_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שיר השירים אשר לרש"י

מאת אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

     בשלום עבר רש"י את מעשה-פירושו לחמישה חומשי-תורה ולכמה מן הנביאים והכתובים, והנה הגיעהו זמן כתיבת פירוש שיר השירים. ויחרד לבבו מאד.  זה השיר שהוא קודש-קדשים,  זו הגלוסקיה המנופּה והמעולה מכל מאכלי הנפש השכלית, היאך יהא ילוד-אשה מעז לפרשו? המלה "שלמה" עצמה, כשהירהר בה, הפילה עליו פחד: המלך אשר השלום שלו, העושה שלום בין אש ומים, בין טוב ורע, בין עליונים ותחתונים, הגוזר ומקיים אַחדות איומה זו שכל הניגודים נסבלים על-ידה, ופה שיר-שיריו של מלך זה! עוד הרגיש הפרשן מין בושה שבצניעות בגשתו אל שירה זו. אשה מסיחה עם בעלה דברי חיבה והתקשרות, כנסת ישראל שופכת נפשה לפני לב-לבבה (וכן פירש:  ולבי ער – הקדוש-ברוך-הוא, שהוא צור לבבי וחלקי, ער לשמרני ולהיטיב לי), חוזרת ומעוררת בו חן שנשאָה לפניו במדבר בימי-נעוריה, והוא אַף הוא מחבבה ומנחמה בפיוסים ורחמים, – ויבוא הוא, שלמה הקטן לבית יצחק, ויקשיב בפתח-הדלת, וימסור שיחתם בלילות ללומדי בית-כנסת ולמטיילי-שוק?

     אבל תוך כדי ספיקותיו וחששיו, ידע היטב כי יזכה לכתוב ולסיים גם פירוש זה. הוא נשען אל משהו בתוך-תוכו, –  הוא לא קרא לזה רוח-הקודש; יותר הרגיש את הדבר הנעלם שבתוכו כמין אונס המרתק אותו אל שולחן-הסופרים, כמין אש חרישית המפעפעת בו עד שהיא מתאַכלת ומתחרכת בצורת אותיות שחורות, מגמאות גוויל אַחר גוויל.  אש-סתרים זו שבנפש-אָמן לא תבער אלא-אם-כן יש לה חומר-דלק.  ומה חומר היה לו לרש"י?  כל מה שלמד מרבותיו הקרובים, ר' יעקב בן יקר, שהיה הפרשן מכנהו רבי סתם או מורי הזקן (עיין "דור דור ודורשיו", כרך ד', עמוד 321), ר' יצחק הלוי, ר' יצחק בן יהודה ור' אליקום מאשפירא; ומרבותיו הרחוקים, תנאים ואמוראים ומפטמי ילקוטי-מדרש.

     כשגמר רש"י בדעתו להסב את כוח פשטנותו ופרשנותו אל שיר השירים, חזר ועבר בזכרונו על כל מדרשי חז"ל, על כל התרגומים הארמיים ועל כל מה שהיה ידוע לו מחידושי חכמי ספרד וחכמי צרפת, כל הלכה ואגדה ודיקדוק שיש להם איזה צד של מגע עם שירת שלמה.  ומה שמצא מטושטש באוצר-זכרונו, הבהירהו מתוך עיון בספרים.  כן עשה הרבה חודשים. ועדיין לא ניגש לכתיבה, והיו אַנשי-הבית תמיהים, כי לא היה זה משפּטו לשהות ולהסס.  בכתבו שאָר הפּירושים היה מתגבר כארי, דורש את ה' בחזקה, מזרז נוצתו על-כרחה מדי התעקשה, עד שהיתה זו נענית לו מאליה.  אבל הפּעם קיים בעצמו: אַל תעירו ואַל תעוררו...

     רגע רחפה לפניו דיעה שהוא צריך להתפלל תפילות מיוחדות, לטבול טבילות ולענות את נפשו.  אבל לא רצה לשנות מהליכותיו הפּשוטות. אַף חשד, כי בתחבולות כאלו ישנו דבר-מה בלתי-כשר.  משל למה הדבר דומה?  לאַלמן או גרוש, שהוא רוצה למצוא חן בעיני צעירה והוא מסלסל זקנו, סורק פיאותיו, מתעטף בחלוק לבן ומקפץ קפיצות מזורזות ביותר.  לא כן נער עובר לתומו, שהוא זוכה במבט-רצון מאת הצעירה גם בלאו-הכי. אם נכונו לפרשן העניו דודי-השירה, יינתנו לו גם בלא עורמות וכירכורים.  חִכָּה והָגָה.

     כרם היה לו לרש"י, אשר בהתקשותו בהבנת אחד המקראות, היה מטייל שם הנה והנה, עד שהיתה הקושיה מתיישבת עליו.  ערב אחד (אני משער כי בסמוך לחג-הפסח היה הדבר) התהלך בכרמו, והוא תפוס בהירהורים על פסקי שיר השירים, מגלגל ברוחו מאמרי בבלי וירושלמי, משווה דרוש לדרוש, מבקש האָרה מפסוק שם על פסוק כאן, מסתייע באונקלוס ויונתן. ובהילוכו הגיע לאַפו ריח הסמדר.  בן-רגע קמו בנפשו ערוגות-בושם בין תרצה וירושלים, כרמי בעל-המון ועין-גדי, שדות-דודאים ופרדסי-רימונים, נוף רחב – כרמל ימה וחרמון צפונה, ומגדל-לבנון צופה פני דמשק.  קלחו קילוחי-אהבה בעורקי רש"י, והוא על סף הזיקנה.  רחפו רגליו על ראשי-עשבים.  אָמר: כל אהבה וכל חדווה שבחיי אָדם, הן צל וחיקוי לאהבה ראשונה.  זה הכרם הצרפתי אשר לי, הוא בבואָה לכרמים אשר לרגלי הר-המור, במורד בגעת-הלבונה.  כל הזמירות הן הד עמום ומקוטע לפרקי שיר השירים.  התחיל מזדמר בנוף שבלבו משנה שיר השירים על-גבי שירת שלמה, כטירת-כסף על חומת אבנים יקרות.  וחקוקים בטירה ההיא כל סיפּורי הרפתקאותיה של האומה הישראלית, תנאי בריתה עם אדון-נעוריה, מעילותיה בו ושובה אליו בהמון-תשוקה.  משלי-נביאים היו לרש"י לעיניים בחזונו, מסורות-חז"ל סיקלו לפניו מסילות נפתלות, אור-נפשו האיר דרכיו. 

     לא חשב רש"י, כי יש לו איזו שייכות עם תיאַטראות ובמות-ישחק.  אבל סגולות עושה-דראמות ודמיון איש-בימה עמדו לו במלאכתו.  גם בפרשו הילכות קניין ונזיקין, היתה נפשו מציירת לפניו את בעלי-הדין; הוא קורא להם ראובן, שמעון, לוי, והיה יודע בדיוק מה טענה יוצאת מפּיהם. ראה, למשל, פּירושו, המאיר בדיגומיו וציוריו, לדין המקיף חברו משלוש רוחותיו, בבא קמא, דף כ', עמוד ב'.  אַף יש אשר בקרוא רש"י פּסוק בתורה, מיד היה מבריק לפניו המצב הממשי שבו הפּסוק לובש בשר ומקרים עור.  למשל:  "לא תרדה בו בפרך – מלאכות שלא לצורך כדי לענותו.  אל תאמר לו: החם לי את הכוס הזאת, והוא אינו צריך; עדור תחת הגפן עד שאָבוא.  שמא תאמר: אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו, ואומר אני לו שהוא לצורך – הרי הדבר הזה מסור ללבך; לכך נאמר ויראת" (פּירוש רש"י, ויקרא, כ"ה, מ"ו).  עכשיו עמדו לפניו בהגשמתן שתי דמויות מופלאות, הדוד שלמה והנערה שולמית, והן סמלים לאלוהים חיים והאומה אשר סיגל לו מתוך להבות-אש.  נשמת-העולם ונשמת-האומה פותחות ומתוודות אשה לפני רעותה. כן קם הפּירוש כדראמה של ההיסטוריה הלאומית, והמוסר הלאומי מחלחל וזורם בניביה, והתקווה הלאומית משמיעה קולה מגינת-האגוז ואיבי-הנחל.  יש שהדברים הם צורבים ומלחכים, יש שהם זולפים בנחת כריחות-המור, יש שהם מדלגים ומקפּצים בהתלהבות, אַף יש שהם מתרפּדים בהירהור עמוק, ומאחורי הקלעים מקשיבים חברים – אלו מלאכי-השרת; וברגע שהרעיה נשארת בבדידותה, באות בנות, אלו האומות – ומקנטרות אותה בליגלוגים.  אגב אותה החוויה הדמיונית-אמנותית נתאַחד האיש שלמה יצחקי עם שלמה הדוד, והיתה אהבתו של המשורר הארץ-ישראלי הקדמון אַמתלה ואמצעי לביטוי תשוקותיו של הפּרשן הצרפתי.

     רש"י שלח מבט אַחרון אל הלבנה הדרומית, זו שבעטיפת ענניה המצובעים נראתה לו כאַפּיריון זהב, כסף ואַרגמן.  והוא נכנס אל חדר-עבודתו, הדליק פּתיל-שמן, הטביל נוצת-סופרים, ויכתוב:    

 

"אחת דיבר אלוהים, שתיים זו שמעתי.  מקרא אחד יוצא לכמה טעמים,

וסוף דבר אין לך מקרא יוצא מדי פשוטו ומשמעו.  ואַף-על-פּי שדיברו הנביאים דבריהם בדוגמא, צריך ליישב הדוגמא על אופניה  ועל סדרה, כמו שהמקראות סדורים זה אַחר זה.  וראיתי לספר הזה כמה מדרשי אגדה.  יש סודרים כל הספר הזה במדרש אחד.  ויש מפוזרים בכמה מדרשי אגדה מקראות לבדם, ואינם מתיישבים על לשון המקרא וסדר המקראות.  ואָמרתי בלבי לתפוש משמעות המקראות, ליישב ביאורם על סדרם, והמדרשות מרבותינו אקבעם מדרש ומדרש, איש-איש במקומו.  ואומר אני, שראָה שלמה ברוח-הקודש שעתידין ישראל לגלות גולה אחר גולה, חורבן אַחר חורבן, ולהתאונן בגלות זה על כבודם הראשון, ולזכור חיבּה ראשונה, אשר היו סגולה לו מכל העמים, לאמור:  אלכה ואָשובה אל אישי הראשון, כי טוב לי אָז מעתה.  ויזכרו את חסדיו, ואת מעלם אשר מעלו, ואת הטובות אשר אָמר לתת להם באחרית-הימים.  ויסד הספר הזה ברוח-הקודש, בלשון אשה צרורה אַלמנות חיות, משתוקקת על בעלה, מתרפּקת על דודה, מזכרת אהבת-נעורים אליו, ומודה על פשעה.  אַף דודה צר לו בצרתה, ומזכיר חסדי-נעוריה ונוי-יופיה וכשרון-פעליה, בהם נקשר עימה באהבה עזה; להודיעה, כי לא מלבו ענה, ולא שילוחיה שילוחין, כי עוד היא אשתו והוא אישה, והוא עתיד לשוב אליה".

    

     נלקוט אנחנו מעט בשושני רש"י, ונטעם פרי-מגדיו בהגיון-דודים; בתבונת תולדות ישראל, אהבת-תורה וכליון-נפש לגעולה; ובחוכמת הלשון העברית, לשון שהיא לבדה יאה לשיר השירים.

     בשקיקה צורבת נשפכים דברי הפרשן: "יישקני מנשיקות פיהו.  זה השיר אומרת (כנסת ישראל) בפיה בגלותה ובאַלמנותה.  מי יתן ויישקני המלך שלמה (הקדוש-ברוך-הוא) מנשיקות פּיהו כמו מאָז; לפי שיש מקומות שנושקין על גב היד והכתף, אף אני מתאַווה ושוקקת להיותו נוהג עימי כמנהג הראשון, כחתן אל כלה, פּה אל פּה", –  החזרה על המלה יפה, שהיא באָה בשיר לשם חיזוק והטעמה, כאן הוראָה מדוייקת ניתנת לה; ואגב, רש"י מעלה בכתיבתו עיון חז"ל, שיש בו עדות לדרך ישראל בנשים. יש עמים שבודקים הרגל תחילה או שער-הראש תחילה, ואילו ישראל מביטים לעיניים כי העיניים הן ראי לנשמה: "הינך יפה רעייתי.  אני הייתי בושה בקילקולי, והוא חיזקני דברי ריצויים, לאמור: סלחתי בדבריך!  והרי את יפה ויפה, כי עיניך יונים, כלומר, כלה שעיניה כעורות כל גופה צריך בדיקה, ושעיניה נאות, אין גופה צריך בדיקה.  והדוגמא זו היא: מחלתי לך על עוונך, והרי את יפה בנעשה והינך יפה בנשמע, יפה במעשה אָבות, יפה במעשיך".

     רעננות ורוטב-טל שפוכים על דברי רש"י משהוא נוגע במראות-טבע, ואין לשכוח כי בלבו היה הטבע משל לתורה, כגון שתפּוחים הם אגדות ואגוזים הם הלכות: "כתפּוח.  אילן של תפּוחים כשהוא בין אילני סרק הוא חביב מן כולן, שפריוֹ טוב בטעם וריח".  "שושנת העמקים.  נאה משושנת ההרים, לפי שמרטבת תמיד, שאין כוח החמה שולט בה".   

     האהבה, מפני שהיא חושפת את תמצית-החיים, נוגעת גמוות, והיא נוחה להתבטא בהמתה עצמית.  ואולם פריונה שהיא נותנת לעולם הוא דווקא במיתות קטנות, בקרבנות וסבלות יום-יום.  "עיניך יונים (פרק ד'). גווניך ומראיתך ודוגמתך כיונה הזאת הדבקה בבן-זוגה, וכששוחטין אותה אינה מפרכסת, אלא פושטת צוואר.  כך אַת נתת שכם לסבול עולי ומוראי".

     משורר-דורנו התאהב בשל תפוח.  מדרך האוהב שהוא מתאַהב בצעצוע אחד השייך  לאהובה, בכפתור שבחולצה, בסנדל שעל הרגל, וכן פה: "באחד ענק.  באחד מרבידי ענקי קישוטיך, הם תכשיטי מצווה שישראל מצויינין בהם".

     מנגינת-נפש מתלווית אל כל מקום ששכנה או טיילה שם פעם האהובה; קדושת-אהבה אינה סרה מעל מקום כזה לעולמים: "מה יפו דודיך.  כל מקום שהראית לי שם חיבה, יפה הוא בעיני: גלגל, שילה, נוב וגבעון..."

     עם היות האהבה מוצאת גן-עדן בפינה צנועה ונידחת, היא גם שואפת לאַפסי מרחקים ונצח.  "עורי צפון ובואי תימן.  אַחר שערב עלי ריחך ונוי-משכנותיך,  אני מצווה את הרוחות צפון ותימן להפיח בגנך, לצאת ריחך הטוב למרחוק; והדוגמא:  על-שם שהגלויות מתקבצות, ומכל הגויים מביאים אותם מנחה לירושלים, ובימי הבניין יהיו ישראל נקבצים שם למועדים ולרגלים.  וישראל משיבין: יבוא דודי לגנו.  אם אַתה שם, הכל שם".

     סופה וגשם ומאפליה הם ממרבי החיבה.  "שראשי נמלא טל.  לשון אָדם שבא בלילה, דופק על פתח אהובתו, אומר כן: בשביל חיבתי באתי בלילה בעת הטל או הגשם.  והדוגמא: שראשי נמלא טל, שאני מלא רצון ונחת-רוח מאַברהם אָביך שערבו עלי מאשיו כטל.  הנני בא אליך טעון ברכות, ושילום שכר מעשים טובים,  אם תשובי אלי".  אחת היא יונתי.  ומכולן אַחת היא הנבחרת לי ליונה תמה, שהיא תמימת-לב עם בן-זוגה".

     הנפש חפצה והלב מתרהב, אבל שכר-התאַפּקות – חיי-שלום בקדושה וטהרה.  "קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור.  כלומר, בלבב שלם ונפש חפצה, כמקשטת עצמה להתאַהב על אישה בריח טוב".  ודומני, כי הכוונה היא לא כפירוש רש"י, שהיא זולגת על עצמה מיני בושם, אלא שכל גופה מתמלא חסד ומתיקות לקראת תשוקתו אליה, והמתיקות כאילו עוברת על גדותיה ומטפטפת מן האצבעות על כפות המנעול).  – "הסבי עיניך מנגדי.   כבחור שארוסתו חביבה ועריבה עליו, ועיניה נאות ואומר לה: הסבי עיניך מנגדי, כי בראותי אותך, לבי משתחץ ומתגאה עלי, ורוחי גסה, כי איני יכול להתאַפּק". – – "כמוצאת שלום.  ככלה הנמצאת שלמה ומוצאת שלום בבית בעלה".

     כל קורות האומה, מאַברהם ומשה ועד בשורת-אליהו, מידותיה הטובות הנשמרות מדור-דור, נאמנותה לאדון-נעוריה מתוך שריפה וצליבה וסריקה כמסרקות-ברזל, כשלונותיה וחטאותיה, תקוותיה וייעודה ליום אַחרון, מגעגעים ומתכתבים בנפש הפּרשן, למקרא הפּסוקים המעולפים ברחמים, חיבּה וחסד.  "על כן עלמות אהבוך.  בא יתרו לקול השמועה ונתגייר, אַף רחב הזונה אָמרה: כי שמענו את אשר הוביש. וגו'...  עלמות – בתולות, לפי שהדיבור דימהו לבחור שאהובתו מחבבתו, ולפי הדוגמא, העלמות הן האומות".  – "שחורה אני ונאווה, וגו'.  אַתן, רעיותי, אַל אֵקַל בעיניכן אַף אם עזבני אישי מפני שחרות שבי, כי שחורה אני על-ידי שזיפת השמש, ונאווה אני בחיתוך איברים נאים.  אם אני שחורה כאהלי קידר, המשחירים מפּני הגשמים, שהם פרוסים תמיד במדבריות, קלה אני להתכבס להיות כיריעות שלמה.  דוגמא היא זו.  אומרת כנסת ישראל לאומות: שחורה אני במעשי, ונאה אני במעשי אבותי; ואַף במעשי יש מהם נאים.  אם יש בי עוון העגל, יש בי כנגדו זכות קבלת תורה.  וקורא לאומות בנות ירושלים על-שם שהיא עתידה ליעשות מטרופולין לכולן, כמו שניבא יחזקאל:  ונתתי  אתהן לך לבנות (שם, ט"ז).  כמו (יהושע ט"ו) עקרון ובנותיה." – "הגידה לי שאהבה נפשי.  עכשיו רוח-הקודש חוזר ומדמה אותה לצאן החביבה על הרועה.  אומרת כנסת ישראל לפניו כאשה לבעלה: הגידה לי, שאהבה נפשי, איכה תרעה צאנך בין הזאבים הללו אשר הם בתוכם, ואיכה תרביצם בצהריים, בין הזאבים הללו אשר הם בתוכם, ואיכה תרביצם בצהריים, בגלות הזה, שהיא עת צרה להם כצהריים שהיא עת צרה לצאן".  – "אָנה הלך דודך.  מענים ומקנטרים האומות את ישראל: אָנה הלך דודך?  למה הניח אותך עזובה אַלמנה?"           

     אחד בצליפת שבטי-אש ואחד בדברי פּיתוי ואהבה, מבקשות האומות לכלותנו.   ואָנו עומדים בעקשנותנו, ושומרים על קיומנו ועצמיותנו, מתוך ידיעה שאָנו עתידים לשיר שירת-גאולה בבוא היום המיועד.  גאולת מצרים היא אַרכי-טיפּוס לכל הגאולות הצפויות לישראל.  "כשושנה בין החוחים.  שמנקבים (דוקרים) אותה, ותמיד היא עומדת בנוֹיה ואַדמימותה.  כן רעייתי בין הבנות.  מפתות אותה לרדוף אַחריהן, לזנות כמותן אַחרי אלוהים אחרים, והיא עומדת באמונתה". – "הנה זה עומד, וגו'. סבורה הייתי לישב עגונה עוד ימים רבים, והנה הוא מודיע שהוא עומד ומציץ (מביט ורואה) מן חלונות השמיים את העשוי לי, שנאמר: ראה ראיתי את עוני עמי, וגו'". – "עת הזמיר הגיע.  שאַתם עתידים לומר שירה על הים".

     אָמר הברזל לאילנות: עץ מכם אַל ייכנס בי, ואין אחד מכם ניזוק.  אין קשה לנו משנאַת-חנם וריב-אַחים, ומה גם כשזר נקרא להיות שופט בינינו. פּירותיהם הרעות של מחלוקות שלא לשם שמיים, רק אהבת-עולם יכולה לכפר עליהן ולמחותן.  "לא ידעתי. כנסת ישראל מתאוננת; לא ידעתי להיזהר מן החטא, שאעמוד בכבודי, בגדלותי, ונכשלתי בשנאַת-חינם ומחלוקת, שגבר במלכי בית חשמונאי, הורקנוס ואַריסתובלוס, עד שהיה מביא אחד מהם את מלכות רומי, וקיבל מידו המלוכה ונעשה לו עבד.  ומאָז נפשי שמתנו להיות מרכבות להרכיב עלי נגיבות שאָר אומות". – "מה דודך מדוד.  כך היו שואלין האומות את ישראל: מה אלוהיכם מכל האלוהים, שכך אַתם נשרפים ונצלבים עליו?" – "שימני כחותם.  בשביל אותה אהבה תחתמני על לבך שלא תשכחני, ותראה כי עזה כמוות אהבה – האהבה שאהבתיך (נחשבת) עלי כנגד מיתתי שאני נהרגת עליך".  – "מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה.  כשהאומות מתלחשות עליה להכחידה, כעניין שנאמר (תהילים פ"ג): לכו ונכחידם מגוי".  – "אם חומה הוא.  אם תחזק באמונתה וביראָתה להיות כנגדם כחומת-נחושת שלא ייכנסו לתוכה, רוצה לומר, שלא תתחתן בהם והם לא יביאו בה ולא תתפתה להם, – נבנה עליה טירת כסף, נהיה לה לעיר-מבצר ולכתר ולנוי, ונבנה לה את עיר-הקודש ובית-הבחירה".

     אהבת התורה, זו חוכמת ישראל לעיני העמים וסם-חייו, אצל רש"י משתזרת עם אהבת-המקום ואהבת-ישראל לחוט אחד.  והפּרשן נותן משלים נאים ונועזים מכוחה של התורה כסייג ותריס בפני "האל הזר", כלומר, היצרים המהרסים הנמצאים באדם גופו.  – "ושדי כמגדלות.  אלו בתי-כנסיות ובתי-מדרשות המניקים את ישראל בדברי תורה".  – "קוצותיו תלתלים.  על כל קוץ וקוץ תלי-תלים של הלכות".  – "שחורות כעורב.  על שם שהיתה כתובה אש שחורה על גבי אש לבנה".  "כיונים על אפיקי מים.  כיונים שעיניהן צופות אל ארובותיהן כך עיניו על בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, ששם מוצאי התורה המשולים למים". – "גלילי זהב.    אלו הדיבּרות שבהן (בלוחות) הנחמדים מזהב ומפז רב.  א"ר יהושע בן נחמיה: מעשה ניסים היו, של סנפירינון היו, והיו נגללין.  דבר אַחר, על שם שמגלגלות טובה לעולם".  "סוגה  בשושנים.  גדורה ומסוייגת בגדר שושנים.  די לה בגדר קל, ואין אחד מהם פורץ בו ליכנס.  הרי חתן נכנס לחופּה ולחיבּת חתוניו, בא ליזקק לה, אָמרה לו, וגו',  – – הרי הופך פּניו לצד אַחר, ולא נשכוֹ נחש ולא עקרב עוקצוֹ... הרי שהוא עובר בדרך, ראָה בכורות בראשי התאנים, פּשט את ידו ליטול, אומרים לו: של ישראל הם, – הוא מושך ידיו מפני הגזל.  הרי סוגה בשושנים!"

     חוכמת-חיים עצומה מופיעה וזורחת באופן קשירת הדיבּרות אשה עם רעותה זוגות-זוגות, עד שהעובר על זו עובר על זו, "כשני עפרים תאמי צביה. דרך צביה להיות יולדת תאומים, כך שניהם שווים, שקולים זה כזה.  דבר אַחר: שני שדיך, על שם הלוחות, תאומי צביה, שהם מכוונות במידה אַחת, וחמישה דיבּרות על זו וחמישה על זו, מכוונין דיבור כנגד דיבור.  אָנוכי כנגד לא תרצח, שהרוצח ממעט את הדמות של הקדוש-ברוך-הוא (כלומר, האידיאה של האלוהות המתגלמת בבשרם ורוחם של בני-האָדם הממשיים).  לא יהיה לך כנגד לא תנאָף, שהזונה אַחר עבודה זרה – דרך אשה המנאפת, תחת אישה תיקח את זרים.  לא תישא כנגד לא תגנוב, שהגונב סופו להישבע לשקר.  זכור כנגד לא  תענה , שהמחלל את השבת מעיד שקר בבוראו, לומר שלא שבת בשבת-בראשית.  כבד כנגד לא תחמוד, שהחומר סופו להוליד בן שמקלה אותו ומכבד למי שאינו אָביו".

     הפּה העשוי לנשיקה, עשוי גם לדיבור; כלי-האהבה הוא כלי-התורה.  כי טובים.  לי דודיך מכל משתה-יין ומכל עונג-שמחה... ונאמר דוגמא שלו: על שם שנתן להם תורתו ודיבר עימהם פּנים אל פּנים, ואותם דודים עודם ערבים עליהם מכל שעשוע, ומובטחים מאיתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד-טעמה ומסתור-צפונותיה, ומחלים פניו לקיים דברו, וזה: ישקני מנשיקות פיהו". 

   ראינו לעיל שעשועי-לשון שהם קבלה לרש"י ממדרשי חז"ל: תלתלים – תלי תלים של הלכות; גלילי זהב – שהלוחות היו נגללין הגם שהיו עשויים סנפירינון, ודבר אַחר: שמגלגלות טובה לעולם.  הנה, נראה היאך הפּרשן חודר לסגולות יסודות הלשון ושימושיהם.  בין שהוא מגלה לנו ובין שאינו מגלה לנו, תמיד יש לו אסמכתא לביאוריו ממקום אַחר במקרא, או לפחות במשנה או בתרגום.  "מישרים אהבוך.  אהבה עזה, אהבת מישור בלי עקיבה ורכסים, מלשון: והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה". – "לסוסתי.  קביצת סוסי" (סוסים שלי).  סוסה היא לשון קיבוצית, כלומר, הרבה סוסים הנזכרים בבת-אחת; והסוסה שלי – סוסתי.    "לבבתני.  משכת את לבי אליך" (והשורש הוא אָח למשפחה: להב, לבה, לבלב).  – "סמכוני.  עתה, במידת החולים, באשישי ענבים או באשישות סולת נקיה".  – "רפדוני.  רפדו רפידתי סביבותי בתפּוחים לריח טוב, כדרך החולים, כי חולה אני לאהבתו, כי צמאתי לו פה בגלותי.  רפידה לשון מצע היא, כמו (איוב מ"א) ירפד חרוץ עלי טיט". – "מתרפקת.  מתחברת על דודה, מודה שהיא חברתו ודבוקה בו.  רפּק בלשון ערבי רפקתא – חבורה".  "אָריתי. לקטתי, והוא לשון משנה (שביעית א', ב'): מלא האורה וסלו חוצה לו; ואַף לשון מקרא (תהילים מ'): וארוּהָ בל עוברי דרך". – "שגלשו.  שנקרעו, גבּה מתורגם גלוש.  כשהבהמות יורדות מן ההר, נמצא ההר נקרח וממורט מהן".  – "שעלים קטנים – כתוב חסר וא"ו, על שם שהיה נפרע ביַמים שנמדדו בשעלו של מקום" (ומובן שזהו דרוש-לשון בלבד). 

     הרוצה לכפול את הרע, יהגה בו וידבר עליו; ואילו המחשבה הטובה והדיבור הטוב מתישים כוחו של הרע. וידועה דרך חז"ל, שהיו אומרים שונאיהם של ישראל, מדי דבּרם באָסון וצרה.  ואולי הרצון לתפּוס לשון נקיה, הוא שגרם לכפילות-המשמעות אשר למלים עבריות כגון ברך, קלס; אבל ייתכן  גם שהשורש של אלה היה פּאראדוכּסאלי מעיקרו.  רש"י משתמש בדין זה של היפּוך-הכוונה, לתועלתו.  "נרדי נתן ריחו.  חילוף להבאיש.  בעוד שהשכינה בסיני, קילקלתי בעגל.  ולשון חיבּה כתב הכתוב נתן ריחו ולא כתב הבאיש או הסריח, לפי שדיבר הכתוב בלשון נקיה".

     תפארתה של ההתאָמה בין דבר אחד ובין חברו המזומן לו בגזירה קדומה, ההנאָה האסתיטית שבהסתכלות בעצם היושב בבית-קיבּולו הטבעי, מוכּרות על-ידי רש"י בביאור זה:  יושבות על מלאת.  כל זה לשון נוי,  לא בולטות יותר מדי, לא שוקעות, אלא יושבות על מלאת גומא שלהן... והוא לשון כל דבר שעשוי למלאות גומא העשויה לו למושב, כמו (שמות כ"ה) אַבני מלואים; ומלאת בו מלואת אבן".

     "ונסו הצללים.  חטאנו כעגל, חטאנו במרגלים; ונסו הצללים – זכויות המגינות עלינו; פרקתי עולו".  עד כאן לשון רש"י.  והשווה הרמב"ם ב"מורה", חלק א', פרק מ"ג; "ופרשת כנפיך על אמתך, פירושו אצלי, פרוש סתרך על אמתך.  ולפי זה העניין אצלי הושאל כנף לבורא יתברך וכן למלאָכים".  אברבנאל מוסיף: "בדרך אָמרו, בסתר עליון, בצל שדי יתלונן, לבאר שכל כנף באל ובמלאָכים עניינו הסתר".  וזוהי גם כוונת הברכה הכלולה בשם הפּרטי בצלאל, וכאן רש"י, בעיקבות חז"ל, שם את המצוות שאָדם עושה בחייו לצללי כנפי מלאָכים השומרים עליו.

     המלה יה בצירוף שלהבת יה, מתפּרשת על-ידי רש"י במובן של גדולה ועוז, כמו עיר גדולה לאלוהים או הררי אל.  ויש בשימוש זה הן מן הרגש הפּרימיטיבי, כי כל מה שהוא חזק ונורא יסוד אלוהי בו, והן מן הרעיון המאוחר, שפיתחוהו מקובלים, כי כל כוח, גם כוח השטן במשמע, הוא אלוהי לפי שרשו ומהותו.  לשון רש"י: "אש שלהבת יה. רשפים של אש חזקה הבאָה מכוח שלהבת של גיהינום.  טעם הזקף הגדול הנקוד על רשפּי מלמדני על תיבת אש שהיא דבוקה לשלהבת יה, לומר, אש של שלהבת יש".

     הדוגמאות המעטות שאָרינו להראות חוכמת הלשון אשר לרש"י, מובן שהן אינן אלא מעט אבקת-רוכל שנגרדה מהרי-בשמיו או שבלים בודדות שנתלשו מערימות חיטים שלו.  ויותר מאשר בהערות לשוניות שלו, מתגלים בו כשרון-מלה ושכל-סיגנון שלו בשפת פּירושיו כשהיא דובבת לתומה. ואילו באנו להלל סיגנונו והרצאָתו של רש"י, לא היינו מוצאים להם שבח הוגן מפּסוקי הממתקים והמחמדים, מריחות השמנים והנרדים, שבזה שיר השירים גופו.  

     הינך יפה דודי אַף נעים.  פירוש רש"י: "לא היופי שלי אלא שלך – אַתה הוא היפה". אָכן, סוד היופי שוכן בתוך הנפש האוהבת והיא פורשת אותו כצעיף על-פני הנפש האהובה.  מעולם לא אהב איש אשה, ולא אהבה אשה איש.  ומה אהב גבר?  אידיאַל וחלום, חזון שבלבו, יצירה אמנותית שבנשמתו.  וכן האשה, אהוב תאהב גבר יליד-נשמתה, ולא גבר ממש.  ההתאהבות הבאָה על אָדם, אפשר, איפוא, לקרוא לה עבודת אלילים, כלומר, שהיא שמה יצור בשר-ודם במקום אלוהים רוחניים.  עבודת-אלילים זו, הטבע מאַשר אותה, כדי שיהא המין מתקיים; כי הטבע יש לו אידיאלים משלו, והתמדת-המין לא הקטן בהם.

     מאַחר שגבר-אָדם הוא חיה מאריכת-ימים, שלא כזכַר-הדבורה המת בנשיקת-כלולות, החולשה הבאָה לו לאַחר זיווג מתרפּאת, הריקנות חוזרת ומתמלאת, וממעיין החיים עולים שוב דמיונות והזיות.  האל שב ונולד מתוך האפר.  עד שקם האל, כבר מת האליל.  לא בלי חרטה ולא בלי ייסורים חלפה האהבה מן היצור הממשי שנתלתה בו עד-ארגיעה.  האשה האהובה על בשרה ורוחה, או שנשתנתה בפועל או שנתגלו בה צדדים בלתי-ידועים עד הנה, וההזיה פגה; ובאמת, מעולם לא היה בה מה שראתה בה עין המתאַהב.  ולעומת זה, האשה מוצאת כי כסות הגבר האוהב בידה, ולא הוא עצמו; קליפּתו, ולא תוכו.  יש גבר באכזבותיו מדלג ומקפּץ מאשה אל אשה, עוזב אליל על-מנת להשתעבד אל אליל אַחר, בבקשו את האידיאַל שלו. ויש נכנע להרגל ולחובה, ונותן לאליליות ביטוי שהוא כשר בעיני שכנים וקרובים, דהיינו, שהוא שם ילד הנולד לו מרכז לאהבתו תחת האשה שנעשתה חסרת טעם-אהבה בשבילו; והאשה לובשת ערך חדש בעיניו, שכּן היא הכוהנת והמשרתת לילד, זה האליל הקטן שהוא עובדו כעת.

     אַך אהבה גדולה על-כרחה טראגית היא.  רוצה היא בבת-זוג באמת, בהגשמת החלום באמת, ולא בתחליף.  והיא בוחרת לעצמה או מיתה או חירות לנדוד ולבקש התגלמות חדשה לחלומה.  ואולם יש עוד דרך לשמירת האהבה ברעננותה, והיא דורשת התאַמצות שבגבורה.  האהבה, מתוך אכזבתה באליליות שבהזדווגה אל יצור בשר-ודם יכולה לעלות ולהתקשר עם משהו יותר רחב, עם ספירה מספירות התרבות, עם חיי-אומה, עם המדע או הפּיוט, שיש להם קיום נצחי בחיק כלל החברה האנושית.  היהודי בן-המסורת עומד מוכן לו כלי-ההעלאָה בשיר השירים לפי מדרשי חז"ל ופירוש רש"י, באהבת כנסת ישראל והקדוש-ברוך-הוא.  ובאמת, השתיים יחד, אהבת האלוהים את האומה ואהבת האומה את אלוהיה, חיות בו כאחד, מהוות בו ביטוי עליון אחד לאהבת-המין התחתונה.  תשוקת-האהבה שבנשמת איש-ישראל, היא המניבה את שפתי הרועה והרעיה.  לשם כך אין צורך לצייר את הנשמה בדמות אַנדרוגינוס, או לומר עליה שהיא חצויה לזכר ונקבה.  במקום הגבוה הזה, אפשר לצייר אותה בדמות במה ששתי נפשות החזון משחקות בה יחד.

     ההעלאָה אינה ממיתה את היצר התחתון באָדם, פרט לנשמות חולות אחדות. לאַחר שטיפסה אהבת אישי-ישראל בסולם, והיא יושבת בדרגה האצילית של שיחה בין האומה ובין אלוהיה, חיי-משפחה שלו נמשכים כסדרם, והם חלק מחיי-האומה וצומת קטנה להם.  והנה בחג, בזבח-פּסח, העליונים יורדים למטה. משל למה הדבר דומה?  כאילו היהודי, בקיימו מצווה קלה מתרי"ג מצוות, היה רואה מתוכה ומסביב לה את הקולות והברקים של הר-סיני.  ברחה האהבה המינית, דביקות-ההזיה שבין איש לאשתו, משום חקיקות  הזמן הקשה בבשר, משום טרדות-פרנסה, משום הגסת-הלב שבהרגל.  ופתאום, ביום מבורך אחד, נפקחות עיני הזוג לראות כי באָה להם עשירות-חיים שבמשפחה תחת שלהבת-החלום המבריקה, הבלתי-משועבדת.  כלומר, המציאות הפשוטה, שבאה מאליה ולא התגעגעו עליה כלל, נראית מרובת גוונים ופלאים, דווקא משום ייסורים שבה ואַחריות שבה, מן האושר הנוצץ, הקל, המקווה.  וממרומים, מן הספר, מאימרות שיר השירים, מן המחזה המסתורי שבנשמה (ערכהו רש"י בכתב), יורדת השפּעה ומאירה על ראש בעל ואשה.  היא נעשית לו כנסת ישראל, יונה וחבצלת ורעיה, והוא נעשה לה לאלוהים, לאָב, לרועה, לתפוח נותן צל ופרי.  הסגולות הלאומיות מעניקות טעם להידבקותם של ר' אַברהם פּשוט בשרה פשוטה בעיירה דוויה בפולין, של יעקב בן-העם ברחל בת-העם בבית-חומות בריאו-די-ג'נירו או ניו-יורק, של שלמה חלוץ בשולמית חלוצה בחיאַם אל-וליד למרגלות הרי-הגולן.  כן בא תשלום לתחתונים על העמל הרוחני שעמלו בטפסם לסנסיני-התמר העליונים; כן שלהבת-יה (עיין הפירוש לעיל) גומלת טובה ל"כוח שלהבת של גיהינום", שגם הוא נחוץ וקדוש; כן התרבות משלמת שכר עדין ליצר, שמשרשיו היא יונקת תמיד, הגם שכל-מה שהיא עולה ומסתעפת, היא הולכת ומתרחקת ממנו. 

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה