_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הסוניטות של שכספיר

מאת אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

כשהוטל על המשרת הצעיר של להקת "אנשי פמברוק", וויליאם שכּספּיר, להתקין מחזות להצגה, ועיתים גם לתת בעצם-ידו צורת מחזה לעלילה היסטורית, ודאי הרגיש שנתעלה בעולם.  אבל מצפּון-המשורר שבו כירסמהו במסתרים.  אָז טרם למד לעשות את המחזה ביטוי לשגב-רוח ופריקה לשירה תהומית וחוכמת-חיים כל-מקיפה; וזאת מלאכת העיבוד וההתקנה, עם כל הצלחתו בה, עבדות היתה לו ולא חירות.  התגעגע על שירה חופשית, בלתי-קשורה בצרכי-במה וחולשות-שחקנים.

אולי פעלה כאן גם קנאַת-סופרים.  בלונדון ישבו "חריפי-האוניברסיטה"     – גרין, פיל, נאש, מארלו – ולהם חזקה על כתיבת-מחזות.  כשזרחה שמשו של שכּספּיר, לא סלחו לו.  מיהו האַברך הזה מן העיירה סטראטפורד, איש אשר "רומית שלו – מיצער, ויוונית – פחות מזה" (דברי אוהבו, בן ג'ונסון), איש לא חבש ספסלי אסכּוֹלות, והנה הוא בא ונוטל גדוּלה לעצמו, מעז לתקן מלאכת חבריו הטובים ממנו, יורד לפרנסת סופרים ותיקים?!  האם אין זה "עורב רברבן, מתקשט בנוצותינו, לב-נמר מתעטף בעור-שחקן, מדמה בנפשו שהו יכול לקשקש בשורות לבנות כמעולים שבכם, ובהיותו קטינא כל-בו, מעלה בסברתו שהוא מנענע תפאורות Shakescene.  (רמז לשם המשורר) יחיד במדינה?" (לשון רוברט גרין בכתב-פלסתר).

והצעיר, רענן מיערות-ווארוויקשיר, שם טייל עם כלתו אַן האתאוויי, עשיר בנסיונות-עוני מבית אָביו (סוחר כסיות-עורות-וצמר שנתרושש), מרגיש בעצמו שפע כוחות מתפרצים, אפשר אָמר אל לבו: אך יותן לי מעט פנאי לנשימה, ויידעו הני חריפי-האוניברסיטה הגאים, כי לא מטליא-מחזות בלבד אכונה, כי אם משורר-שירה!

הבטלה המפוללת ניתנה לו בסגור המלוכה את התיאַטראות בחושדה, כי הם משמשים בתי-ועד למורדים, עקב פרעות שקמו מהתגודדות שוליות-אומנים עם גמר-הצגה (אַחד-עשר ביוני, 1592).  נסגרו בתי-התיאַטרון, ולא נפתחו כמה חודשים, כי בינתיים פרצה מגיפה גדולה בעיר, והיא גרמה לאִיסור התקהלויות פומביות מכל המינים.

בזו עת-הבטלה התמכר שכּספּיר ללימוד וכתיבה שאינם בכלל-פרנסה.  עמד וכתב את השיר הסיפורי "ווינוס ואדוניס",    עלילה רצה בשורות חורזות, מלופפות תאוות-האלילה לרועה האנושי, ומסוערות דמעותיה במצאָה אותו דקור בניבי חזיר-היער: שיר מוגזם, דרומי, נושם-להבות.  בני-הנעורים נהנו עוצם-הנאָה, שמו את הספר מראשותיהם לילות; הפוריטאנים המתגברים בארץ מצאו דופי בשיר, –  סכנה שיהיה מלבה את היצרים.  בשיר שני שלו "אונס לוקרץ", יצא גם ידי בעלי-המוסר, כי המאנס מקולל שם קללות מאפּליה וזעווה, אשר רק דור המלכה אלישבעת – דור רגיל בהצגת "הורדוסים" בועטים ושואגים ו"פאוסטים" מוכרים נשמותיהם לשטן ומורטים שערותיהם בחרטה, מעל עגלות-שחקנים נודדות – לא ראָה בהן משום גוזמה וצעקנות.  שירה צעירה היא של תקופה צעירה, לא מתביישת בעודף-רגש.

אבל לא די לשכּספּיר באלה, בימיו הציף מבול של סוניטות את החוגים הספרותיים בעיר-הבירה.  מאָז הביאו ווייאט וסורי את הסוניטה מאיטליה, הלכה הלוך והסתגל לנשמת השפה האנגלית.  היא נשתחררה קימעא מקפדנות-צורתה: חודשו בה אָפני-חריזה שונים, וקשרי-שורות, לא ידעם פּטרארך.  עתה היתה לאופנה כללית, שפתיחתה    הדפסת הציקלס הלירי "אסטרופל וסטלה"  מאת סיר פיליפ סידני (1591).  מיד באו המחזורים: "דילה" מאת שמואל דניאל; "מאָה סוניטות" מאת לוק; "אידיאה" מאת דרייטון (זה מיכאל דרייטון, אשר במשתה עימו ועם בן ג'ונסון חלה שכּספּיר לאַחרונה את מחלתו אשר מת בה); "אמורטי" מאת אדמונד ספנסר; והמון אחרים.  כן המשוררים; ואנשי חצר-המלך, לא חשבו אצילותם שלמה כל-עוד לא כתבו מחרוזת ארוכה של סוניטות למלכת-הארץ, לאהובת-לבם או לרֵיעַ המחובב עליהם ביותר.  וכי לא ינסה גם שכּספיר את ידו בצורת-שירה זו?  הגה ורקם את מחזורו השגיא.  הוא נמנע מהדפּיסו, כי רצה לנהוג בפרי-שכינתו זה מנהג אצילים, שמלאכת-השיר היא שעשוע להם ולא מקור-פרנסה; ומה גם שעיקר-המחזור – שירי-אהבה מגבר לגבר.  מחברת-הסוניטות הועתקה מיד ליד, ונתפשטה הרבה, עד שהגיעה אל מדפיס אחד שולח-יד, שעמד והדפיס אותה בלא רשות-בעלים, והקדיש אותה ל"וו.ה., המוליד היחידי של הסוניטות האלה", – ויהיו חוקרים מתלבטים מעתה ועד עולם לפתור את ראשי-התיבות, ולדעת מי היה אהובו של המשורר.

 

*                      *                      *

"במפתח זה פתח שכּספיר את מנעול-לבבו", שר  וורדסוורת בסוניטה על הסוניטה.  סח בראונינג: "באמת כן עשה?  כי אָז פחות מכּשכספיר היה!"  בראונינג לשיטתו הולך, כי כבוד המשורר הדראמתי – הסתֵר דבר, והוא חייב בהצנעת נפשו והעמדת נפשות חיות זולתו שתהיינה מדברות בעדן.  שכח בראונינג מה שהוא עצמו אומר במקום אחר, כי למען נשמה אהובה יכול המשורר לשנות פעם ממטבע רגיל שלו: "הנושב בברונזה, יש והוא נושף בכסף".  ואם רוצים אָנו להחמיר עם בראונינג, אפשר לנו להרחיק ולומר:  לא במפתח-הסוניטות בלבד, אלא בכל מחזותיו כולם, גילה שכּספיר את לבו למי שמיטיב לקרוא בהם.  כי הדראמה, אף היא לירית היא במהותה.  יפה אָמר ברגסון:  "חיינו הנגלים הם דבר שבבחירה".  איש-איש מאיתנו בוחר לו רגע-רגע חיים מסויימים מתוך אפשרויות-חיים רבות המרחפות בקרבו.  המשורר הדרמתי לוקח את רמזי-החיים שבו שלא הובעו במפורש, את נבטי-החיים שבו שלא פרחו, את רחבי-החיים שבו שלא נכנעו לדפוס-המעשה, ומגלם אותם בדמויות חצובות.  החיים המפעמים את הדמויות הללו – חיי המשורר הם.

והיא תשובה גם ל"יש אומרים",  כי כל המצב המתואָר בסוניטות מדומה הוא, וכל עצמותו של המחזור לא יצאָה מלפני שכּספיר אלא בתורת תרגיל ספרותי שחמד לו.

מצבים שיריים-דמיוניים לא מדומים הם, אלא אמיתיים הם לגבי החיים הפּנימיים.  אָמר האחד: עד שאאמין כי שכּספּיר כתב את הסוניטות שלו בתורת תרגיל ספרותי, אאמין כי דויד המלך כתב את תהילותיו לד' כתרגיל ספרותי גרידא!

 

*                      *                      *

 

כדוגמה לצורת הסוניטה שלו, לקח לו שכּספּיר את המחזור "דליה" מאת דניאל.  השורה היא יאמבית בת חמש צלעות, ורק לעיתים רחוקות היא מוסיפה הברה רפה בסופה.  דרך החריזה הוא אבאב גדגד הוהו זז.  השווה עם דרך החריזה של הסוניטה האיטלקית הקלאסית: אבבא אבבא גדה גדה, בסוניטה האיטלקית יש שמיניה (שמונה שורות ראשונות) עולה לפיסגת הרגש, ושישיה (שש שורות אחרונות) יורדת; או שמיניה מעמידה בעיה, ושישיה פותרת אותה; או שמיניה מגלה פנים לכאן, ושישיה – לכאן.  בסוניטה השכּספּירית כובד ההדגשה הוא בשתי השורות האַחרונות.

הנושאים של סוניטות-שכּספּיר, מהם מצויים באותו דור: הזמן הנוטל כל תפארת, הכרח-המוות, נצחיות שהשיר זוכה בה, געגועי אוהב ממרחקים, וכדומה; מהם עצמאיים-שכּספּיריים: הכרת הטראגיות שבחיי-אנוש ועמידה על סף ההתאבדות, שבח ליפי-נשים בגבר, והיפוכו – תהילת אשה תקיפה ולא-יפה, אריגה דרמתית של מצבי-טבע עם מהלכי-רעיון יחד.  אַף לא תחסרנה גוזמאות כמו-מזרחיות בנוסח המקובל על שאָר בעלי הסוניטות.  בשתיים מן הסוניטות שלו, מלגלג המשורר עצמו על הגוזמאות המליציות הללו, ששירת-הדור שטופה בהן.  במספר 21 הוא אומר: "אַל יהי חלקי עם בנים לבת-שיר שהיא מתעוררת לזימרה בגלל נאווה מצובעת, והם קוראים לשמיים עצמם להיות קישוט לשימושם, ומדמים כל תפארת לתפארת אהובתם; מזווגים אותה זיווג גא עם החמה והלבנה, עם אַבני-חן עשירי-מראה שבארץ ובים, עם פרחים ראשונים הנולדים לאַפּריל, וכל דברי-היקר שאַוויר-השמיים עוטפם בזה הכדור הענקי". ובמספּר 130: "עיני גבירתי אינן דומות כל-עיקר לשמש; האַלמוג אדום הוא משיפתותיה; אם השלג לבן הוא, הרי שדיה שחרחורים הם; אם שערות – חוטי-תיל הם, הרי תיל שחור צומח לה בראשה; ראיתי שושנים מרוקמות אודם ולובן, אבל איני רואה שושנים כאלה בלחייה; אָכן, ישנם בשמים שם מהנים יותר מרוח-אַפּה של גבירתי; אהבתי לשמוע דבריה בדברה, אבל היטב אני יודע כי המוסיקה יש לה צלילים יותר נעימים; אני מודה כי מעולם לא ראיתי אלילה מתהלכת, – גבירתי, מדי לכתה, דורכת על האדמה".

סימן לדור, ולמשורר כבן-דורו, הוא התעניינות יתירה במסחר.  פעם, פעמיים, ושלוש פעמים, יש בסוניטות זכר לחוזים בחכירת נכסי-דלא-ניידי: "החוזה של קיץ, תאריכו רב-מדי קצר" (כלומר, מקץ ימים מועטים, אָנוס הקיץ לצאת את נווהו ואת שדותיו    מספר 18); "אין היא חוששת לפוליטיקה, זו הכוזבת, שכל פעולתה היא על-פי חוזים קצרי-שעה" (עניינו, אהבתי איתנה, ואינה תלויה בגדולה הניתנת מידי המדינה והחולפת עם חילופי פוליטיקה – 

124); "על-מה הוצאות כל-כך גדולות, והחוזה הוא לזמן כל-כך קצר?" (כלומר, למה אָדם יגֵעַ להתלבש יפה, לדור בבית נאה, להרבות נכסים ותענוגום, וכל דירת-חייו, קצובה לו רק שעה קצרה לדור בה – 146).  שתי הסוניטות האַחרונות שבמחזור – בסך-הכל מספרן 154 –  הן מודעה מסחרית למעיינות חמים אשר בעיר בת'.  כמובן, עדויות הן לשון-דודים: מעשה וקופיד (הוא אַמוֹר, אלוהי-האהבה) טייל בסביבות-המקום.  ויהי בהיותו עייף, ויירדם.  נשמט מידו הלפּיד, בו ידליק לבבות לאהבה.  עברה שם נימפה אַחת מבנות האלילה דיאנה.  גנבה את הלפּיד הבוער, והטבילה אותו באחד המעיינות,  נתרתח המעיין, וחומו עומד בו עד היום הזה ומשמש מרפא לבני-אדם.  אני אומר המשורר – נתרחצתי באותו מעיין בשביל להתרפא ממחלת-האהבה, אבל לשווא.  אש-האהבה יכולה להצית מעיינות, אבל מעיינות-מים אינם יכולים לכבות את האהבה. – וקופיד, מאחר שכבה לפידו, מהיכן לקח אש חדשה?  מעיניה הנוצצת של גבירתי!

 

*                      *                      *

 

"מן היפים ביצורים מבקשים אָנו ברכה, למען נצח לא ימות שושן-התפארת.  וככל אשר האָדם הבוגר הולך ומתכווץ עם הזמן, יורשו הרענן קם לשאת את זכר פּריחתו", –  היא הפתיחה למחזור-הסוניטות כולו, והרעיון המשתזר בשבעה-עשר המספרים הראשונים.  מדבר המשורר על לב העלם אהובו, שלא ישמור יופיו לעצמו, ולא ימסור עצמו כליל לזיקנה ולמוות, כי אם יתן מחילו לאשה, ויעמיד בנים, ובהבול והתקמט האָב, יאמרו הבריות: הביטו בניו הנאים!  כן היה גם הוא בשחרותו!  גם פּרחים כי ימותו, יש הם זכר במעשה-בשמים. – חושש אַתה שהנישואים יפגמו באושר-רווקים שלך?  ונהפוך הוא.  אם אושר לך, יכפילו עשרה בנים את אָשרך פי עשרה.  ראה השמש.  מה עז והדור הוא ביציאָתו, ואיך הוא כושל ומתמוטט, בהגיעו למערבו.  עד שאַתה מט כמוהו, הקם וולד בצהריך!  הקשב למוסיקה.  כל צליל כשהוא לעצמו אפס הוא, אבל אם מתווספים על הצליל האחד שני לעזר לו, ושלישי ללוויה לו, הרי הם עושים הארמוניה!  כן תהיה גם אתה, עם אשה לך, והיא חובקת בן.  הטבע אינו נותן לנו מתנותיו לצמיתות.  אין הוא אלה מפקיד איתנו פקדון, למען נעניקו לאחרים.  ואַתה, אוצר-יופיך אַתה חוסך ככילי, וסופך: אַתה מפסיד, והעולם לא נהנה.  איכה תפשע באימון שהטבע שם בך, בחוננו אותך עדי-הקסם"?

העלם עומד במרדו, לא ישא אשה ולא יוליד, ולאַט-לאַט המשורר מתייאש מציותו של הלה, והוא הוגה בדרכים אחרות להנחיל לאהובו את האַלמוות.  משביע הוא את הזמן: הקהה את ציפורני האַריה, עקור את שיני הנמר הנורא, עשה בכל חמודות-תבל כחפצך, אבל אַל תהין לעכור בחריצים וקמטים את טוהר תבנית ידידי! –  לא יאבה הזמן שמוע לו, והמשורר מקבל על עצמו לחְיות את יפי-צלם אהובו ב"שורות נצחיות". – "לא שיש, אַף לא מצבות מוזהבות אשר לנסיכים, יבלו את החרוז האַדיר הזה".

בין המשורר ובין העלם, נופל צל של אשה אחת.  אשה זו – שחורה, לא יפה, למודה בנסיונות, הרפתקנית, –  לאַחר שלקחה שבי את לב המשורר, נתנה את דעתה לגנוב גם את תום-רגשותיו של ידידו הצעיר.  העלם נפל לפניה, והמשורר דאב  על כך, וסלח לו.  "מותר לשמש-על-אדמות להיכתם, בעת ששמש-השחקים גם הוא מועב לפעמים".

"שתי נפשות אהובות לי:  האחת – מלאך, בדמות גבר בהיר-פנים; השניה –  רוח רעה בדמות אשה שחורה" (144), האשה, המתוארת כבאושה למראה למוסר –  פרט לעיניה –  וכ אהובה אך באהבה שאינה תלויה בדבר, אין בידינו ראשי-תיבות לרמז על זהותה.  וכי מי היתה "האשה הכושית אשר לקח" האיש משה?  העלם (והוא, דומה ששמו הראשון כשם שכּספּיר, וויליאם, שהרי המשורר עושה משחק-מלים משולש מוויל, שפירושו רצון, ושני השמות בקיצורם, וויל), עדין היה, מנומס, חובב-שירה (מלבד הקנאָה על האשה, קינא שכּספּיר במשורר אַחר מהולל, שידידו הצעיר הראָה לו אותו-חיבה), אדום-לחי, בעל שערות חומות-אַדמוניות, קלסתר-פּניו ירושה לו מאמו.  מתאוננת סוניטה אחת:  הטבע נתכוון לעשות נערה, ולבסוף העדיף ועשאך גבר.  התוספת, הוסיף לך הטבע, הוא הפסד לי וריווח לנשים.  (י.י. שווארץ, בעל "קינטוקי", בתרגמו עברית לקט מן הסוניטות, ניקב כל לשון-נוכח. וכן רוב האַנתולוגיות מדפיסות סוניטות נבחרות מאת שכּספּיר בין שירי-האהבה הרגילים).

מריבוי חזרות על רעיון אחד בנוסחאות שונות    כי כן דרך בעלי-הסוניטות האלישבעתיים לחשוף מלוא-כשרונם באמצאָה ומליצה    ומסטיות לצדדין, אין חוט-העלילה שבמחזור בהיר בתכלית.  והתארים שייחסנו לאשה ולעלם מסתמנים קו לקו מתוך פסוקים מפוזרים.  למשל, שחור-העיניים של האשה מודגש בי"ד שורות על מקומו של הצבע השחור בהערכת-צבעים אסתיטית (127).  מבלי היכנס אל ניתוח מפורט לתוכן הסוניטות כסדרן, נציין כי יש בהן שלוש קבוצות ניכרות.  מ-1 עד 99 מסיחות אל העלם מתוך אהבה חדשה ונלבבת.  מ-100 עד 125 מסיחות אל אותו העלם לאַחר פירוד של שלוש שנים, והצטנן האהבה במידת-מה.  126 היא סיום לקבוצה הזאת, והיא לא סוניטה ממש, כי חסרה היא ב' שורות מן הי"ד הדרושות.  מתרה היא בעלם, שהגם שהטבע לא חיסר מיופיו כלום עם עבור השנים, בכל זאת, הוא את חשבונו שומר, ולבסוף יגבה את חובו.   מ-127 עד 152 מטפּלות באשה השחורה אשר קמה לשטן בין הידידים.  153 ו-154 הן המודעות הנמלצות בדבר מעיינות-החום.

 

*       *       *

 

מה שלעולם לא יבוטא הוא הטעם של לשון-שכּספּיר.  דומני, כי במקצת יש לייחס את אופיה של זו לשעה הטובה בתולדות אנגליה, בה נפל המשורר.

גזע ולשון לא תמיד תאומים הם.  התפשטותה של שפה אינה מקבילה להתפשטותה של אומה: יש אומה שלשונה ניצחה, והיא נכרתה; יש אומה שהמירה לשונה בלשון משעבדים או משועבדים.  אבל בזה האי הבריטי הנבדל, אפשר לשער כי מזיגת הגזעים השונים – הבריטונים הקדמונים, הדאנים והקלטים, הרומאים המשתלטים, הצרפתים-נורמאנדיים שבאו עם וויליאם הכובש, –  כי זה מזיגת-הגזעים עלתה בד בבד עם מזיגת ההיסודות הלשוניים השונים.  העמים השונים נשפּכו והותכו יחדיו, כל אחד מביא איתו השפעתו הלשונית.  ברומאַן "אַייוונהו" מאת וואלטר סקוט, מסופּר כיצד ה"סוויין" (החזיר) של הרועים הסאכּסונים, בשרו מתהפך ל"פורק" (צלי-חזיר) הנורמאנדי-צרפתי בעלותו על שולחן הכובשים האצילים.  עד ימי המלכה אלישבעת כבר הספּיק הבדל זה להימחות הן מן הגזע הן מן הלשון, והיסודות הצרפתיים שכנו באַחווה גמוֹרה עם היסודות הגרמניים-סאכּסוניים העתיקים מהם בתולדות האי.

עצם-השם שכּספּיר הוא צרפתי במקורו.  היא המלה הצבאית המורכבת Saquespee (שלוף חרב), שנשתבשה לאַנגלית הקרובה לה במובנה, Shakespeare (נענע –  או איים –  בחנית).

אולי בזה גמר תהליך ההיתוך של השפה ודם כאחד טמון סוד הופעת המרץ האימפּריאַלי של דרייק וראלי, והמרץ היצירתי של מארלו, ספּנסר, שכּספּיר, והאַחים פלטשר.  אָז הושלמה נשמת הלשון האַנגלית, אבל יצוריה טרם קפאו עד כדי דיקדוק מלא, עד כדי מילון קבוע.  עוד צפו בה חתיכות גלמיות קדומות, ובזרמה הכללי עוד ניכרו הצבעים השונים של הנחלים אשר הלכו אל תוכו.  האידיום עוד המה וגעש, ובכאן הזדמנותו של היוצר הלשוני.  יכול הוא לקרב גל אל גל, לערבב רובד עם רובד    להרכיב מלה סאכסונית ביתית ונמוכה על מלה צרפתית אצילית, ולקשרן יחד בפח מרוקע מלשון רומית של מלומדים.  מה רבות האפשרויות של הרגעה והולדה, של פּריון וחידוש!  ובאין חוק אוסר, לא יוּכּר וולד כשר על-פני ממזר, אלא כל שידוך מוזר, כל יציר לשוני, מצדיק עצמו בקסמו וכוחו.  משחק שכּספּיר בלשון, עורם אותה להררים לאטיניים אדירים, ומפריח בה ציצי-עמק סאכסוניים.  מנגן הוא בא בכישוף קלטי שגונב מאי-המערב.  והכל לא מתוך חטטנות של בעלי-סברה, כי אם מתוך חוש וחופש, לפי הצורך החי של רחשי-רוח, זיווי-ציור ונצורות-מנגינה.

 

*                      *                      *

 

כל-כמה שיש ממלכות והוד במחזות המאוחרים, כבר הוא מרומז באלה הסוניטות.  אהבת-הגבר לגבר הופכת סמל לכל מסירות-נפש, אם לאיש אם לאשה, אם ליקר-מורשה אם לחזון אידיאַלי:

– "בהסתכלי כי כל דבר הצומח עומד בשלימותו אַך עד-אַרגיעה, וכל הבמה הענקית הזאת אינה מציגה לפנינו אלא מראות-עין, עליהן יכתבו הכוכבים פּירוש של השפּעת-סתר; בהשיגי כי בני-אָדם כמו צמחים הם, פּרים ורבים, משומחים ומופרעים על-ידי אותם השמיים, מתגאים בליח-נעורים שלהם, ומפּיסגתם מתחילים מתנוונים עד יימחה מזכון מצב-גבורתם, –  כי אָז רמיית השהייה האַרעית הזאת, מעמידה אותך עשיר-נעורים נגד עיני, במקום שהזמן המכלה נמלך עם הרקבון להפוך את יום-נעוריך למו לילה מגואָל; וכולי מלחמה עם הזמן מאהבתי אותך, וככל אשר יקח ממך, כן אוסיף עליו ואחדשך". (15)

"כי אראה בדברי-הימים אשר לזמנים אָבדו, תיאורים של נהדרים בבני-אָדם, ותפארת המפארת חרוזים עתיקים בשבח גברות מתות ואַבירים נחמדים, –  אזי בהאדרת מיטב התפארת החמודה אשר ליד, רגל, שפה, עין, מצח, אראה כי רצה עטם הקדום לבטא יופי, שאַתה הוא בעליו עתה.  וכל תהילותיהם אינן אלא נבואות לזמן הזה, צופות אותך מראש.  ומפני שהם רק בעיני-חזון ראוך, לא הספּיק כשרונם לזמר ערכך: אַף אָנו, הגם שזכינו לראות את הימים האלה, עיניים לנו להשתומם, אַך לא לשונות לשבח". (106)  

– "מאז עזבתיך, עיני היא בתוך רוחי;  והיא, המוציאָה ומביאָה אותי, הפסידה תפקידה והיא עיוורת למחצה, דומה שהיא רואה ובאמת היא כבויה. כי אין דמות שהיא מוליכה אלי הלב, אם ציפור או פרח או צלם-החי, שיש לה אחיזה בה.  רוחי, אין לה חלק בכל דברי-החלוף המשועבדים לה,  ומה שתתפּוס עין-רוחי, לא שלה הוא; אם תראה את הגסים או הענוגים במראות, את המתוק במחמדים או העקום ביצורים, אם את ההר אם את הים, היום או הלילה, העורב או היונה, – את הכל היא מהפכת בצלמך וכדמותך: חסרת-יכולת להכיל עוד, מלאָה אותך, רוחי הנאמנה לא נאמנה (כלומר, הנאמנה לך, אינה נאמנה בתפקידיה". (113)

– "בל אודה כי ישנם עיכובים לזיווג נפשות נאמנות.  האהבה אינה אהבה, אם היא משתנית במקום שהיא מוצאת שינוי, או נוטה להסתלק עם הזמן המסלק.  לא!  אות ברית-עולם היא, הצופה סערות, ונצח אינה מתרופפת.  כוכב היא לכל ספינה מהלכת, ואין איש מכיר בערכו[1] גם כי ימדוד את רומו.  האהבה אינה  משחק בידי הזמן, גם בעת תיפּולנה שושני לחיים ושפתיים בהיקף מגלו העקום.  אין האהבה חולפת עם קוצר שעות ושבועות אשר לזמן, כי אם סבול תסבול אד לסוף יום-הדין.  אם זאת היא טעות, ואני המוכיח הטעות, כי אז מעולם אני לא כתבתי ושום איש לא אָהב". (116)

 

הסוניטה 66 מעבירה תחת שבט הביקורת נגעי בני-אָדם למנותם: הנה, מי שראוי לעושר בשביל לפתח את נשגבות-רוחו, נולד קבצן; אימון שאָנו שמים בבריות, סופו אַכזבה; הכבוד ניתן לרמאים וטיפשים; אם בנערה ואם באָמן, תום-בתולים נמכר בכסף ומתחלל; בעלי-מום באומנותם מקפּחים את בעלי-הכשרון, אַף נעשים אדונים עליהם; התמימות זוכה אַף לליגלוג, באשר פתיה-תמימה היא; הטוב נופל לפני הרע ומשמש לפניו.  עייף מכל אלה, המשורר משווע למוות רב-המנוחות, אלא שאין הוא יכות לעזוב את אהוב-נפשו.

כמו צלם-האָהוב, דברי-שירה של אמת אַף הם גואלים את הנשמה ממוות על-אף מצוקותיה, ובלשון קיטס, אָמן גאון בתלמידי שכּספּיר, הם "רוקמים שרשרת פרחים לרתק אותנו אל האדמה".

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  הכוונה: השפעתו האסטרולוגית. [א"ר]