_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תָּגִים לְשִׁירַת שְׁמוּאֵל הַנָּגִיד

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

מאמר ראשון

מתוך "הפועל הצעיר", 29.8.1967

דיואן שמואל הנגיד (בן תהלים). מתוקן על פי כתבי-יד ודפוסים שונים, עִם מבוא, פירוש, מקורות, שינויי נוסח, רשימות, מפתחות, מילון וביבליוגרפיה, על ידי ד"ר דב ירדן.

היברו יוניון קולג' פּרס, ירושלים תשכ"ו. (דפוס סיון).  530 עמודים.

 

איש אגדי

"אתה סופר ואני לוחם, אבל הנה בר-אנוש שיכול גם לכתוב וגם ללחום, ובשניהם כאחד ידיו תושיה".

– לונגפלו: "חיזור האהבים של מאילס סטאנדיש"

אנשים ישנם שהם אגדיים מעצם-לישתם, וכן הם בעיניהם.  לעולם  הליכתם מתוך בטחון כי חסד-אל חופף עליהם;  חתחתים ומצוקות רק מצעידים אותם אל ייעודם.  כן יוסף בעל-החלומות, אשר דרך בור, ועבדות והיאָבקות עם אשה מאַהבת קשה מחיה רעה, ובית-אסורים, הוא מגיע להתייצב, שלוו ובלי מורך, לפני מלך: פותר ומייעץ ומבצע, והוֹוה גביר למצריים ולאֶחיו.  כן דויד, מכּה דוב וארי וגיבור-פלישתים, נרדף ואומר זמירות, ומייסד בית-מלכות לדורות-עולם.

וכן שמואל בן יוסף הלוי אבּן-נגדילה (נגרילה), יליד קורדובה (993), חניך בית-מדרשו של רבי משה בן חנוך, עבר למאלאגה,  וכשנתמנה ויזיר (מזכיר-המדינה) העתיק לעיר-הכליפוּת, גראנאדה (1027).  בפועל שימש מעין מישנה-למלך לכליף-גראנאדה, חאבוס, אף מצביא לצבאות-הכליף ולוחם מלחמותיו.  וליהודים היה נגיד, ולמגן בתוך עם עוֹין.

כמו יוסף מקדם, רתוּם-חלום היה.  ומה חלומו?  כי שרי-מעלה, מיכאל וגבריאל, הופקדו מצילים לו בכל קרב אשר יֶאתייהוּ.  על כן, במלחמותיו בעד הכליף נגד אויבי-פנים ואויבי-חוץ, לא חת מפני שום סכנה.  כמה פעמים ראה מוות פנים אל פנים, ונושע.  אזי, כמו דויד, שר תהילות לאלוהי-ישעוֹ.

על אותו חזון-החלום שחזה בימי-נעוריו, מסוּפּר בשיר הראשון בשער הראשון שבמהדורת ה"דיואן" (אוסף-השירים) הזאת.

יוֹם צַר וּמָצוֹק אֲנִי זוֹכֵר בְּשׂוֹרָתְךָ –

טוֹב אַתְּ וְצֶדֶק בְּמוֹ פִּיךָ וּבִלְבָבָךְ!

אֶזְכֹּר בְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר הִיא לִי לְנֹחַם בְּבוֹא

צָרָה, וְאוֹחִיל לְיִשְׁעֶךָ וְשִׂגּוּבָךְ:

תִּשְׁלַח לְעַבְדָּךְ, וְהוּא שׁוֹכֵב בְּעַרְשׂוֹ וְהוּא

נַעַר, שְׂרָפִים לְבַשְּׂרֵנִי בְּרֹב טוּבָךְ.

יָשְׁבוּ לְנֶגְדִּי, וּמִיכָאֵל אֲזַי שָׂח: כֹּה

אָמַר ד', אֲשֶׁר יָרִיב לְךָ רִיבָךְ:

כִּי תַעֲבֹר יוֹם בְּמֵי צָרָה – אֲנִי אִתְּךְ,

לֹא יִשְׁטָפוּךָ נְהָרוֹת יוֹם קְרֹב אוֹיְבָךְ,

גַּם גַּבְרִיאֵל חֲבֵרוֹ בִשְּׁרַנִי אֲשֶׁר

שָׁמַע בְּמֶרְכַּבְתְּךָ עָלַי, וּבִסְבִיבָךְ:

כִּי תֵלְכָה-לָךְ בְּמוֹ אֵשׁ – לֹא תְכַוֶּה לָךְ,

אֹמַר לְלַהַב וְלֹא יִבְעַר לְעוֹלָם בָּךְ.

זֹאת הַבְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר אֶתְמֹךְ כְּחֶרֶב בְּיָד,

אֶרְאֶה חֲרָבוֹת וְאֶשָּׁעֵן עֲלֵי חַרְבָּךְ.

 

(כי תעבור יום וגו' – באַחד הימים;  פעם.

חרבך – פירש ירדן: בשׂורתך שהיא לי כחרב.)

 

נתברך שמואל הנגיד בבן חכם, סופג תורה והשכלה מינקותו, שמו יהוסף (ואָח לו אֶליסף שמו), אשר בהיותו כבן שמונה וחצי התחיל מעתיק ומקבץ מזמורים, שירים ואגרות מחורזות מכתבי-אביו, וגם מקצת אגרות מחורזות שקיבל אביו מאחרים והשיב עליהן באותה המתכונת הפיוטית.  ולא בסדר כרונולוגי העתיק יהוסף את דברי-השיר, כאָמרו בהקדמתו ל"דיואן": "ולא חששתי במה שכנסתי מהם מאומה אם הוא מוקדם או מאוחר ואמנם כתבתי כפי מה שמזדמן, ומן האל אשאל עזר, שהרי כל דבר בידו."  (ההקדמה – בערבית באותיות עבריות, ותרגם ירדן).

גם מהדיר ה"דיואן" שלפנינו – ד"ר דב ירדן – לא הלך אחרי זמני-כתיבתם של הדברים, אלא סדרם בעשרה שערים לפי הנושאים: מלחמה, ידידות, שנינה, קינות ותנחומים, טבע, שעשועים, יין, אהבה, תפילות, שונות.

את ה"דיואן" של שירי-אביו קרא יהוסף – מסתמא על פי הוראת-האב – בשם :"בן-תהלים", במקביל לשני חבורי-חרוז קודמים של הנגיד: "בן משלי" ו"בן קוהלת".

כשמת רבי שמואל הנגיד (1055), מינה הכליף, חאבוס שמו, את יהוסף בן שמואל לאותה המשׂרה.  אך לא ככוח האָב כוח הבן לעמוד בפני משנאים.  אחת-עשרה שנים לאחר התמנוֹתוֹ, נהרג בידי בני-עוולה (1066).

מפורסמות מעשיות-עם (מובאות בהיסטוריה של גרץ) על הנגיד.

כיצד עלה שמואל לגדולה?  חנות בשׂמים קטנה היתה לו במאלאגה.  פעם פקד הויזיר, אבו אל-עריף, על אחת המשרתות בבית-הכליף – אשה טוֹבת שכל ודעת – שתאסוף מן החדשות החשובוֹת, המתהלכות בשוק, ותערכן בשבילו בכתב.  האשה נסתייעה בשמואל, שהיה בעל סגנון מעולה בערבית.  כששיבח הויזיר את מלאכתה, אמרה האשה: "לא לי השבח, כי-אם לשמואל, הבשׂם היהודי, איש-מאלאגה: הוא שסידר העניינים וחיבר הכתבים, לפי בקשתי."  נתיידד הויזיר עם שמואל, והתחיל שואל בעצתו בכל דבר-מלוכה.  מודרך על ידי שמואל, מאוד הצליח הויזיר בכל תכנית וכל עצה אשר הציע לפני הכליף.  עברו שנים אחדות, והויזיר חלה בחליוֹ אשר ימוּת בה.  בכה הכליף על-ידו: "מה אעשה בהסתלק מעלי יועצי הטוב?"  התוודה הויזיר לפניו, כי לא מחכמתו שלו העצות שיעץ, כי-אם מחכמת היהודי שמואל, והציע שיהא שמואל ויזיר תחתיו.   וכן עשה הכליף, אם-כי היה הדבר לצנינים בעיני קנאי-הדת ושונאי-היהודים שבישמעאלים.

עוד מעשיה: פעם, בהתהלך הכליף עם הויזיר שלו, שמואל, בחוצות-העיר, עמד חנווני ישמעאלי בפתח-חנותו, וקילל וחירף את שמואל היהודי, אמר המלך לויזיר: "בן-מוות האיש.  ציווה, ויכרתו את לשונו מפיו".

שמואל סלח לאיש את חטאו.  ולא עוד אלא שלח לו דבר-חפץ למתנה.  לאחר ימים מיספר, עברו הכליף עם שמואל באותו המקום.  שוב עמד אותו ישמעאלי בפתח-חנותו;  ענה החנווני ואמר: "ברוך שמואל היהודי לאלוהים."  שאל הכליף בתמיהה: "לא הקימות את דברי, שתיכרת לשונו של האיש הזה?"  השיב שמואל: "כן, אדוני ומלכי, כמצוותך עשיתי.  הוצאתי מפיו את לשונו הרעה, ונתתי לו לשון חדשה אשר לא תדבר רע כי-אם טוב."

המעשיות הללו, בין שהן הגדת-דמיון ובין שהן הגדת-עובדה, – מתאימות הן לאָפיו של רבי שמואל הנגיד.

קודם שתעלה לנו מלה ממצה על ערכה של שירת-הנגיד – לא לדורותיו בלבד כי-אם גם לדורנו אנו, – נטעם-נא טפּין טפּין, נגירוֹת-נגירוֹת, ואולי גם מלוא-הבּזיך, מן השירים שב"דיואן" הזה.

קורא אשר נסה ללעוס משירת-הנגיד  ומצא כי לא לפי-שיניו היא, אפשר יגחך לעומתי: יין במשלך?  הלא אלה גרעינים יבשים, גריסין קשים, אגוזי-פרך!...  תשובתי לו: לא כל שירי-הנגיד כך, ורק בחצוֹניוּתם כך.  אשר לא נתרפה מהיזקק למפרשים ומבארים שלהם, ואשר בקע קליפתם ונתרגל לסגנונם – הריהו מוצא אותם יין משוּמר ועסיס-אפרסמון.

 

לדרך

כל יציאה לדרך – תהא זו הפלגה באניה על פני מים אדירים, או שייט בסירה באגם שקט בינוֹת הרים, או מסע בכלי-קרקע, בכלי-אויר, על-גב בהמה או ברגל – ממילא ומאליה נעמסת סמליוּת.  הלא היא נסיעת אדם בדרך-החיים, נכוֹנוּת לפגישות-פתע מרהיבות וגורליות. דריכוּת לקראת גילוי רחוקות ונצוּרוֹת לא-נודעו, הינשֹאוּת אל כיבושים שׂכליים להרחבת ספירות-הרוח אשר למין האנוֹשי, או מסע לאינטנסיביוּת – דהיינו, טיול אטי, ואפילו זחילה-על-ברכיים, לשם התייחדות עם פלאי מבנהו ואורח-חייו של אחד-החרקים או של קטוֹן-צמחים.   נפש-נפש ופשר יציאָתה שלה.

מה אומרת שירת-הדרך אשר לרבי שמואל הנגיד?  שירה אחת כזאת בנעוריו כתב, לעת צאתו מקורדובה.

פותחת היא בהעדפת ההרפתקנות על פני המנוּחה, סיפוק צמאון-הנשמה על פני שלוות-הגוף:

נְשָׁמָה מֵאֲשֶׁר תִּתְאַו גְּרוּעָה,

וְנֶפֶשׁ מֵאֲשֶׁר תִּשְׁאַל מְנוּעָה,

וְגוּף – שָׁמֵן וְשָׂבֵעַ וְדָשֵׁן,

וְנַפְשׁוֹ הַכְּבוּדָה לֹא שְׂבֵעָה,

וְאִישׁ עָנָו מְהַלֵּךְ עַל אֲדָמָה –

וּמַחְשַׁבְתּוֹ עֲלֵי שַׁחַק שְׂרוּעָה,

וּמַה-יוֹעִיל לְאִישׁ-בָּשָׂר בְּשָׂרוֹ

וְטוֹבָתוֹ – וְהַנֶּפֶשׁ בְּרָעָה!

 

ריעים למראית-עין ("מרעים לא מטיבים") ליגלגו עליו, סברו כי הוא סתם שוגה בהזיות, או – "ידמו כי להוסיף הון אני סר, ונעתק מחנייה אל נסיעה".  והוא נשבע:

 

בְּחֵי הָאֵל וְחֵי עַבְדֵי אֱלֹהִים!

וְכָמוֹנִי יְהִי שׁוֹמֵר שְׁבוּעָה –

בְּרַגְלַי אֶעֱלֶה סֶלַע, וְאֵרֵד

אֱלֵי שַׁחַת, בְּמַעְמַקִּים תְּקוּעָה,

וְאֶתְפֹּר אֶת שְׂפַת מִדְבָּר בְּמִדְבָּר,

וְאֶקְרַע יָם בְּכָל שׂוֹחָה קְלוּעָה,

וְאָשׁוּט עַד אֲשֶׁר אֵרוֹם וְאַעַל

אֱלֵי שִׂיאָה, תְּהִי לָעַד יְדוּעָה.

(שירמן גורס שׁוּחה, ש' ימנית שרוּקה, על כן הוא מפרש "קלועה – חרוּתה וחפוּרה", כלומר, שוּחת-תהום, כרוּיה לעומק.  גירסת ירדן היא שׂוֹחה, ש' שמאלית חלוּמה, והוא מפרש "בכל שׂוֹחה קלועה – בכל אניה הנקלעת על ידי הרוח").

"ואעל אלי שיאה, תהי לעד ידועה" מורה על תשוקה לתהילה וכתר שם טוב.  וכן למעלה מן השבועה, המשורר  הצעיר אומר על עצמו: "ועד יפעל, ויישמעו פעליו, ויוסיף עוד כים על השמועה".

עוד ניכרת בחרוזי השיר הזה שאיפה לשלטון, שיהיה לאל-ידו לגמול טוב לאוהביו ולעשות נקמה במשנאיו:

 

וְתִמָּצֵא לְצָרַי בִּי חֲרָדָה,

וְתִמָּצֵא לְדוֹדַי בִּי תְּשׁוּעָה,

וְאֶרְצַע אֶת בְּנֵי חוֹרִים בְּאֹזֶן,

וְלִי אֹזֶן לְמוֹדָעַי רְצוּעָה,

וְלִי נֶפָשׁ לְרֵעִים מַחֲזֶקֶת,

וְלִי נֶפֶשׁ לְמָשְׂטִינִים מְגִיעָה.

 

(ואֶרצע את בני חורים באוזן וגו'.  לדעת שירמן הכוונה היא (על פי שמות כ"ב: ו'): "אעשה את האצילים לידידי הנאמנים ואהיה נאמן להם", וכדומה לכך ירדן: "ואקנה לי ידידים אצילים, נאמנים וקשורים אלי כעבדים נרצעים, וכן אתקשר בקשרי ידידות עם אחרים".  לא לי לחלוק על שני אריאל-מדע.  רק זאת אגיד: מפני אשר וארצע את בני חורים באוזן מקביל אל תימצא לצרי בי חרדה, וכן ולי אוזן למודעי רצועה מקביל אל ותימצא לדודי בי תשועה, תמיד הרגשתי כי הכוונה היא: אכניע בני חורים – משֹוֹטני – לעבדים לי לצמיתות, ואָזני לעולם רצועה ומהודקת לידידים להקשיב בקשותיהם).

 

במהדורת-ירדן שירת-דרך זו נכללת בשער שירי הידידות על שום סוֹפה:

 

וְלָךְ תּוֹכָהּ עֲרוּגָה, מִיְּדִידוּת

מְלֵאָה, עַל נְהַר אַהַב נְטוּעָה,

יְדִידוּת הַשְּׁמוּרָה מִנְּעוּרִים,

כְּחוֹתֶמֶת בְּטַבַּעַת קְבוּעָה...

– – – – – – – – – – – –

וְיִשְׁלַח אֵל-לְמוֹשָׁעוֹת לְךָ, עַד

בְּלִי שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ, יְשׁוּעָה!

(ולך תוכה ערוגה – ובשבילך יש בתוך נפשי ערוגת-ידידוּת, נטועה על נהרי-אהבה).

 

טבע

מן המצוּפּה, שיהיו שערי-ה"דיואן" נכנסים איש לתחוּמי חבריו.  מדור מיוחד ניתן בספר זה לשירי-טבע;  ברם, במדור שכותרתו "שירי ידידות ותהילה" (משמע, תהילה לאנשי-תרומות), הנה שיר העושה שבח לאל ומיפלאות-מעשיו פתיחה לתהילת תלמיד-חכם אחד, רבי דויד.  ובתוך התמיהה על מעשי-אלוה – תהייה על יצורי-אדם, המתרוצצים עבוּר פרנסה, וסופם – כצלחת שבורה.  וזו הפתיחה במלוֹאה:

 

עֲלֵיכֶם בְּנֵי תוֹרָה וְתוֹפְשֶׂיהָ,

עֲלֵיכֶם לְגַלּוֹת אֶת כְּמוּסֶיהָ,

לְמַעַן בְּנֵי אָדָם בְּמַחְשַׁכִּים

בְּאֶרֶץ, וְאַתֶּם כַּחֲרָסֶיהָ.

 

אֲצַפֶּה אֱלֵי שַׁחַק וְכוֹכָבָיו

וְאַבִּיט בְּאֶרֶץ אֶת רְמָשֶׂיהָ,

וְאָבִין בְּלִבִּי כִּי יְצִירָתָם

יְצִירָה מְחֻכָּמָה בְּמַעֲשֶׂיהָ.

רְאוּ אֶת שְׁמֵי שַׁחַק כְּמוֹ קֻבָּה

תְּפוּרִים בְּלוּלָאוֹת קְרָסֶיהָ,

וְסַהַר וְכוֹכָבָיו כְּמוֹ רוֹעָה

תְּשַׁלַּח בְּיַד אָחוּ כְּבֶשֶׂיהָ,

כְּאִלּוּ לְבָנָה בֵּין נְשִׂיאֵי עָב

סְפִינָה מְהַלֶּכֶת בְּנִסֶּיהָ,

וְעָנָן כְּעַלְמָה עַל פְּנֵי גִּנָּה

תְּהַלֵּךְ וְתַשְׁקֶה אֶת הֲדַסֶּיהָ,

 

וְעָב טַל כְּנַעְרָה תְּנַעֵר מִן

שְׂעָרָה עֲלֵי אֶרֶץ רְסִיסֶיהָ,

וְהַיָּם כְּשִׁכּוֹרָה, וְסָבְאֶיהָ

נְחָלִים, וְנוֹזְלֵיהֶם עֲסִיסֶיהָ,

וְאִישִׁים בְּתוֹךְ אֶרֶץ בְּמִלְחָמָה,

יְרִיצֵם מְזוֹן פִּיהֶם כְּסוּסֶיהָ,

וְשׁוֹכְנִים – כְּמוֹ חַיָּה אֲשֶׁר נָטְתָה

לְלִינָה, וְחַצְרוֹתָם – אֲבוּסֶיהָ,

וְכֻלָּם יְנוּסוּן מֵחֲתַת מָוֶת,

כְּיוֹנָה אֲשֶׁר הַנֵּץ יְנִיסֶיהָ,

וְסוֹפָם לְהִדַּמוֹת לַצַּלַּחַת

אֲשֶׁר שָׁבְרוּ כָתוּת חֲרָסֶיהָ.

(ואתם כחרסיה – כמו שמשות להאיר סודותיה.  בנסיה – מקושטת בדגליה.  וסבאיה – המשקאות שלה.  במלחמה – מלחמת הקיום.  ושוכנים – שוכרי דירות בני-אדם.  כמו חיה אשר נטתה ללינה, וחצרותם אבוסיה – בני-אדם חוזרים אל חצרותם אחרי עמל-היום כמו בהמה השבה אל אבוס-בעליה ללינה.  כן לפי תפיסתי הפשטנית.  וירדן מעמיק ומעלה, על פי שמואל ב' כ"ג: י"ג, כי "וחית-פלשתים" תרגומו "ומשרית פלישתאי" – ומחנה פלשתים.  לפיכך, בפירושו "ושוכנים" הם כל יושבי תבל ושוכני ארץ, ו"אבוסיה" הם "אוצרות מזונה, שכן היה דרך החיילים לבוֹז את המזון של תושבי המקומות הנכבשים".  כתוּת – עד מכיתוֹת ורסיסים.)

מעניין כי בהמשך-השיר, מייעץ הנגיד לרבי דויד, אשר כנראה אינוֹ מאוּשר במִישׂרתו ומקומו: "עלה-נא אלי ציון, תהילת כל הארצות...  ודע לך, דויד, ישיבה בתוך דבירה כבן-דויד בכסיה".  (כּסיה – כסאות-מלכותה, רבים מלשון כס).

ובשער-הטבע גופו – בשיר שקראָהו הנגיד "תודה" ופתיחתו במלים "הלכושל ולנופל" – ישנו התיאור הנפלא של חיית-ים (מעין "מוֹבּי דיק"!) אשר חישבה להפוך ספינה על נוסעיה.  והמשורר אחד מהם.  מסוּפּר שם איך יצא המשורר לנסיעתו בחודש אב, שכן בזמן ההוא אין הגלים זועפים כי-אם מתנופפים בנחת לפני רוּח כמו "שבּלי שדה וקמה"...  ושמיים כספירים טהורים, והמיים כשמן טוב וחמה (חמאה)."  ומלחים מספרים זה לזה מתעלומות הים ומפלצותיו.  אומר להם רב-החובל: "לא ידעתם פליאת ים, ולא שׂחתם מאומה!"  והוא מחווה לפניהם את מורא החיה אשר קרחה שמה, שבולעת כל חיית-אימים אחרת שבים, והופכת ספינה ומשברת צי אדיר...

 

וְלֹא כִלָּה לְסַפֵּר פָּעֳלָהּ עַד

אֲשֶׁר בָּאָה, וְהִיא גוֹעָה וְהוֹמָה.

שְׁמַעְתִּיהָ – וְהָיָה קוֹל הֲמֻלָּה

וְקוֹל רַעַם בְּאָזְנַי קול דְּמָמָה ,

וְהִבַּטְתִּי אֱלֵי צוּרָה אֲיֻמָּה,

אֲבָל הָיְתָה בְּתֹכֶן דָּג רְקוּמָה,

כְּלִוְיָתָן אֲשֶׁר סֻפַּר, כְּנָחָשׁ

עֲקַלָּתוֹן, כְּמוֹ תָמָר בְּקוֹמָה,

וְרֹאשׁ לָהּ כָּאֳנִי שַׁיִט בְּמִדָּה,

עֲלֵי פָּנִים מְנֻשָּׂאִים כְּרָמָה,

וְעֵינַיִם כְּמַיְעָנִים, וְנָחִיר

כְּמוֹ כִבְשָׁן, וְלָהּ רַקָּה כְּחוֹמָה,

וּפֶה עָמֹק וְרָחָב כַּמְּעָרָה,

תְּעַר נָהָר אֱלֵי תוֹכוֹ בְּצָמָא,

וּבִשְׂפָתוֹת כְּנֹאד עַל נֹאד נְפוּחִים,

וּבֵינֵיהֶם כְּפִי תַחְרָא פְּרוּמָה,

וְגוּף לָבָן, וְגַב יָרֹק, וְצַוָּאר

כְּמוֹ מִגְדָּל, וּבֶטֶן כַּעֲרֵמָה,

וּבִסְנַפִּיר כְּמוֹ חֶרֶב לְטוּשָׁה,

וְקַשְׂקֶשֶׂת כְּסוֹחֵרָה אֲדֻמָּה...

(קול דממה – לעומת קול-שאגת החיה הזאת.  בתוכן דג – כבניין דג ומתכוּנתו).

 

בעודה בים, נדמתה החיה כאיזה אי שקוע מתחת לפני-הגלים.  היא התחילה שטה סביב-סביב לספינה, וכל אנשיה קפואים ודוממים, ולבם נמס.  והרגיש המשורר כי כבר באה שעתו "כרחל יום-טבוֹח נאלמה" – וזכר אלוהיו (ואחרים כנגדוֹ זכרו איש את יראתוֹ האלילית), והתוודה בלבו על חטאותיו.  ולוּ תהי מיתתו זו סליחה על כל אשר עיווה בחייו...  והחיה –

 

אֲזַי שָׁקְעָה בְּלֶב יַמִּים, כְּחַיִל

אֲשֶׁר הָאֵל בְּיָם יָרָה וְרָמָּה,

וְתַחַת לָאֳנִי בָּאָה לְהָפְכוֹ,

וּמֵת כָּל לֵב וְאָבְדָה כָּל נְשָׁמָה –

אֲבָל גָּעַר אֱלֹהִים בָּהּ, וְשָׁבָה

כְּרֶגַע אֶל מְצוּלוֹת יָם פְּנִימָה,

וְהוֹשִׁיעַ לְתוֹלָעִים קְטַנִּים

עֲלֵי שׂוֹכָה בְּמוֹ זֶפֶת קְרוּמָה,

וְהֵשִׁיב מִשְּׁאוֹל מֵתִים, וְהִצִּיל

מְבֻלָּעִים בְּיָד נִשֵּׂאת וְרָמָה.

 (תולעים... עלי שוכה... – זו לשון הקטנה ועליבוּת לנוסעים ולספינתם).

 

נבוני-ים שבספינה תמהו: למה דווקא ספינה זו ואנשיה נמלטו, בעוד שידוע מקדם שלא היתה לשום אניה פליטה מזעם החיה קרחה?

השיב להם המשורר-הנגיד באמרי-חכמה על משפט-האלוהים ותשועותיו – "אשר לו ים וחייתו, ומימי תהום רבה...  ומה חיה לנגד צור נסכה (יצק אותה)?"

השיר מסתיים בהודייה לאל גואל ומציל, והבעת אמונה באמתת תורת-משה וישרת דברי חז"ל.

 

_______________

מאמר ב' ישוחח על שערי אהבה ומלחמה שבשירת הנגיד, על מהדורת-ירדן ל"דיואן" (בן-תהלים), ועל הטובה הגנוזה בשירה זו לדורנו. 

 

מאמר שני

מתוך "הפועל הצעיר", 5.9.1967

קיימא לן: חלוקת שירים מאת מחבר אחד לפי נושאים, הרבה מן המלאכוּתיות יש בה, שכן ספירות-עניין שונות מתנעצות זו לתוך זו, ויש מתלכדות יחד.  מי ירומם קיר בין הרגשת-אביב ובין כיסופי-אהבה?  והוא הדין גם באיסוף שירים על נושא אחד מאת מחברים שונים.  האם יוּשׂם "האגרטל" של קיטס במסכת "כלים" ו"הזמיר" שלו במסכת "צפרים"?  והלא הם – בתרי אנפין – מזמרים מוטיב אחד: נצחיוּתה של תפארת מול חיי-חלד גוֹועים וחולפים.

אהבה

שירי-האהבה של שמואל הנגיד, גם כי יוצגו בשער אחד, לא אופי אחד להם.

ייתכן כי ישיר שיר לכבוד ידיד, אלא שיסיח על צער הפירוד מידידו בגוזמאות ומליצות שהן יאוֹת לאיגרת שלוחה מאת חושק אל חמודתו.

לְנוּדָךְ בְּקִרְבִּי אוּר וְגוּפִי בְּתוֹךְ יְאוֹר

בְּשָׁטְפוֹ, וּמִי יוּכַל נְשׂא אוּר וְזֶרֶם?

הֲתִמְשֹׁךְ בְּקֶשֶת נֹד לְתֻמָּךְ בְּיוֹם נְדֹד

וְתַצִּיב כְמַטָּרָה קְרָבַי, וְתוֹרֵם?

לְנוּד אוֹהֲבִי זָעוּ עֲצָמַי וְרָחֲפוּ

וְרָקְדוּ בְּתוֹךְ גּוּפִי כְּעֵגֶל וּבֶן רֵם,

וְאֶמְצָא לְפֵרוּדוֹ בְּלִבִּי כְּמוֹ יְקוֹד

יְלַהֵט לְחוּמִי וַעֲצָמַי יְגָרֵם.

פאראפראזה מבארת לשורות הנ"ל: מחמת ריחוקך מאתי, בוערת בקרבי אש, וגופי משוטט בדמעות כמו בתוך יאור בזרמו.  ומי יוכל לסבול אש וזרם-מים בבת-אחת?  האם לתומך אתה מושך בקשת-פירוד ביום התרחקותך, וכמטרה תעמיד את קרבי, לירות בהם?  עצמותי נזדעזעו ורטטו ורקדו בתוך גופי כעגל ובן-ראמים מחמת נוד אוהבי;  ומשום פירודו מעלי אני מוצא בלבי כעין יקוד-שלהבת, המלהטת בשׂרי ומשברת עצמותי.

ויש להבחין בין שירים כגון זה ובין אותם השירים, בהם נקט המשורר העברי מינהג פייטני-ערב להפיל על נערה לשון-זכר, ולדקדק בפעלים המתאימים לכינוּיי-חיבה מסוג "צבי" ו"עופר".

הנה פירוּר, שסופו אימאז' נהדר.  התוכן: הריני כפרת היפהפיה, שנתעוררה בלילה לשמע קול כינור ועוגב מיטיבי-נגן (נספחה אף היא למסיבת-הגינה), ראתה בידי כוס-יין.  הזמינתני: שתה "דם-ענבים" מבין שפתי (כלומר: מצוֹץ שפתי והשתכר מריח-פי כיין)... בינתיים התחיל רקיע-השחר טובל במימי-זהבים, ונראה הירח במערב כמו אות יו"ד על מעטה-הרקיע.

ובלשון המרוכזת של המשורר:

אֱהִי כֹפֶר לְעֹפֶר קָם בְּלַיִל

לְקוֹל כִּנּוֹר וְעוּגָבִים מְטִיבִים,

אֲשֶׁר רָאָה בְּיָדִי כוֹס וְאָמָר:

שְׁתֵה מִבֵּין שְׂפָתַי דַּם עֲנָבִים;

וְיָרֵחַ כְּמוֹ יוֹד נִכְתְּבָה עַל

כְּסוּת שַׁחַר בְּמֵימֵי זְהָבִים.

לגירסת ירדן: שחר כמו שחוֹר, והירח עצמו כמו אות יו"ד שנכתבה בדיוֹ של זהב על כסות-החשיכה;  ותיאור זה הוא בכלל דברי-האהובה.  לאמור: השעה יפה לשתייה ואהבים.  (אני דוחה גירסתי מפני גירסת ירדן.  ומפני מה אינני מוחק את שלי?  מפני שכך עלתה התמונה בדמיוני עם קריאה ראשונה).

יהוסף בן שמואל, מעתיק השירים ואוספם, כנראה חס על כבוד אביו, וחשש שמא יחשוב מישהו כי הנגיד הדגול באמת עסק בשטוּיות כאלו, ובהקדמתו הוא מתנצל: "כי קצתם (מן השירים) היה כלל כוונתו ואמונתו בהם לכנות בם כנסת ישראל.  ואליו, ירבה ד' שלוותו, שכר-מחשבתו.  ומי שחשדוֹ בהפך-כוונתו, עוונו ישׂא".

ואמנם, יש בשירי האהבה של הנגיד כּאֵלה הניתנים להידרש על אורח מדרשי שיר-השירים באגדת-חז"ל.  למשל:

יוֹנָה עֲלֵי בֶּן הֲדַס, מַה לָּךְ תְּקוֹנֵנִי?

הַאַתְּ יְחִידָה בְּלֹא דוֹדֵךְ, כְּמוֹ אָנִי?

יֵּקַד בְּלִבִּי יְקוֹד אֵשׁ הַמְּלַהֵט, וְקָט,

לוּלֵי דְמָעוֹת עֲזָרוּנִי – שְׂרָפַנִי,

לֹא הַדְּמָעוֹת אֲשֶׁר תִּרְאוּ דְּמָעוֹת אֲבָל

נַפְשִׁי נְמַסָּה וְנִגֶּרֶת עֲלֵי עֵינָי.

הֵם יִקְרְאוּנִי, אֱוִילִי עַל אַהֲבָתָךְ, וְלוּ

רָאוּ כְמוֹתָךְ – אֲזַי 'מַשְׂכִּיל' קְרָאוּנִי.

יוֹנָה, הֲתוּכְלִי שְׂאֵתִי עַל כְּנָפָיִךְ?

אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה דְּמוּת דּוֹדִי בְּעוֹדֶנִּי.

רצוננו – כך נדרשהו:

רואה המשורר את היונה, סמל לכנסת ישראל, על ענף של הדס, והיא מנהמת ביגוֹנה.  הוא שואל אותה: מה-לך מקוננת?  האם בודדה אַת כמוני, כי אוהבך עזבך?  אש-תשוקה בלבי, וכמעט-קט היתה שורפתני, אלמלא דמעותי המצננות אותה.  דמעות שבני-אדם רואים בעיני לא דמעות הן – הרי הן נשמתי הנמסה בצערה, והיא נשפכת כלפי חוץ מעל עיני.  זרים קוראים לי "כסיל" שאני שותף לך בנאמנות-אהבתך לאוהב (הקב"ה) אשר רחק.  אבל אילו ראו את הדרת האוהב כמו שאת רואה אותו, כי-עתה "חכם" היו קוראים לי.  ומבקש המשורר להינשא על כנפי היונה (זו שכינת-האומה הנצחית), למען יחזה באור פני אלוֹה בעודו חי – זכות שלא תינתן לו אלא בהיות נשמתו מתעלה יחד עם נשמת-האומה אלי דבקות בדוֹד החשוּק.

אבל רוב שירי-האהבים של הנגיד הם עליזי-שעשועים מכפי היכּנסם לקודש דרך פתחי-דרוש.  אין זאת כי היה הנגיד מרוּבה-צדדים, ובין תכונותיו נשׂרך גם קו של שוֹבבנות.  עוד: קנוֹא קינא ללשון העברית, וביקש – על פי כלל "החיקוי שבהתחרות" שהטיף לו אחד-העם בדורות האחרונים – שגם שקיקה יצרית של גבר לעלמה תמצא אחיזה בשירת-עבר, לרבות עגבגבים בלתי-מחייבים בנוסח השירה הישמעאלית – לא כל שכן כלוֹת-הנפש ומסירוּת-הנפש שבאהבה, אשר כבר ידעתן תורת ישראל בקדמתה: "ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה".

 

מלחמה

שירי-המלחמה של הנגיד קשורים במאורעות ממשיים, ההזדמנוּיות להם, יש בצירוף תאריכים מדוייקים, מפוֹרשות על ידי הבן של יהוסף במלוֹת-המבוא הקצרות שלו.

הרי הקדמת יהוסף לאחת השירוֹת הגדולות של אביו: "ואמר (כלומר, חיבר שיר) בעברוֹ בדרך ג'אֶן, במקום אָרבו לו בו בן-אביקורה בכל חייליו, פרשים ורגלים, וברח אבי, יוֹקירהו אֵל, ונכנס בנהר גדול ועמוק אשר שם, והצילוֹ השם בו, וניצל מהם, כי האויב לא מלאָם לבם להיכנס בנהר אחריו, וקרא זאת שם השירה: תחינה".

שתי היריעות הראשונות באותה ה"תחינה":

שְׁמוּאֵל, קַדְּמָה יוֹשֵׁב כְּרוּבִים

בְּנִדְבַת פֶּה, כְּמָטָר עַל עֲשָׂבִים,

וְיִהְיוּ מַהֲלָלֵי צוּר גְּאָלָךְ

בְּתוֹךְ פִּיךָ וְלִבָּךְ נֶאֱהָבִים,

וְעֵת תֵלֵךְ עֲלֵי נָתִיב – זְכֹר אֵת

אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עַל הַנְּתִיבִים,

וּבָרֵךְ אֵל גְּמָלָךְ טוֹב, וְשִׂיחַ:

מְבֹרָךְ אַתְּ, מְשַׁלֵּם טוֹב לְטוֹבִים!

זְכֹר אוֹתוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ פֹּה,

כְּאוֹתוֹתָיו לְבָרָיו הַטְּהוֹרִים,

בְּיוֹם רָדְפוֹ מְלָכִים אַחֲרֶיךָ

לְהָרְגֶךָ עֲלֵי סוּסִים כְּעָבִים,

וְיָצְאוּ מֵעֲקַלְקַלּוֹת, נְתָנוּם

לְךָ מִפֹּה וּמִפֹּה מַאֲרָבִים,

וּבָרַחְתָּ וְנָפַלְתָּ בְּנָהָר.

גְּדוֹתָיו יִגְּרוּ כִידֵי נְדִיבִים,

וּבֹשׁוּ מֵאֲשֶׁר קִוּוּ, וְשָׁבוּ

בְּפַח נֶפֶשׁ וּבִמְרִירוּת עֲצָבִים.

(שמואל... קדמה... זכור... – המשורר מדבר אל נפשו.  בנדבת פה – בנבעי-שיר.  סוסים כעבים – סוסים מהירים, על פי הפסוק: "הנה ד' רוכב על עב קל" בישעיה י"ט.  עקלקלות – דרכים ומבואות נפתלים.  יגרו כידי נדיבים – יזלו מים כהזיל נדיבים כספי-צדקה).

העובדה, שהודות לה נתחברה התחינה הזאת, נזכרת רק ביריעה השניה דלעיל. יתר יריעותיה – והן שונות בגדלן כנדרש לפי העניין – מקיפות את כל חיי שמואל, מהיותו מוּתּך ונדקם בבטן אמו, עבוֹר דרך ילדותו, התפתחוֹ לשׂכל, התגדל שמו, התעלוּתוֹ לשׁררה ועושר, גבורות וישועות שהנחילהו ד' צבאות בקרבוֹת עם אויבי נפשו ואויבי מלכוֹ הכליף, מילוטים מחרב ומרעב וצמא בציה... מדוּבר בתחינה גם על חטאים ועיווּתים שאוּלי נפלו במעשי המשורר – עליהם הוא מבקש סליחה מלפני מוחה-פשעים;  ועל שירותיו, אשר נמצאו מקטרגים עליהן – והוא מניח מישפט על טיבן וערכן וכוונתן בידי בוחן-לבבות... וגמוֹר ביום-המוות:

וְסֹךְ עָלַי בְּאֶבְרָתָךְ וְצִלָּךְ,

כְּחֶפְצִי, לֹא כְּמוֹ חֵפֶץ יְרִיבִים,

וְהַמְתֵּק לִי עֲדֵי מָוֶת שְׁנוֹתַי,

וְהַמְתֵּק לִי בְּתּוֹךְ קִבְרִי רְגָבִים.

השירה "אלוה עוז" מספרת על אחד זהיר, שליט אלמריה שעל חוף הים התיכון (והמשורר מכנהו אגג על שום המזימה ההמנית שלו), ומישנה-השליט אבּן-עבּאס:

בְּעֵת רָאָה אֲגַג, שׁוֹכֵן לְחוף יָם,

וּמִשְׁנֵהוּ, בּנוֹ-עַבַּאס מְקֹרָא,

כְּבוֹדִי אֶת פְּנֵי מַלְכִּי, וְכִי כָל

דְּבַר מַלְכוּת וְעֵצָה בִּי גְזוּרָה,

וְכָל מִלָּה נְמוּרָה, בַּאֲשֶׁר לֹא

גְּמַרְתִּיהָ אֲנִי, אֵינָהּ גְמוּרָה –

חֲמָדוּנִי עֲלֵי הוֹדִי וּבִקְּשׁוּ

לְהָדְפֵנִי בְּיָדַיִם מְהֵרָה...

(חמדוּני עלי הוֹדי – קינאו בי בגלל כבודי).

אל המדינות והכּליפוּיוֹת מסביב, שלח השליט זהיר ביד משנהו אגרות, הטופלות דיבּות ונאָצות על שמואל היהודי, ומסיתות: הייתכן כי בן עם זר ישלוט על שאינם בני-עמו?

וְלֹא אוֹתִי לְבַד בִּקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד

בְּדִבָּתוֹ אֲשֶׁר בָּדָא וּבָרָא

אֲבָל בִּקֵּשׁ לְהַכְרִית לַעֲדַת אֵל

שְׁאָר וָנִין וְיוֹלֶדֶת וְהָרָה.

הכליף חאבּוּס, שבצלו חסה ופעל שמואל הנגיד, מת ימים לא-רבים אחרי כן, וסבר שמואל כי הנה יקיץ עלין הקץ: "אהה, איך אחיה עוד – וסר צלי"?... וכבר שמחוּ המשנאים: "אָבד, באבוֹד מלכוֹ, שמואל!"  אבל יורש-העצר, באדיס בן חאבּוּס[i], אשר נטל לידיו את המלוכה, שמר אמוּנים לנגיד, יועץ אביב ולוחם מלחמותיו.

אֲזַי עָמַד כְּפִיר עַמִּים וְעָצַר

בְּעַמּוֹ אַחֲרֵי אָבִיו עֲצָרָה.

וְכָּתַב צוֹרֲרִי אֵלָיו בְּנַחַץ

כְּתָב חָזָק וְרָם מֵאֵין פְּצִירָה,

וְשָׁלַח לוֹ: הֲתֵדַע כִּי שְׁמוּאֵל

לְחַיּוֹתוֹ, בְּדָתֵנוּ.  עֲבֵרָה?

וְאֵין שָׁלוֹם וְאֵין הַשְׁקֵט – וְנֶפֶש

יְהוּדִי זֶה בְּתוֹךְ גּוּפוֹ נְצוּרָה!

שְׁלַח אוֹתוֹ – וְיָסוּרוּ.  מְדָנִים

וּמִדְיָגִים, וְקַח עָלָיו פְּשָׁרָה,

וְאִם אַיִן – דְּעֶה כִּי הַמְּלָכִים

עֲלֵי מִלְחַמְתְּךָ קָשְׁרוּ קְשִׁירָה!

(ע"פ פירושי ירדן: כפיר עמים – הצעיר באדיס בן חאבוס.  ועצר... עצירה – שלט שליטה.  צוררי – אבּן-עבאס.  בנחץ – בחפזון.  ונפש יהודי זה בתוך גופו נצורה – כל עוד נשמת היהודי הזה שמוּרה בתוך גופו.  שלח אותו – פטר אותו ממשרתו.  פשרה – התפשרות: אולי יסגירהו לאויביו תמורת איזו טובת-הנאה).

אבל הכליף הצעיר לא נבהל מאיוּמים.

וְכֹה הֵשִׁיב בְּסִפְרוֹ: אִם אֲמַלֵּא

שְׁאֵלָתָךְ – תְּבוֹאֵנִי מְאֵרָה!

וְאִם אֶמְסוֹר בְּיַד צָרָיו מְשָׁרְתִי –

תְּהִי נַפְשִׁי בְּיַד צָרַי מְסוּרָה!

לְזֹאת קָצַף מְשַׂנְאִי זֶה וְאָחַז

בְּשִׂטְנָתוֹ, וְהֵרַע לוֹ, וְחָרָה,

וְלֹא נָח עַד אֲשֶׁר אָסַף חֲיָלָיו,

עֲמָלֵק וֶאֱדוֹם וּבְנֵי קְטוּרָה

וְיָעַץ הוּא – וְיָעַץ אֵל, וְקָמָה

 עֲצַת הָאֵל אֲשֶׁר אֵין לָהּ הֲפָרָה.

שלושת הכינויים – עמלק, אדוֹם, בני-קטורה – לפי פירוש ירדן, הם מכוּונים כנגד הסלאבים, הנוצרים, הערבים).

בקריית-מעיין (אלפוּאֶנט) שאצל גראנאדה, נקהלו צבאות העמים האלה.  שמואל, מצביא חילוֹת-מלכו, עורר זכות-אבות, העלה בתפילתו את זכר מפלת אגג וסיסרא והמן.  ואלוהים שמע תפילתו.  בחודש אב, מועד החורבן מקדם, רבצו מחנות-האויב כצל-מוות מול העיר;  בראש-חודש אלול הוּבסוּ כליל.  "עזבנום בערבה לצבוֹעים ותנינים ונמר וחזירה, והנחנום מסובים – על אבנים, ונשענים – עלי סילוּן וסירה, ונתנו (ת' פתוחה) בשׂרם שי לעייט, ושׂמנום לארי ולזאב תשוּרה"... והנגיד גידל שירה לאל הגדיל עשוֹה, וסכום בתי- השיר כמיספר זמירות תהלים.

חיננית היא האיגרת הפיוטית אשר קשר הנגיד לכנף יונת-דואר לבשר לבנו נצחון בלא-דמים, כי האויב, אשר צרו על עיר לורקה שבחסות גראנאדה, כראותם בהתקרבות חיל-הכליף תחת המצביא שמואל, נמלטו על נפשם ונתפזרו אל כל-עבר.  והעתק-האיגרת שיגר הנגיד על ידי יונה שנייה, מחשש שמא תכשל הראשונה בשליחותה.

מפני שהחיבור "שלח יונה" נכלל בכל ספר-לימוד וכל אוסף לשירת-עבר בתקופה ההיא, תוּבא כאן רק הפתיחה לאיגרת ולא גוף הבשורה שבה.  המשורר סח אל עצמו בלשון-ציווי:

שְׁלַח יוֹנָה מְבַשֶּׂרֶת – וְאִם אֵינָהּ מְסַפֶּרֶת,

בְּאִגֶּרֶת קְטַנָּה אֶל כְּנָפֶיהָ מְחֻבֶּרֶת,

מְאָדֶּמֶת בְּמֵי כַרְכֹּם וּבִלְבוֹנָה מְקֻטֶּרֶת;

וְעֵת תָעוּף וְתִתְנַּשֵׂא, שְׁנֵה אוֹתָהּ בְּאַחֶרֶת,

לְמַעַן אִם פְּגָשָׁהּ נֵץ וְאִם תִּפֹל בְּמִכְמֹרֶת

וְתִתְאַחֵר וְלֹא תָחִישׁ – תְּהִי שֵׁנִית מְמַהֶרֶת.

וְעֵת תִּגַע לְבֵית יוֹסֵף, תְּצַפְצֵף עַל מְרוֹם קֶרֶת,

וְעֵת תֵּרֵד עֲלֵי יָדָיו יְשַׂחֶק בָּהּ כְּצִפֹּרֶת

וְיַתִּיר אֶת כְּנָפֶיהָ וְכֹה יִקְרָא בְּאִגֶּרת:

כאן באה הבשׂוֹרה: "בּני, דע כי כבר ברחה עדת-קמים מאוֹררת, ונפוֹצה עלי הרים"... וגומר.

 

מפעל אדירים

מיפעל-אדירים הוא דיואן שמואל הנגיד (בן תהילים), מהדורת ד"ר דב ירדן.

פירוש ירדן לשירים הוא בן-קומותיים: למעלה – ביאור בולש לפרטי-פרטים לגבי כל תיבה וצירוף שלומד ותיק או טירון, או סתם מעיין, עלול להתקשות בהם;  למטה – מראה-מקום.  יש בתוספת מוּבאה או השוואה, לכל אקשרתא ואסמכתא מן תורה שבכתב ושבעל-פה בשימושי-הלשון של הנגיד (הביאורים שבשיחה זו, לקט-מעט הם מרבים שלו לכל שיר ושיר;  ויוּזהר הקורא: גם כשאני מביאֵם בשמו, לא תמיד כדיוק-לשונו אני מוסרם).

מפוּטם וגדוש זה הספר, קדם ואחור, במוּספים ונספחות: תולדות מהדורות ה"דיואן" מאז ועד עתה, כסדר-זמניהן;  חלוקת השירים לשעריהם;  מילון לערכים מקראיים שהנגיד השתמש בהם בהוראות בלתי שגורות;  מילון כולל לכל שירת-הנגיד;  רשימה גדולה של חידושים בשמות, תארים, בנייני-פעלים, צורות-משקלים, מין ומיספר, צירופים מצירופים שונים, מטבעות-לשון שנוצקו לפי הערבית, ועוד;  מפתחות ורשימות לשמות פרטיים שבשירים, למשקלים לזניהם וסימוניהם;  ביבליוגראפיה של ספרים.  מסות ומאמרים, הנוגעים לנגיד, שירתו ותקופתו, עם רשימת שמות-מחבריהם;  רשימת כתבי-יד;  מפתח לחריזות-הנגיד;  צילום כ"י אוקספורד;  כתוֹבוֹת מכ"י ששון שלא נכללו בגוף-הספר;  ובמבוא – אוסף של דברי הערכה: "שירת הנגיד בעיני ראשונים ואחרונים".  ללומד נכונים מעייני-מעיינות! 

 

לדורנו

שוקל אני בידי אגוז-קוֹקוֹס, כעין כדור מוארך.  יש לו קליפה שעירה, חוּמה, ברזילית לקושי.  נקוֹב ושבוֹר את הקליפה – תמצא תחתיה את רוֹבד הבשר האגוֹזי, שחמחם מלבר וכולו לבן, והוא מזין וערב ומזמין שיניים חזקות להתנשך בו וללועסו.  ובחלל הפנימי של כדור-האגוז – חלב-צמח מתוק, צח, מרענן.  הנמשל מובן.

במערכה של משוררים יש עליות וירידות לפי רוח דור ודור.  בסוף המאה התשע-עשרה, כשנתעייפה אוזן-השירה האנגלית מן המילוֹדיוּת הרכה והמרדימה של ספיחי-הרומנטיקה, נתרומם מחדש מזלו של ז'פרי צ'וֹסר, על תוקפּו החיוּני, ונגיעתו הגסה בממשוּת – לא הרתיע אפילו ניבול-פה שבּוֹ;  וצמחה הוקרה מחודשת לג'והן דון, ששירתו היא בעלת שלד הגיוני – נקי, מהודק ועקבי.

נתון דורנו לאופנת שירה של פספסי-נייר, בערבוביה נבחשו.  ואם למאכל – יתמשלו השירים, המוגשים לנו ב"דפים" הערב-שבתיים שבמדינתנו, לאותם פתי-הבוקר המנופחים, הרכרוּכּיים, אשר מרובה בהם האוויר מן היסוד המזין.  פסוק מסורתי אם הם נזקקים לו, הריהו דומה, באורח-השתמשם בו, לצבע אדמדם-סוכריי, המשוח על "מן אמריקני" באוּש להסווֹתו.

הכרח שתקום מהפכת-טעם בכיווּן מהופך: שתבוקש מן השירה קשיוּת של אבן מגוּלפת, גוּף-פיוּט בעל חוט-שדרה שׂכלי, פרי-עץ דחוּס-שיקוי ורווה-תזונה.

אזי תתכּשרנה רוחות לשאוף אל תוכן מנשמת השיר של רבי שמואל מגראנאדה – זה נגיד-האילנות עמוק-השרשים בעברית עתיקת-היומין, המזובד מדשן-הערבית, ונותן פרי-אגוזים קשה-ועסיסי כאחד.  ועוד ישלח בדי-עתיד, כשם ששלח מתוכו שלושה בדי-עוז בתקופתו: הגבירולי, המרקיע למדע-כוכבים וחביון-אל;  בן-עזרא משה, כפול-השׂריגים: פשוט ועממי ב"סליחות", עשיר-פיתוחים ומפואר-שיקוּדים במזמורים עלי גינות ואביבים;  וזה הלוי, לב-הלבבות הדופק לציון ויוצא להגשים בגופו את כיסופי-האומה אשר שוֹרר.

ונחזה בהתקיים נאום-הנגיד בזמרתו "זכור, לבי בטוּב": 

אֲנִי מַפְלִיא דְּבַר זִמְרָה, תְּהִי עַל

שְׂפָתַיִם כְּשִׁיר דָּוִד עֲרֵבָה,

גְּזוּרָה מִפְּנִינֵי הַדְּבָרִים

וּמִצּוּר מַעֲנֶה מוּפָז נְקוּבָה,

שְׂרָד מִלִּים וְעִנְיָנִים לְבוּשָׁה,

כְּזָוִיוֹת דְּמוּת הֵיכָל חֲטוּבָה,

בְּהִנָּשְׂאָה יְשׂוּשׂוּם עַם, וְתָגֵל

וְתִפְרַח כַּחֲבַצֶּלֶת עֲרָבָה,

וְתִהְיֶה – עֵת גְּזֹל צִיָּה וְחֹם מֵי

שְׁחָקִים.  בַּעֲצֹר גֶּשֶׁם – רְטוּבָה,

וְתָעִיר הוֹלְכֵי דֶּרֶךְ בְּלַיִל,

וְתַשְׂמִיחַ לְכָל נֶפֶשׁ דְּאֵבָה,

וְעוֹד תּוּשַׁר בְּקֶרֶב מוֹעֲדֵי אֵל

וְתוֹךְ חֻפַּת כְּלוּלָה נֶאֱהָבָה,

וְעוֹד תּוּשַׂם בְּפִי עוֹלִים גְּאוּלִים

אֱלֵי צִיּוֹן עֲלֵי דֶרֶךְ נְתִיבָה.

(מפירושי ירדן: שרד מלים – בגדי תפארת של מלים.  בהנשאה – כשישאו אותה, כשיזמרו את הזמרה.  ותעיר הולכי דרך בליל – ותעיר ותזרז את ההולכים בדרך בלילה, שמתוך שישירו את זמרתי יתגברו על תשוקת השינה).

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

                  

 



[i]) מכאן שטעיתי בכתבי במאמר א' לשיחה זו (משפטי חיווי צ"ג): כשמת רבי שמואל הנגיד (1055) מינה הכליף, חאבוס שמו, את יהוסף בן שמואל לאותה המשׂרה".  לא חאבוס מינה את יהוסף, כי-אם באדיס בן חאבוּס.