_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

סָב וָנֶכֶד נִדְבָּרוּ

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

זכה יהודי והגיע להיות סבּא – בעל כורחו הוא נעשה נושא מסורת-הדורות.  נכדיו הם שמטילים עליו תפקיד נכבד זה.  אפילו גלוי לפניהם שסבּא שלהם מתרשל במצווֹת ואינוֹ שוקד על תורה, הרי גם זה ידוע להם, שהוא למד פעם ב"חדר" שבעיירה, וזכרונות לו ממנהגים שבבית-אבּא שלו ואולי גם מבית-סבּא שלו;  ובכן, קשר לו עם כל הדורות שלפניו.  לפיכך נתבע סבּא לתרץ להם קושיות שבענייני דת ואמונה.  הסוברים כי ילדים אינם מעמיקים-הגוֹת, טעות בידם.  יש אשר ילד ישאַל שאֵלה, שמוֹחוֹת כגון רעי-איוֹב, הרמב"ם ושפינוזה היו מוצאים אותה קשה מכּדי פירוק.

הנני למסור – בתמצית, ולא לפי סגנון-הלשון – שׂיחה בין סב לנכד, שהייתי עד קרוב לה.  הסב – סופר במקצת;  הנכד – בן למשפחה מוסיקאלית, כשנה בינו ובין גיל בר-מצווה.  נכד זה, אם מפני שהוא נהנה ממשל ואגדה שבהם מתבּל סבּא את מלל-הגיגיו, ואם מפני שהוא מוחנף על ידי זה שסבּא מסיח עמו כמו עם איש בוגר, עתים הוא זורק לפני סבּא אמירה אֶתגרית כּדי לדוֹבבוֹ.  וסבּא – כיוון שנב נב.

שכל שבטבע

הנכד: אין אני מעריץ את האלוהים.

הסב: משמע, שאתה מאמין כי יש אלוהים.  הלא על דבר שאיננו, לא שייך לומר שמעריצים אותו או מונעים ממנו הערצה.

הנכד: אתה שיכנעת אותי.  משל משלתּ מהילכות מציאת-אבידה.  אם אתה מוצא מטבעות על אֵם-הדרך והם מפוזרים בלי שום סדר, חזקה שמישהו במקרה איבד אותם.  ואולם אם אתה מוצא בנקיק-סלע מטבעות המסודרים ככה:  למטה, הגדולים ביותר; על גבם, הקטנים מהם במקצת; על גבי אלה, הקטנים עוד יותר; ובראש כולם, הקטנים שבקטנים – חזקה שמישהו הטמין אותם שם, ואין זו אבידה.  על אחת כמה וכמה, הסדרים המופלאים שבמיבני-הצומח והחי ותיפקודיהם, איש לפי מינו – שאין הם מקריים, כי אם כּוונת-מכוון בהם.  לדוּגמה, הזכרת את התחבולות המחוכמות שיש לצמחים שונים לשם התכלית האחת של הפצת-זרעוניהם: קוץ הנתקע בבגד-איש או פרוות-חיה; כדוּרוֹן מתגלגל; נוצה הנישׂאת ברוח; פיצוץ-תרמיל וזריקת הזרעים למרחוק; זרע שט על פני מים ונאחז בחוף; מעבר זרע-פרי דרך מעי-החי והפרשתו יחד עם זבל מן המוּכן; ועוד.  ועירערת על אותם המקרעים את האדם מתוך ריקמת-הטבע כולה:  כביכול, באדם יש שׂכל וכוונה, ובטבע אין אף קורטוב שׂכל וכוונה.

הסב: אימתי שׂוחחנו על הדברים האלה?  דומני, לפני שלוש שנים אצל שולחן-המשפחה.  בינתיים מסתמא למדת או קראת רב-יתר על דרכי הפראת הצמחים והזרעתם.  עוד אמרתי אז, כי השׂכל המתגלה ביצוּרי-הטבע – במיבנה עין-האדם, למשל, ובחיבור נתפּסות-העיניים עם נתפסות-החושים כולן בתוך המוח – כי פלא-השׂכל ההוא אֵינוֹ מתמעט בשל העובדה שארך זמן הרבה מיליוני-שנה להביא את אמצאותיו לידי שכלולם הנוכחי.  זבוּבוֹן בן-יוֹמוֹ, שבבוקר-יום הוא נולד וּבו בערב מת, אילו ניתן לו להגות במנת-הזמן של חיי בן-אדם, היה חושבם נצחיים כמעט.  לגבי כדור-הארץ, תהליך בן-ריבואי-רבבות שנה אינו אלא כהפרחת זיקוק-די-נוּר עד התפוצצו באוויר.  וכיוצא בענייננו, על אורך-זמן כתחליף לטוב-טעם, נזדמן לי לקרוא גרגיר-מעשׂייה.

הנכד: ספּר-נא לי.

הסב: אֶפּיקטאֶטוס ישב לפני סאלאט שהתקינה לו אשתו לארוחת-הבוקר.  פתח והתפלסף: "אילו היו משוטטים בחלל-העולם שורש-גזר, בצל אחד, צנוֹניוֹת אחדות פה, זיתים אחדים שם, קומץ-עלים של כרוב, קצת כרפּס, מעט שמן וחומץ – כלום לא מן האפשר שבסוף תתקצ"ט אלף שנה היו מתקבצים כל אלה יחד ומהווים סאלאט בצלחתי?" – "כן", אמרה אשתו, "אבל לא כמו שלי..."

הנכד: עוד אני זוכר מדיבוריך אָז, כי הזהר הזהרת לבל נחשוב כי השׂכל שבטבע פועל לפי התהליכים של שׂכלנו אנו, שתחילה אנו מציבים לפנינו ציור דמיוני של מטרה רצויה, ואחרי כן חורשים לנו תוכניות להגשמת המטרה, ולבסוף ניגשים לביצוע התוכניות למעשה.  ייתכן כי בטבע, השׂכל והפעולה – חד.

הסב: היטבתּ-זכוֹר.

פגם אלוה

הנכד: כל זה יפה, אבל שלא מגוף-העניין.  נסכּים שיש אֵל-אָמן, פועל יצורים נפלאים בשׂכל וחכמה.  השאלה היא: איך האֵל היוצר מתייחס ליצוריו?  והנה, הוא מפקירם לרעב וקור וטרף ושחיטה ומלחמות ושוֹאות וחורבנות וכל מיני ייסורים ועינויים – כאילו היו בעיניו צעצועים גרידא ולא יצורים חיים ומרגישים.  על כן אינני מעריץ אותו.

הסב: האם זוכר אתה במה נפסקה אז אותה השיחה?

הנכד: לא.

הסב: הבה ואזכירך.  אחרי שהאדרתי שבחים לתפארת הבריאה ושלמוּת יציריה, ורמזתי כי ישנם יצוּרים, כבירי גוף-ונשמה לאֵין-ערוֹך מאותם שעל כדור-הארץ – ברואים חיים, שלגבם ובתוכם שמשוֹת בוערות על-מערכותיהן הן כמו הגוּפיפים האדומים והלבנים שבזרמי דמנו (מליצה זו מאֵצל שלי שאלתיה) – אמרת אתה: "לפעמים האלוהים מוציא מתחת ידו מלאכה שאינה מתוקנת".  בעת ההיא סבלת קשוֹת מקצרת, וקודם לאותה שיחה שמעתיך אומר: "הרופאים מנחמים אותי שעד שאגיע לבר-מצווה, ירווח לי מן המחלה.  קל להם לומר: 'עד בר-מצווה'.  אבל אני חודשים על חודשים של ייסורים מזומנים לי".  וכאשר סחתּ על "מלאכה שאינה מתוקנת", הבנתי כי לבשרך-וגופך הנך מתכוון, וכאב ליבי על כך, וישבתי דוֹם...  לשעבר עמדת על פגם-אלוה מתוך סבלך הפרטי שלך.  כעת אתה נוגח אותו בסבלם של כל היצורים כולם.  הרי זו התקדמות.

הנכד: האם יש לך מה לומר לזכותו?

הסב: לא.  אבל מוכן אני לגלגל את כל הסוגיה אֶל-תחת הגיון; אזי אפשר וייראו ענייניה בפנים אחרות.  אֶמנה לפניך ניצנוּצי-דיעה אחדים; ותסכה אותם לא כתורה כי-אם כרסיסי דמיון ינוּקי-מהסתכלות וקלוּטי מתוך קריאה.  עם ליבלוב תבונתך האביבית והתרבוֹת נסיון-חייך שלך, לחפצך תרחיבם ותשלימם.

"אלוהים-עולם"

רגילה לשון-בני-אדם להבדיל בין אלוהים לעולם, זה פועל וזה פעול.  זה יוצר וזה יָצור.  אבל במחשבה צרופה אלוהים ועולם הם אחד בתכלית אחדוּת.  מסורת-ישראל הכירה זאת בביטויים כגון "מלוא כל הארץ כבודו", "לית אתר פנוי מניה", ופירושי-האגדה לכינויים של הקב"ה "מקום" ו"מעון".

משורש-מחשבה זה צומחים שני ענפים חשובים:  האחד הוא כי כל הגיג, תחושה, רגש ומעשה של אחד מיצורי-העולם הם שקופים וגלויים לפני האלוהים.  דבר זה מודגש במקרא על ידי נביאים בתוכחותיהם ומשוררים במזמוריהם.  "גם חושך לא יחשיך ממך, כחשכה כאורה."  השני הוא כי האלוהים בכבודו ובעצמו סובל את צערו ומכאובו של כל יצור ויצור.  בכל צרתם לו צר ועִמם הוא במצוקתם.  ויליאם בלייק ביטא זאת בחרוז קל:

בַּל תַּחְשׁוֹב כִּי תֵּאָנַח

וְעוֹשֶׂךָ לֹא עִמָּךְ;

תַּזִּיל דִּמְעָה, בַּל תַּחְשׁוֹב

כִּי עוֹשֶׂךָ לֹא קָרוֹב.

לא נברא העולם פעם, ועמד מהיברא.  ברגע זה אנחנו נושמים ודולקים בהתבראוּתוֹ.  לא אלוהים לחוד ומעשה-בראשית לחוד, כי-אם יצירה עצמית של אלוהים-עולם.

"המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" לא מליצה היא.  אם אתה רואה דבר שקיים ועומד – אבן, למשל – תבין כי הוא מתקיים בכוח רצון-בריאה מתמיד:  הוא נברא והולך רגע-רגע.  אמר שניאור זלמן מלאדי:  גדול נס קיום המיים מנס קריעת ים-סוף, שהרי בקריעת ים-סוף, כבר היו המיים שם ונתפלגו, אבל מציאות-המיים היא בריאת יש מאין.  מפני שבריאתו של דבר ברגע ב' היא לפי הדגם של רגע א'.  ושל ג' לפי הדגם של ב', וכו'.  יכול החוצב לחצוב באבן והנגר לנסר בעצים, ויכול אדם לומר: "אני" גם על מעשים שלעבר ושלעתיד – מתוך התעלמות מהתחדשות הדברים, מן רטט-היבּראוּתם, מהתאָרגותם מתוך בריקוֹת חיות ומתרוצצות והן – אפתעות ותמורות במחולן.

התעלוּתוֹ של עולם

בתוך הבריאה פועמת היצירה.  כוונתי, שהתמורות הזעירות, החלות בדגם הכללי של דבר, מצטרפות לידי שינויים גדולים בעצם חוקו וטבעו.

היצירתיוּת היא התקדמוּתה של הבריאה, התעשרוּתה ממנה ומעצמה, התעלוּתה מדרגה לדרגה, ואין דרגה חדשה דוחקת מפניה את הקודמות (עדיין ישנם מי-ים גם לאחר שנתהוו מהם דגים).  יכול מעט טיט שבשׂדה להכיל את כל החומרים והכוחות האלקטרוֹ-מאגניטיים שבבן-אדם חי; ומטיט שכזה נוצר האדם ביום שנמדד במיליוני שנים.  אבל צא וראה מה בין אותו גוש-טיט (שאף הוא נוהר ומפרפר בחיים לפי מדרגתו) ובין האדם, החובק עולמות בשכלו ודמיונו, התופס זיווים שבאהבה ושירה!  עומד בן-אדם כאצבע קיצונית ואחרונה של היצירתיות האלוהית, והוא מוזמן להיות שותף במאמץ הבריאתי והיצירתי של העולם.

המקיים משפחה ומגדל ילדים ושומר את הנימוסים המקובלים בחברה שהוא חי בה – כמו חתולה מיניקה גוריה וכמו צפור בונה קן ודוגרת אפרוחים – הריהו במחדשי הבריאה.  היוצר תפארת מקורית, המעשיר את מין-האדם בתבונת-תבל מעמיקה, והמעלה את נימוסי-החברה לדרגת-מוסר יותר גבוהה, שותפים הם בפעלי-היצירה של אלוהים-עולם.

יבין אדם כי הוא עצמו, בבשרו ונשמתו, במוחו ושתי ידיו, הינוֹ חלק ההוויה האלוהית;  ובתוך סביבתו וכשיעור-כוחו, ברירה לו לקדש את חלקוֹ באלוֹהוּת או לחלל אותו.  תחת אשר יבוא אדם בטרוניה על טבע-האלוהים וסדרי-בראשית, ישאל את נפשו:  מה תרומתי שלי בבריאת-העולם וקיומו?  מה הוספתי אני על החסד, החכמה והתפארת שבעולם?

התקדשות בן-אדם ליצירתיוּת אלוהית מביאה אתה ייסורים משלה ותובעת קרבּנות משלה.  ועל יסוד-הקרבּן שבעולם אולי נשוֹחח פעם אחרת.  ועכשיו, נכדי הנבון, לך והתאמן בתרגילי הקרן הצרפתית שלך, כאשר קיבלת עליך – לא לתכלית-פרנסה, לא כדי להתייפות בשם "מוסיקן", כי-אם למען זכוֹת בהנאות מאחד היכלות-הקסם שבספירת-התפארת האנושית, אף קחת חלק-זעֵיר בקיוּם ההיכל ההוא, זו בנייתוֹ מחדש דור-דור בידי תלמיד-תלמיד.  "תלמידי-חכמים מרבים שלום בעולם;  שנאמר, ורב שלום בניך;  אל תקרי בניך אלא בוניך." – אין "בן" אלא ענף (האדם בתורת ענף קטן של האלוֹהוּת) ואין "שלום" אלא הרמוניה.

 

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה