_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

"פילופואסיה" ותכליותיה

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

נאום באספה המייסדת של חבל "פילופואסיה"

בבית הסופר על-שם שאול טשרניחובסקי, תל-אביב

ה' שבט תשי"ח  (26.1.58)

פורסם ב"על המשמר", 7.3.58  ו-14.3.58

 

מורי – אחי ואחיותי:

חכמינו, זכרונם לברכה, ייחסו תפקיד קוסמי לשירה, באומרם : "מניין שלא ברא הקדוש-ברוך-הוא את העולם אלא בשביל שירה וזמרה?  שנאמר: הוד והדר לפניו עוז ותפארת במקדשו".  וכן הם מכוונים לעניין-שירה את השמיים, על-פי השמים מספרים כבוד-אל.  את הארץ, על-פי מכנף הארץ זמירות שמענו:  ימים ונהרות, על-פי מקולות מים רבים, וכיוצא בכך להרים וגבעות וכל סדרי-בראשית.  וכה גבוהה מעלת-השירה בעיני חז"ל עד ששמו "רוח-הקודש" שם נרדף להתעוררות אמירת-שיר.

ספר-"הזוהר" מבטא את התכלית השירית של הבריאה כולה על-ידי מישחק בסדר-האותיות של המלה "בראשית".  בראשית –  שיר תאב ברא אלהים את השמים ואת הארץ.  רצה לומר:  מתוך השתוקקות לשירה, נמלך יחיד-הנצחים לברוא ולעשות עולם ומלואו.

רבי עקיבא אמר: "כל השירים קודש, ושיר-השירים קודש-קדשים".  עיון בתולדות-חייו של ר' עקיבא, ובאמרים אחרים שלו, מלמד, כי הוא נתכוון לא למדרשו של שיר-השירים בלבד אלא גם לפשוטו;  כי יעקב עבד ברחל שלו שבע שנים, ועקיבא – עשרים וארבע שנה.

בפָנים בצורות רבות ניתן במקורותינו ניב  לקשר שבין שירת-ישראל ובין ארץ-ישראל.  דויד בגלותו התאונן: כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ד', לאמר : לך, עבוד אלהים אחרים.  וכל חפצו ונחמתו היו.  כי ישוב וישב בבית ד' לאורך-ימים, ושם יזמר בכינור וקול-תודה:  ולשוני תהגה צדקך, כל היום תהלתך.  גולי-בבל בכו:  איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?  ותוחלתם:  שובה ד' את שבותנו כאפיקים בנגב...  בוא יבוא ברנה נושא אלומותיו.  כי שרתה רוח-הקודש על נביא-משורר בחוץ-לארץ, מצאו בעלי-האגדה לכך תירוץ:  שאותו נביא-משורר יצא מעל אדמה טמאה ושהה על-פני מים, או שעדיין נשתמר בו מכוח-ההשראה של אבותיו, נביאים-משוררים יושבי-הארץ.  יהודה הלוי גיעגע:  "אבחר לנפשי להשתפך במקום אשר רוח-אלוהים שפוכה על בחיריך".

 

ארצנו היום – גילום לשירה

המסתכל בארצנו בעיני בשר רואה חוות, בתי-חרושת, ערים, נמלי-ספינות, עובדים, סוחרים, פוליטיקאים;  הכלל, ארץ כמו כל הארצות, ואין בינה לבין שאר ארצות אלא כהבדל שיש בין סתם ארצות על-פני הכדור, שהן שונות זו מזו במידה, בגוון, באקלים, בתרבות.  ואם צעירה מדינתנו, יש כמה מדינות צעירות כנגדה.

אבל מי שמסתכל בארצנו בעיני תבונה, משיג כי היא גילום לשירהִ:  הגשמה של חזיונות ונבואות, של תפילות והתרפקויות מרחוקְ;  קיום ברכת תביאמו ותטעמו,  והיא כולה ארוגה ומרוצפת מפסוקים וקטעי-מזמור: גזילת-בשמים של עורי צפון ובואי תימן;  מעוף יונים אל ארובותיהן;  נתינת המידבר לנחלי-מיים; התכסות ההרים ביערות וכרי-דשא; הוצאת דבש מסלע.

עצם התנחלותנו בארץ היא תרועה במנגינה גדולה, המנון בתוך פואימה מופלאה, גל-גיאות בריטמוס היסטורי של התרחקוּיוֹת ושיבוֹת: 

אִתָּךְ פַּעֲמַיִם נִטַּעְתִּי לְהוֹד, נִשְׂרַפְתִּי לְעִי, וְגוֹרַשְתִּי לְקָלוֹן,

שָמֹר בְּנִזּוּפַי לוּז-תּוֹרָה וְטַל-חָזוֹן לְחַיּוֹת מֵתַי לַפְּקִידָה.

עכשיו, כבוא הפקידה, ואנו נאחזים בשלישית, חייב אותו ריטמוס למצוא תיקונו בניחשוּל אחר;  כי ברית כרותה לנו:  הפעם זוהי נטיעה שאין אחריה עקירה.  תיכנס הסימפוניה של חיי-האומה אל תנועה חדשה;  ייפתח בשיר-תולדותינו ספר חדש, אדיר מן הראשונים.

 

היכן השיר הגדול ?

לאור הגיניוס השירי של האומה העברית, לאור הסגולות השיריות המוטבעות בלשון העברית, הלא נשתומם:  בעשר שנות קיום-המדינה, לא נתגלה אף שיר אחד גדול על אדמה זו.  נתחברו כמה שירים הגונים ומכובדים;  נכתב שיר לא-אחד שהוא כשר ובר-דפוס;  נדפסו גם כמה שירים, שנוח להם אילו נמחקו בטרם ראו אור.  לא אייגע אתכם בקריאת דוגמות משני הסוגים הראשונים, וכן האחרונים – קל-וחומר.  אבל שיר גדול באמת, שיר אשר אדר-שרעפים, המראת-דמיון ורוממות חזיונות-טבע מתאחדים בו לארשת מנגינתית, מתחטבים ונישאים בו לאדריכלות מחושבת – לא ראינו.

 

ממעיין לא-טהור

מתנבא אחד במחננו ברוב פאתוס.  כמעט אמרנו:  הנה, מצאה לה האומה פה!  אבל במכאוב הוכרחנו לפסוק דינו:  מנביאי-השקר הוא, בשוֹרתו נובעת ממעיין נכרי וטמא.  מטיף הוא לעליונות-אומתנו בצורת אדנות על עמים אחרים.  לא כן תפס משה את חכמתנו ובינתנו לעיני כל העמים.  לא כן השיג ישעיה את אור-ישראל, אשר עמים רבים אליו ינהרו.  לא כן הגה הרמב"ם את רעיון-המשיחיות.  אזכירכם מלותיו: "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות-המשיח, לא כדי שישלטו על כל העמים, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה...  וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם..."  במסורת-ישראל אין אדון אלא אחד, וכל הברואים נועדים לקבל עליהם עול-מלכותו לא בכפיית-חרב כי-אם מאהבה ומיראת-הוד.  אשר ליחסינו עם עמים אחרים, מיצו חז"ל את תוכו של העניין בספרם, כי בלעם, נביא מן האומות, העמיד פירצה לאבד את הבריות מן העולם, אבל נביאי-ישראל "היו ברחמים על ישראל ועל אומות-העולם, שכן אמר ישעיה:  על כן מעיי למואב ככינור יהמו, וכן יחזקאל אמר: שא על צור קינה... וזה אכזרי, עמד לעקור אומה שלמה".  הארכתי בזה על שום צער, שיהא מושר שיר עברי לכבוד חלום שלטון-דמים, חיקוי לחלומם של אחרוני משליכי-עמנו-אל-אש.  לא כזאת יחלום  ויחזה שיר עברי מקורי, שיר ישראלי לאמתו.  שיר ומשורר, שבישראל מחצבתם, יתנו חיזוק לאירושין הנצחיים בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים.

 

החבל המתייסד

מתוך כיסופים לתחיית שכינת-השירה בישראל, מתוך ציפייה לאמירת-שירה אשר תהלום את הגדוּלה והגבוּרה של הצמדת האומה אל אדמתה בדורותינו, מתייסד זה חבל "פילוֹפוֹאסיה".

קראנו למטרות "תכליות", להראות כי לא קרובות הנה ולא בקלות יושגו.  פסיעות-פסיעות, במעשי-חינוך שבעל-פה ושברמת-כתב נתנהל כלפיהן בכבדות אבל בבטחון-אמונה.

ההתעמקות בשירת הדורות בישראל ובאומות תציב לפנינו מופתים למעשי-תפארת, לבניית היכלות לרוח-האדם, להעזת-קודש, מעין: עלית למרום, שבית שבי לבני-אדם.  נתגושש עם משמעוּיוֹת שבאגדה, עם הנגיד, בן-גבירול, משה אבן-עזרא והלוי, נג'ארה ושבזי. נטפס בסולמות שבקבלה ונחזה בעולמותיה.  נדע את מיכ"ל ויל"ג, נשאב מן ההתסכלות הדיתיראמבית של הרב קוק, ונחדש היכרותנו עם ענקי דור-התחייה, אשר ביאליק במרכזם.  נחתור אל השירות האוטביאוגראפיות הגדולות של ווֹרדסוֹורת:  נצלול אל נבכי-בראונינג;  נתרומם אל "פרומיתיאוס המשוחרר", זו הדראמה הלירית-אכסטאטית של שלי.  נכיר את הקינה "ליסידאס" של מילטון.  שהיא מרירה בעלי צמחי-בר וזועמת על תקלות-הדור, ועם זה, היא מלאכת-אמנות, אשר מעטות ישוו לה באנגלית.  אני מזכיר אחדים מאלה שאני יודעם מכלי ראשון.  אבל וודאי נפליג אל הומירוס ודאנטה, אל גיתה והיינה והלדרלין – ואשר יביא לנו ברכה מספרד וצרפת, מפרס והודו, ומעמי-שם הגדולים, שהם שכנינו, נברכהו.

ככה ייפתחו לנו מעינות-הנאה סתומים, ויינתנו בידנו קני-מידה להבחין בין הנישא לבין הנמוך, בין יקר-הערך ובין מעוט-הערך.  ומה גם בין ממשי לקלוקל, בין זמר פורה לסילסול-סרק.

בל נחשוש שלימודים כאלה והתחנכות כזאת יפגעו במקוריותו של דור או של מקום.  יותר שמשורר הוא מקורי– – יותר הוא מוכן להוקיר מקוֹריוּתם של משוררים-אחים, אם בהווה ואם בעבר, אם בארצו ואם בריחוק-מקום;  והוא גם שש ללמוד מהם, ואין עליו אימתן של השפעות.  אין המשורר הגדול מחזר אחר מקוריות כלל;  מבקש הוא נאמנות-ביטוי לרגשותיו, תחושותיו, מחשבותיו;  ובהיותו בעל עצמיות יצירתית חזקה, ממילא ביטוייו נוצקים למטבעות חדשות.  אך כל הרודף אחר מקוריות, המקוריות בורחת ממנו, ונשארים בידו רק המשונה, העקמומי, העווית וההעוויה, אשר היום הם מוכרזים כאופנה חדשה, חדישה וחדשתנית – ומחר נשכחים.  מן המגוחכות הוא דרכם של חדשתנים להתגודד לאסכולות וכיתות.  מבקשים הם לעצמם מקוריות לסירוגין...

 

פרק תשובה 

שיווינו לנגדנו תכלית:  תשובת השירה העברית אל הטבע והשגב.

תשובה – מכלל שיש חטא.  חטא חטאה השירה העברית בשנים האחרונות במילוּליוּת, אחד מילוליות נשפכת בקלות או זריזה בכירכור ודילוג ואחד מילוליות של גימגום ושל חצץ.  "מה אתה קורא, האמלט?"  שואלת אחת הנפשות בשכספיר.  והאמלט עונה: "מלים, מלים, מלים".  מכל מקום, כשאתם בודקים אחד-העתונים של ערב-שבת,  אתם מוצאים, כי הרפורטאז'ה היא פי-אלף יותר מעניינת, ועתים גם יותר פיוטית, מן  השירים הנדפסים בדפים הספרותיים.  הטעם הוא שהריפורטאז'ה יש לה עסק עם המציאות:  השוק, המעברה, המשק, בית-המלאכה, דירת-המשפחה;  בשעה שהשירים – אלא אם כן יש להם אופי פיליטוני מובהק – מכונסים באיזה עולם של סדרי-מלים לשמם.  והרי יש לנו רשות לצפות שהשירה תטפל באותו עולם שריפורטאז'ה נזקקת לו, אלא שתאירהו ביתר-עמקות – תחדור יותר לפנימיותם של דברים.

תשובה אל הטבע, פירושה פקחון-חושים ופתיחת-נשמה לכל המתארע בעולם-יה:  ספינת התנוצצויות, חילופי-גוונים וריגושים של ים-וערגון ער על תמורות-עננים, אם בערבסקות קלות על קצות-האופק, אם בהררי-הררים שלגיים, נערמי-רוח, ואם בשיירות של רפאים ערפיליים, אפלי-סופה.  ומה שכיות זריחה ושקיעה ואור-לבנה מלווֹת לים ולעננים ומה הן לוֹות מהם.  מאלה, ומן ההרים והעמקים ורחבי-המידבר אשר בארץ, יינתנו הפעימה, הריטמוס, הלחן של שירת דור נולד.

 

צורך-לשון כנגד עושר-טבע

ואתה, קיבוצאי צעיר שוקק-שירה, מה לך אצל בית-קפה לטבול באווירה "ספרותית"?  הסתכל בחיות, בעופות ובחרקים שבנאות-מעונך.  למד שמותיהם ואורחי-מחייתם;  בין למלחמותיהם, אהבותיהם, דרכיהם בהעמדת-וולדות.  הכר רינתה של צפרדע;  הקריאה, הצליל והציוץ של עוף ועוף. עמוד על צמחים, וצורותיהם לחלקי-חלקיהם, והשינויים העוברים עליהם עם חלוף-העונות.  אם תבוא לתאר בכתב את אחד-הקוצים, כבן למינו וכיחיד בייחודו, על שיגשוגו, תפרחתו, זרעו, והיצורים שיש לו מגע-ומשא אתם, וריחו, ורעידתו ברוח, וכול המושפע עליו מגשם ואדמה וגרמי-שמים – לא בתזונה בלבד אלא גם במגעי תכלת-יום ונטפי-אור של לילה ולידות-טללים  בחיי – –  עד מהרה תמצא כי כל רכוש-לשונך צמוק וצנום מכפי העושר הממשי, שהטבע שם לפניך באחד מצנועי-שכיחי וולדותיו.  לפי צורך זה, למד והתאמן!

אין האדם, ויישובי עיר-ושדה שלו, מוצאים מכלל-הטבע ושירת-הטבע מה-מייחלים בית-התיאטרון ובימת-המשק למחזות פיוטיים, אשר בלשון-יוצרים רגישה ומעודנת, יבטאו את המאוויים, המצוקות, ההתנגשויות, הנפילות המוסריות והתקומות המוסריות, של בני-אדם פשוטים, שכנינו מעבר לגדר!

 

ברכה העושה קניין

בשריית שירתנו בטבע-הארץ ישנו צד לאומי.  ארבעים שנה הייתי באמריקה.  ולא קיבלתי כלום מרחבות-מדינותיה, מאגמיה והריה, ממראות-הענקים המתגלים מעל גשרי העיר ניו-יורק, וממיפרצה הגדול, והאיים אשר בו?  וודאי קיבלתי ובמקצת גם עיריתי בכתב.  אבל אינה דומה כתיבתי על מראות-אמריקה לכתיבתי על מה שאני רואה כאן כשאני נטפל אל יערות-האורנים בפרוזדור-ירושלים, אל הכינרת, אל חולות הנגב המערבי, פועלת בי הידבקות אטאוויסטית, מעין זו שפיעמה את לוחמי-סיני.  הם, כשדרכו בסיני, הרגישו בכל רמ"ח אבריהם כי לא על אדמה זרה הם דורכים, אלא במקומות ששם נסעו אבותינו בדרך כנענה.  ושם האזינו תורה מפי משה, או ישר מקולות-וברקים שעל ההר.  כאן בכתיבתי יש אחד מששים אשר בחינוך-העפר של יהודה הלוי, – הסתכלות-אהבה של לאום שלם באדמת-בחירתו אחרי פירוד של דורי-דורות. השירה המזווגת לטבע-המולדת, המברכת על טוב –הארץ וחמדתה, קונה את אדמת-המולדת משנה-קניין לאומה.

יחכימנו מאמר-מדרש אחד, המדבר על תבל-ארץ כולה, ואנו נייחדנו לארץ הזאת: "רבי לוי רמי (הקשה מפסוק על פסוק):  כתיב לך הארץ ומלואה, וכתיב והארץ נתן לבני אדם. לא קשיא!  הא קודם ברכה והא אחרי ברכה."    

 

השגב

מה תשובה אל השגב אומרת?  היתה שירתנו לטריביאלית, קלה-דלה מרעיון.  חייבת היא לחזור אל תועפות-המחשבה הגדולים, אל הינשאות פתחי-עולם.

הנשגב הוא הטבעי מצדו הנאצל – הבריאה היומיומית מפאת היוֹתה חבוקה בחביון הנצח וההוד.  יהודי יחיד, אשר לפתע מופיעה עליו האמת כי הוא תא חי וחופשי במישזר הגוף-והנשמה של ישות היסטורית זו, כנסת ישראל ( בלשון האגדה: "חיה עומדת ברקיע ושמה ישראל";  וכאן, כמו באמרים אחרים שלה, "רקיע" מורה על נצח-הדורות), והוא מקבל עליו ברצון אחריותו כלפי הישות הכבירה הזאת; יצור זעיר באחד מכוכבי-הלכת במערכת-שמשנו או במערכת-שמש אחרת, אשר באביב-אהבתו הוא חש כי דחף-חייו זהה עם נשמת כל כוכב-הלכת שלו והיא שביב בנשמת המישטר הכוכבי כולו; ספירה עילאית, אשר תפילתה-מלחמתה היא להעצים זיווה ולהרבות היכלותיה על-ידי כיבושים חדשים מן האפשרויות האינסופיות הצרורות באפלת צריר-האין– – כל אלה יודעים את טעם השגב.

שומה על שירתנו לקלוט את כל המשמעות הפיוטית שבהישגי המדע המודרני במפלאות זמן-חלל-ומרץ אשר במרחבי-הגאלאכסיות ובקוטן-שבקוטן הפנים-אטומי.  יתר על כן:  כבול המדע על-ידי תצפיות, ניסויים, חישובים מאתימאטיים.  השירה, שהיא חופשית מאלה, יכולת לה וזכות לה לשלח את דמיונה אל מקומות שאין המדע רשאי לדרוך בהם, ומתוך כך, לפנות דרך לפני המדע לכיבושי-עתיד שלו.  וכבר היו מעשים, שניחושי-משוררים במעוף-רוחם לבסוף נתבססו כפינות ויתדות במדע.

השגב פירושו גם התעלות מעל סדרי-המוסר המקובלים בחברה כדי לכונן מוסר חדש, יותר רחב-היקף בצדקו ורחמיו, יותר מאיר בחסד-תבונתו.  אם לא תעיז השירה לדבר בעד הממזר המנודה, בעד האוהבת האומללה, בעד הגר והנכרי שבשערינו.  כן, ובעד הבהמה המעוֹנה והשחוטה – מי ידבר?  וממוסר כול-כדור-ארצי נצעד אל מוסר כול-גאלאכסי, כול-קוסמי...     

 

עולם רענן – ועתיק-יומין

אחי ואחיותי, בעולם רענן וצעיר אנו חיים.  פה ועתה קול-אלוהים מתהלך בתוך הגן.  פה ועתה השמים מספרים כבוד-אל.  ויום ליום מביע אומר, לילה ללילה מחווה דעת, ותהום אל תהום קורא.  פה ועתה דנים כוכבי-בוקר ומריעים בני-האלוהים.  אין לנו אלא לכרות אוזן, לפקוח עיניים – והנה מנגינת-העולם ותמונות מלפני הצור-הצייר יורדים עלינו בשפעי-שפעים.

פה ועתה נחתכים סדרי-בראשית.  כל רגע ורגע הוא נס-בריאה מחודש, וכל רגע ורגע הוא גם עתיק-יומין, עמוס אוצרות זכרון-עולמים.  בכל רגע ורגע, בכל נפש ונפש,  עומד גם יום-הדין הנורא והאחרון.  המושג "בריאת יש מאין" הוא מיניה-וביה גם מושג-מישפט.  יכול העולם שלא להיות, ולפי מעשיו הוא נדון, אם לקיום אם לחורבן.  מעשה אחד שלנו יש בו כדי להטות את כל העולם לכף-זכות או לכף-חובה.  במידה שאנו מאבדים נפש, אם נפש-זולתנו ואם נפשנו אנו, במידה שאנו גודעים כוח פורח-ופורה שבתוך נשמת-ריע או בתוך נשמתנו אנו, בה במידה שאנו גודעים מן השכינה, פוגמים בשעור-הקומה ש אלוהים-עולם.  במידה שאנו זורעים ושותלים ומטפחים זרע-חיים עלי-אדמות או באחת-הנשמות פנימה, בה במידה אנו מוסיפים כתרים לתפארת-הבורא.  הננו נרות משלהבתו, ענפים מגידולו, בנים-שותפים לו.  מאמצינו היצירתיים בפינתנו אנו, כל כמה שיהיו זעירים, הם  נטפים בזיעת חיות-הקודש, הטוענות עליהן את כסא-הכבוד – זו הזיעה שמפלגי-נהרותיה קמים מלאכי-השיר.

זה המשך לנאום-הייסוד של חבל "פילופואסיה",שתחילתו נדפסה ב"שייט חפשי", גליון שושן פורים תשי"ח (7.3.1958).  הכותרת דלעיל היא התכלית השלישית של החבל.  תכליות-אחיות הן: א) התעמקות בשירת הדורות בישראל ובאומות; ב) תשובת השירה העברית אל הטבע והשגב.

      שואפת תפארת אל מלכות: אצילות אל עשייה; השירה אל הממש.  בלשון ביאליקאית:  תשוקת האגדה היא אל ההלכה.  וזה טוען תכליתנו השלישית:  השכנת ערכי שירה בחיים.

        נעמוד על מהותה של תכלית זו מתוך שתיים-שלוש דוגמות.  ואף הן במרומז ולא במורחב:

      הברכה הפנימית על החכמה, הכוח והתפארת שבעולם, השיתוף עם ה"הללויה" הגדולה העולה מכל היקום, מקנים לנו בינה ואהדה לנשמת כל חי, ומה גם בעלי-חיים הקרובים לנו, אשר כדבר המשוררת רחל, מאוחים חיינו עם חייהם "באלפי חוטי מסתורין".

צור-בראשית הוא: הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי-עץ זורע זרע – לכם יהיה לאכלה;  ולכל חית הארץ ולכל עוף, השמים ולכול רומש על הארץ אשר בו נפש חיה – את כל ירק עשב לאכלה.  ופירש רש"י: "לא הרשה לאדם ולאשתו להמית ברייה ולאכול בשר, אך כל ירק-עשב יאכלו יחדיו כולם". 

חזון-אחרית הוא:  וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה...

בהרגשה השירית צור-בראשית וחזון-אחרית ניתקים למצוות-הווה.

בעיר וביישוב שערכי-שירה מושכנים בהם, לא ייתכן, שיוצגו בחלונות-ראווה נתחי פגרי-בהמות, ושורות של עופות מרוטי-נוצה;  שילד יסחב תרנגולת חיה לשחיטה, בשליחות אמו;  שעצמות בעלי-חיים מומתים יפגלו שולחנות שבת ומועד.

"הזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה", לימדונו אבות-התלמוד. 

בעיר וביישוב שערכי-שירה מושכנים בהם, לא ייתכן שייבנו בכספים ציבוריים ארמנות-עונג למיוחסים ובעלי-כיס, בעוד שבשכונות-עוני אין  ספריה בעלת אצטבה פתוחה, שבה יוכלו ילד ונער לפשפש להנאתם באוצרות האגדה, השיר, המשל והחכמה של הדורות;  ויהיו שם דברים אשר היום בן-תשע מציץ בהם ומניחם, ולאחר שתיים-שלוש שנים יחזור אליהם לרוות צמאונו המתבגר.  הוריו של ביאליק לא ידעו היכל-תרבות או בית-תיאטרון מהו.  גם אילו נזדמנה להקת-תיאטרון בפרבר-מגוריהם, לא היתה דעתם פנויה ולא היתה ידם משגת לקנות כרטיס, כפי שידוע לכם מן הסדרה "יתמות", "אלמנות", "פרידה".  אבל בבית-המדרש, שבו למד הילד חיים נחמן, היתה אצטבה פתוחה של ילקוט-אגדה, חיבורי קבלה ומוסר, ספרים מסוג "אמונות ודעות", "הכוזרי", "מורה-נבוכים", ואולי גם "בחינות עולם" לידעיה הפניני.  ומשם – יניקת-הלשד אשר את פירותיה "מתי מדבר", "ספר האגדה", מסות כמו "הלכה ואגדה", "גילוי וכיסוי בלשון", אנו אוכלים כיום.  שבזי חדש וקטן, הנולד בשכונת-התקווה.  ילד חיים נחמניי לפי שורש-נשמתו, המתגלגל בחוצות-יפו – באין לו האצטבה הפתוחה – מהיכן תינק רוחו, ומה תינק?

ויש סוגיות שהן קשות-התרה מאלו.

בחצי המאה התשע-עשרה שר וואלט ווהיטמן, לאמר:

אֲנִי שׁוֹמֵעַ אַמֶרִיקָה כִּי תְזַמֵּר, הָרִנוֹת הַשׁוֹנוֹת אַקְשִׁיב:

               שִׁיר הַמְכוֹנָאִים, אִישׁ-אִישׁ מְזַמֵּר אֶת שֶׁלוֹ כְּיָאוּת, עֲלִיצוּת וְעַזּוּת,

               הַנַגָּר מְזַמֵּר אֶת שֶׁלוֹ בְּמָדְדוֹ קַרְשׁוֹ אוֹ קוֹרָתוֹ,

               הַבַּנַאי מְזַמֵּר אֶת שֶׁלוֹ בְּגִישָׁתוֹ לַעֲבוֹדָה, אוֹֹ בְּקוּמוֹ מֵעֲבוֹדָה,

               הַשַׁיָט מְזַמֵּר אֶת הַשַׁיָךְ לוֹ, בְּסִירָתוֹ,

               אִישׁ-הַסִפּוּן מְזַמֵּר עַל סִפּוּן אֳנִיַת-הַקִיטוֹר,

               הַסַנְדְּלר מְזַמֵּר בְּשִׁבְתּוֹ עַל סַפְסָלוֹ, הַכּוֹבְעָן מְזַמֵּר מְעֻמָד,

               זֶמֶּר חוֹטֵב-הָעֵצִים, וְזֶה הַנַעַר-הַחוֹרֵשׁ

               בְּדַרְכּוֹ בַּבֹּקֶר, אוֹ בְּנוֹפָש-הַצָהֳרַיִם, אוֹ אִם רֶדֶת הַשֶׁמֶשׁ,

               הַזִמְרָה הָעֲרֵבָה שֶֹׁל הָאֵם, אוֹ שֶׁל הָאִשָׁה בַּעֲבוֹדָתָה,

               אוֹ שֶׁל הַנַעֲרָה, עֵת תִּתְפּוֹר וְתִכְבוֹס...

     רק זמן קצר אחרי זה, נתגברה באמריקה תרבות-המכונה, והפועל  היה למדרס  ודיכוי – "הן מרובים העניים, והם פרים ורבים, ומה כי נחוס על שעות-זמנו של הפועל וחייו!  מי שאינו מרוצה, יעזוב את בית-החרושת וילך אל מקום אחר!"  אמרו אדוני-הכלכלה החדשים.  ואפילו חיי-האהבה שבהם היה האוהב מרגיש את גברתו בלב-השלהבת של פיטדת-חייו, נהפכו למיסחר:  "הנה, גברת, אם את תמכרי, אני אקנה, לב בעד לב – עיסקת-חליפין...  למה תבכי?" – –    אז שר משורר-דרום ענוג, סידני לייניר, "סימפוניה" עצובה על המיסחר אשר כרת את הזימרה מפי בני-אדם בעבודתם. 

     בארצנו, בימי העליה השנייה, למרות מצוקות, ועתים רעב ממש, היה הסתת שר מעל אבניו, פועל-הפרדס בהשקייה ובקטיף, הצבע והמסגר במלאכתם הם.  מצב זה נתקיים כמעט עד ימי קום-המדינה, והיום, משנתעלתה הפקידות, וגבר המיסחר, ופרח עסק-השדכנות, ומלאכות הרבה מוּכנוּ – חדלו הבריות לשיר במלאכתם:  נאסף גיל מן העבודה.

     מאמץ מאורגן להשכין ערכי-שירה במולדת העברית יצטרך לשים דעתו אף על בעייה סבוכה זו:  איך, בתוך עשייה ממוכנת, שגם החקלאות מקבלת עליה עול-שליטתה, תינצל ותקויים חדוות-היצירה אשר בעבודה – הרגשת השיתוף בעמל-בראשית, – שהיא חירות-העובד ועטרתו!

 

שם צופן השקפה

     המלה "פילופואסיה" גזורה כדוגמת "פילוסופיה".  חכמי-יוון הקדמונים לא התברכו בלבם, כי החכמה כבר מונחת בחיקם.  וקראו למישלח-רוחם "פילוסופיה" – אהבת-החכמה.  דהיינו שהם מחזרים ומחפשים אחר חכמה.  אף כך "פילופואסיה" פירושה אהבת-השירה.  אוהב-שירה ייקרא "פואסיופיל" כמו "ביבליאופיל" (אוהב-ספר).  אחרי שצרתי את המונחים הנ"ל במחשבתי, לא נשענתי על חושי הרופף, כי אם שמתי אותם לפני איש לימוד-יוונית (ד"ר ש. שפאן), והוא אישרם מצד הלשון.  "חבל" כשם לחבר או עדה, לקוח מן חבל-נביאים שבמקרא.  התקווה היא שאצלנו תעיד מלה זו על קשר הדוק והתמכרות הדדית בין הנלווים אלינו.

     על לועזותה של המלה "פילופואסיה" ככינוי לחבורה עברית יכולתי להתנצל:  אם מותר לאוניברסיטה העברית להיקרא "אוניברסיטה", אם מותר לאקדמיה של הלשון העברית להיקרא "אקדמיה", הלא לכל הדעות מותרים אנו ב"פילופואסיה".  אך אודה כי דמיוני הרחיק לכת מכך.

     ישנה השקפת-עולם שירית, אמונה שירית, שניצוצותיה פזורים במיטב שירת-העולם, ברגעי רום-השראתה, אך ביטוייה הבהירים-והמאירים ביותר הינם משובצים בכתבי-הקודש ובאגדות-התלמוד של ישראל.  אינטואיציות של אותה אמונת-אומן לוחשות בעמעום בכל הדתות, לרבות האליליות בחינת "ולא יחסר כבודך בגלל עובדי בלעדיך – כי כוונת כולם להגיע עדיך...".  ב"כתר-מלכות" לרשב"ג.

     בחברת-מדינתנו חלה התקטבות (פולאריזאציה) בין דתיים לשאינם דתיים, אלו קפואים  איבוני-אמונתם ואלו מוקרשים בסיסמות-כפירתם.  ובינתיים המדינה מתנדנדת אילך ואילך, חיה מייד לפח, סבלי השקפת-עולם חובקת-דורות.  פשרה בין שני הקטבים האלה, ואפילו דו-קיום ידידותי ביניהם, לא יועילו כלום לכינון השקפת-עולם ישראלית-מהותית – אמונת-חיים, לנוגה-זרחה נהלך.  צורך יש בחתירה אל הגחלת היצירתית הגנוזה בנשמת-האומה פנימה.  והיא-היא המתנהרת גם מני שירותיה ואגדותיה מקדם – – משם לחצוב מאור-אש, אשר ייאמר עליו:  הוא מלובה על ידי אבדות השכינה העברית.

     משאת-נפש המתפעמת ב"פילופואסיה" יש לה, איפוא, שליחות מיטאפיסית באומה, ומאומתנו תתפשט על פני אומות אחרות.  השם האוניברסאלי שסיגלנו לנו, כאילו מזמין ייסוד "חבלים" כמו שלנו אצל גויים ולשונות.  בייחוד מקרב מעריצי-ישראל שבהם, אשר בצפונות-נפשם הם מצפים לקרן-אור מציון, ונהיה זכאים לגרוס:  חבלים נפלו לנו בנעימים.        

 

האבן והחלום

     מורי ואחי, דלים ומעטים אנחנו עומדים כאן מול המולת הרחוב ותשואות-העיר. לא פרוטה בקרננו ועדיין לא הישג לחשבוננו. ואנוכי דל ועני מכולכם, ולא עוד אלא שתלויה מאחורי קופה של כשלונות, סטיות מעצמי, רשלנות בנטירת כרמי.  ואינני יכול לומר:  מימי לא הוניתי שום איש.  לא החנפתי לשום איש.  לא לקחתי מתנת-צדקה משום איש.  אך דבר אחד הוא לזכותי.  הגעתי אל גיל, בו אי-אפשר לרמותני עוד.  שקר לא יוכל התייפות לפני כאמת. הקלוקל לא יכול לשדלני כי בר-ערך הוא.  סיסמות, פרסומת, תעמולה ואופנה מהלכת, כשוע לעצמן, לא ישכנעוני.  קנקן ישן וקנקן חדש, לא  אהדרם אף לא אפסלם – זה מפני ישנותו וזה מפני חידושו;  אלא אתהה עליהם לדעת מה יש בהם.  ואם הזכרתי אופנה חדשתנית אחת שלא לשבח, הרי זה מפני שהוכח לי כי היא מוליכה אל ניוון.  את השמרן אשאל:  על מה אתה שומר?  ואת המתקדם אשאל:  כלפי מה אתה מתקדם?  ואדון את הדברים לגופם.  גסות-רוח המתעטפת בטלית של צניעות, חטפנות המעמידה פנים כהקרבה עצמית למען הכלל – מהרה אחדור בעד המסווה שלהם.

מעט למדתי מתפארת שבאמנות על חכמה שבמעשה-בראשית, ומתפארת שבמעשה-בראשית על חכמה שבאמנות;  וזה המעט הוא קניין קיים אצלי.  עליו כעל אבן מקופלת, אני מניח את ראשי, ויחד אתכם אני מצפה:  מה סולם יוצב פה:  מה בית-אלוהים  ומה שער-שמיים יתגלו לנו על אדמה זו?

אתם, אשר רציתם את אבני וחלומי ובאתם להשתתף עמי בייסוד החבל הזה, סבלו את קולי עוד מעט, אקרא באוזניכם שורות אחדות, כתבתין בימי היווסד המדינה, והוספתין כעין "קודה" לשיר ארוך.  סופן הוא סיגנון חדש למוטיב עתיק – מעשה-טקס, שהמסוֹרת חשובה בו מן המקוריות:

 

בְּתִזְמוֹרֶת-הַשִּׂמְחָה עַל חֵרוּת, בֻּשָּׂרָה,

שָׁמַעְתִּי נְהִימַת-יְבָבָה דַּקָּה, לֵאמֹר:

"מָה הַגְּדֻלָּה,

וּמְדִינַת-הָאָרֶץ מְקֻצֶּצֶת מֵעֲבָרֶיהָ,

וְשִׁטְחָהּ מִצְעָר, וְאוֹיְבֶיהָ אַדִּירִים?"

עוֹנָה חֲצוֹצְרַת-הַיְּשׁוּעָה:

"מֵאֵימָתַי סִינַי רָם בֶּהָרִים,

וִישֻׁרוּן עֲנָק בָּעַמִּים?

לֹא בְגוֹדֶל – גְּדֻלָּה.

חֲזוּ, מִי הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ:

שֵׁיךְ קָטָן אָבִינוּ אַבְרָהָם, וְהוּא נְשִׂיא-אֱלֹהִים;

יִצְחָק – גָּדְלוֹ כְּגוֹדֶל מַעֲרֶכֶת-עֵצָיו, כְּעָצְמַת נְכוֹנוּתוֹ לְקָרְבָּן;

יַעֲקֹב כָּל-מְלוּכָתוֹ – אֶבֶן מְקֻפֶּלֶת תַּחַת רֹאשׁוֹ,

וְהִיא לוֹ עֶרֶשׂ הַחֲלוֹם וְהַהַבְטָחָה, בֵּית-אֱלֹהָיו.

וּמֵהֶם – סְנֶה וְלוּחוֹת, שׁוֹפְרוֹת-יְרִיחוֹ, תְּחִיַּת-הָצֲמוֹת, מֵאִיר וַעֲקִיבָא,

מַאֲזָן אֱלֹהִי שֶׁל חֻקּוֹת-בְּרִיאָה עִם מוּסָרֵי-אֱנוֹשׁ, – –

הָאָבוֹת הֵם הַמֶּרְכָּבָה!

אַף-כֵּן אֲבוֹת הַיִּשּׁוּב וַחֲלוּצָיו בְּיוֹם-הַתְחָלוֹת זֶה.

זָעֲרָה מְדִינַת-הָאָרֶץ, וְתִתְרַחֵב לִהְיוֹת מֶרְכָּב לַשְּׁכִינָה! –

אֲשׁוּרֶנּוּ, וְקָרוֹב הוּא:

מַחֲנוֹת-עֲרָב, שְׁכֵנֵינוּ בַּבַּיִת וְעַל גְּבוּל, הֵם-גַּם-הֵם

לֹא עוֹד יִקְבְּעוּ נַפְשָׁם,

לֹא עוֹד יֵלְכוּ אַחֲרֵי מַתְעֵיהֶם, מְכַרְסְמֵי חֵילָם וְחֻפְשָׁם,

אֶחָד-אֶחָד יִסָּפְחוּ אֶל מְאוּרֵנוּ,

הִתְקַשֵּׁר עִמָּנוּ בְּאַחֲוָה אַחַת אַבְרָהֳמִית,

הַרִיפּוּבְּלִיקָה הַסַּגִּיאָה שֶׁל שֵׁם-וָעֵבֶר".

 

               אֵל אָבוֹת

               אֲשֶׁר הָיָה עִמָּנוּ בָּאֵשׁ וּבַמַּים,

               מַשְׁפִּיעַ צְדָקוֹת, בּוֹרֵק יְשׁוּעוֹת, פּוֹדֵה חֳרָבוֹת,

               בּוֹחֵר בִּירוּשָׁלַיִם מְעוֹנָה –

               לְמַעַן עֲקֵדוֹת קְטַנֶּיךָ וּגְדוֹלֶיךָ,

               לְמַעַן טְהוֹרִים וְגִבּוֹרִים, נָתְנוּ דָמָם כַּמַּיִם,

               שְׁמוֹר מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, קֻדְּשָׁה בָאֵשׁ!

               בְּשָׁלוֹם נְחֵה עוֹלֶיךָ,

               שׁוֹתְלֵי-בָהּ לֵבָב וְנֶפֶשׁ וּמְאוֹד –

               הַרְחֵק מִמֶּנָּה אוֹיֵב,

               אַרְצָהּ, יַמָּהּ וְשָׁמֶיהָ הַרְחֵב,

               וְהַעֲטֵה רָאשֶׁיהָ וַהֲמוֹנָהּ

               חָכְמָה, חֶסֶד וָהוֹד.

 

 

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה