_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הקדמה ל"בילי בוד ועוד סיפורים" מאת הרמן מלוויל

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

הֶרְמַן מֶלוִיל – יותר מחמישים שנה אחרי מותו – צועד בצעדי-ענק לתפוס מקומו כגאון-ענק בספרות אמריקה.  "שר-של-ים" כינהו המשורר הבריטי רוֹבּרט בּיוּקֶנֶן שביקשהו בניו-יורק ולא מצאהו, כי מוצנע ומוזנח היה האיש בחייו; ואכן, איש-ים היה מלויל מנעוריו, ספינות של ציד-לויתן היו האוניברסיטה שלו; איי האוקינוס השקט - קרקעות יניקתו הרוחנית; סופות הים, תנועות חיות-הקדומים והדגה אשר בו, וצריחות העופות המתפרנסים ממנו, היו הסימפוֹניוֹת שנתנו רותמוּס לכתיבתו.

בסיפוריו הקצרים, ששלושה מהם מוצעים כאן, האמנות שלו – כולה אינסטינקט אדיר ולא מצות אנשים מלומדת – מתגלית לא פחות מאשר ברומנים רחבי-המידות שלו, "מארדי", "פְּיֶר", "מוֹבּי דיק".

בקבענו את הסיפורים הללו בסדרת "שחרוּת" אנו סומכים על קוראינו הצעירים – וידידיהם הקשישים – שלא ירתעו מפני תופעות לשון ומפני דיוקי הרצאה – קמטים הגיוניים ופסיכולוגיים – הטעונים ערנות מחשבתית ורגשית מצד המקבל.  העלילות כשהן לעצמן חצובות לפשטות; אך מה עושר-רוח המספר משפיע להן!

יש בסיפורים כמה אזכרתות קלאסיות, היסטוריות, אף בנות-יומן, ולא טרח המתרגם לבארן; לפעמים המחבר שת שם פרטי במקום סוג שלם, כגון מֶרלין (מאגדות המלך ארתור) תחת אַשף, חנניה (מן הברית החדשה) תחת שקרן.  על אחדות מן האזכרתות יעמוד הקורא מאליו לפי הענין, ומהן – ימצאן על נקלה באנציקלופדיות.  אך אם יסָתמו לפניו מספּר מהן, הרי אין הוא במצב יותר גרוע מקוראי המקור, שאף הם לא תמיד בקיאותם מספקת לעמוד על כל רמז וסמך; והבנת המאורעות אינה נפגמת בשל כך.  אכן, הקורא העברי יש לו יתרון לעומת חברו האנגלי (שבדורנו הוא הולך ומתרחק מכתבי-הקודש) לגבי האסמכתות התנ"כיות הפזורות ברחבות במלוא הספר: הלילה, הנמס בלהבות, זורק את אדרת אפלילותו על הים עם שחר, כהשלך אליהו את אדרתו אל אלישע; הקברניט ויר מחבק את הספן הצעיר, בּילי בּוֹד, שהוא עצמו עשהו קרבן למשמעת-צי והסב פסק-דינו לתליה, כחבק אברהם את יצחק מסמוך למוריה; ועוד כהמה.  (מלויל, בנדודיו הכל-כדוריים, ביקר גם את ארץ-ישראל, וכתב שיר-מסע בשם "לקארֶל: שיר ועליית-רגל לארץ-הקודש").

 

סיפורו של בּילי בּוֹד נוקב לעומקי הטראגי, בשווֹתו לעינינו "נקי, אָבד", לא בלא נקמת-אלים קודמת במאבדו.

בּילי – טיפּוּס של "מלח נאה", שבתומו הנפשי וחנוֹ הגופני הוא מתחבב על כל רואיו – מעורר קנאה ושנאת-חינם בלב ממונה-על-נשק בספינה של צי-המלחמה הבריטי, בימי המפרשים דחופי-הרוח.  הממונה על הנשק – איש חריף-שכל הנגוע בזדון טבוּע-פנים – מאשים את בילי בקשר-בוגדים לפני הקברניט.  בילי, שיש בו הפגם האחד של היותו כבד-פה, ביחוד בעת התרגשות, – מאחר שאינו יכול לענות בדברים, אגרופו משתלח מאליו במאשימו-שקר, והלה נופל מת.  היה זה זמן קצר אחרי מרידה בצי, והקברניט הולך אחר הצד המעשי והפורמלי של המאורע, ומשפיע על בית-דין צבאי שהקים, שידון את הצעיר למיתה לאלתר (המחבר מרמז בדרך דקה מן הדקה, שהקברניט, איש מלומד ואציל-מחשבה – "ויר הכוכבי" קראוהו בני-מעמדו בצי – היה לקוי באיזה שגעון מוסרי ארעי, ומכאן חפזון-פעולתו).

תפעיל התליה, כהוּזעוֹק ה"ידים" כולן על סיפון הספינה לראות במחזה ולהיוכח כי אין נמוך פוגע בגבוה ממנו בלא עונש תכוּף; תגובות לבו של ההמון הזה עם הדלית הגוף התמים, קשור-הזרועות, וקבל הפנים היפים את זיו אור-השחר; העופות הרעבים, הנקהלים, בצוחותיהם הצורמות וחריקות-כנפיהם המצַמרַמרות, מעל הגויה העטופה המגולשת מן הקרש אל הים – מעשה-מופת ספרותיים הם.

 

הסיפור השני "בֶּנִיטוֹ סֶרֶנוֹ" – העוסק בספינה המובילה עבדים כושים – אורַח עלילת-בלשים לו, שאין פתרונן של תופעות מתמיהות וממתיחות מתגלה אלא בסוף.  ואף אנו לא נקדים ונגלה כאן כלום.  רק זאת יאָמר, אשר, הגם שהסיפור כולו נמסר מנקודת-ראותם של הלבנים, שהם מופיעים כצדיקים והכושים כרשעים, כמה המחבר מוסר, ברמז ובאור חבוי, ממצב-הנפש המיואש של הכושים, הדוחפם למעשי ערמה וגבורה שאין דוגמתם!

 

החיבור האחרון שבספר, "איי-הכשפים", אינו סיפור כל עיקר; הריהו תיאור גיאוגרפי-פיוטי לפינה נידחת שבעולם, איים ווּלקניים, זרוּעי אפר ואבני רמץ, שרק צפרים אוכלות-דגים מקננות בהם.  אך משובצים בו מטבעות-סיפור קטנים על דבר מתבודדים משונים המוצאים מחסה באחד האיים ההם, כגון הנזיר אוֹבֶּרלוּס, וטרגדיות לאדם ולחי המתארעות בשממות המקום.  איני יודע ציור יותר תהומי-בראשיתי מחזון הצבים ב"שרטוט" השני, או פּאתוס יותר מעמיק של הכנעה-לגורל מהיפרד האלמנה האינדיאנית, ידועת-אסונות, מכלבי-פּרוּ קטנים ומסולסלים שלה – המכירים במורא-יתמותם – כשספינה גואלת אותה לבסוף מבדידותה האנושית, אחרי אבוֹד לה בעלה ואחיה במימיהם של אותם האיים.

*     *     *

המתרגם מביע עוצם-תודתו למגיה-מלאכתו, ירמיהו גורדון, שהאיר עיניו על כמה הדורים ומוקשים שישוּבם וסילוקם יפים לספר ויפים לקורא.

                                                            א. ר.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה