חֲקוּקוֹת אוֹתִיּוֹתַיִךְ (גרסה מוערת ומבוארת מפי המחבר)

הִמְנוֹן

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

הקדמה

בשנת 1962 זכה אבי, המשורר אברהם רגלסון, בפרס ברנר על הימנון-האהבה שלו לשפה העברית, "חקוקות אותיותיך". הביקורות בעתונות ובכתבי-עת שונים, מאת סופרים ומבקרים מהשורה הראשונה, היו מלאי התפעלות והערצה. (ראו את האתר http://www.abrahamregelson.org/).

ניסיתי לקרוא את השיר, אך מצאתי אותו קשה להבנה ומעבר ליכולתי. ביקשתי ממנו לקרוא עימי את השיר. לרב דיברנו בינינו בשפה האנגלית, אחרי שנים רבות של שהות בארה"ב. עמוד עמוד, ושורה שורה "חרשנו" ביחד את עשרים פרקי השיר. חבילת ניר-טיוטה בידי, רשמתי (לרוב באנגלית) את כל הסבריו, מקורותיו, והערותיו הצדדיות. כמוזיקאית, המשלבת קריירה תובענית עם משפחה גדולה, לא עלה בידי לפתח בקיאות בספרות ובשירה עברית, והמון סבלנות נדרשה מצידו בשל הבורות שלי. אחרי פגישות רבות, כשהגענו לסוף השיר, היתה לי תחושה אדירה של העשרה. הדפים אוכסנו בארון סגור למעלה מארבעים שנה, שם הצהיבו והתרפטו עם השנים.

אך הם לא נשכחו. בעומק הכרתי תמיד הייתי מודעת לערכו הרב של האוצר הגלום והמיוחד שבבעלותי. ידעתי שביום מן הימים, בצורה זו או אחרת, אחלוק עם הציבור את הערותיו, הארותיו ופירושיו הנדירים ליצירת מופת זו. כשנודע לי מבני משפחה אחרים שגם הם קראו עמו את השיר, התכנסנו על מנת לעבֵּד ולתרגם את ביאוריו לעברית בצורה מסודרת. במיוחד סייעה לי בתי ענוה און-בר (כיום כבר סבתא), בהגשמת פרויקט זה. לעתים צירפתי כמה מהערותיו המקוריות של אבי באנגלית, כשמצאתי אותן כל-כך מאפיינות את סגנונו המיוחד והמלא הומור, את הלך-מחשבתו ואת אישיותו.

תקווה אני כי גם מלומדים אינטלקטואלים קוראי שירה, וגם מתחילים צמאים כמוני, ימצאו עניין והשראה בהערותיו אלו לפואמה מופלאה זו.

שרונה תל-אורן

א.

	חֲקוּקוֹת אוֹתִיּוֹתַיךְ בְּתַבְנִית עוֹלָמִי, רְחִימָה בַּלְשׁוֹנוֹת!
	חַרְצָן בְּזַג, עִנְבָּל בְּזוֹג, רָזֵךְ רָחַשְׁתִּי, הוֹ עִבְרִית,
	מִכָּל תָּאֳרֵי תֵבֵל-שַׁדַּי וְאָפְנֵיהֶם:
	אַתְּ בְּצֶדֶק וְכוֹכָב! אַתְּ בְּשַׁבְּתַי וּמַאֲדִים!
5	אַתְּ בְּאוֹר הַגַּלְגַּל, עוֹלֶה עַד אַרְיֵה, בְּטֶרֶם יָרֵחַ יָעֹז!
	אַתְּ בְּיָרֵחַ קְצוּץ-לֶחִי, נוֹסֵעַ עַל פְּנֵי שׁוֹר, תְּאוֹמִים, עַקְרָב!
	אַתְּ בַּנּופְלִים סִרְטוּטֵי-אֵשׁ, יוֹצְאֵי נֵבֶל וְיוֹצְאֵי בְתוּלָה!
	אַתְּ בְּכוֹכֶבֶת, יִפְעָה בוֹדֶדֶת,
	מְבַשֶּׂרֶת תִּזְמוֹרֶת צִפֳּרִים וְחָזוּת זְרִיחָה;
10	אַתְּ בַּחַמָּה הַמְּלֵאָה, וּבַדְּשָׁאִים הָרְטֻבִּים,
	מְשַׂגְשְׂגֵי בְּעִרְבּוּבְיָה וְאִישׁ-אִישׁ מֵהֶם אֶל חֻקַּת מִינֵהוּ חָרֵד:
	פּוּאָה, אַבְרָשׁ וְיוֹעֶזֶר, כַּרְשִׁינָה וְאֶפְעוֹן,
	וְשׁוֹכְנֵיהֶם מִן הַכְּנִמִּיּוֹת, הַנַּקָּרִים, הַחִפֻּשִּׁיּוֹת,
	מַטּוֹת הַחַרְגּוֹל וְעֶדְרֵי הַפַּרְפָּר,
15	וּבוֹלְשֵׁיהֶם הַשְּׂעִירִים, זַמְזְמָנֵי-צָהֳרַיִם,
	זוֹ דְבוֹרָה, עָבָה וְרָוָה, וְזוֹ צִרְעָה, צִמְרִיַּת פַּסִּים לְגֵו צָנוּם;
	אַתְּ בְּשִׂיחִים וְאִילָנוֹת, אִם בְּדוּדֵי-כֵפִים וְאִם חֲבוּרֵי-יְעָרוֹת,
	דַּפְנָה הֲרָרִית, צַפְצָפָה, מֵילָה אֲחוֹת-זַיִת,
	תּוּת, אַמְזוֹג וּתְאַשּׁוּר, אַלּוֹן-שָׁנִי וְדֻבְדְּבָן שָׁחוֹר,
20	וִירֻקֵּי הַמַּחַט, אֹרֶן, תָּרְנִית וְאַשֹּׁחַ, צֶאֱצָאֵי אִצְטְרוֹבָּל –
	בַּכֹּל אֲגַשְּׁשֵׁךְ אוֹר מִתְגַּשֵּׁם,
	בַּכֹּל אַשִּׂיגֵךְ שֵׂכֶל מִתְנוֹצֵץ.

¹ חקוקות אותיותיך . . . רחימה בלשונות: בלשון אוהבים, חושנית ומלאת תשוקה, מתאר המשורר את השפה העברית כאישה רחומה (רחימה גם מלשון "רחם"), מלאת חסד, נחשקת ונערצת.

² חרצן בזג . . . הו עברית: זג - קליפת העינב, מסביב לחרצן. זוג - הענבל שבתוך הפעמון.

רזך - סודותיך. הוא מגלה את המסתורין שבאישה – כמו גילוי הגרעין שבתוך הפרי או כמו הענבל שבתוך הפעמון– כפי שמגלים סוד. (הרחם המקום הסודי ביותר של האישה.)

³ מכל תארי תבל-שדי ואפניהם: תבל-שדי - מלשון אלוהים ומלשון שדיים, האיבר הנשי ביותר. יופייה של השפה/האישה האהובה מתואר כרב יותר מכל היופי המסתורי שביקום.

⁴ את בצדק וכוכב! את בשבתאי ומאדים!: את בכל כוכבי-הלכת.

^5-7 את באור-הגלגל . . בתולה: אור-הגלגל - גלגל המזלות. יעוז - מלשון תעוזה וגם עצמה. אריה, שור, תאומים,עקרב, נבל, בתולה: קונסטלציות, קבוצות כוכבים. נופלים סרטוטי-אש - כוכבי שביט ושובליהם.

⁸ את בכוכבת, יפעה בודדת . . כוכבת: כוכבת - וונוס, יפעה - זהר

^9-10 מבשרת תזמורת ציפורים . . . ובדשאים רטובים: חזות זריחה: מראה מבשרי זריחה כמו איילת השחר. המשורר מביע את התפעלותו מהניגודים בחילופי יום – במילים של אור – יפעה, החמה המלאה, ולילה – במילים צדק וכוכב, שבתאי ומאדים, ירח קצוץ לחי, סרטוטי-אש. דשאים רטובים: עשבים למיניהם.

^11-13 משגשגי בערבוביה . . . חיפושיות: המשורר מאדיר את השפה העברית באמצעות תיאור יפי הטבע – על הצמחים (פועה, יועזר - צמח מאכל, כרשינה - צמח מספוא) ובעלי החיים שבו– כאשר הכל כביכול בערבוביה וגם כל מין (איש-איש) למעשה בנפרד ושומר על ייחודו וחוקיותו.

¹⁴ מטות החרגול ועדרי הפרפר: מטות (מטה) - מלשון שבט או משפחה מורחבת, וגם מחושים/חיישנים של חרקים. כמו כן, מלשון "מוט" - קנה.

¹⁵ בולשיהם השעירים, זמזמני צהריים: בולשיהם - גם מלשון "בלשנות". השפה האהובה נמצאת בכל מקום – בתוך היצורים הקטנים ביותר, שגם הם, כמו המשורר עצמו, חודרים בסקרנות לעומק הצמחים על מנת להריח ולחוש אותם ולגלות את הסוד הצפון בפריחתם.

¹⁶ זו דבורה . . . צמרית פסים לגו צנום: צמרית פסים- סוודר עם פסים

^17-20 את בשיחים ואילנות . . . צאצאי-אצטרובל: השפה נמצאת גם בבדידות, על גבי צוקים או סלעים (בדודי-כפים) וגם בצפיפות או חברותא (חבורי-יערות).

[דפנה - laurel מילה - ash אמזוג - walnut תאשור - box-tree אלון - red oak אשוח - fir תרנית - hemlock ]

^21-22 בכל אגששך אור מתגשם . . .שכל מתנוצץ: כל היופי הזה האוהב מגשש - מחפש אחר אהובתו המוחשית (אגששך אור מתגשם) שלמרות התיאור הגשמי-חושני – היא למעשה שכל מתנוצץ - רעיון בוהק, מחשבה מוארת. בכל אשיגך - משחקי מילים / שיג ושיח / להשיג ולשגשג, שיח ושיחה, צמיחה, הפרייה וגם קשר מילולי. "שכל מתנוצץ" – נמצא ב"ל"ג נתיבות החוכמה" של הרמ"ה, ו"אור מתגשם" אצל האר"י.

ב.

	כִּי מִיַּלְדוּתִי הִרְחַפְתִּנִי עַל פְּנֵי תֹהוּ-תְהוֹם,
	אִתָּךְ לָצֶקֶת, לְהַקְפִּיא, לְהַדְשִׁיא, לְהַחֲיוֹת וּלְדוֹבֵב,
	אִתָּךְ לִפְסוֹק "כִּי טוֹב" וְלִשְׁבּוֹת שַׁבַּת-יוֹצְרִים;
	עַל יָדֵךְ נֶאֱרַשְׂתִּי בְּאַהֲבַת אָבוֹת,
5	עִם גַּפְנֵךְ יָרַדְתִּי מִצְרָיְמָה, וּמִמִּצְרַיִם הֻסַּעְתִּי;
	אִתָּךְ פָּסַלְתִּי בָּהָר לוּחוֹת אֱלֹהִיִּים לִבְנֵי-אֱנוֹשׁ,
	אִתָּךְ פַּעֲמַיִם נִטַּעְתִּי לְהוֹד, נִשְׂרַפְתִּי לְעִי, וְגֹרַשְׁתִּי לְקָלוֹן,
	שָׁמֹר בְּנִזּוּפַי לוּז-תּוֹרָה וְטַל-חָזוֹן לְחַיּוֹת מֵתַי לַפְּקִידָה,
	אִתָּךְ הֵהַנְתִּי גֶשֶׁת וְתַקֵּן פְּגָם-אֱלֹהַּ,
10	הֵעָדֵר שְׁלוֹם-מַלְכוּתוֹ מִבָּאֵי-אָרֶץ, –
	וַתִּהְיִי לִי לְשׁוֹן בְּרִיאָה, לְשׁוֹן הִתְגַּלּוּת וּלְשוֹן קֵץ-הַיָּמִים.

^1-3 כי מילדותי . . . תהו-תהום: חלק זה הוא משל ל"רוח האלוהים על פני המים" מִסֵפֶר בראשית: המשורר מרחף בעזרת השפה העברית ועושה סדר בתוהו ובוהו, בורא מילים, משפטים, תבניות, פסוקים – כמעשה הבריאה ממש (לצקת, להקפיא, להדשיא, להחיות ולדובב). גם הוא יוצר יש מאין, ומי שיוצר פוסק "כי טוב" ונח בשבת יוצרים.

⁴ על ידך נארשתי באהבת אבות: אירושין=אירוסין ע"י התאהבותו בשפה העברית. אהבת אבות: ושוב הוא חוזר לדמוי האוהב, וכמו ב"שיר השירים", המסמל את האהבה בין אלוהים לבין עם ישראל, כך הוא מרמז לאהבת אבות, הקשר שבין השפה העברית לבין גורל העם היהודי וההיסטוריה שלו, והאבות אברהם,ויצחק ויעקב.

^5-6 עם גפנך . . . בני-אנוש: הגפן מסמלת את העם היהודי, המסורת והחכמה היהודית. זכר לירידה מצרימה, היציאה ממצרים ומתן תורה.

⁷ אתך פעמיים נטעתי . . . לקלון: חורבן בית המקדש הראשון והשני. עי- תל-חרבות.

⁸ שמור בנזופי לוז-תורה וטל-חזון לחיות מתי לפקידה: יש כאן רמז לנבואות בהן ננזף העם היהודי (ע"י הנביא ירמיהו) ושמירת תמצית האמונה היהודית למרות החטא, וכן רמז לנבואת חזון תחיית המתים.

לוז תורה - עצם הלוז שבעמוד השדרה , שלפי האמונה הקדמונית ממנה תתרחש תחיית המתים. [שדרה - גרעין, תמצית, העיקר]. טל-חזון - כמו בחזון על תחיית המתים – כך גם קמה לתחייה השפה העברית, כשרוח אלוהים שורה על העם כפי שטל מרענן את הצמחים. לחיות מתי לפקידה - ביקור אהבה של האלוהים, המחייה מתים.

⁹ אתך ההנתי גשת ותקן פגם-אלוה: בצניעותו מעז המשורר לנסות לתקן פגם-אלוה - פגמים בבריאה-בשפה.

¹⁰ בהעדר שלום מלכותו מבאי-ארץ: גם מהמילה שלום וגם מ-שלם, שלמות – אפילו האלוהים לא מושלם ומעשיו לא מושלמים (פגם-אלוה) ולפעמים הוא מסתיר את פניו מעמו. רצון המשורר לנסות להשלים את החסר, לתקן את חוסר השלמות בעולמו של האל. באי-ארץ - כל בני אנוש בעולם כולו.

¹¹ ותהיי לי לשון בריאה, לשון התגלות ולשון קץ הימים: שואף המשורר לברֹא, לגלות ולסייע לנצחיותה של השפה, להביאה לשלמות ולהחיותה מחדש דרך בריאת מילים וחידושי לשון.

ג.

	כְּאוֹהֵב, מוֹנֶה שִׁבְחֵי גְבִרְתּוֹ, וּבִטּוּיוֹ קָצֵר מֵרִגְשׁוֹ,
	כֵּן דַּחַף-לִי לֶאֱרוֹשׁ מַעֲלוֹתַיִךְ, וְאִם אֲמַסְכְּנֵךְ בִּתְהִלָּתִי.
	הֵן הַבּוֹלְטוֹת וְהַשִּׁלְדִּיּוֹת בְּגֵוֵךְ אֲרַמֵּז,
	וְאֶדֹּם מִן הַקִּמְטִיּוֹת וְהַבֵּין-פִּרְקִיּוֹת,
5	הַדָּם וְהַלֵּחַ וְהַמֵּחַ עַל תַּעֲלוֹת-זְרִימוֹתֵיהֶם –
	הַגַּע אֶצְבָּעִי אֶל פְּאוֹת דִּקְדּוּקָיִךְ,
	וְאַתְּ הֲלֹא בִּפְסוּקַיִךְ פֵּשֶׁר-יָפְיֵךְ וּבְסִגְנוֹנוֹתַיִךְ שַׂעֲרוֹת-עֻזֵּךְ.
	מַה-מָה מִיִּקְרוֹת מִלּוֹתַיִךְ אֶלְקֹט, –
	וּמִי יְשַׁחֵר סִתְרֵי תְמוּנַת אוֹתִיּוֹתַיִךְ, חִטּוּב-צַלְעוֹתֵיהֶן וְאָהֳלִיאָבוּת-חֲלוּלֵיהֶן,
10	וּמִי יִסַּק אֶל גֹּבַהּ תְּנוּעוֹתַיִךְ, מַזָּלוֹת מַנְהִיגִים לָאוֹתִיּוֹת,
	וְכַמַּזָּלוֹת בָּרָקִיעַ זָעֲרוּ לָעַיִן, גַּם כִּי עָצְמוּ בִּמְאֹד-מְאֹד?
	וּמִי יִרְגֹּל עַד חֶבְיוֹן טְעָמַיִךְ,
	וְהֵם נְשָׁמוֹת לַתְּנוּעוֹת, מַנְגִּינוֹת לַכּוֹכָבִים?

¹ כאוהב, מונה שבחי . . . מרגשו: כמו האוהב שרגשותיו עולים על גדותיו, ואין לו די מילים לבטא את כמיהתו וריגושיו.

² כן דחף לי לארוש מעלותיך: לארוש - לבטא, גם מלשון אירוסין. המשורר נדחף לתאר את מעלותיה של השפה העברית. אם אמסכנך בתהילתי: גם אם תקצר היריעה, ואין לו די מילים לשבחיה, גם אם יותיר את הנאהבת כמסכנה.

³ הן הבולטות והשלדיות בגוך ארמז: הוא שואף לתאר את היופי החיצוני, הגוף, המבנה, מה שבולט לעין, אך יכול רק לרמוז על כך.

^4-5 ואֶדֹם מן הקמטיות . . . תעלות זרימותיהם: ואין לו מלים (אֶדֹם - מהמלה דממה) לתאר את הנסתר שבין המפרקים, וקמטי המֵּחַ או המעיים, כמו כן הדם והלח והמח על תעלות זרימותיהם.

⁶ הגע אצבעי . . . דקדוקייך: הוא יכול רק לגעת באצבעוֹ בקצה קצהו (פאות) של הדקדוק העברי.

⁷ ואת הלא . . .שׂערות-עֻזֵך: הוא ֹקטן מלהכיל את פשר-יֹפְיה של העברית. רמז לשערות שמשון, שבהן היה תלוי כל כוחו (עוז).

⁸ מה-מה מיקרות מילותיך אלקט: רק מעט, משהו קטן, מהאוצר הזה יוכל ללקט.

⁹ ומי ישחר . . . אהליאבות-חלוליהן: ישחר - יבקר, יפקוד, יכיר את חיטוב צלעותיהן והחללים שבתוך האותיות. אהליאבות-חלוליהן: רמז לאמן התנ"כי אהליאב, שהיה יד ימינו של בצלאל.

^10-11 ומי יִסַּק לגבה תנועותיך . . . עצמו במאד-מאד: השפה היא כמו פסל מופלא, ואין גבול לתפארת האמנות שבה, אין גבול ל"גֹבה תנועותיך". מי ֹיִסַּקַ - מי יוכל להמריא עד שם? וכמזלות מנהיגים לאותיות: הכוכבים מדריכים את השפה על כל חלקיה. כי מי יוכל לתאר את הקונסטלציות, הנראות זעירות לעין, אך למעשה הן עצומות בגודלן, כך גם הנפלאות שבתוך השפה, שאין גבול ליופייה. הפסוקים, הסגנונות, המילים, האותיות והחללים, יוצרים מוסיקה עילאית (משחק מילים: חלל וחליל).

^12-13 מי ירגול עד חביון טעמייך: מי יעלה לרגל עד מסתרי הטעמים של השפה – טעמי המקרא

שהם הנשמות לתנועות, ורמז גם לחוש הטעם.

ד.

	רָצִיתִי בִּנְיָנָיִךְ,
	קַלֵּךְ הָעוֹשֶׂה בְּפַשְׁטוּת, לוֹקֶה בְחֶטְאוֹ וְקָם בְּצִדְקוֹ,
	וְהוּא בָּן וְכוֹתֵב מַה פָּעַל אֵל;
	נִפְעֲלֵךְ הַנִּכְנָע לַסֵּבֶל, וְנִשְׁבָּר, וְנִשְׁאָר בֶּאֱמוּנָתוֹ, וְסוֹפוֹ – נוֹשָׁע;
5	פִּעֲלֵךְ הַמְחַזֵּק יָדַיִם, הַמְעַשֶּׂה לְמִצְווֹת וַחֲסָדִים,
	יְסַקְּלֵךְ מִנְּגָפִים וִימַלְּאֵךְ טוּבִים;
	פֻּעֲלֵךְ הַמְלֻמָּד, מְקֻטָּר, וּמְעֻטָּר בְּיוֹם יְדֻבַּר בּוֹ, וּבִכְרָמָיו יְרֻנַּן וִירֹעָע;
	הִפְעִילֵךְ הַמַּשְׂכִּיל וְהַמֵּיטִיב,
	אֵין כָּמוֹהוּ מַנְעִיל יָחֵף וּמַלְבִּישׁ עֵרוֹם וּמַאֲכִיל רָעֵב,
10	וְהוּא מַרְנִין בִּגְוָנָיו:
	עָלָיו מוֹרִיקִים, נִצָּנָיו מַלְבִּינִים וּמַוְרִידִים, וּפֵרוֹתָיו מַאֲדִימִים;
	הָפְעֲלֵךְ, מָשְׁזָר בַּמּוּחָשׁ וּבַמּוּכָח, וּבוֹ הַמָּחֳלָט יֻבַּע;
	הִתְפַּעֲלֵךְ – מַה-מְאֹד אֶשְׁתּוֹמֵם עָלָיו, כִּי רֶכֶב וְשֶׁכֶב בּוֹ הִתְאַחָדוּ,
	בְּצוּרוֹ יִדַּבֵּק וְעוֹלָמִית לֹא יִטַּמֵּא, בֵּין תְּמִימִים יִתַּמָּם,
15	בּוֹ יִכּוֹנֵן מִקְדָּשׁ, וּבְמִקְרָאָיו, נְשָׁמָה,
	הִזְדַּכְּכִי, הִסְתַּכְּלִי לְאַחֲרִיתֵךְ, הִצְטָעֲרִי עַל זְדוֹנוֹתַיִךְ וְהִשְׁתַּלְּמִי בַזְּכֻיּוֹת,
	הֵן רַק פָּעֳלֵך תִּשְׂתַּכָּרִי.

¹ רציתי בניניך: הכל מתוך אהבה ותשוקה. המשורר עוסק כאן בבניינים של השפה, וכל בנין מתואר דרך מילים המדגימות אותו מתוך המסורת או ההיסטוריה היהודית. הבניינים מסמלים את העם היהודי.

^2-3 קלך . . . צדקו: בנין פעל- קל, העושה בפשטות, לוקה בחטאו וקם בצדקו: לומד מחטאיו דרך שכר ועונש – לוקה מלשון מלקות, לקוי, העונש על החטא – והתקומה בעשותו צדק וצדקה. ובכך הוא מבין את מעשי ופועלו של אלוהים – הוא בּן (מבין) וכותב מה פעל אל.

⁴ נפעלך הנכנע לסבל . . . נושע: בנין נפעל הנכנע לסבל, ונשבר, ונשאר באמונתו, וסופו – נושע (ישועה- ניצל בידי האל).

^5-6 פִּעֲלֵךְ המחזק . . . ימלאך טובים: בנין פִּעֵל המחזק ידיים, המעשה (הגורם לעשייה) למצוות וחסדים, יסקלך מנגפים: יסקל - יסלק, אבני נגף - מכשולים, (גם מלשון מגפות(. וימלאך טובים: הפִִּּעֵל ינקה אותך מדברים שליליים וימלא אותך בכל טוב.

⁷ פֻּעֲלֵך המלומד. . . וירועע: בנין פֻּעַל המלֻמד, מקֻטר (מלשון קטורת ריחנית) ומעֻטר (מלשון עטרת) מרמז על יום חתונה ביום ידֻבר בו, ועל ההתרועעות [מלשון תרועה וגם מלשון רעות - להתרועע - להתחבר, להתיידד] והרִנָה בין הכרמים של חג האהבה.

^8-9 הפעילך המשכיל. . . ומאכיל רעב: בנין הפעיל המשכיל והמיטיב הוא השפע שבטבע, חדוות הנתינה והפוריות.

^10-11 והוא מרנין בגווניו . . .מאדימים: משמח ושר בצבעיו העליזים – עליו מוריקים, ניצניו מלבינים ומחרידים, ופירותיו מאדימים.

¹² הָפְעָלך משזר במוחש . . .יֻבַּע: בנין הָפעל, השזור (מְשֻׁזָר) בדברים המוחשיים והמוכחים, והבעת המוחלט.

¹³ התפעלך – מה מאד אשתומם . . . התאחדו: בנין התפעל, המובע דרך השתוממות, והתאחדות. רכב ושכב - אבני הריחיים המונחות זו על גבי זו בטחנת הקמח בו התאחדו (רמז להתעלסות), והתאחדות הגוף והנשמה, כהתאחדות העם היהודי עם אלוהיו.

¹⁴ בצורו ידבק . . . יתמם: צור - הכוונה לאלוהים, וגם סלע קיומנו. ועולמית לא יטמא, בין תמימים יתמם:

תום - תמימות וגם מלשון שלמות.

^15-17 בו יכונן מקדש. . . הֵן רַק פָּעֳלֵך תִּשְׂתַּכָּרִי: הפנייה היא אל הנשמה – הנפש היהודית, המתגלמת על ידי השפה. שימוש בלשון הנביאים הקוראים לעם ישראל להזדכך (להתנקות, להיטהר) מטומאה, להביט קדימה (לאחריתך" - לסופך), להצטער על חטאים ומעשים רעים (זדונותיך) ולהתרכז וללמוד (השתלמי מלשון השתלמות, לימודים, וגם מלשון שלמות) את הדברים החיוביים (זכויות מלשון "זך" וגם דברים שזכית בהם על טוב מעשייך). ולבסוף – לבוא על גמולך בגן העדן וחיי נצח, כפי שפעלת – כך יהיה שכרךְ (הן רק ְפועלך תשתכרי).

ה.

חָשַׁקְתִּי זְמַנַּיִךְ בְּסוֹד הָיָה, הוֹוֶה וְיִהְיֶה,

זִכְרוֹנוֹת עָבַר בּפִי אָב וּזְקַן נִסְיוֹנוֹת וַחֲכַם דִּבְרֵי-יָמִים,

שׁוֹפְרוֹת הוֹוֶה, מַרְגְּשׁוֹת-מַעֲשִׂים וְהֶכְרְעֵי-חַיִים בַּיּוֹם הַזֶּה וּבַשָּׁעָה הַחוֹלֶפֶת,

וּמַלְכֻיוֹת עָתִיד, כּי יִהְיוּ כָּל הַלְּבָבוֹת אֶחָד וְיַמְלִיכוּ עֲלֵיהֶם אֶחָד.