יותר פעילה;  משימתו מסתמא היתה להפתיע איזו ספינה הנוגעת בנאות-ממשלתו, לשחוט את הצוות שלה, ולברוח אתה אל מקומות בלתי נודעים.  עוד תחבולותיו אלו זדות במוחו, והנה שתי ספינות בבת אחת נוגעות באי בעבר הרחוק משל אוברלוס;  ועצותיו משתנות שינוי-פתאום.

הספינות חסרות ירקות, ואת אלה אוברלוס מבטיח להן בשפע רב, בתנאי שתשלחנה את סירותיהן אל הרציף שלו, בשביל שיוכלו הצוותים להוביל את הירקות מגינתו;  בו בזמן הוא מודיע לשני הקברניטים כי הנבלים שלו – עבדים ואנשי-צבא, נעשו בזמן האחרון עצלים ולא יצלחו-למאום עד לידי גועל-נפש, כך, שבשום אופן אינו יכול להעבידם על ידי פרסים רגילים, ורב-מדי הוא רחום שיהיה נוהג בהם קשות.

הוסכם על ההסדר הזה, והסירות נשלחו והועלו על רצועת-החוף.  הצוותים הלכו אל בקתת-הלבה;  ואולם לאפתעתם לא היה שם איש.  אחרי חכותם עד קצרה רוחם, שבו אל רצועת-החוף, והנה, איזה זר, – והוא לא השומרוני הטוב – כנראה עבר באותה הדרך זה מקרוב.  שלוש מן הסירות שוּבּרוּ לאלף רסיסים, והרביעית נעלמה.  על ידי יגיעה קשה מעבר להרים ודרך אבני-הרמץ, הצליחו אחדים מן הזרים לשוב אל אותו צד של האי אשר שם רבצו האניות;  ונשלחו סירות חדשות להביא רוחה לקבוצת האנשים פגועי המקרה.

ואולם, שני הקברניטים, בהשתוממם על בגידת אוברלוס, ובפחדם ממעשי-זועה חדשים ויותר מסתוריים, – אכן, ביחסם במידת-מה את המאורעות המשונים הללו לקסמים שדעת הבריות קושרת אותם לאיים האלה, – אינם רואים לפניהם מבטחים אלא בבריחה לאלתר;  והם מניחים את הסירה הגנובה ברשות אוברלוס והצבא שלו.

ערב נסיעתם שמו מכתב בתוך גיגית, על ידיו מסרו לאוקינוס השקט ידיעה על הענין, והם הידקו את הגיגית במפרץ.  זמן-מה לאחר מכן נפתחה הגיגית על ידי קברניט אחר אשר קרה מקרהו לעגון שם, ואולם זה היה אחרי שכבר שיגר סירה מסביב לאי אל הרציף של אוברלוס.  כפי שאפשר לנחש בלא קושי, הרגיש דאגה לא מעטה עד שוב הסירה, והנה נמסר לו מכתב אחר, הנותן את נוסחת אוברלוס לאותו מעשה.  מסמך יקר זה נמצא מודבק, חציו רקוב, אל כותל אבן-הרמץ של הבקתה הגפריתית והעזובה.  תכנה – כדלקמן;  ומכאן ראיה שאוברלוס היה לפחות כתבן מושלם, ולא בור בעלמא;  ולא עוד אלא שהיתה גנוזה בו תפארת-ביטוי עגמומית.

"אדוני:  הנני הג'נטלמן היותר אומלל ונרדף החי בעולם הזה.  הריני פאטריוט שהוגלה מארצו על ידי יד-עריצות אכזריה.

"מנודה אל אלו איי-הכשפים, אני כמה וכמה פעמים ביקשתי מקברניטי ספינות שימכרו לי סירה, אבל תמיד נפגשתי במיאון, אם כי הייתי מוכן לשלם מיטב-המחירים בדולרים מכסיקניים.  לבסוף, נתגלגלה לידי הזדמנות להשיג אחת, ולא החמצתי אותה.

"ימים רבים התאמצתי, על ידי עבודה קשה ורוב סבל בודד, לחסוך משהו אשר יסעדני בלי דחק בזקנה חסודה אם כי לא מאושרת;  ואולם בזמנים שונים שדדוני והיכוני אנשים המתימרים להיות נוצרים.

"היום אני מפליג מקבוצת הכשפים בסירה הטובה צדקה, שפניה אל איי פיג'י.

"אוֹבּרלוּס, יתום אין-אב.

"נ.ב.  מאחורי אבני-הרמץ, על יד התנור, תמצא את התרנגולת הזקנה.  אל תהרוג אותה;  התאזר סבלנות;  אני מניח אותה דוגרת;  אם יהיו לה אפרוחים בזמן מן הזמנים, אני מעניקם לך, תהיה מי שתהיה, ואולם אל תספּוֹר את אפרוחיך בטרם נתבקעו מן הקליפה".

התרנגולת הובחנה להיות תרנגול רזה-רעב, שהתנוון עד לידי מצב-ישיבה מתוך חולשה גמורה.

אוברלוס מצהיר כי מגמת מסעו – איי פיג'י, ואולם זה היה רק כדי להתעות רודפים אחרי ריח שוא.  כי, לאחר זמן רב הגיע, אך הוא לבדו בסירתו הפתוחה, לגַייאַקויל.  מאחר שאנשי-חמס שלו מעולם לא נראו שוב באי-הוּד, הסברה היא, או שהם גועו מחוסר מים במעבר אל גייאקויל, או, מה שמתקבל על הדעת בה במידה, שהם הוּשלכו אל הים ביד אוברלוס במצאו כי המים הולכים וחסרים.

מגייאקויל נסע אוברלוס אל פייטה;  ושם, מתום הקסם אין-שם שהוא מסגולותיהן המיוחדות של אילו מכוערות שבחיות, קנה לבב בחורה שחומה לאהבה אותו;  הוא שידל אותה ללוותו בחזרה אל אי-הכשפים שלו, שלאין-ספק צייר אותו כגן-עדן של פרחים, לא כתופת של אבני-רמץ.

ואולם, לקיפוחה של היוָשבות אי-הוד על ידי לְקוּטָה ססגונית ונבחרת של טבע חי, גרם לו לאוברלוס שצדדיו הבלתי-מצויים, השטניים, ישימוהו לאדם חשוד מאד בפייטה.  ובכן, כשנמצא לילה אחד, גפרורים בכיסו, מתחת לקליפתה של ספינה קטנה שהיא עומדת לצאת למסע-בתולים שלה, נאסר והושלך לתוך בית-הכלא.

בתי הכלא ברוב ערי אמריקה הדרומית בדרך כלל הם מן המין שהוא מאד מאד בלתי-מבריא.  בנויים מעוגות גמלוניות של לבנה שרופת-שמש, עשויים חדר אחד, ללא חלונות או חצר, ולהם רק דלת אחת מסורגת כבדוֹת בבדי-עץ, הרי הם איומי מראה הן מבפנים הן מבחוץ.  בתורת בנינים ציבוריים הם עומדים במובלט בכיכר-העיר החמה והמאובקת, והם מציגים לראוה את יושביהם המנובלים ומחוסרי-התקוה, כשהם חוטטים בכל מיני ניווּן טראגי.  וכאן, לאורך-זמן, נראה אוברלוס;  דמות מרכזית לחבורה מעורבת-המוצא ורוצחנית;  יצור אשר מצוה לתעבו, מאחר שאהבת-הבריות היא לשנוא שונא-אדם. 

 

שׂרטוט עשירי: בורחים, עזובים, מתבודדים, ציוני קברים, ועוד

שיורים אחדים לבקתת אוֹבּרלוּס בחלקם עודם נמצאים בפתחו של גיא אבני-רמץ עד היום הזה.  וכן, הזר הנודד באחרים מאיי הכשפים אינו חדל מהיתקל במעונות בודדים אחרים, שמכבר הושארו לצב וללטאה.  קרוב לודאי שמעטים הם חלקי-הארץ אשר, בזמנים מוֹדרניים, נתנו מחסה למתבודדים כה מרובים.  הטעם הוא, שאלה האיים יושבים בים רחוק, והאניות המבקרות אותם מפרק לפרק רובן לויתניות הן, או ספינות שהן הולכות בנסיעות שוממות וממושכות, שהן מוציאות אותן הן מפיקוחו של החוק האנושי הן מזכרונו.  וכזה הוא אפיים של אילו מפקדים ואילו אנשי-ים, שאי-אפשר, בנסיבות בלתי-מסבירות-פנים אלו, שלא תקומנה מערכות של אי-נועם ופירוד לבבות ביניהם.  משטמה עגומה לספינה העריצה תתקוף את הספן, ובחפץ לב יחליפנה באיים אשר, הגם שהם נגופים כמו בסופת-זלעפות מתמידה ורוח יוקדת, בכל זאת הם מציעים לו, במבוך של פנימיותם, מסתור מעבר לאפשרות של שׁבי.  לברוח מן הספינה באיזה נמל פרוּביאני או צ'יליאני, ואפילו הקטן והכפרי ביותר, אינו בלתי-מלוּוה בסכנה גדולה של היתפסות, ואין צריך לומר, של יגוּאַרים[3].  שכר של חמש פּיזות משלח חמישים ספרדים עכורים לתוך היערות, והם, בסכינים ארוכים סורקים אותם יומם ולילה מתוך תקוה להוטה להשיג טרפם;  ובדרך כלל, גם באיי-פולינזיה לא יותר קל לברוח מרדיפה.  מן האיים האלה, אותם שטעמו את השפעת תרבות-הישוב, מעמידים לבורח אותו הקושי שבנמלים הפּרוּביאנים.  הילידים המתקדמים הם רודפי-בצע וזריזי סכין והרחה, ממש כמו הספרדים הנחשלים.  ומאחר שריחם של כל האירופאיים נבאש בדעת הפראים הילידים אשר בכלל שמעו משהו עליהם, הרי העריקה מן הספינה בין פולינזיים פרימיטיביים היא ברוב המקרים תקות-אכזב.  לפיכך, פליטים מכל המינים מרצון הם עושים את איי-הכשפים למקומות-נייח שלהם;  מהם מתנסים על דרך מאד מעציבה, בעובדה שבריחה מעריצוּת אינה כשהיא לעצמה ערובה למקלט בטוח, ועל אחת כמה וכמה, שאינה ערובה לבית מאושר.

יתר על כן, קרה לעתים לא-רחוקות שנזירים נוצרו על האיים האלה על ידי התאונות הנגררות לציד-צבים.  הפְנים של רובם הוא מסובך וקשה-מעבר מעֵבר לכל תיאור;  האויר הוא לוהט ומחניק;  מתעורר צמא בן-בלי-סבוֹל, ואין זרם שוטף מציע את רוחתו הרחמנית.  במשך שעות מועטות, מתחת לשמש של קו-המשוה, נסכף עד להידלדלות גמורה בשל אלו הסיבות, אוי לו למפגר באיי-הכשפים!  גודל האיים הוא שכזה, שהוא מונע חיפוש מספיק אלא אם כן יוקדשו שבועות לכך.  הספינה הבלתי-סבלנית מחכה יום או יומים;  אז, מאחר שהאיש החסר נשאר נעלם, יתד נתקעת ברצועת-החוף, עם מכתב של הבעת-צער, וגיגית של ביסקויטים ועוד גיגית של מים נקשרות לה, וכלי-הים מפליג לו לדרכו.

אף לא חסרו מקרים ואי-אנושיותם של קברניטים אחדים הביאתם לנקום נקמה בטוחה באנשי-ים שהקניטו קשות את שרירות לבּם או את גאותם.  אנשי-ים כאלה שהם מושלכים על החוף בתוך הסיד היוקד, הרי הם מופקרים לגווע בשעות ספורות, אלא אם כן הם מצליחים, בעמל-בודדים, לגלות אילו טפטופי-טחב יקרים הנחלצים מתוך סלע או העומדים בשלולית-הרים.

הכרתי היטב אדם אחד אשר, בהיותו אבוד על אי-נארבוֹרוֹ, הובא לידי תכלית-צמא כזו עד שלבסוף הציל את נפשו רק על ידי קחתו נפשו של יצור אחר.  כלב-ים שעיר גדול בא אל החוף.  הוא הסתער עליו, דקרהו בעורף צוארו, ואז, בהתנפלו על הגוף הגוסס, גמע מן הפצע החי;  פעימותיו של הלב הגוֹוע אשר ליצור הזריקו חיים לתוך השותה.

איש-ים אחר שהושלך אל החוף בסירה, אל אי אשר שום ספינה לא נגעה בו מעולם משום עקרותו המיוחדת ומשום הסלעים הנסתרים השטוחים מסביב לו – וזה האי היה עלום מכל שאר חלקי הקבוצה, – אותו האיש, בהרגישו כי מות בטוח הוא להישאר שם, וכי לא יבואהו שום דבר רע מן המות אם יעזוב את המקום, הרג שני כלבי-ים, ובנפחו עורותיהם עשה לו כלי-ציפה, על ידיו העביר עצמו אל אי-צ'ארלס, והוא נספח את הרפובליקה אשר שם.

ואולם אנשים שאינם ניחנים בעוז-הרוח המוכשר למאמצים נואשים כאלה, מוצאים אורח אחד נכון לפניהם, והוא, לתור תיכף ומיד אחר איזה מקום מימי, ויהיה מסופק או דליל;  לבנות בקתה;  לצוד צבים וצפרים;  ומכל הבחינות, להתכונן לחיי נזירות, עד שהמקרה, או הזמן, או ספינה עוברת תגיע להסיעם משם על פני המים.

לרגלי הכפים התלולים שבכמה מן האיים נמצאות קערוריות גסות, חלולות בתוך הסלעים, שחלקן ממולאות ברפש ממוסמס או ברקב-צמחים, או סכוכות בסבכים הגדלים על פיהן, ויש שהן רטובות במקצת;  אלו, כשבודקים אותן, יש והן מגלות סימנים ברורים למכשירים מלאכותיים ששימשו לנקירתן ביד איזה מנודה מסכן או ביד בורחן, יותר אומלל מן המנודה.  אלו הקערוריות עשוּיות במקומות אשר אפשר היה לשער כי אילו טיפות-טל תיחלצנה לשם, דלילות, מן החגוים העליונים.

שיורי מערות-הנזירים וקערוריות-האבן אינם הסימנים היחידים לאנושות נגוזה על האיים.  ומוזר לומר, המקום שבעֵדוֹת-הישוב הוא מלא-חיים ביותר, באיי הכשפים מציג את השומם שבמראות.  והנה, אם כי נדמה כזרות לדבר על בתי-דואר בזה המחוז העקר, אף על פי כן, בתי-דואר מפעם לפעם נמצאים כאן.  הם עשויים יתד ובקבוק.  המכתבים לא די שהם סגורים וחתומים, הם גם פקוקים.  על פי רוב הם מופקדים כאן על ידי קברניטים של ספינות נאנטוֹקט לטובת הדייג העובר;  והם מכילים אמירות על מה מזל היה לבעליהם בציד הלויתן או הצב.  אך יש וירחים על ירחים חומקים ועוברים ואין דורש להם.  היתד מרקיבה ונופלת, ואין זה מראה מעורר עלץ.

ועתה, אם יאמר נוסף על כך שמצבות-אבן, או, מן הנכון לומר, מצבות-קרש, מתגלות על אחדים מן האיים, הרי תהיה התמונה שלמה.

על רצועת-החוף של אי-ג'יימס אפשר היה לראות במשך כמה שנים עמוד-אצבע בלתי-מהוקצע, והוא מורה כלפי פנים-היבשה.  והזר – יתכן מפני שהוא מפרשו כאות לאפשרות של הכנסת-אורחים בזה המקום שהוא גלמוד משאר בחינות – איזה נזיר הדר שם עם קערת מיץ-סוּכר שלו – הזר ילך קדימה בנתיב המוצבע ככה, עד שלבסוף יגיע אל פינה דוממת, וימצא כקבלת-פנים יחידה לו – איש מת;  והברכה האחת הניתנת לו – כתובת על גבי קבר:  "פה, ב-1813, נפל בדו-קרב עם שחר, סגן של הפריגאטה "אסכּס" מארצות הברית;  בן עשרים ואחת;  הגיע אל בגרותו במותו". 

יאה ונאה כי – כמו אותם מוסדות-הנזירות באירופה, ששוכניהם אינם יוצאים מכתליהם שלהם בשביל להיקבר אלא נטמנים הם באגרטל-אפר במקום שהם מתים – גם האנקאנטאדאס יקברו מתיהם שלהם, כשם שהמנזר הכללי הקרוי כדור-ארץ נוהג בשלו.

ידוע כי קבורה באוקינוס אינה אלא הכרח של חיי נסיעה בים, והיא נעשית רק כשהיבשה היא רחוקה מאחור, ואינה נראית בבהירות מן החרטום.  לפיכך לכלי-ים המצלבים בשכונת איי הכשפים, הללו מספקים להם בית-קברות-לעניים נוח.  לאחר קבורה איזה משורר-צייר טוֹב-לב, מבית-החרטום אוחז במכחולו והוא רושם כתובת-מצבה בחרוז.  אז, אחרי חלוף זמן רב, כי יקרה מקרם של  אנשי-ים טוֹבי-לב לבוא במקום ההוא, הם כרגיל עושים שולחן מאותה הגבשושית, ויגמעו קנקן-ידידות למנוחת הנשמה המסכנה.

כדוגמה לכתבות-המצבה הללו, טלו את זו, שנמצאה בערוץ-שממה באי-צ'אתאם:

 

הוֹי, אָח-סַפָּן.  פֹּה סָר בִּדְמִי:

כָּמוֹךָ אַתָּה הָיִיתִי אֲנִי,

כֹּה מֵעֵז וְכֹה עָלֵז;  אַךְ דָּא עָקָא,

זֶה מִכְּבָר מַשְׂכֻּרְתִּי נִפְסָקָה.

דֶּרֶךְ רוֹאוֹתַי לֹא עוֹד אָצִיץ;

פֹּה אֶשְׁכַּב, וּמַצָּעִי – תַּרְמִיץ.    

   

 

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] במקור המודפס מופיעה האות פ"א כשהיא מסובבת בתשעים מעלות נגד כיוון השעון, כלומר כשהחלק הפתוח שלה פונה כלפי מטה.  מגבלה טכנית לא מאפשרת לנו להציג את האות כך.  [הערת פרויקט בן-יהודה]

[2] מכבר היה זה ממנהגי הספרדים האמריקאיים ליתן איים במתנה ליחידים שהם זכאים לכך.  הנוט הואן פרנאנדס השיג שטר-קנין על האי הקרוי על שמו ובמשך שנים אחדות דר שם, קודם הגיע לשם סלקירק.  ואולם סוברים כי לבסוף לקה במרה שחורה ברשות נסיכית שלו, כי לאחר זמן שב אל היבשת, וכפי שאומרים, נעשה גלב פטפטן בעיר לימה.

[3]  מין נמר דרום-אמריקאי