_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תפלה ואמנות

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

אם-הבנים עמדה על יד שולחן העץ החף מצבע, וקלפה במתינות שרשי-סלק, כאגרוף גדלם.  היא היתה לבושה פג'מות-משי שחורות עם שולים אדומים לקצה המכנסים, חגורה אדומה המתניה, וזר אדום מסביב לצואר.  האדימו אצבעותיה מן הסלק, ואדמו פניה תחת שחור שערותיה הגזוזות מחום היום ומדליקת הפּרימוס ומכונת-הנפט – ותהי  כולה סימפוניה של אודם ושחור; עמדה וסלסלה במתיקות וצלילות – כזהר לטוה – בחזנות מתורגמת לקול-אשה לירי:

 

                        וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְּעַלְתּוֹ,

                        וְיֵדַע כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ,

                        וְיֹאמַר כָּל-אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ:

                        יְהוָֹה אֱלֹהַי יִשְׂרָאֵל אֱמֶת,

                        וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשֶׁלָה.

 

אילו היה אנסקי חי, והיה בא אלי ואומר: "הראני מה יש בעירך מירושת אבות, מכלי-יקר אשר נשמת העם מכונסת בהם!" – הייתי מציג לפניו את אשתי, ואומר: "הרי פרוכת ארגמן, ארג אָרוג בטהרה בסגנון ישראלי עתיק, רקום באותיות קדושות, רווי תפלה ותחינה ודמעות אשר זלגו אגב אמירת תהלים.  הבט ללב, ואל תביט לחיצוניות, אשר בה היא אפיקורסית כמוני ועתים אפילו בוהימית".  עתה, כזמרה, המה החדר מקולה, וכל פעול וכל יצור אשר בו:  הסלקים, והשולחן, והצלחת, והקדירה על הפּרימוס, כולם רוח עברה אותם והם חרגו ממסגרותיהם וביקשו לדעת את קונם.  אבל אני לא ראיתי את זה אלא מתוך עירפול-מחשבה וכהות-עינים, ונגשתי אליה והתחלתי לפזמן פּזמון ישן: באמריקה... וכאן...

 "באמריקה" – אמרתי, "כבר מחרימה דעת-הקהל את בתי הכנסת הקרויים פּטריות , אלה הצצים באולמי ריקוד וקולנוע ערב החג ונעלמים ככלות החג; וכאן יש התחלה להם. תאמרי: מה לי ולזה?  יבואו אנשי האמונה ויתבעו עלבונה של אמונתם!

אומר לך: האמונה העתיקה מתה, ומפני שאני מכבד את אלפיים שנות חייה, בזמן שהיא באמת נתנה דמות לכל הענינים שבין אדם למקום, ומה שחשוב יותר, שבין אדם לחברו, איני יכול לכלכל לא את האורתודוכסים והמתקנים המפילים גורל על לבושה לאחר הסתלקותה, ולא את בעלי התפלה העושים חזנותם מין אופירה, פארודיה של שחקנים לדבר שהיה בו פעם משום עריגה כנה לעולם עליון, ויהא מדומה.

"ראיתי  פעם  חזן מנעים אל-מלא-רחמים  לנשמתו  של  נפטר  גדול.  כפת-כמרים היתה חבושה לראשו, ובהתפּללו, שרבב את שפתיו כלפּי חוץ וסגר עיניו למחצה, והבּיט דרך סדק קטן אל הקהל לראות איזה רושם עשה עליהם וכמה דמעות הם שופכים.  וידעתי באותו רגע: לא בעל-תפלה הוא אדם זה, אלא זמרן עוגבן; ואשר לפשיטת-השפתים, יש לו לפרויד שם לזה, באנגלית הוא: לייבּיאל אכסהיבּישוניזם, שאפשר לתרגמו התראוות-שפתים, כלומר, הצגת אָדם את עצמו לראווה על-ידי השפתיים".

– "ומה תאמר על זמרתי?" – שאלה אשתי.  "גם היא אינה תפלה בעיניך?"

– "לא. גם אַת אינך מתפללת.  ואולם אַת לא לקהל מכוונת דעתך.  אַת נתונה כולך לזמרה גופא: מתרפקת על כל סלסול, מחליקה עם כל מעלה ומורד, רוטטת עם כל רטט.

"שתי מדרגות הן באמנות.  אחת:  בקשת אישור וחבּה מן החוץ;  ושניה הגבוהה ממנה: בקשת אישור והנאה מעצמו, והחוץ חשיבותו מועטת.  כמעט-אמנים ופסיבדו-אמנים יודעים שיש מדרגה כזאת, והם מתגנדרים כי אכן הגיעו אליה.  בה בשעה שהם צמאים למעט הכרה, גוועים לקורטוב של שם טוב, הם מתפארים: "טעמי בלבד מספּיק לי!  והמבקרים הטפּשים, והעולם-גולם – מה הם יודעים?"

"ראה ביאליק בחזון איש יושב עירום בין קנה וסוף, גבו אל הקנים והוא כפוף על גבי אגם.  אומר ביאליק: "איש פליא זה – אני הוא".  אך אנכי ידעתי את שם הפליא אשר הועלה לפניו על ידי שר-הדמיון, והוא הכיר בו את עצמו.  נרקיסוס הוא.  הן יודעת אַת את אגדת נרקיסוס?"

אשתי חייכה.  כך דרכה של אשה טובה:  אפילו אם היא שומעת דברים מפי בעלה בפעם המאה, לעולם הם חדשים בעיניה.  אני, מכיוון שתקף עלי יצר השיחה, הוספתי לדבּר כאילו באמת גיליתי לה חדשות:

"נרקיסוס היה רועה את צאן-אפּולון, אלהי השמש.  והוא היה יפה כמו אשה נחמדה.  עבר על פני אגם.  ישב והביט בצלמו.  ישב כך הרבה שעות, נהנה מפניו החמודים וקווצותיו זהב וצוארו ההדור.  והצאן נתפזרו ואבדו.  כעס עליו אפולון, קללו שיהיה יושב כך לעולם.  נהפך הרועה לפרח-הנרקיס הכפוף על אגמי מים עד היום הזה.  ואַת, בהידבּקותך בזמרת-עצמך, גם אַת רק נרקיסטית אַת".

– "ולא תדע" – ענתה אשתי, "כי חזן הנהנה מתפלת עצמו, גם הקדוש-ברוך-הוא נהנה מתפלתו". היא נשאה עיניה, ותוסף:  "כל דבקות של אמת, היא דבקות באלהים.  אמתותה של הדבקות, היא הקובעת את אלהותה, ולא הדבר אשר דברים בו;  כי אין עצם, אין חשק ואין תנועה שאינו יכול להיעשות חלון לגילוי;  וגם זמרה כך, וגם אופירה, וגם שחקנות".

ארבעת הסלקים המקולפים נחו להם אדומים-חכליליים, עקודי עורקים ורדרדים, ודמם נגר על הצלחת הלבנה.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה