_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פרויקט בן-יהודה זקוק לעזרתכם. לחצו כאן לפרטים.

ויטמן מעונו וקברו בקאמדן

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

מתוך "דבר", 22.8.1947

דרך "צינורות-ההודסון".  אלו הניקבות הארוכות שמתחת לנהר, על תיבות-מאורותיהם הקופצות כנגד המכוניות האצות, ומטר-נגוהות, ריקוד-זהרורים, מנקד כל מכונית בעברה תחת תיבת-מאור דרך עיירות ניו-ג'ירזי הדבוקות לחוף עבר-ההודסון, ממולן ייראו מגדלי ניו-יורק השנעריים כשהם מתחתלים בתכריכי ערפל – דרך המישורים הניו-ג'וירזיים, שם יבהיקו זעיר-פה זעיר-שם בתים לבנוניים, טבולי שושנים ומקורי-חסידה;  שם בשדות-תעופה זרועים אוירונים, דוגמת ציגארות עצומות, וכנפי-מתכת שלהם נותנים ברקי-שלהבת נוכח החמה הבהירה;  שם ערוגות אין-מספר מוריקות בכרוב, גזר וחסה;  שם שוּרות עצי-פרי נושאות תפוחיהן ואפרסקיהן הצעירים כאבני זמרגד ופטדה;  שם התירס האינדיאני הגבוה מנפנף דגלי-עליו, ושערו עוד לא צימח וכרסו עוד לא נמלאה בקלחים;  שם עגלת-סוסים כפרית, שרידה מימי קדם.  מתנהלת לאטה בכביש החלק, ולא איכפת לה כל בהילות המכוניות מסביב לה;  שם ילדי-אכרים מעמידים בצדי-הכביש כונניות של עגבניות ודובדבנים, למכרה אותם לבעלי-המכוניות – דרך אלה, ומעל גשרי-ברזל הפוסעים תכופות על ראשי נהרות ואגמים – על פני קרקעות-גינה וקרקעות-מרעה, מקום-רבץ לפרות, טלואות לובן-ושחור, – – הריני נוסע באבטובוס של הקו "כל-אמריקאי" לבקר את ביתו ואת קברו של ואלט ווהיטמאן בקאמדן, ניוּ-ג'וירזי.

ביקורי זה הוא קיום גדר פנימי וגילום מוצאי-פה:  תעמוד רגלי פעם במחיצת איש, אשר מרחבי-ערבותיו וגובה-הרריו מחנכים לנדיבות-רוח ושגב-מושג;  אשר עשביו הפשוטים מאלפים לקח בדימוקרטיה – – בוז לתארי-כבוד ונכסים מדומים, והידבקות בנס ובנצחיוּת אשר ברגב הנדרס, באגמון וחרול, בעכבר וקיכלי, בחטא ובכמישה ובזקנה, ועל כולם, בנפש-האדם:  אלוהית היא, ועתידותיה אלוהיים;  אשר עדינותו ורחמיו ידעתי, כמו ידעתי גסוּתו ופראיוּתו – – צלילי-מוּמוֹס שלו לא-פחות ממפל סלעי-קולוראדו שלו, התרפקותו המוועוועת על אברהם לינקולן הנגדע לא-פחות מנהמו עם מימי-אוקינוס בשפתים הוֹדדוֹת-יהירוֹת...

חברי לנסיעה הוא צעיר שקט, שאֵר-משפחה לי, צייר על פי שאיפתו וצלם על פי אומנותו.  ובמה אברכהו?  כשם שיש ועבודת-ריפורטאג בעתון מסייעת למשורר, כן יהי רצון שמלאכת-צילום שלו תהא מסייעת למלאכת-ציוּר שלו.

פולח הכביש עיירות וכפרים, חוצה ביצות ויאורי-סוף.  והצייר הצעיר מדביק עיניו אל חלון-האבטובוס, תולה אותן בעבי-צחר קטנות השטות מעל צמרות-עצים;  בזוג נצים, בשמים דאייתם, והם משפילים לראות תרנגול או אווז אשר בחצרות-הווה;  בלשמי-אגמים, רומזים ממשבצות-ירק;  בבניני-מסעדות ובתי-מרזח, מצועצעי צבע וצורה, עשויים להביא נוסעי-מכוניות לידי נסיון.

חצי-תריסר גלילי-עשן משתקפים מתוך אַמת-מים מתחת;  גשר קט;  שלט המכריז:  "בית-המלון וואלט ווהיטמאן" – – והרי אנו בקאמדן!

מגדל בית-העיריה, כעשרים קומה לגובה, מזדקף מעל כל העיר כולה, וכאַח-תאוֹמים לאותו בית – – בית-משפט הבנוי כצלמו ובדמוּתו, אלא שזה ראשו מגדל מחודד וזה ראשו כיפה מעוגלת.  ובכותל של בית-העיריה חקוּק פסוק מאת ווהיטמאן:  "בחלומי ראיתי עיר בל-תיכבש..."

אותו פסוק חוזר ונשנה בכותל פנימי שב"בית-המלון וואלט ווהיטמאן" – בית מסוגנן מודרניסטית, תוכו רצוף לבני-זגוגית ובאלאטות-חמר מזוגגות.  מתחת לפסוק – ציור-קיר:  עובדים, בעלי מקצועות שונים, זה בקרדום, זה במשור, זה בכשיל, זה במחרשה, יושבים שבת-אחים תחת אילן אחד.  אנו סועדים סעודת-צהרים שלנו בחדר-הקפה שבמלון.  נשים אמריקאיות, צנומות וארכניות, הן המלצריות.

העיר קאמדן מתפרנסת ממוצרי בתי-חרושת שלה:  מכונות-ראדיו, עטי-פלדה, מרק-ירקות משומר בקנקנים, סירות וספינות-שעשועים, ועוד.  שורות-שורות נמשכים בתי-הדירה של הפועלים, כפולי-קומה ושטוחי-גג, והעליה מן המדרכה אל הדלת היא על ידי מדרגות-סף.  צבע הבתים על פי רוב הוא חום עכור, מאובק ונקלף.  ברחבת-העיר נצבת תבנית-מבוע, יצוקת מלט וחצץ, וממנה מזדקר עמוד-שיש שחור.  המבוע ריק, אין סימן למים.

אלו אנשי-קאמדן מחבבי-פסוקים הם.  בית-באנק נושא עליו את הכתובת:  "אין עושר ככנות-לב".  כתלי בית המשפט, שאנו מקיפים אותם, סחים לנו:  "השכל הוא סם-חיים למשפט".

הננוּ באים ומגיעים אל רחוב מיקל, מספּר 330, בית בו בילה ווהיטמאן את שנות-השקיעה של חייו.

בזה הבית התקין ושיכל המשורר את חמש המדורות האחרונות של ספר-שיריו "עלים של עשב", בהוסיפו על הספר עוד שתי קבוצות-מזמורים:  "שני נחלים" ו"עפאי נובמבר".  פה כתב חלק הגון ממיטב-הפרוזה שלו:  "ימים לדוגמה".  לכאן עדו ברכות ואישורים משני צדי האוקינוס;  כאן נתאספו מעריצי המשורר ותובעי עלבונו;  כאן רשם הוראס טראובל מרגליות-חכמה היוצאות מפיו.  שמונה שנים ימי דור ווהיטמאן בבית הזה, שנים של זיקנה ושיתוק-אברים.  וכאן שבק חיים לכל חי.

הבית עומד בתוך רחוב של פועלים עניים – לבנים וגם כושים.  אני רואה את הילדים הצמוקים על הגזוזטראות ועל מדרגות-הסף.  המדרכות חפות מאילן, ורק שיח אחד, קטן ודל, צומח לפני בית-המשורר.  פרט לזה, אין הבית נבדל משאר בתי-השכונה:  שתי קומות, גג שטוּח, ולפני הבית – מדרגות-סף.  אכן שונים הבתים בצבעיהם.  בית-המשורר אפור הוא, והבתים הסמוכים הם או ירוקים או אדומים.  אך למאי נפקא מינה?  בין כך וכך, כולם כאחד, הצבע שעליהם הוא דהה ומוקרח, ולא נתחדש זה שנים.

הגענו אל העיר ואל הבית ביום שלישי בשבת.  והנה, על הקיר שלט האומר:  "פתוח בכל ימי השבוע, חוץ מיום השלישי".  לאחר היסוס-מה אנו לוחצים את כפתור-הפעמון.  שלושה צלצולים, והדלת נפתחת.  מפקחת-הבית (לאחר שעה קלה הגידה לנו שמה:  רוברטה אֶמרסון) מזמינתנו להיכנס, מאחר שבאנו מדרך ארוכה כזאת, לא תשיב פנינו ריקם.  והיא מעבירה אותנו דרך החדרים ומראה לנו את גנזי-הבית.

מה יש לראות שם?

מהדורה ראשונה ל"עלים של עשב";  כורסה מתנדנדת, בה היה המשורר יושב בגבור עליו שיתוקו, ומתוכה היה משקיף בעד החלון שבקומה השניה;  מקל, משענתו בעת טיוליו;  אמבטיה-של-פח, בה היה מתרחץ – – "ספלאש פאן" (אגן-שיכשוך) הוא שמה של אמבטיה כזו בפי דור הסבים והסבות;  קונכיות-ים, ניירות, מידאליות, מחלץ-פקקים... ותמונות, תמונות רבות מאד, מציגות המשורר לעתותיו.  בשכיבה וישיבה וקימה.  חבוש-כובע, וגם גלוי-ראש, כשהשער הלבן מתבדר פרע ברוח, והעינים ערוכות לקראת חזון, ותארו כאחד קדמון ונביא.

גברת אֶמרסון מסיחה בו כהסיח בקרוב ומוֹדע, שסולחים לחולשותיו.  "הזקן" אומרת היא, "היה מתגאה במראהו, והיה רודף אחר ההצטלמות".

שאָר מוצגים:  תמונות של אבות-ווהיטמאן ואחיו;  מיטה, הדומה בדיוק למיטה בה שכב וגוע, והמיטה "המקורית" הושלכה על ידי מישהו ולא נודע מה היה בסופה;  פסל-המשורר, מעשה ידי סידני מורק;  כובעים אחדים, מכובעי-הלבד הרכים, הרחבים, שהיו חביבים על המשורר;  תרגומים לשירת ווהיטמאן בלשונות זרות, לרבות יאפאנית.  (אני מבטיח לה למפקחת-הבית שאשלח לה קטעים אחדים, תירגמתים עברית).

המפקחת, גברת אֶמרסון, מספרת לנו היאך היה ווהיטמאן מתנהג בימים הקרובים למיתתו, והיא מראה לנו את לוחות-המודיעין, שהיה רופאו, ד"ר מ'קאליסטר, תולה אותם על הדלת החיצונית.  אחד-הלוּחות אומר:  "עוד יש בו הכרה חלקית".

בצאתי, שוב אני מסתכל בסביבה.  הרובע, בו שכן ווהיטמאן, נמצא "מעבר למסילות-הברזל" (כינוי למשכנות-העוני).  הרחוב מסתיים בחצר של דודי-בדיל.  ילדים דוחפים עגלת-משחק רעועה.  עובר כלב גדול, שקוק-לשון, מטבלת-ברונזה, הדבוקה לבית, אני מעתיק הדברים דלקמן:

כאן דר "הפיטן הסב, הטוב", וואלט ווהיטמאן, למן 1884 עד יום-מותו, מארס 22, 1892.  הבית הזה הוא קנין וקודש לעיר קאמדן, זכר להמשורר המהולל.

האבטובוס העירוני מספר 4 מובילנו אל בית-הקברות הארלי שעפר-המשורר טמון שם.  נסיעה ארוכה היא זו, מסתרכת דרך רחובות ושדות.

בית-הקברות עצמו מפואר הוא.  המצבות הן מחוטבות מעשי-אמן בדמות חמנים מצריים, פרחים ענקיים, אגרטלים, צורות-מלבן וצורות-ריבוע – הכל בשיש ובשחם.  ישנם קברי-משפחה, שהם ביתני-אבן לעצמם.  שביל-הטיול מקיף בריכה עגולה, פסלי-מלאכים מציצים מבין עצי-חורש, הסוככים מעל הקברים.  קברו של וואלט ווהיטמאן חצוב בצלע-גבעה, למעלה מן הבריכה.

המצבה הוקמה בעוד המשורר חי, והיא נתנסתה בידי עצמו:  עמודי-סלע מגושמים משני הצדדים;  שער-ברזל בתווך;  על גבי אלה – תקרת-סלע כבדה.  שלושה לוחות-סלע מהווים כותרת-גג משולשת, ובתוך הכותרת מוּתווה משולש, כעין החצי העליון של מגן-דוד, ובו חרות שמו של המשורר.  מבעד סריגי שער-הברזל, נראים – מעל טבלאות כתובות – שמותיהם של ווהיטמאנים אחרים:  אֶדווארד לי, וואלטר, קולונל ג'ורג' וו. – – כי על כן קבר משפחה הוא.  הדמיון הכללי הוא כמערה שנתבצרה בסלעים.

מאחורי הקבר, במעלה-הגבעה, מתפתלים דמות-נחשים שרשיהם החשופים של ישישי-אלונים.  לפני הקבר ולמטה מממנו צומחים שיחי-קישוט קטנים.  לא היתה בהם מזמרה, והם מבודרים ופרועים כשערות-זקנו של המשורר.

היום יפה, ומבקרים במקום אַין.  שנינו, הצייר הצעיר ואני, יחידים אנו לעלית-רגל אל נווה-מנוחתו של המשורר.  אָנוּ "יורים" צילומים אחדים בצלמניית-יד למשמרת.

ריח של קאקאו טרי בקלייתו מתפשט על פני בית-הקברות, ומהנה אותנו במתקו, בזמן שאנו מחכים לאבטובוס אשר יחזירנו העירה.  זה נודף מבית-חרושת לשוקולאדה הנטוע רחב-מידות בתוך חלקת-עשב מעבר לכביש.

דומה, נאה לו לווהיטמאן שיהא ביתו עומד ברחוב של עם-עובדים ושיהא קברו מתבשם מריח בית-חרושת.

מקאמדן עד פילאדלפיה, אך קפיצה קלה.  אותו האבטובוס ההולך קאמדנה, ללא גביית מעות נוספות, הוא מעביר אותנו על פני גשר-כבלים ומעמיד אותנו בשוקי פילאדלפיה.

אנו מספיקים לראות את פעמון הדרור בעד דלת-זגוּגית, ואם "אינדאֶפּאֶנדאֶנס האַל" (אולם-השיחרוּר), הכולל אותו, כבר סגוּר ונעוּל בשעת בין-ערבּיים זו.  ויש שייכות בין הפּעמון, שהפסוק מן החומש "וקראתם דרור" חקוּק עליו, ובין וואלט ווהיטמאן.  קול הפּעמון-אכרזת עצמאותה המדינית של אמריקה, ונבואת-ווהיטמאן – אַכרזת עצמאותה התרבותית של זו היבשת הבּתולה.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה