_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

וָאלט ווִיטמן, בַּעַל מִסְתוֹרִין

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

מן אמונה בטמירוֹ של עולם, שלא שזפתּוּ עין-אנוֹש, אך מהימנת ידידותו: מחכה הוא לנו, ומובטח לנו שנדעהו;  מן הערצה לאדם האידיאַלי, היפה, השמח בחלקו, מושלם-הגוף וכביר-הרוח;  מן אֵמוּן במוות כי הוא, לאחר שמילא תור-חיינו את שליחותו, יפתח לנו שערים למעונות יותר מופלאים;  מן השתחוויה לרעיונות הנאצלים של מין-האדם ולמעשים אשר גבורה בהם, רוֹממוּת-נפש בהם;  מן השתוֹממוּת על סוד זמן וחלל, על פלא האדמה וצאצאיה, על הנס של כדור-השמש וכוכבי-הלילה – –

מכל אלה רקם לו וויטמן עבודת-קודש כוֹל-כוֹללת – דבקות עילאית, המוכנת לעבור, כמו נהרה נוסעת, מנושא אל נושא, ממראה אל מראה, לסגוֹד לכל אחד ואחד מהם ולומר לו: "אֵלי אתה!"

אבל גם בנפשו רחבת-החיבוק פעל חוש הסידור והסיווּג, הרצון להעמיד כללים מפּרטים.  ובכן, גיבש לו פּאנתּיאוֹן של ארבע אלוֹהוֹת עיקריים;  לשון אחרת: ארבעה צדדים באלוֹהוּת האחת.

"אזמרה המרוּבּע האלוֹהי"

זו כותרת לשיר מרוּבּע-בתים מאת וויטמן.

הבית הראשון נפתח בשלוש שורות על התאַצלוּתן של ארבע פנים מן ה"אחד", והן ארבעה צדדים ב"מרוּבּע שכולו אלוֹהי" – וכל הצדדים נחוצים הם.  מייד מוצג הצד הראשון של האלוֹהוּת.  כמה שמות יש לו: השם המרובע המקודש בישראל, בראהמה הקדמון, סאטוּרנוּס, כּרונוֹס.  האל הזה אין הזמן שליט בו;  הוא עצמו בבחינת זמן, לעולם עתיק, לעולם חדש;  ומהוּתו: החוק.  אין לפתּוֹתוֹ או להטוֹתוֹ מגזירותיו, לא המוּסריוֹת ולא הטבעיוֹת.  האם תבקש רחמים מלפני עונות-השנה, או מחליפי יום ולילה, או חוק הכבידה?  אף כך אין רחמים וחנינה מלפני המשפט האלוהי: "הנפש החוטאת היא תמות".  ומשפטיו בל יוּמרוּ.

הצד השני של המרוּבּע האלוהי הוא השוֹרה עם כל נפש בצרתה;  הוא המנחם והגואל אשר בישרוּהוּ נביאים ומשוררים.  בזה בית-השיר, בדברו בעדו, הוא מכנה עצמו בשמות של המשיח הנוצרי, הרמס, הראקלס: "כל צער, עמל, סבל, אני סובל כנגדם, אני סוֹפגם לתוך עצמי.  רבות פעמים החרימוני, הליצוּני, חבשוני בבית-אסורים וצלבוני, ורבות פעמים עוד יעשו לי כן.  למען אחי ואחיותי היקרים, למען הנשמה, ויתרתי על מלוֹא-עולם.  עובר אני דרך מעונות בני-אדם, עשירים ועניים כאחד, ונשיקת-חיבה עמדי, כי אנוכי החיבה גופא;  אני הנני האֵל המביא חדווה עם תקווה, ועם חסד כול-מקיף... צעיר ואיתן אעבור, והיטב ידעתי כי מזומן אני למות בלא-עת.  ואולם החסד אינו יודע מוות;  חכמתי לא תגווע, לא בקרוב ולא לעתיד לבוא.  והאהבה שלי, הנשפעת פה ובכל המקומות שהם, עולמית אין לה מיתה".

אֵל נערץ שלישי של המשורר הוא השטן, אף הוא צד הכרחי ב"מרובע האלוהי".  נאום האֵל הזה:

"בדל (ד' צרויה), בלתי-מרוצה, חורש מזימות, ריע לפושעים, אח לעבדים, ערוּם, בזוּי, עובד טחוּן, נבער... אבל בעומק-לבי גא בגאים, ומתקומם עתה וכל-הימים נגד מי שבז לי ומתיימר למשול בי...

"בעל נטירוֹת, דוגר קשר, ורבים תעתוּעי (סברו הסוברים כי הייתי למשיסה ועקירה, ואפסו תעתועי – אבל היה לא תהיה כזאת)...

"אני השטן, הממרה, עודני חי, עודני דובב מלים;  בארצות חדשות בעתן אופיע (וכן בארצות עתיקות-ימים).  כאן, מן הצד שלי, קיים ומבוּסס אני, ערוך לקרב, שווה בין שווים;  לא תמורה תמיר אותי, ודברי לא יימחקו".

והאלוהות הרביעית שב"מרוּבּע", דברה לאמר:

"רוח-הקודש, נשימה, חיים, אוֹרה מעבר לאוֹר, ויותר מאוֹר מאירה, עליזה, מדלגת בקלות למעלה מגיהינום, מעבר לגן-עדן, מבושמת מבושמי שלי בלבד, כוללת כל אשר חי... נוגעת באלוהים וכוללת אותו, בי כלולים גם הגואל וגם השטן, אֶתריאַלית, כוֹל-חודרת (כי בלעדי, מה היה הכוֹל?  ומה האלוהים היה?), ישות כל הצוּרוֹת, חיוּת כל הזהוּיוֹת הממשיוֹת, קיימת לעד, חיוּבית (הבלתי-נראה אנוכי), חיוּת העולם הכדוּרי הגדול, חיוּת שמש וכוכבים;  אני – הנשמה הכללית.

"ובזה הנני משלימה המרובע, זה המוצק, ואני המוצקת מכול, הנה אני נושמת נשימתי גם בעד דברי-המזמור האלה".

עיוּן ב"מרובע" הווהיטמני מגלה כי אין הוא מרחיק סטוֹת מן המסורות הדתיות הגדולות של האנוֹשוּת.  שילושים אף ריבועים בתחום האלוהי ידועים בכמה מהן.  למשל, הקאתוֹליוּת העממית, בהאדירה כבוד ואהבה ל"אם-האלוהים", מרים, הריהי מוסיפה אישיוּת רביעית בשלוֹש הרשמיות.  ובמדרגה אחרת, יודעי-ח"ן משלנו במנוֹתם ספירות-האצילוּת, יש מחברים אותן לקבוצות של שלוש וארבע (חב"ד, חג"ת, נהי"ם).

נעימה מקורית אצל וויטמן היא הזכרת אֵלים קדמונים בהעלם אחד עם כינויי-אלוֹהוּת הנודעים בדתות-ימינו, כשמות נרדפים להם.  הכנסת השטן בחברת צדי ה"מרובע" הנערצים, היתה עשויה להפתיענו, אילמלא היתה לנו קבלה מספר-איוֹב ומוויליאם בלייק על השטן בתורת בן כשר לאלוהים.

"מעבר אל הודו"

יצא קולומבוס לבקש דרך מערבית אל הודו, וגילה את אמריקה.  רבי-חובלים שיצאו בעקבותיו, וכבר ידעו היטב כי ארץ חדשה היא זו, לא נלאו מלבקש, וחזוֹר ובקש, מעבר אל הודו דרך שלוחות-הים, הנהרות ואגמי-המים של היבשת המערבית.  מעבר כזה לא נמצא עד שנעשה בידי אדם בצורת תעלת-פאנאמה.

בפי וויטמן, "מעבר אל הודו" מתפרש על דרך סמלית ככריית-נתיב אל העולם האגדי והמחשבתי של אסיה העתיקה.  בכך היה תלמיד של אמרסון ותורו, אשר סכו את הווידות והאוּפּאנשיאדוֹת ככתבים ראויים להתקדש על מין-האדם כולו לא פחות מן "הברית הישנה" ו"הברית החדשה".

וויטמן, ראשון במשוררים לזמר את ה"מוֹדרני", את מפעלי-ההוֹוה, את מעשי-המהנדסים, את רשתות-הרכבות ותעלת-סואֶץ, וחוטי-התייל המתוחים על קרקע-ימים לאַגד יבשות, ואת כל התקדמות המדע לגילוייו ומושגיו, מבטא הפעם את תשוקת-הנשמה לצלול אל תהום-העבר ולתכּוֹן את מעמקיו האין-סופיים.  "כי מהו ההוֹוה אם לא גידול מתוך העבר?"  ובכן הוא שם פניו אל דברי החלום, המיתוס והנסיקות הרוחניות של "הדתות הבכירות" אשר ליבשת, כבדת-התרבויות מני קדם.

ושוב הוא חוזר אל דמות קולומבוס כארכי-טיפּוס לרוח המחפשׂת, הבלתי-נחה, של מין האדם, ואל גישור הפירודים שבין ארצות ויבשות, שהיא תולדה מעשית לעליליוֹת המגלים והממציאים.

אזי אמירת-השירה שלו ב"מעבר אל הודו" מכפילה פשר על פשר לנושאָה: הרי זו התרוממות האדם לצפיית כדור-הארץ לכל עושריו ופלאיו, ולטיסת שכלו אל הכוכבים ואל מצולות מעבר להם – בשם אלוהים חיים.

"יותר מכל כוהן-דת, הו נשמתי, אנו מאמינים באלוהים, אבל בנסתרות האלוהים אין לנו עסק להשתעות".  על שום מה הנסתרות – וגם הנגלות, כל עכבר, כל צדף, הן סוד שבסוד, נסי-נסים?

ובנסוע המשורר עם נשמתו על פני הגבעות והימים של ארצו, והקיפו במחשבתו זמן וחלל ומות, הוא טובל בגדולת-הוד, נושם אווירים של ים האין-סוף ומפקיר עצמו ללטיפות אַדווֹתיו, ובבת ראש הוא עולה בתרועה לאלוהיו:

הוֹ, עֶליוֹן עַל עֶלְיוֹנִים,

אֵין שֵׁם, הָאֶרֶג וְהַנְּשִׁימָה,

אוֹר שֶׁבְּאוֹר, מַאֲצִיל-מַפְרִיחַ עוֹלָמוֹת, וְאַתָּה לֵב לָמוֹ,

אַתָּה לֵב כַּבִּיר לֶאֱמֶת, לְטוֹב, לְאַחַב,

אַתָּה מַבּוּעַ מוּסָרִי, רוּחָנִי – מְקוֹר חֶסֶד – מִקְוֶה,

(הוֹ נַפְשִׁי רַבַּת-הֲגִיגִים – הוֹ צָמָא לֹא יִשָּׁבֵר!  וְאֵינְךָ מְחַכֶּה

שָׁם?  וְאֵינְךָ מְחַכֶּה לָנוּ מְזֻמָּן אֵי שֶׁהוּא שָׁם, הֶחָבֵר הַשָּׁלֵם?)

הוֹ דֹפֶק – אַתָּה מֵנִיעַ כּוֹכָבִים, שְׁמָשׁוֹת, מֶרְכָּבוֹת,

הֵמָּה בְּעֻגָּם יָנוּעוּ בַּמִּשְׁטָר, בְּמִבְטָחִים – הַרְמוֹנִיִים –

עַל פְּנֵי תֹּהוּ תַּעֲצֻמּוֹת-חָלָל.

אֵיכָה אֶהְגֶּה, אֵיכָה אֶנְשׁוֹם נְשִׁימָה אַחַת, אֵיכָה אֲדַבֵּר, לוּלֵי

מִתּוֹכִי וּמִמֶּנִי יָכוֹלְתִּי הַפְלֵג אֲלֵיהֶם, אֶל הָעוֹלָמוֹת הַסַּגִּיאִים הָהֵם?

חִישׁ אֶכְמוֹשׁ נֹכַח מַחֲשָבָה עַל אֱלֹהִים,

עַל הַטֶּבַע וּפְלָאָיו, זְמָן וְחָלָל וּמָוֶת.

אַךְ אֲנִי הוֹפֵךְ פָּנַי וְקוֹרֵא אֵלַיִךְ, הַנְּשָׁמָה, אַתְּ הָאֲנִי הַקַּיָם,

וְהִנֵּה, בְּיָד רַכָּה, אַתְּ מִשְׁתַּלֶּטֶת עַל הַכַּדּוּרִים,

אַתְּ מִזְדַּוֶּגֶת לַזְּמָן, מְחַיֶּכֶת שְׁלֵוָה לַמָּוֶת,

וּמְמַלְּאָה, הִתַּפַּחַ וּמַלֵּא, אֶת תַּעֲצֻמּוֹת-הֶחָלָל.

 

"בוֹאה, מוות"

לעולם רוֹאֶה וויטמן את הנשמה כעיקר-העיקרים בבריאה כולה.  כל העולמות – זה הנגלה, ועולמות לא חלמנום ולא שיערנום, כולם הם דרך – הרבה דרכים – לנשמות נוסעות.  "להתקדמות הנשמות אשר לגברים ונשים בדרכי-העולם השׂגיבות, כל שאָר מיני התקדמות משמשים לסימן ולמזון".  כן בשירו "מזמור הדרך הרווחה (וא"ו צרויה)".

ב"מזמור האני" עתיר המוֹטיבים, ילד מביא לפני המשורר מלא חפניו עשב, ושואלהו: "מהו העשב?"  אין בפיו תשובה;  נבער הוא כמו הילד עצמו.  אך בינו לבין עצמו מחשבתו משתעשעת בתשובות אפשריות:

אפשר ביטוי הוא זה להלך-נפשו שלו, שנארג מחומר ירוק, הרה-תקווה.

ניחוש אחר: הרי זו מטפחת-אלוֹה, מתנת-מזכרת שהושלכה על האדמה במתכוון, ושם-בעליה רקום באחת-כנפותיה, בשביל שנראה ונשאל: "של מי?"... ועוד ניחושים והסברים כהמה.

מחשבה אחרונה: "הנה, נדמה לי זה כשׂער-קברות בלתי גזוז.  תמהני, שערות-הקברות הללו של מי הן?  אולי של אמהות זקנות, או של גברים עטורי-שׂיבה;  או של צעירים, אשר אילו ידעתים הייתי אוהבם;  ואולי של תינוקות אשר ניתקו מחיקי-אמותיהם"...

והעשבים מדברים אל המשורר, מרמזים לו על הגברים והנשים אשר מתו, הילדים אשר נקטפו: "הה, לוּ יכולתי לתרגם את אשר הם מרמזים וסחים לי!"

"מה, לדעתכם, היה עליהם, על הגברים הצעירים והזקנים, ומה עלתה להן לנשים ולתינוקות?  חיים הם אֵישהו;  הזעיר שבנבטים מוכיח כי לאמתו-של-דבר אין מוות כלל.  ואם היה מוות, אינו בא אלא כדי לקדם את החיים, ואין הוא עומד באחרית-החיים להפסיקם: הן-אָז חדל המוות בו ברגע שמופיעים החיים".

"הכל מהלך קדימה וקדימה, שום דבר איננו מתמוטט.  ולמוּת – הרי זה שונה ממה שדימה איש בנפשו, ורב-יתר מבורך.

"האם סבר מי כי מזל טוב הוא להיוולד?  חש אני ומודיע לו או לה כי במידה לא פחות מכן, מזל טוב הוא למוּת, ונפשי היודעת".

ובשירת-המנגינה הגדולה לזכר אברהם לינקולן[i])  הקברניט אשר נקדש בהיקטלוֹ בעוד הוא עמל לחבוש את פצעי אוּמתו מן המלחמה האזרחית, כה – בהתרפקות ענוגה על המוות – נשמת-המשורר עונה-מיתאֶמת לנגינת הטוּרדוֹס, הצפור האפוֹר-חוּם, השר על-יד הבּצה, באפלולית, מבין "ארזים אפוּפי-קודש, וצללים, ואָשוֹחים רפאִיים, מרבי-שתיקה:

בּוֹאָה, מָוֶת חָמִיד וְחַנּוּן,

הִתְנַחְשֵׁל מִסָּבִיב לָעוֹלָם, שַּׁלְאֲנָן הַגִּיעָה, אֱתָיָה,

יוֹמָם, לַיְלָה, לַכֹּל, לְאִישׁ וִָׁאִיש,

אִם תַּקְדִּים וְאִם תְּאַחֵר, מָוֶת אָצִיל.

תִּשְׁתַּבַּח תֵּבֵל אֵין-תְּכוֹן,

עַל חַיִּים וְשָׂשׂוֹן וְעַל פְּלִיאוֹת עֲצָמִים וָדָעַת,

וְעַל אַהֲבָה, אַהֲבָה בְּמֹתֶק – אַךְ שֶׁבַח!  שֶׁבַח!  שֶׁבַח!

עַל זְרוֹעוֹת נֶאֶמְנוֹת-חֲבוֹק שֶׁל מָוֶת קְרִיר-מַעֲלוֹף.

חוֹמֵל קְדוּר-פָּנִים, תָּמִיד מַחֲלִיק וְקָרֵב בְּרַגְלַיִם רַכּוֹת,

אִם לֹא רִנֵּן לְךָ אִישׁ רִנַּת "בָּרוּךְ הַבָּא" בְּתֹם?

כִּי אָז אֲרַנְּנֶהָ אֲנִי לְךָ, אַנְוֶךָ מָרוֹם לַכֹּל,

הִנְּנִי מֵבִיא לְךָ מִזְמוֹר, אֲשֶׁר, אִם כֵּן נִגְזַר שֶׁתָּבוֹא,

                                             בּוֹאָה לְלֹא הַסֵּס.

קְרָב, גּוֹאֵל עַז,

אִם כֵּן הָיָה, אִם לָקַחְתָּ כֹּל אֲשֶׁר בְּשִׂמְחָה אֲזַמְּרֵם-אֲכַנֵּם מֵתִים,

אֲבוּדֵי בְּצִיפַת-אַהֲבַת אוֹקְיָנוּס שֶׁלְּךָ,

רְחוּצֵי בְּשֶׁטֶף זִיו-אָשְׁרְךָ, הוֹ מָוֶת.

מִמֶּנִי אֵלֶיךָ – סֵירֵינַדּוֹת עַלִּיזוֹת,

מְחוֹלוֹת לִכבוֹדְךּ אַצִּיעַ, לָתֵת לְךּ יְקָר, קִשּׁוּטִים וְּסעוּדוֹת לְמַעֲנֶךָּ,

וּמִתְבַּקְּשִׁים מַרְאוֹת הָאֲדָמָה הָרְחָבָה, וְרָקִיעַ מִשְׂתָּרֵעַ-רוּם,

וְהַחַיִּים וְהַשָּׂדוֹת, וְהַלַּיְלָה הֶעָצוּם, כֶּבֶד-הַמַּחֲשָׁבָה.

הָלַּיְלָה בִּדְמָמָה מִתַּחַת כּוֹכָבִים הַרְבֵּה,

חוֹף הָאוֹקְיָנוּס, וְהַגַּל הַמְהַדְהֵד-לוֹחֵשׁ, אֲשֶׁר קוֹלוֹ יָדָעְתִּי

וְהַנְּשָׁמָה אֵלֶיךָ פּוֹנָה, הוֹ מָוֶת כַּבִּיר, עַב-הַצָּעִיף

וְהַגּוּף נִלְפָּת-נִצְמָד אֵלֶיךָ בְּהוֹדָיָה.

מֵעַל לְצַמְּרוֹת הָעֵצִים אֲנִי מַרְחִיף אֵלֶיךָ מִזְמוֹר,

מֵעַל הַגַּלִּים הַמִּתְרוֹמְמִים וְשׁוֹקְעִים,

מֵעַל רִבְבוֹת הַשָּׂדוֹת וּמֶרְחֲבֵי הָעֲרָבוֹת,

מֵעַל כֹּל-עָרִים צְפוּפות-דְּחוּקוֹת וְהֶמְיַת מִסְפָּנוֹת וּדְרָכִים,

אֲנִי מַרְחִיף נְגִיּנָה זוֹ בְּחֶדְוָה-בְּחֶדְוָה אֵיֶלךּ, הוֹ מָוֶת.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

                  

 



[i]) מן "עת לילכים לאחרונה בחצר גנה פרחו".  ע' ספר "חקוקות אותיותיך", שער "עיברורים", והקטעים מדברי וויטמן על לינקולן, שם, שער "הערות וביאורים".