_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פרויקט בן-יהודה זקוק לעזרתכם. לחצו כאן לפרטים.

שְׁנֵי גוֹיִים בְּבֶטֶן הָעִבְרִית

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

מתוך "על המשמר" 8.3.1966

 

עִדְנַתְנִי הִזְדַּבְּדוּתֵךְ מִזִלְפּוֹתַיִךְ וּבִלְהוֹתַיִךְ –

אָסְפֵךְ אֶל-תַּחַת דִּגְלֵךְ מִצְּבָא הָאֲרָמִית:

דָּנִיאֵל סוֹכֶה עַתִּיק-יוֹמִין וּנְהַר דִּי-נוּר,

מְתִיבְתָּא בַּבְלִית מְנַהֶמֶת וְרָנָה בְּשַׁקְלָא וְטַרְיָא,

אוּנְקֻלֵס וִיהוֹנָתָן מַסְבִּירִים צְפוּנַיִךְ.

בְּנֵי-הֵיכָלָא כְּמֵהִין אֶל בּוּצִינִין דִּגְנִיזִין

בְּגִנְזַיָּא דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא.

תִּינוֹק מְמַלְמֵל "אַבָּא" וְ"אִמָּא",

שְׁמֵה רַבָּא מִתְקַדֵּשׁ בִּדְחִילוּ בְּפִי יָתוֹם,

וְדוֹשׁ קַבְּלָנִים בְּמַשְׁכַּנְתָּא וְגוּבַיְנָא –

הֲלֹא הִיא בַּת-נַהֲרַיִם, אֲחוֹתֵךְ מֵרֶחֶם,

אוֹמֶנֶת אַגַּדְתֵּךְ וּמַעֲלָה עַל צַוָּארֵךְ עֲדִי-מְשָׁלִים.

דָּץ אֲנִי עַל דּוֹרוֹנוֹת הֵבֵאת מִתֵּיאַטְרְאוֹת בַּת-יָוָן.

וְעַל הִשְׁתַּקֵּף בְּכִנַּרְתֵּךְ מִזִּיו-אִיקוֹנֶיהָ

וּמִמְּאוֹר קְלַסְתֵּר-פָּנֶיהָ;

לֹא אֲסַרְתִּיךְ מֵהִסְתַּכֵּל בְּאִסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה

אֲשֶׁר לְמַטְרוֹנִיתָא אֵשֶׁת-רוֹמָא.

(מתוך "חקוקות אותיותיך")

 

הכותרת דלעיל מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי שאוּלה היא בידי.  קיצור אימרתו:

"עברית וארמית.  – שני גויים בבטנך... שמתרוצצים עדיין בנו, ושפתנו היתה לבת שתי לשונות – עברית וארמית... איך שהיה, לנו עסק בשתי שפות, שעם כל היותן שכנות זו לזו, הן שונות בתכלית השינוי אשה מאחותה, לא בביטוי ובמלים כי-אם בנפש אשר בהן.  השפה העברית אוהבת את הנשגב, הפיסול והחיטוב במבטאים, בה כפל לשון, התעלות הקול, היא שפת ההתפעלות, שפת השירה הלירית ושפת ההתעוררות והתוכחה;  והשפה הארמית היא שפת המשל והסיקוּר החד, שפת הפתגם החד והמוּסר.  שפת עבר היא שפת ישראל, שפת עם חי ולוחם, היא שפת העוז והטבע;  והארמית – היא שפת ההכנעה שבלב, שפת הדת, שפת היהודים.

"והיטב אשר דיבר גייגר במקום אחד:  כי מיום שהחלה היהדות להתבסס נעשתה שפתה ארמית;  ובדבר העם ארמית, הנה לו נשמה אחרת ורוח אחרת, מבטו על החיים והעולם נשתנה, יחסו לאלוהים ולהטוב והישר נשתנה, הכּוֹל בו נשתנה... ואנו עברים-ארמים בלשוננו".

דיבר מי"ב על שני גויים בבטן האומה האחת.  השקפה אֶבוֹלוּציוֹנית תתפוס את העניין אחרת.  לא שני גויים בבית-אָבות אחד, כי אם אותה האומה בדרגות שונות בהתפתחותה;  והגירסה "שני גויים בבטן העברית", רצונה לומר:  לא שתי לשונות צוררות זו לזו, כי-אם שני אבות-סגנון בלשון העברית האחת:  לשם פישוּט, נקרא להאחד "סגנון מקראי" ולאָחיו "סגנון תלמודי", הגם כי אליבא דעוֹבדא יש במקרא פרקים ארמיים וסימנים לגילופי-ארמית בעצם-העברית, אף הבדל יש בין עברית-של-משנה ובין עברית פתוּכת-ארמית של-גמרא, והארמית עצמה היא ידוּעת-תמורות בדברי-ימיה.

***

יפה תיאֵר מי"ב את הסגולות המיוחדות אשר לעברית לעצמה ולארמית לעצמה, ואפשר להרחיב בכך.  אבל "ויתרוצצו"?  לאו דווקא!

הצצה בת דקות-מיספר בגמרא תוֹרנוּ, היאך פסוקי-תורה-שבכתב ומושגי-הלכה שבמשנה מתברקים ומתגוונים תוך היטלטלם בכלי-הגיון ארמיים (מה נפשך – איבעי להו – מאי איכא למימר – אי בעית אימא – תניא כוותיה ד... – היכי דמי?  – פליגי בה – למיעוטי מאי?  – – ורבים-רבים כמוהם).  וזו רק דוגמה אחת לשילוב ארמית בעברית.  עתים אגדה אחת מסופרת בעברית התלמודית, ובמקום אחר היא נשנית בארמית, וטעם אחד לשתי הנוסחאות.  דילוג מארמית לעברית ומעברית לארמית, נטילת השראות והשפעות מאחת לרעוּתה, היה בהם מן הטבעי והמובן-מאליו בדורות אשר ראש-חייהם – תלמוד-תורה ושעשועי-תורה.

גבר בן ארבעים וחמש, שתקיפים בתוכו הלהבות והגעשים של בן י"ח, מה תקנתו שיהא יודע למזג יחד את החיוּניוּת שבסערוֹת-הנעוּרים עם התבונה שבבגרוּת על דרך יצירתית;  ברמז האגדה:  את תור "שיר-השירים" עם תור "משלי".

אנו, שהננו עומדים בהתחדשות "מועד הצמיחה והגידוּל" לאומתנו העתיקה, ותחיית-שפתנו יסוֹד מוּסד בה – ערוכים לנו, למחיה (מ' חרוקה) ולמזון, שני-אבות-הסגנון של הלשון העברית, הסגנון המקראי הנישא, הנלהב, הרוגש, והסגנון התלמודי, הפיכח, המדקדק בזוטות, היוצק ערכי-חיים למוֹ הלכות מוּצקוֹת, ועם זה – מזומן ללטף חכּנו באגדות מתוקות.  שניהם מאתנו ושלנו הם, עברים שבעברים;  אך זה התלמודי, נשמתו ונשמת הארמית (לשון-ההמונים בימי-התרקמותו) מן אבן-שתייה אחת הן חצובות, והסברת-פנים לו לניבים ארמיים מבית-המדרש ומ"מאי עמא דבר".  אשרינו אם נדע ללכד את שני אבות-הסגנון האלה, אותם ואת תולדותיהם, לחיוּניוּת יוצרת אחת;  ומורים אדירים יש לנו לכך.

***

קובל נחום סוקולוב על "מגיפת המליצה הנכרית" שפשׂתה בעתונות העברית.  זו העתונות, על ידי התרוקנות מאוצר-העבר הלאומי, מרבה עם-הארצות בקרב קוראיה ומקפחת את הכוח המושך שבעברית שורשית;  הן חיקוי לדבר-נכר, דבר-נכר טוב הימנו.

ואוי לאותה בושה!  דווקא עתונים אנגליים נזקקים למליצות תנ"כיות, ואינם חוששים כלל שמא לא תהיינה הללו מוּבנוֹת לקוראיהם.  ומביא נ"ס דוגמאות מן "טיימס" ו"אוֹבּזרוור" הבריטיים, "שיקאגו הראלד-טריביון", "ניו-יורק טיימס" – שאצלם אתה מוצא:  "כבן-נמשי ינהג";  "על כל פשעים תכסה אהבה";  "מערת עדולם";  "בית מאהבי";  "הכתב על הכותל" (על פי "פסא די ידא וכתבא דנא רשים", דניאל ה').

***

קורא אני כעת בחלק האחרון של ספר מחוּמש-החלקים.  הרי פסוקי-הפתיחה לפרקים אחדים בזה החלק: 

"אחרי תום זמן הגאונים פרחה חכמת ישראל בספרד לכל צדדיה.  מגפן תורת בבל גפנה, אשכלותיה הבשילו ענבים כדבש למתוק, ויינה כיין-הלבנון משמח אלהים ואדם". 

"הצדק האלהי עשה זאת כי אחרי השערוּרות ואחרי כל העלילות אשר העלילו רבים מחכמי ישראל על הרמב"ם וספריו, ניצחה צדקתו-ואמתוֹ את קנאת מנדיו הדוברים עתק על הצדיק".

"מימי קדם היה זה באומה היהודיה, אם באה עליהם רעה מחוץ, אז כל המריבות בקרבם תמו גם נכרתו.  בעת נרדפו משונאיהם ובאו המים הזידונים עד נפש, התאחדו כולם כאיש אחד ולא זכרו עוד התנגדות הדעוֹת בקרבם". 

מה ציוּרית ודשנה לשון-כותבים זו, יסוּדתה במקרא, מאת אֶחד שאינו מהרהר כלל בשפר-סגנון, וכולו נמשך אחר תוכן-ענייניו!  הכותב הוא אייזק הירש ווייס, והספר "דור דור ודורשיו".

אצלנו כמעט והיתה "מליצה" לכינוי-גנאי.  אבל היו לנו "מליצים" אשר אָמנוּתם רויה (וא"ו ויו"ד קמוצות).  כן פייטנים בספירת-היצירה הספרדית;  ובדור-ההשכלה:  מיכ"ל, אֶרטר, מאפו – וביאליק אחרון וחותם להם:  אצלו היסוד המליצי הוא כה ממוזג עם מהותו הפיוטית העצמיית, עד שהוא מורגש כנביעה ראשונה וחדשה ולא כמלקוח מגנזי-קדומים.

אשר לשאיבה ספרותית מאַב-הסגנון התלמודי, אשר יל"ג בפרוזה שלו החל בה, ומנדלי רבּן-אדיריה, הרי המסורת שלה נמשכת עד היום:  ביאליק במעשיריה, שניאור בטוֹויה, וייבדלו לחיים, ברקוביץ במזקקיה (ומה נאים סממנים תנ"כיים שהוא מוסך בה לבוֹשׂם-הומור מכאן ואווירת-קדוּמים מכאן), עגנון רוקם בה פרוכות ואורג טליתות, הזז מתפרח בה בדרך פראית-פוֹריה... הם ואחיהם ותלמידיהם.

הסוֹברים כי לשון השוק והדוכן הפומבי שלנו, על כל שיבושיה, והלשון המלאכותית, תוצרת של "עתונאים", הן-הן העברית החיה, פשוט אינם יודעים באיזה עולם הם חיים, ובאיזה פרק בהיסטוריה אומתנו עומדת.  תהליך היניקה ממעיינות-הדורות לשם תחיית לשוננו, התחלה גדולה ויפה נעשתה לו אבל רק התחלה:  בשום פנים לא נסתיים, כמו שלא נסתיים תהליך קיבוץ-הגלוּיוֹת, שגם לו נעשתה התחלה גדולה ויפה.

אומה, כגון האנגלית, ששפתה רחבה, מושרשת-איתן וחובקת-עולם, גם היא אינה מסתפקת ברובד האחרון של לשונה, אלא עמלה היא, עמוֹל והפוֹך, בנחלותיה מדור-דור כקרקע לצמיחותיה הרוחניוֹת.  אנו, שרובד-השפה האחרון שלנו בארץ הוא לשון-מהגרים דלה ועילגת, אשר גם בדור שלישי שורשיה – נביטות רוֹפפוֹת – – הננו מצוּוים על כך פּי כמה וכמה!

***

שני גויים יש גם בבטן-האנגלית.  לעומת איסלאנדית, שהיא על טהרת הגרמנית-הסקאנדאנאבית העתיקה, לעומת איטלקית, יורשת ישירה ללאטינית, האנגלית היא ז'ארגון ממש, בליל של סאכסונית-גרמנית וצרפתית בת-לאטינית.  ולא ידובר כאן על תוספות למדניות מלאטינית ויוונית, שרידים מקלטית ומלשון הבריטוֹנים הקדמונים, ואסוּפים וטיאטוּאים מארצות-כיבושיה במרחקים (גם בלשון-התלמוד שלנו יש שרידי-ניבים מן התרבות היוונית והשלטון הרומי – מהם, שהסתגלו לדקדוק העברי ונתאזרחו כליל).

ג'רארד מאנלי הוֹפּקינס (אנגלי-קתּוֹלי בן המאה הי"ט, אשר שמשו זרחה רק בימינו, והוא משורר מקוֹרי-שבמקוֹריים ואישיוּת מאוד מעניינת ומלבבת) פעם הביע צער על אי-הטוֹהר של האנגלית.  אבל ראֵה האפשרוּיות הגנוזות בּבּליל הזה!  שקספּיר, מלך-המלכים באימפריה של השפה האנגלית, הפיק משני יסודותיה העיקריים ומיסודות-הלוואי שלה, מוסיקה של רגשות לכל הקשותיהם, נשיפותיהם ופריטותיהם בנפש-האדם.  ביקש הוד ופאֵר – היטה את מלותיה כלפי צרפתית-לאטינית;  ביקש פשטות עממית – היטה אותן כלפי אנגלוסאכסית;  ביקש כישוף לירי – עלו בשירתו צלילים מן הנבל הקלטי.  היתה לשון-שכּספּיר ראי נאמן, בית-קיבול רגיש, לקומידיות-וטראגידיות שבחיי-אנוש, ליפיעים ותמורות שבטבע.

שני הגויים שבבטן העברית, שני אבות-סגנונותיה לתולדותיהם, ביד לא-אמוּנה עלולים הם להעמיד צירופים סרי-טעם, מפלצות קטנות וגדולות.

ביד אָמן שלטת, יכוֹלים הם להיות מוּפנים לתפקידי-הבעה שונים – וכּחנוּת והגיון על-אוֹרח התלמודי, כבוד והוד על-אוֹרח המקראי;  חכמת-זקנים ונחמות-אֵם מן האגדה התלמודית, מלכות וכוֹח מסיפורי-התנ"ך.  והרשות נתונה גם לכלאיים מבורכים, שעטנזים ססגוֹניים – והוא אם הם עונים להכלאות, לגיווּנים ולהתכּתּשׁוּיוֹת אשר במוּטבּעוֹת, המוּרגשׁוֹת, המוּשׂכּלוֹת, הדמיונות והחלומות, המהווים יחד את עולם-האדם.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה