_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אחר הכובשים – היורשים

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

פורסם ב"דבר", 22.3.1957

 

השירה העברית בספרד ובפרובאנס.  מבחר שירים וסיפורים מחוֹרזים, ערוכים מבוֹארים... בידי חיים שירמן, כרך שני:  מיוסף קמחי עד סעדיה אבו-דנאן (בערך 1150 – 1492 לסה"נ).  הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים: דביר.  תל-אביב, 1956.

"ואחרי הדור ההוא נסתמו מקורי השירים בלשון-העברים, ושולח במשמניה רזון, גם נביאיה לא מצאו חזון...  ומאחר אשר נאסף שלמה היושב על כסאו, ויגווע ומת אברהם נשיאו, ויהוּדה שר-צבאו ומשה נביאו, נסתם חזון השיר  ומוצאו, ונסתלק הכבוד ההוּא וּמוראו, ולא יסף עוד מלאך ד' להראוֹה;  כי קם אחריהם מי יחבר בשיריהם, או יעשה כמעשיהם. והנה אנחנו אלה פה היום מלקטים שכחת שבּלהים, וּמזנבים נחשליהם, ויום ולילה נרוץ במעגליהם וניגע ולא נגע אליהם...  והראשונים אכלו הסוֹלת, ועזבו לנו הפסוֹלת!"

זה סעיף מקוּצר מקינת יהוּדה אלחריזי בספר "תחכמוני" על ירידת השירה העברית בזמנו.  "שלמה היושב על כסאו" הריהו, כמוּבן, שלמה אבן גבירול, שגוּב-הכתר של עידן היסטורי קודם, אשר נפלאי-משורריו, החל משמוּאל "נגיד-הנגידים" – "פה אל פה נבוּאה דיברה בם, בחזיון-שיר, במראה לא בחידות";  "אברהם נשיאו", זה אברהם אבן-עזרא;  "יהוּדה שר צבאו" – יהוּדה הלוי;  "משה נביאו" – משה אבן-עזרא.  בקינה זו פּתח אלחריזי אחרי אשר פקד במלים נאדרות במליצתן וגאות בצידקת-הערכתן, את השלתשלוּת השירה העברית ה"ספרית" – לידתה, העפלתה, ותועפות-פסגותיה.  והנה, לקתה מסורת-השיר הזאת, גלשה אל מישוֹרי-עמקים, אשר עדיין נועם בהם;  אך אוי!  גם אל בורות נשברים אל חידוש-סרק ופחזוּת וריקוּת.  אין אלחריזי מסתפּק בקינה ונהי;  הריהו מונה "תנאים", אלוּ עצות ואזהרות, מה השירה דורשת מנאמניה-עושיה.

זוג-הכרכים

לפנינו כרך שני ואחרון של "השירה העברית בספרד ובפרובאַנס" בעריכת חיים שירמן, כרך שהוּא עבה מאחיו הבכור (השני, עמוּדיו – 794, והראשון – 628).  זוג-הכרכים כאחד מרהיבים בחיצוניוּתם ומענגים בתוכנם:  אות-ניקוּד גדולה ובהירה;  בתחתית-העמוּדים – פירוש קצר, אך מכוון וממצה;  דוגמאות שופעות ממלאכת משורר ומשורר, ולפניהן – מעמוד עד ארבעה עמוּדים של סקירה ביאוֹגראפית-ביקורתית.  משלים הכרך השני את אשר חסר בראשון:  מבוא כללי, מאת העורך-המפרש, על מהוּתה, סביבתה, לשונה (היאך קמעא-קמעא נתרבו בה יסודות ארמיים ותלמודיים) ונתיבותיה של השירה העברית הספרדית, על ענפה הפּוֹרה בפרובאנס ושלוחותיה, בארצות אחרות.

עוד יש בכרך השני: ביבליוגראפיה;  שני מאמרים – "סוגי השירה ומוּנחיה" (לפי א"ב) ו"המשקלים והחרוּזים", ומפתחות של התחלות-השירים ושמות-המחברים (לשני הכרכים גם יחד).  וכמו בראשון, גם כאן מאוּיירים כמה פרטים מן הענין על ידי לוחות של תמונות וצילוּמים.

גבעות-עולם

"מישורי-עמקים" אמרנו.  אך גם מתוכם מתנשאות אדמות-רמה, אשר עם כל היותן נופלות מן ההרים הגבוהים, גבעות-עולם הן בנחלת-השיר הלאוּמית, ודורי-דורות ירעו בהן.  בקהלן יימנו:  יהוּדה אלחריזי עצמו;  משוּלם בן-שלמה דיפיארה;  טודרוס בן-יהוּדה אבולעאפיה (משוּבת-חן לאהבהביו עם בנות ישמעאל וערב);  שלמה דיפיארה (נצר מזרע משוּלם);  דון וידאל בנבנשתי.  חמדה-סגוּלה היא "זוּלת לשבוּעות" מאת יהוסף האזובי – תיאור דראמטי נלהב למעמד הר-סיני, על יסוד מדרשי-אגדה שונים.  הטון המרוֹמם של מנגינת-הפּתיחה (הניתנת בכרך זה) מתוך "בחינת עולם לידעיה הפניני, יש בו כדי לאַלץ את המאזין להשיג את הספר כולו ולהידבק בו.

הפרוזה המחורזת

דורות שוחרי-השיר שבספירה הספרדית, מימי יהוּדה אלחריזי ואילך, מצאו באוצרם ירושה של מוּשׂגים, דימוּיים, חרוזים, ואופני-ביטוי אשר נכבשוּ על ידי המשוררים הגדולים בדורם.  באפס-כוח לצאת אל כיבושים חדשים, ומתוך הרגשה נכונה כי דישה אין-קץ באותם ההישגים תהיה לזרא, ביקשו חיזוּק למלאכתם השירית על-ידי הזדקקוּת לעלילת-סיפוּר, דימוּיי-הפיוּט הרעננים של ה"אבות" היו למליצות מקובלות ומועילות בידי ה"בנים":  השירה שקעה עד לידי פרוזה, וכאן מקומה של המקאמה.

המקאמה היא פרוזה מליצית מחוֹרזת, אשר יש והיא דיה לעצמה, ויש שהיא מתקשטת בבתי-שיר קצובים ושקוּלים.  למשל, אלחריזי, בתארוֹגת המקאמות שב"תחכמוני", עתים סיבב עלילות בכוונה תחילה שתהיינה משמשות רקע ותירוץ לשילוּב שירים אשר מכבר היו אתו בכתוּבים;  ועתים, להיפך, נולדו אצלו חיבורי-שיר חדשים בתורת תכשיטים לעלילה סיפוּרית מסוּיימת.

השירה העברית הספרדית בגדוּלתה – כוחה בשוּרה היחידה (מה שקרוי בפי הדורות ההם:  בית;  והבית עשוי שני חלקים: דלת וסוּגר), השוּרה או הפראַזה, היא צרוּפה ומזוּקקת ונוצצת כערך פּיוּטי בפני עצמו;  אלא שבמיטב חיבורי-השיר, כל השורות יחד מצטרפות לשלימות מעוּבּדת.

כוחה של אותה מסורת-שיר בירידתה – בסכימה הסיפּוּרית הכללית.  אין השוּרה כשהיא לעצמה טוענת שירה;  לכל היותר, יכולה היא לטעוֹן דבר-חכמה או דבר-חידוּד, כלומר, להיות פתגם.

לפי טבעה מזוּמנת המקאמה לסיפּוּרים מבדחים ולמשלי-אגדה.  וזה שימושה אצל יוסף אבן-זבארה, בעל "ספר השעשוּעים";  יצחק בעל  "משלי ערב";  יעקב בן אלעזר, בעל "כליל ודמנה";  אברהם אבן-חסדאי, בעל "בן המלך והנזיר", ומרבית המשוררים שקטעים נרחבים מכתביהם כלולים בכרך אשר תחת ידנו.

טעמם של בני-המזרח גרס מעשייה גוררת מעשייה, סיפוּר משתבץ בתוך סיפוּר, והסיפוּר המשוּבץ יש שהוא עצמו כולל בן-סיפוּר או משל חיות-וּבהמות;  והסכימה הכללית של המקאמה לעיתים קרובות אינה אלא אמתלא לשיפעת עלילות קטנות:  שיחות ואגדות והלצות.

הסיפּורים שבמקאמות אלו, הרבה מהם הנם מרתקים, ומקצתם הם מודרניים למדי:  מעשה בנערה צעירה אשר אביה הרש מכריח אותה להינשא לזקן עשיר ובלה (אצל  בנבשת);  מעשה באיש מרבה בתפילה בביתו ובשהייה בבית-הכנסת, ואת אשתו הוא מוקיר בתורת בעלת-בית כשרה (בנוסח "אשת –חיל מי ימצא"), אך את יופיה אינו רואה, ובחין-מלבושיה לא יבין:  לבסוף היא בורחת עם צעיר שיש לו עין לכמו-אלה ("החסיד ואשתו הנואפת" מאת יצחק אבן-סאהולה).  אלו תימות שהיו יכולות לעלות על במת-תיאטרון בימינו.  ענין רוֹוח בסיפוּרים הללוּ הוא התלוצצות על חשבון הנשים, ואבן-זבארה ב"ספר השׂעשוּעים" מפליג בכך.

מלאכה חיננית, בת-ימינו, המסוּגננת באוֹרח-המקאמה, היא הבדיחה העממית "אלוּף בצלות ואלוף שוּם" מעשה ידי ביאליק.

     מלבד הרצאת סיפוּר ומשל, אפשר להפיק מן המקאמה סיפוּקים אחרי.  בידי אלחריזי, כפי שראינו, היא משמשת גם לביקורת-שירה, ודבריו המחורזים על יהוּדה הלוי הם תכלית-הידוּר.  שלמה בונפיד משתמש בצורת-המקאמה לעשות נקמות בנכבדי קהילת סאראגוסה, אשר קיפּחוּהוּ. ומה נקמות שורפות-מכלוֹת הן!  אין זאת כי מרוֹרוֹת שפכוּ את דמו של המשורר הזה.  והיא הקהילה אשר, כימי ארבע מאות שנה לפני-כן, גירשה מתוכה את הצעיר שלמה אבן-גבירול, ולא הבינו אנשיה כי את זיו-עירם הם מגרשים.

 

במחננו היום

גם במחננו היום – אחרי זריחת סגל משוררים מבריק ומלאכת-שיר אדירה, ביחוּד בידי שלושת בני-הענק, בעלי העצמיוּת המחוּצבת, אשר מהם רק שניאור עודו חי ופועל, וכן יאריך ימים.  – הגיעתנו תקוּפת-מישוֹר;  תקופה שבה רבים יודעים את המיכאניקה של כתיבת-שיר, אך דחף-בראשית נעדר מהם. יתר על כן, כמו בדור-אלחריזי, נתגלו בתוכנו המון עושי חריזה "חלושה וריקה", אשר "רובם לא ידעו פיסוק ועל כן שירוֹתם זרוֹת ובמשקלם שבוּרוֹת".  משתדלים הללוּ לחפות על רגשוּשיהם המלאכוּתיים וחיקוּיי-שיגרה שלהם על ידי קפיצוֹת-והעוויוֹת להטוּטניות, והם מתחברים לכיתות ובריתות על מנת לרומם ולשבח זה את זה.

דרך התעלוּת מרפיוֹנה של השירה והאמצעי להעמידה על הבהירות, היא ההיאָחזוּת בעלילת-הסיפוּר.  ואמנם, יש משוררים חדשים בישראל תופסים דרך זו ומחברים בּאַלאַדות ושירי-אגדה.  אלא שרוב החיבוּרים ממין זה, הרצאת-עלילתם היא עירומה מדי.  השלד הסיפּוּרי שלהם, תחת אשר ירקוֹם עור ובשר מבפנים, עצמותיו מתנוֹעעוֹת למיקצב פעמונים וצלצלים המתלווים אליו מבחוץ.

ואין הכרח שהדבר יהא כך.  יכולה העלילה הסיפוּרית להיות קרקע למרחב-ביטוּי, לתפארת-תיאוּר, לעוֹמס-רגש, ברוח-המשורר אשר עליה.  מן השירה הקלאַסית האחרונה שלנו, עולים על הדעת – כמוֹפת לאפשרוּת זו – "מתי מדבר" לביאליק, והפרק "קבלת שבת" ב"אגדוֹת צפת" לשמעוני (מה נאווּ שם תיאום לחישת-השיחים והמיית-הפּלגים עם פסוּקי שיר-השירים המזוּמרים, והרגע של שברון קומת –האר"י באכזבתו מתלמידיו).

האידיאל הוא, שתהא כל שוּרה ושוּרה בפואימה סיפוּרית – אָכן, כל הברה, כל אות וכל תנוּעה – רצוּפה חוּשניוּת לירית, ומהווה מירבץ-הנאָה לעצמה;  והחיבוּר כולו יהא מתחַטב למו מיבנה הרמוני, רגיש לתמוּרות-

י"ג עיקרים חדשים גם ישנים

א. אמונה באלהים אינה כפירה באדם.

ב. כשרות אינה טריפה.

ג. יהדות אינה פגם בקידמה.

ד. ציונות אינה ענין עבר ובטל.

ה. שמירת השבת אינה חילול עיקרון החופש.

ו. עמקות המחשבה אינה בגידה בדגל הלאום ובאורח החיים השיתופי.

ז. אהבת המולדת אינה מחייבת נכונות מתמדת לצאת בשליחות לחוץ-לארץ.

ח. בדידות או התבודדות הן לאו דווקא פרישות מן הציבוּר.

ט. שמאל ויושר אינם היינוּ הך.

י.  אכזריות אינה כלל סתירה לפחדנות.  אדרבה, הפחדנות היא השאור שבעיסת האכזריות. סתם אכזר פחדן הוא.

יא. התנ"ך אינו מפה גיאוגרפית, לא גן בוטאני, לא מילון לדקדוק, לא בית-נכות לעתיקות, אף לא אוסף של מסמכים לחקירות ארכיאולוגיות.

יב. גלות היא לא רק בחוץ-לארץ.

יג. שקר אינו במשמע רק כזב.  יש גם אמת שקרנית, אמת לפי האות המתה, שהיא שקר לפי הרוח החיה;  אמת לפי הכתיב, שהקרי שלה הוּא תרמית;  אמת להלכה, שהיא סילוף למעשה;  אמת בעל-פה, שאינה שליחו של הלב;  אמת של יציאת ידי חובה, שאין בה משום קום ועשה.  זה הכלל:  כל אמת רשלנית ועצלנית היא שקרנית.

לא כל...

לא כל הרצוי לבריות מקובל באמת עליהם.

לא כל מי שנעשה חלון-ראוה של הציבור הוא בא-כוח הציבור לאמתו.

לא כל בעל-תשובה חוזר בו מן החטא.  קל וחומר לא בעל-תשובה המכה את עצמו על חטא בפרהסיה בקול רם.

לא כל מי ששמו שמשון או שנרשם כחבר בארגון "בני שמשון" מוכשר לשסע אריה.

לא כל בעל-בכי רשאי לעבור לפני התיבה או לכתוב שירים ליריים.

לא כל ענו למראה עינים הוא גאותן ומתיהר בלבו.

לא כל הטוען שהוא כופר או סופר או צופר ראוי להיות מוחזק בעינינו כזה.

לא כל הדורך על קרשי הבמה חי שם.

לא כל מי שאינו צועק "אני שלמה" אינו מוחזק לעצמו כשלמה.

לא כל שיכור הוּא אמן, אך גם לא כל אמן הוּא שיכור מיין אלהים.

 

יכול ש...

יכול שאף הבריון הוא שקרן ואף השחצן צבוע.

יכול שאף שאינו חנפן איננו בעל אופי רע ושונא האדם.

יכול שאף המדקדק בכיבוד אבות אינו נכשל בהמעטת הדמות של הבנים.

יכול שאף המכריז ומודיע על עצמו שהוא שקרון הנהו בכל זאת שקרן;  ולא באו הכרויותיו על שקרנותו אלא כדי לגנוב את דעת הבריות שיאמרו עליו:  כלום שקרן הוא זה האומר אני שקרן? 

יכול שאף מי שאינו מוקיר עוד את רגליו מבית-הכנסת להתפלל עם הציבור אינו צריך להיות חשוד, שכבר קפצה עליו זקנה.

יכול שיש זריז ואינו נשכר, ולא עוד אלא שגם אינו נזכר על ידי הבאים אחריו בעקבותיו.  לא כשרון התגלית עיקר, כי אם הכושר להכריז עליה ולעשות בה חזקה.

יכול שאין זו גזירה מן השמים, שאמנים ישאבו השראה דווקא מתוך ביבין של שופכין ויתארו רק ברואים נקלים ופגומי-יצרים.

יכול ששר האמנויות היפות לא עשה כלל חוזה עם היצר-הרע להשקיף רק מבעד לאצטגנינות שלו על מראות עולמנו ועל עלילות בני-אנוש.

יכול שעוד נזכה להתגלות המעינות הטהורים, שישאבו מהם אמנות זכה, כתפילה זכה, ממקור הלב הנאמן, החושים הנכונים והנפש הבריאה.  יכול שיש גם כשרון בחסד היצר הטוב.

יכול שהגולפשטרום החם של הלב האנושי יפרוץ שוב להשקות את חיינו ולעשות את עולמנו השפל לעולם של חכמה ואצילות כגן רווה.

בזמננו...

שוטים של זמננו אין בהם אפילו שמינית של חולשת הדעת.  אדרבה, הם שמחים בחלקם, מתייהרים במעמדם ומתמונות טבע, סעוּר יצרי-החי, רדוּף חזון ומוּסר.

מראות ומאורעות וחוויות מן ההווי שלנוּ פה והיום, מאלוּ החיים שהם אגדה תוך כדי התהווּתם – ראוּיים הם, מצפּים הם, למשוררים-מספרים, גדוֹלי-עלילייה, המרחב ותמצית-התפארת – מישטח השיר הסיפוּרי בכללוּתו והמישזר האמנוּתי של כל שוּרה ושוּרה שבו, - אין זה דין ששני היסודות הללו יהיוּ אויבים זה לזה; יש לשאוף לכך, שיהיוּ לסעד הדדי.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה