_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שערי זוהר מול פתחי תלמוד

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

פורסם ב"דבר", 5 באפריל 1957, בשם העט "אמריה בן אוני"

 

שערי זוהר, עניינו בירור שיטת הזוהר בהלכה ובאגדה, בדיעות ובמידות, בהשוואה עם דברי חז"ל בתלמודים ומדרשים…  נערך על סדר מסכתות התלמוד והמדרשים עם מפתח עניין מפורט ע"י צעיר-התלמידים ראובן מרגליות, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשט"ז, 355 עמודים גדולים כפולי-טור.

 

שני דברים הם יופי לקבלה, והשלישי למגרעת ייחשב לה.

יפה הקבלה בדרשנותה האורגאנית, עולמה הוא לא עולם שדוף ודל, כמו עולמן של אילו פילוסופיות מופשטות המתיימרות לצוד את כל התופעות הטבעיות ברשת סכימאטית צנומה.  מכירה הקבלה בעולם של עולמות, שהם מגוונים בספירות, סולמות, צינורות, נתיבות, התנגדויות והתכללויות, לבושים ולבושי-לבושים, התעוררויות והתנגשויות, פירודים וזיווגים.  עונה ההשקפה הקבליית לעשירותה ודראמאטיותה של תבל.  ועם כל הריבוי הכביר, הגועש, קולה ויוקד בה, הריהי מאגדת ומקשרת את הכול באחדות עילאית.

יפה היא במעופה המוסרי.  לא עליונים לחוד ותחתונים לחוד – אלו בנצחיותם ואלו בקיקיוניותם החולפת, אלו בטוהרם ואלו בזוהמם, אלו באושרם ואלו באומלליותם – אלא לעולם השפעות יורדות ועולות מאלו לאלו.  שקיקות יצירתיות, הנולדות בחיק החכמה העליונה, יורדות ומתגלמות בצורת מצוות וצדקות לבני-אנוש.  מצווה אחת או צדקה אחת, המקויימת בידי אחד-האדם, משפיעה לא על חברת-האדם בלבד, אלא נוסקת היא, דרך כל העולמות והספירות, מן הנמוכים ביותר ועד הנאצלים ביותר, ומגיעה עד חביון-שדי להוסיף ניצוץ לכתרו, כביכול.  עבירה אחת, או עוולה אחת, הנפעלת בידי אדם, פוגמת בספירות גבוהות ומקפחת את הקדושה העליונה.  מה שנעשה בעולם השפל והחולף נחקק בנצח-הנצחים, ומנצח-הנצחים מתמשכות קרניים אל העולם השפל.  כשכנסת-ישראל היא בשבי ובגולה, דודה-קונה כפות וכואב עמה, ומאמץ-הגאולה של כנסת-ישראל מעלה ארוכה למרומים.  ככה הכול מחובר וארוג במסכת-אחריות אחת.

 

הסוד כאויב לפשט

והמגרעת שבקבלה מהי?  הריהי היזק בשדה-השיר, פגם בבינת-המקרא.  כה להוטה הקבלה אחר הסוד, עד שהיא קרובה לבוז ולהתנכר לפשוטן של מקראות.   

צא וראה מה בין האגדה לקבלה.  גם האגדה בונה בניינים משלה על גבי המקראות, אבל בנייניה עודם אחוזים ולפופים בהשראה הקדומה של כתבי-הקודש.  דומה בעל-האגדה כמקיש על פסוק בשביל שיזלו בשמיו המשומרים.  גם האגדה עוסקת בגימטריא, נוטריקון, עקימת סדרי-אותיות ("בהבראם" – באברהם, ללמד כי אברהם הוא תכלית-הבריאה), מדרש שמות פרטיים לשם הפקת-רעיון ("ומנחליאל  במות[i]" – שכל הלומד תורה הריהו מתעלה).  גם האגדה עתים תופסת אורח-דיבור מליצי כמורה על עצם או אתר (כגון: ג' המפתחות של הקב"ה על סמך לשונות-פתיחה שונים: "במסתרים תבכה נפשי" – מקום יש לקב"ה ומסתרים שמו).  אלא, מקום שהאגדה עושה מעט, הקבלה עושה הרבה.  פגש בעל-הקבלה בפסוק: "לך ד' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד" – מיד הוא מונה את כל אלה על האצבעות, ומפרט אותם לסדר-ספירות.  דברי שירה-אמיתיים (או, בלשון-חז"ל: דברים הנאמרים ברוח-הקודש), וודאי יש  להם הגיון חבוי.  אבל ההגיון הפיוטי אינו כלל-ועיקר הגיון מאתימאטי או מדעי.

לא הבדל כמות בלבד יש כאן, אלא גם הבדל גישה.  האגדה משתעשעת בכתוב ויודעת שהיא משתעשעת.  הקבלה ניגשה אל הכתוב בתכלית-רצינות לבלוש אחר רזיהם.  ישנם דברים שדווקא אי-רציניותם, אופי ומשחק שלהם, היא רציניותם ועמקותם;  טול אותם בכובד-ראש – ונטלת נשמתם.  המצוי אצל האגדה יודע היאך היא מוסרת ביקורת-חיים נוקבת או הצצה מיטאפיזית ממצה על ידי ריחוף דמיוני קל מעל פסוק מן הפסוקים, הקבלה בטוחה כי הפסוק הוא מסווה לידיעות כמוסות.  רבי עקיבא הזהיר את שלושת חבריו שנכנסו עמו לפרדס: "כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו: מים מים".  אבל ישנה טעות המהופכת לחוק שמדמים כי מים נוזלים הם אבני-שיש קפואות – כי דברי-שיר, הם פכים לתומם, הם הלכות מסתורין מחוכמות.

קשרי רשויות

עצם המעשה בארבעה שנכנסו לפרדס דיו להזכירנו כי ההבדלים שמתחנו לעיל בין אגדה לקבלה, בין דרוש לסוד, אינו מוחלט, אלא הסוד עומד אחר כותל הדרוש, ועתים מציץ מבין חרכיו.  וכשנגלתה חכמת-הנסתר בתורה ברשות עצמה, נתבססה על תלמודי-חז"ל, ויצאה מקושטת בהמון ערכי הלכה ואגדה.

וזו שליחות "שערי זוהר" לר' ראובן מרגליות – לקשר בין שתי הרשויות.  עמוד אחר עמוד, צועד המחבר בפנס מאיר דרך משנה וגמרא ואוספי-מדרשים;  וכנגד דברי-חז"ל שבאלה, אם בהלכה ואם באגדה, הוא חופר וחושף דברים המקבילים להם בחיבור המרכזי של חכמת-הרזים, "הזוהר הקדוש".  יש שה"זוהר" מביא את דברי-חז"ל כלשונם, יש שהוא מעתיקם מעברית לארמית;  אך יש שהוא גם משנה ממטבעות חז"ל, מקצרם או מרחיבם, מסלסלם ופעמים הוא מושכם לגמרי אל כוונות אחרות, מטעימם טעם אחר.

לכאורה הרי זה ספר של "מראי מקומות" גרידא, אבל המטייל בטוריו נגלים עליו – מלבד אמרים מוכרים, כידידים מקדמת-דנא – ניצנוצי-פאר, ברקי-רעיון, ולפרקים גם מושגים שלמים על סעיפיהם.  נרחיב כאן מקום לעמוד על השתלשלותו של מושג אחד מן המוארים ב"שערי-זוהר".

דורות ו"גלגולים"

"אמר ר' יוסי בר חנינא: … משה אמר: פוקד עוון אבות על בנים.  בא יחזקאל וביטלה: הנפש החוטאת היא תמות", (מכות כ"ד, עמ' א').  חזקה על תלמידי-חכמים "עוקרי-הרים וטוחנים אותם זה בזה", שלא יסבלו סתירה גלויה כזאת בין רבם של כל הנביאים ובין אחד מתלמידיו.  ובבואם לענות (בצורת שיחה בין משה ובין הקב"ה, ברכות ז'), על השאלה: מפני מה יש צדיק ורע לו, ויש רשע וטוב לו?  – יישבו דרך-אגב גם אותו "ורמינן" ממשה על יחזקאל.  אמרו: צדיק וטוב לו – צדיק בן צדיק;  צדיק ורע לו – צדיק בן רשע;  רשע וטוב לו – רשע בן צדיק;  רשע ורע לו – רשע בן רשע.  כלומר צידקת-אבות מושכת מידת-חסד על בניהם, ורישעות-אבות מושכת מידת-דין על בניהם;  והוא – "כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם".

באה הקבלה ונותנת הטייה חדשה לחלוטין לפקידת-עוונות ונצירת-חסדים מאבות לבנים.  נשמתו של אדם נולדת יותר מפעם אחת בגלגולים חדשים בזמנים היסטוריים שונים.  נשמה בגלגולה הראשון נקראת "אב" לגבי עצמה בגלגולה השני, שאז היא נקראת "בן"…  "והיינו שאמרו שאוחזין מעשה אבותיהם – דלא חי יש לאתתקנה מה שחטא בלידתו הראשונה ובגלגוליו".

רשות לנו להביא אל "שער" זה תוספת-הרהור משלנו.  פילוסופוס אחד רואה כל רגע ורגע מחיינו כרגע של מיתה ולידה בבת-אחת – שכן חלף הרגע ללא-שוב, ואנחנו, כפי שהיינו בו, לא עוד אנו קיימים אלא בזכרון : מתנו לעצמנו, ועם כל רגע הנולד, אנו נולדים מחדש.  דין יום כדין רגע.  מליצה פיוטית אחת קראה לשינה "אחות קטנה למוות".  אף בתפילה העברית השינה נחשבת כהפקדת הנשמה ביד-הבורא, והיקיצה – כהחזרתה.  ובעלי-מוסר מישראל ראו את שעות קריאת-שמע שעל המיטה, וערבי-שבתות, וראשי-חודש, וראשי-שנה, כהזדמנויות לתשובה, כלומר, לזיכוך הנשמה מ"קליפות" שדבקו בה, עד היותה שוב תמה וברה כנשמת תינוק שנולד.  דהיינו, "סוד הגלגול", ואפשרויות התיקון המקופלים בו, באמת הוא נופל לא רק על לידות-נשמה לחיים חדשים בתקופות-ודורות שונים, אלא גם על פרקים-פרקים שונים בימי-חלדו של אדם בדורו האחד.

אני היום הנני גלגול ממה שהייתי לפני חודש ולפני שנה.

ועכשיו נחזור ונציץ בספר יחזקאל (פרק י"ח).  ומה אנו מוצאים שם?  הנביא, תיכף להטפתו, מתוך הדגמות ממשיות, על יחסי צדיק-ורשע שבין אבות לבנים ("בן לא ישא בעוון האב ואב לא ישא בעוון הבן, צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה"), הריהו פותח ומטיף על תמורות בחיי האדם האחד – שיש צדיק מסתאב ועושה תועבה ועוול, "בם ימות", ויש רשע שב מרשעתו ועושה משפט וצדקה, "חיו יחיה, לא ימות".  יפה אמר משורר אנגלי גדול: "הילד הוא אבי-האיש".  בחיי האדם האחד, הילד הוא בבחינת אבא לעלם, סבא לבן-הארבעים, והאבא-של-סבא לישיש.   סמיכות-פרשית כזו בין זיקת הנפש לעצמה ובין זיקת הדורות זה לזה, נמצאת גם בתורת-משה: אריכות-ימים נקשרת בכיבוד אב ואם.  וכשם שיש ערבות הדדית, ועם-זאת פתיחות לתשובה, בין אבות לבנים עד "שלשים ורבעים", כך יש ערבות הדדית, ופתיחות לתשובה בין ה"דורות" או ה"גלגולים" שבצבא-ימיו של יחיד. 

 

מחצב לחוקרים

מה שנותן ר' ראובן מרגליות, בעין יפה הוא נותן.  בזמן – הליכתו היא מקדמונים וראשונים ועד מה שמתחדש בפי תלמידי-חכמים וצדיקי-חסידים מן האחרונים שבאחרונים.  במידה – הוא גודש; וישנם "שערים" שהם קונטרסים נרחבים על נושים מיוחדים, כגון: "נר"ן" (נפש, רוח, נשמה); "עשר ספירות", "נקודות וטעמים".

משכיל הדיוט, אם לא יקבע עתים לתורה, לא יבוא על מלוא-סיפוקו מן הספר, משום שני שטנים קטנים שבו, ושמותיהם: וכו', וע'.  אבל אילו ניתנו המובאות בשלימותן, כי-אז מסתמא היו הממדים הפיסיים של הספר, והוצאות-ממון של המו"ל עליו, ומחירו בשוק, גדלים פי-ארבעה או חמישה.  ייטבו הזמנים – ויגורשו אותם שני השטנים הקטנים, ויבואו שורות מחכּימות במקומם.  כן נקווה.

עתיד ספר זה לשמש מחצב לא-אכזב לחוקרי-תרבות והיסטוריונים, המבקשים להתחקות על שורשי מושגים והתפתחותם בישראל, ועל קווי-אור המתמשכים, יצוא וחזור, בין תלמוד לקבלה.  פרנס יפרנס חיבורי-מלומדים אין קץ.  הדפים הללו של "שערי זוהר", כמו שהם, כבר הם מטפחים על פני אותם המלעיזים כי הקבלה היא זמרות-זר בישראל;  ציבור-עדויות עצום ורב מספר כי לידתה בקדושה, ממקור נביאים, תנאים ואמוראים, ובתוך האותיות העבריות הזכּות.

 

מילה על המחבר

מתעורר רצון להכיר ביתר-קירבה את זה אביר-התורה ועתיר-הנכסים, מחבר "שערי זוהר", אשר כבר פגשנוהו מקודם כבעל "מלאכי עליון" ו"ניצוני זוהר".  וחוץ מעמוד-זכרון בראש-ספריו ל"טהורים בחייהם וקדושים במיתתם", בני-משפחתו אשר "גוועו, הוּמתו ונשרפו בגיטו לבוב", לא ידעתי כלום על תולדות-חייו.  ברם, בחיבור אחד שלו מימי-אברכותו "ספר נפש חיה, כולל הגהות והערות לד' חלקי שולחן ערוך", מצאתי פירור-ידיעה על חייו האישיים, במלת-הקדמה קצרה, שנכתבה בכ"ז סיון תרצ"א:

"לוּלא תורתך שעשוּעי, אז אבדתי בעניי, – דברי המשורר האלוהי אלה אוּכל לאמור על ספרי זה, שכתבתי וסידרתי בעצם ימי התבערה, ימי מלחמת-העולם…"  (מדובר במלחמת-העולם הראשונה.  ר' ראובן מרגליות נמצא מוכשר לשרת בצבא האוסטרי ולצאת אל שדה-הקטל.  על-אף אי-רצון להשתמש בכתרה של תורה, ראה היתר לעצמו לכך הפעם, והגיש בקשה להיות משוּחרר משירות על סמך רבנוּתו, לפי חוק המדינה.  העניין נסתחב שנתיים, כתב-השחרור לא הגיע ובינתיים נאלץ להתחבא.  חותנו וחותנתו מתו מרוב צרות, ועל אשתו הוּטלה פרנסת הבעל והילדים.  ושוב מלשון-המחבר)…  "אך זאת אזכורה.  לילות חורף הארוכים בהיותי סגור ומסוגר לבדי בחדר בחוסר כול: זה נר, כי מיראה שאנשי הבית בראותם נר דלוק כל הערב ירגישו כי אדם מסתתר במעון זה, לכן לא נדלק גם נר.  אך לאור להב האש שבתוך תנור-החורף למדתי וכתבתי, שטוח על הרצפה.  במצב כזה של דכדוך-הנפש של בבקר תאמר מי יתן ערב וגו' אבל יחד עם זה, של סביבה משפחתית נאמנה, של אהבה טהורה וקדושה, של תקווה וחדוות חיים, ערכתי וסידרתי ספרי זה.  אמנם אז לא היו בידי די ספרים לרוות מצאוני ותשוקתי.  ואחרי כן, כאשר נתאשרו תעודותי ונשתחררתי לפי התחלקות ממלכת אוסטריא-הונגריא, גם אז לא שלוותי ולא שקטתי.  בימות הפוגרום האיום הכוּני השודדים במקדוחיהם, ואת בית מסחרי בזזו ולא השאירו גם עוללות…"

היכן מצינו חשק-לימוד כיוצא בזה?  אצל אברהם לינקולן האמריקני,אשר בהיותו נער, ולא מצאה ידו לקנות נר, עפרון ומחברת, היה משתטח על הרצפה אצל אש-האח ועושה תרגילי-חשבון בפחם-עץ על גבי היעה.  ובמסורת ישראל – אצל הלל, אשר נתלה על פי ארובת-הגג של בית-המדרש לשמוע תורה מפי שמעיה ואבטליון, וּמצאו עליו רום שלוש אמות שלג…

 

מגרעת מבורכת

דוּבר לעיל על מגרעת "ביקורתית" שבקבלה, זו נטייתה לנטוע מסמרות בדברים שיאה להם השטף החפשי, להעמיס על כנפי הפיוט התמים נטל כבד של סמלים ורזים.  אבל מה פוריה מגרעת זו!  לא די שהפסדה יוצא בשכרה – הריהי מעמידה ולדות וולדי-ולדות, הפוצחים שירה בכוח-עצמם.

צעירי-משוררים, הקמים  מאתנו לכול את רוח הדור והמולדת בצנתרים ואגנים יצוּקי-עברית, טוב להם כי יהיו בני-בית בתוך השערים, ההיכלות, הפרצוּפים, הקומות, הגילופים, הנביעות וההנהרות שב"זוהר" ובספרות הקבליית אשר סביבותיה, על יניקותיהם הקדומות ואדוותיהם בידי רבותינו הקרובים.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i]  על-פי מקומות במסעות בני-ישראל (במדבר, כ"א י"ט) [הערת פרוייקט בן-יהודה]