_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

זלמן שניאור: המתגושש

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

פורסם ב"דבר", כ"ו אדר תרצ"ו, 20.3.1936

 

המשורר-האמן שניאוּר, עם כל עצמת תשוּקת-הדוֹדים אשר בשירתו, – יותר משהוא פרוֹידיאַני, הרי הוא אַדלריאַני, כלומר, השאיפה לכוח היא העליונה והשלטת בו, וחשקוֹ לאשה אינו אלא סוּג אחד של גילוי-כוח, וחסרה זִמרתו את המסתוֹרין של המין, את העבודה שבאהבה.

שניאוּר הוא האפיקוֹרוֹס הראשון בשירה העברית.  "אפיקורוס" במשמעות הכפוּלה: כופר בכוח מוּסרי נסתר ועליון, ורודף תענוגים.  בעל עצמיוּת חזקה, שאינה יכולה להתמוגג בתנועת-המונים סוחפת או למצוא נוחם באידיאלים ארעיים, - משרים עליו השמים הריקים תוּגה של יתמוּת, והטבע נראה לו כאויב אחד גדול:

 

יוֹדלי-לי, אפפוּני ענקים במעגל,

צחוק חתוּל ועכבר בי – אדם – יצחקוּ;

כיתרני גדוד חידות מוּזרוֹת וקפוּאות,

לשונות האבן לנגדי תארכנה

וּבזות בעיני-הסלע הבוֹלטות;

יוֹדלי-לי, אני נידח בהרים!

              

יוֹדלי-לי, יוֹדלי-לי, אני חגב בין אימִים, –

רסיס-חיים בין משברי-מוות שאוּבנוּ;

דם פוֹשר בעוֹרקי, מעט שאר על עצמי,

פלח-סלע מתגלגל, זיז אחד של קרח,

ואני נשחק כיתוש בין פטיש וסדנו;

                  יוֹדלי-לי, אני מישחק בהרים!

                                    (שירת הרועה – בהרים)

 

אך כל זמן שהיתוּש-האדם עדיין לא נתמעך, ודמו חם, ושערותיו עבוּתות ושחורות, וגובה-קומה לו, יכול הוא להיאבק עם הטבע-הענק ולהכריחו לתת ליצוּרו-צעצועו הנאות חריפות, שכרונות-חוּשים, רגשות ממשלה ונצחון.

ההסתערות החושנית על העולם מצד שניאור היחיד, משתלבת יפה עם התנערוּת האוּמה לחידוּש-חיים, עם פריקת עול הגלוּת והמסורת, וריווּי פתאומי לצמאון שנכבּש אלפי שנים.  וכן הוא נושא מול ההרים השווייצריים את דבר-מרידתו באמו-חורגתו הגלוּת, אשר מעולם היתה גוערת בו: "אַל תקח!" –:

 

אך שמעו נא שחקים לי גברים ועדים ההרים הללו.

נשבעתי!

כי כל אשר מנעה חורגתי וגזלה מדמי ובשרי

אמלא בעיני הבהירות וארכוש באזני הסופגות:

את בטני הצוֹמקה מרעב אשביע בריח השדמות,

בשחרים הכלילים ורווּיים לחיי החיוורוֹת אתלע,

ברקמוֹת האור והצללים אכס ואמלא את קרעי,

וארנין בצבעי-הקשת את מוֹחי החרב מדאגה,

קו-נשבר במים אוציאה והיה לשרביט בידי,

וזרי-מרגליוֹת קטנים תקלענה בשערי-השחור

אוֹרחוֹת העבים הצחים, העוברות מדבריות-תכלת

ונושאות את שלל יקרותיהן למדינות לא ראתה עין...

והידד, בן-גלוּת ומלך!...

                                                      (בהרים)

 

זוֹ הנקמה על אושר שנשדד ממנוּ, נכד מלכים וּנביאים וּבריונים, בצפון הקר והעכור, במשך דורי-דורות –

היא המוסיפה עצים על מוֹקד-הבשרים האכזרי:

 

ואנה אשא את דמי העתיק, –

נין-אסיה ומזרח וּקדוּמים,

האשפּכנוּ לשלג הנכרי,

או ליערות הכפור העירוּמים? –

 

הוֹי, די לי! בצחוק אחד קטן

קרעתי כל קוּרי השממית;

התלכּדו מזרחי וצפוֹני

ויהיו לתאווה עולמית.

 

ואשך ואשק על סביבי,

ואשרוף כל פרפר באשי

ותהי לי תאוותי לקנאה

וללעג-נקמות חרישי.

 

ותהי לי לצדקה ולאמת,

למאוֹר-דמיונותי ושחקי;

ותהי – למשפטי הגזול

ולהרי שלי, ולעמקי.

                                    (תחת שמש)

 

תשוקת-המינים היא הבאר הראשית בממלכת-ההנאות, ואולם דרכה להמית את הצמאון שהיא מרווה, וסוף כל שכרון - התפּכּחוּת עצוּבה.  יתר-על-כן: בעל-ההנאה, הבא לנצל את הטבע, נמצא מנוּצל על-ידו, מוצא עצמו עמוּס חובות-עתיד.  ואם יברח מן החובות, רק בדידוּת ושממון חלקוֹ:

 

רמיתם אותי, פרגים! מתחת לשלהבת

טיפחתם בטן ברוּכה וּפרי לעתיד לבוא;

למראית-עין בזיתם ובסתר-לב קויתם

להציר השבע עם רקבונו ועם זהבו;

ואני, התם, האמנתי, הוֹי שטנים קטנים, פורחים,

ובלהבות-גביעיכים שרפתי טוּב-עלוּמי.

ועתה כל מדיחי עמוּסים זרע-תקוות –

ואני פה דל ובודד, וזרה שפת נאומי.

                                    (פרגים)

 

ושבעתיים יגדל עלבונה של הזקנה, למי שבנה את עולמו על תפארת-בחוּרים שלו.  מכתבי-אהבה שקיבל, ישרוף, ויראה חלומותיו עולים בעשן, וּמסרק אחד – מתנת מאַהבת – שנשאר לו לפליטה, מזכיר לו, בחוֹסר שיניו, את שערותיו המתדלדלות.

בז הוא לאשה שהוא חוֹבק:

 

ואני בזיתי תמיד לחידה המהוללה

העוטה שמלת-משי סודית ולוחשת.

                                                      (תפילה)

 

ושותף הוא לרגש מתהוללים רומאים הדוקרים גוּף-האשה אחרי שבעם חמוּדוֹתיו:

 

היום נתרפס, נזחל כעבדים

על שולי-בגדך המרוּקמים כסף,

אף נשק שרוֹך-הנעל על כף-רגלך; –

כי פיך הלוהט – מעין שיר וחן ודוֹדים

ורחמך – מקור חכמים וגבוֹרים; –

וּמחר, אללי, נבתקך בחרבוֹת...

                                    (עם צלילי המנדוֹלינה)

 

שירת משטמה וקנאה לו לכל יתר הגברים בעולם, באשר גם הם זוכים לפעמים לחסד-אשה:

 

וקנאת-שאוֹל אוכלת אותי מדי אראה

יעלת-חן ואהבים – אם עתידה,

המתגאלת בזרועותיהם, –

ונוֹשאה פרי-תאוותם תחת לבה

בשחוק בת-חווה עיף, שחוק האושר.

                                                      (משטמה)

 

וּבכלל יבוּז למין-האדם המלכלך כל אשר יגע בו:

 

רוצו הרה, שאו עינים! –

זהב נופל משמים;

שהמי-עליון, איזמרגדים

ריקוּד-הפקר שם מרקדים.

רק בני-אדם, רק בני-אדם

אַל יחללים בידם!

לעין כל חי – יקרוֹת שטוּחים

וּביד – רק מים דלוּחים.

                  (שירת מטר – פרקי יער)

 

מכבד הוא את הגבוּרה שבאדם, את התפארת המתנשאת, את השלטון והרדיון.  הארי, הפנתר, והנמר, הם החיוֹת שלו.  כה יתלוצץ ויתאבל על שחיטת היצר-הרע ובוא עת-שויון לתרנגול ולנשר:

 

הנה ימים באים, ימוֹת-משיח טובים, –

ונוּתצוּ חרבוֹת כל הגויים האדירים

ועשוה אותם אתים.

והגיבורים יתפרקו אזניהם

וכיתתוּם למזמרוֹת.

ושרי המלחמה ומפקדי-צבאות גדולים

ומולכי על רבוֹאוֹת ראשים ויערי חניתוֹת –

ירוֹד ירדוּ מסוסיהם הפראים והשוטפים;

ותעוּ רגלי בין הצבאות המפוזרים

חניבעלים בחירי-אל ונפוליונים בני-אלמות

ואיש לא יפנה ראש בעברם.

                                    (והיה באחרית)

 

כמו האשה, כן ההמונים, צוֹרך הם לבעל-ההנאה שיהיה כוחו מוּבלט בחוּלשתם, גאוּתו – בשפלוּתם, גדולתו – באפסותם.  רואה עצמו שניאור כמלך נדיב ונישא, הזורק יהלומים וזמרגדים אל עם קבּצן, והם מבקשים עוד ועוד.  ואם הוא רותם עצמו למשרה, הריהו נעשה כורה-זהב, דולה-פנינים.  ואכן יש לו רב.  גם כאן יש מתשוקת-הכוח.  רוצה הוא להפליא, להדהים, להכות בסנוורים בפזרנותו, וכשרונותיו העצומים מסייעים בידו.  יש שהוא עומד ככנר על הבמה, נושא את הקהל אתו אל עולמות-חמדה.  במיתר אחד יגע, ומנגינה שלמה שופעת ומרקדת מסביב לו:

 

נגני נא.  ויהי ניחוֹח האתרוגים נוזל

מקמטי-שמלותיך;

ועסיס-רימונים ושרף תאנים-כחולות

יקפאו על שפה זו המתוּקה.

יישמע לחש דקלים סוככים בחמה

בכפות שטוחות, צמאות וירקרקות, –

על אשכלות-פגיהם המבשילים.

ויהיו זבוּבי-תכלת מעופפים באויר;

ונחילי דבורי-זהב, שכוּרות דבש ושמש, –

ופרפרי ירקרק-חרוּץ יסתובבו על ראשי

במחולות-כלולותיהם...

                                    (עם צלילי המנדולינה)

 

הוא יוצר אגדות אין-ספור: אגדת החיים והמוות, שני הענקים המשחקים משחק-שובבים עם האדם: "אנוכי אברא ברוּאים, ואתה אותם תמית"; אגדת בת-האביב הפורצת לקראת דוֹדה השמש, מכה בחיציו את שר-החורף אשר כלא אותה במערת-תרשיש; אגדת עכבּרי-הפלגים המכרסמים את רגלי ברדלסי-הסלע ושחלי-החלמיש ומפילים אותם תהומה; אגדת סנהדרין-הרוּחות החורצות משפט-מוות על הקיץ, ושולחות מלפניהן ציר-כמישה: עלה נידף; אגדת אווזי-הבר על האדם שהיה לפנים בעל-כנפים כמותם; אגדת הברזל הכובש את היער; אגדת אחרון-האדם הקוֹפא בקרח; סיפור הפרא המקריב דוב לשמש השוקעת, ונינו הירוּד שאינו אלא כותב שורות שקוּלות...

ומה שפע צבעים לו למשורר:

 

עין דם-קרוש לשושן קמל,

צבעי אתרוג ואספסת,

עין השעם ועין הכרכום,

גווני גפרית וחמר לח.

עין הנחושת-המוזהבה

עם ירוקה מעשה-אמן;

עין החלמון והחלוּדה,

עין הקוֹשט והחמם.

עלים חוּמים, עלים שרוּקים,

כתמי-אורה אשר נקרשו

טרפי-כתם ואוֹדם-חיוור; –

וייאחזו בסבך.

                  (פרחי מוות – ההרים)

 

הנה מקצת מן הנראה בתחתית-הים לעין "דולה-הפנינים" (משירי הגורל):

 

וכמו בהזיית-קדחת מופיעים וחולפים

שריגי קורלים אדוּמים וצהובים

ותופעות-נתר שוממות וצחורות;

ושושנות-הים מאדימות ומנענעות

קווּצותיהם החיות ולוהטות כשער-מכשפות.

ושממיות-מים מאוּסות מתפשות.

נוגעות בבשרי בשפמם הקר והארוך,

מתפלצות וצוללות תהומה.

שבלולים מוציאים קרנים מוּזרות ורועדות,

מגששים, רכּים וזהירים, וסחוֹב בתיהם אחריהם;

אך ניכווים בעורי, יתכווצו בחזקה

לאגרופי-צדף ושרידי-ריר נוקשים,

קומצים סוד חיי-הים בשריוֹנם המנוּמר.

– במכוּסה ממך אל תתבונן!

וצלופחי-קרקע חולפים כברק ומפיצים

זיו כחלחל, ערפלי

ונתיבם עוד יאיר אחריהם וימוג כעשן.

 

כש"כוֹרה-הזהב" (משירי הגורל) חושב על מקדשים אשר יתקשטו בזהבו, עז דמיונו לראות לא בלבד את מעשי-הפיתוּחים והנרות הדולקים של הנברשות, אלא גם את בבואתם בעיני המתפללים:

 

ובהעלות נרות-חג באוּלמי מקדשים נישאים,

בנברשות רדוּדות מזהבי ייעלוּ;

שם ייף זהב-עמלי פי-שבעה

ויבריק בעד תחרוֹת הבדולח,

ענפי-פז ופרי-כתם יציצוּ, ישחקו

מבין טרפי-הזכוכית המצלצלים;

ועם אפלולית המקדש העתיק יתגוששו

לכבוד אלוהים ומאמינים,

ורעדו בעיני ילדים וסבוֹת נשואות בתפילה

בבוּאות הזהב – אנוכי חצבתי,

ובתוך שפעת עפעפים מתרחבים בחרדת-הקודש –

מנורות-פז קטנות תדלקנה.

 

תוך כדי מלאכתו משתכּר המשורר עצמו מפאר גווני אגדותיו, ממנגינות נימי המנדולינה שלו, מזמזומי זיו-סתיו שלו, מפזמונות גשמיו ודלפיו, מריחות יערו ובצירו, – והוא שוכח את הקהל.  אבל יש ולאחר מעשה, הוא תופש עצמו מנגן ומשחק לפני "עולם", והוא מתבייש בברכה זו שיש בו, ולא ידע לשמור אותה לעצמו, תחת התהדר בה לפני רבים, להראות כוחו וגבורתו נגדם.  נאוּם "איש הרוּח":

 

ויש בהפוֹך עלי צירי הרוח היולד, –

לעגתי לבכיי,

_   _   _   _   _   _   _  _

 

– אך גאוות-הבל ליוצר העני בנפשו,

ללקט כל צפוּן בבריאה ובדמיון האדם

ולפזרם על גויל ושיש לראווה:

"הנה ידי הבוראות ואתם גם ראה לא ראיתם!"

אך גאוות פרא ותמים מתפאר בין שכניו

בחרוזי הקלפוֹת הצבוּעים

ובתולעי-האש על צוארו השזוף; –

"הנה, לי כל יקר, ולך אין!"

                           (משירי הגורל)

 

אין כשניאור מחיה את היקוּם, משווה לו דמות אנושית ומייחס לו מחשבות-אדם.  הנה תיאורו את עצי-היער:

 

זה מוחם גא וקר, והוא הוגה באדמה

את דעת הצומח ההפוכה.

שם חושבים הם מחשבתם, מכוונים מאווייהם;

ומשם הגוּת-לבבם, כוחם וקנאתם פורצים, עולים

כיוֹנקוֹת, זמוֹרוֹת, פרי וטרפים רבים.

ובקנה אחד עולות ידיהם ורגליהם,

ואין מספר לאצבעות.

וכרעמות-ירק כבדות ובכפות רעננות,

יכסו את ערוותם;

בהן יגפפוּ עץ עץ רעיתו ההפוּכה,

ואילן – שכנוֹ, אשר יאהב תחת שמש,

ואשר ייאבק עמו, לחיים ולמוות,

במעבה-האדמה.

                                             (פרקי יער)

 

והיא האנשה אחת מאלף מן המפוזרות בשירתו ובפרוֹזה שלו.

נבדוק אחד המשלים האלה.

בפרק י' שב"הגבן", מבקשת זלדה'לי חתיכה קטנה מן הלפת אשר בידי פיבקה, והוא אין לו אוֹלר.  לשון המחבר:

"מבלי חשוב הרבה נעץ בלפת את שיניו החדות, טרף בעוֹר ומשך בראשו למעלה, כחתוּל דוֹרס לכל דבר.  וכך היה נושך וקולף את העור הכחוֹל והמעוּבה מעל בשר הלפת העסיסי, עד שנשארה זו תלויה בפרע עליה בידו, ערומה בלי לבוּש, צחה כשלג ומתוקה-צוננת למראה.  דומה לגופה של זלדה'לי הנשקף מבעד לפטר-שמלתה על חזה, מקום שם לא חדר אור השמש ולא שזפוֹ." –

 

בהאנשת הלפת ישנם שלושה מומנטים: האחד הוא הצורך התיאוּרי: "העור הכחול והמעובה", "הבשר העסיסי", נותנים חיוּת לתמונה.  השני הוא הצורך הסמלי: הלפת נהפכת כאן לפרי עץ-הדעת, והאכילה ממנו – למעשה אירוטי.  המומנט השלישי, והוא סגולה מיוחדת לשניאור, הוא כיבוּש הטבע בידי המשורר, והטמעת חזיונותיו בתוך ה"אני" שלו.  מאין לו יכולת להמתיק סוד עם הטבע כבן-אח, עומד הוא כנגדו כנהנה וכמנצל; ואפילו הוא נוגע בו מגע רוחני, הרי זה להפוך אותו לפרצופים שניאוריים, הגיגים שניאוריים, תשוקות שניאוריות:

 

אתם צבאוֹת מאוויי, הפרגים!

איככה נקבצתם בשדה

ותהיו לפרחים אדוּמים

הנדים ונעים ברוּח.

                                             (פרגים)

 

יש והוא מתקיף את הדוֹמם התקפה מינית כמעט. אומר "כורה הזהב" אל מתכתו החבויה באדמה:

 

ידעתי: –

אתה צועק לשמש הצהוב כמוך

ומזהיר בחסד-עולמים כמוך,

שואף כל יקר היגלות לעין,

וכל נוצץ – התחרוֹת עם אור צהרים.

היגלה-נא מהר, הופיעה לקראתי,

קץ חג-המסכות הגיע!

הסירה הלוט ואפר-החלמיש

ומסוה הצוּר והטיט מפניך הצוחקים, זהבי.

הסירה!.. פן אסיר בחזקה,

בעוֹר נקרע ובבשר מרוּסק – –

                           (משירי הגורל)

 

ושמעו מה הרוח עושה בסתיו:

 

הן בסתיו תפארתם יפשיט,

ידוּש ציצים אשר נטע,

זועם יחזוף שלדי עצים

לעיני שמש מעוּלף-אד.

אז יגלה ערוות אלות,

יקרע שמלות שיטות צנומות:

לקח עצן והכרז קלוֹנן

מסוף העולם ועד סוף.

                                             (מי הוא?)

 

אופי מיטאפיסי יש להתקפה זו.  הוא גורלו של אדם המיואש מפשר ומתוֹך, ורק קלפות, רבות-צבע ורוות-ריח, יכול הוא לחטוף ולקרוע מעל החיים.

צד מפוּלש בשניאור הוא חושו ההיסטורי.  ראינו כי בצאתו משוחרר לקראת ממלכת-ההנאות, הוא מרגיש את עברו הגלוּתי.  גם בעמדו, מלא-חשק מול המנגנת האיטלקית, אין הוא נמנע מחשב אתה חשבונות היסטוריים:

 

ועתה אמרי-נא: ההכרתני?

הנה פגישת-פלאים: נכד עם-יהודה

ונכדת-רומי תחת תקרת-בית-אחת...

 

האשק לך או אשוך, יקירתי,

ואם אחבקך עד לחנק?

או בזה וגם בזה אקדמך, בת מחריבי?

                           (תחת צלילי המנדולינה)

 

בגאון יחזור ויספר את האגדה הניצשיאנית על נקמת אלוהי יהודה בגויים, בהרעילו את תומת משגליהם ורציחותיהם בתורתו, בתתו בהם מוּסר-כליות.  ומקרוב, באהבה רבה ושירה גדולה יקים לתחיה את העיר היהודית "וילנה"; ומתוך שלום-עליכמיוּת מוגזמת ומוחרפת ישתעשע ביהודי שקלוב, עיר מולדתו וזכרונותיו.

ההיסטוריות של שניאור מוציאה אותו מאנוכיותו הכבירה ופותחת בו מעינות רחמים לאוּמה על עקידותיה ומוקדיה המרובים.  שרה לו אמא-ציון בשיר ערש:

 

בשכוֹל ועצבת אימצתי ללב

כל פרא, כל כהונה נכריה;

כנרת, בעמק, התפלצה מכאב

וייבבה אבן שתיה.

_   _   _   _   _   _   _   _

 

אפרוחי-צלבנים טיפחתי בקן

וגוּרי כל ממזר בהרים;

עד עולם לא אסלח אהבתי לבן

אנסים גזלוּה וזרים.

 

ותבל לא תיכוֹן וימק היסוד

וירגזוּן מאזני מצדק,

כל עוד לא השיבו בני-נכר זה שוד

והאבן למלא הברק.

 

וכסא הכבוד צולע וריק

ירחף עם ענני מרוֹם,

בטרם לא הוּשב בן-גנוּב אל חיק

מזרחי הלוהט וערום...

                           (ביום חורף דלוח)

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה