_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חִין סִפּוּרוֹ שֶׁל יְהוּדָה בּוּרְלָא

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

פורסם ב"הפועל הצעיר", 22.9.1966

 

מספר בברכת-הטבע הוא יהודה בורלא: אָח לאותם בעלי-הסיפור בכל אומה ובכל דור, אשר, אם נמצא איש מהם בעדה קטנה יוצאת למרחקים להתיישב על אדמה חדשה, והם עושים חנייה בדרך;  או בלקוּטה של עולי-רגל אל מקום קדוש, והם מבלים לילה גשוּם בפונדק אחד;  או בקרב נופשים המתיישבים מסביב למדורה תחת רקיע-לילה;  או בשבת-נוסעים בסאלוֹן של אונייה, חותרות בערפל בלב-ים – הרי זה האחד.  אך פתח בשיחה, הכול בהסכם אינסטינקטיבי משתתקים, וכורים אָזניים לאמריו.  והוא במוֹתק חורז מעשייה למעשייה, מקשר עלילה בעלילה, מסבך מקרה בלתי-צפוי בריקמה של גורל גזוּר-מראש.  נושא אתו את המאזינים אל הרפתקאות בחבלי ארץ בלתי-נודעים, ומעוֹרר פליאות על שכאֵלו-בריות ישנן בעולם ושכאֵלוּ-מעשים נעשים תחת השמיים.

"בלי כוכב" אורג מעשה רומאנטי-לעילא בזוג-נאהבים בשבט בדווי;  הוא – עבד עלוּם-מוֹצא לשיך אדיר ואכזרי, והיא – בת-השיך.  עזה אהבתם כמוות, ונאמנה כחוקות שמש וירח, וסופה – הריגוֹת ונקמוֹת.  כי נס הזוג הזה בעת התקבץ המונים-המונים בעיר-הקודש מאֶקה, טעם חיי-אושר בהיחבא בכפר נידח בהרי-סוריה, וחמת-השיך השיגתם, אותם ואת ילדיהם.

לא במישרין על ידי המחבר נמסר סיפור-המעשה, כי-אם מפי אותו העבד-לשעבר, עבּד שמו, בזיקנוּתו, לפני איש-שׂיחו היהודי;  עבּד – מורה-דרך לשיירה של צבא ערבי בשירוּת המושל התורכי, והיהודי – מתורגמן בין המפקדים התורכיים ובין הערבים.  נוסעת השיירה הצבאית דרך-המידבר מצריימה, בעת נסיון התורכים להדוף את האנגלים מעל תעלת-סואֶץ בימי מלחמת-העולם הראשונה.  זה המסע הארוך במידבר, קשייו, תנועותיו ומנוחותיו, הם הרקע לשיח-השניים, המבקשים איש את חברת-רעהו בכל עת-מצוֹא;  ועבּד, בהמשכים מתוך הפסקות, מסיח לפני ידידיו מעשים שהיו, המעיקים על נפשו עד היום.

פרק אחד ברומן "כיסופים", מספר על הנער עמרם, נצר ממשפחה טובה בשכונה היהודית בדמשק, שנותיו בסך-הכול חמש-עשרה, וכבר יש שבועת-אהבה בינו ובין נערה אחת, שירין;  הם נפגשים בבוסתן אחד שבעיר.  פעם נראָה מטייל עמה ברחוב, ונודע הדבר למשפחה, בגילוי-לב הוא מספר לאמו את הכול.  היא אומרת לו כי הנערה אסורה לו, ואל ישאל מדוע.  אזהרות כאלו הוא שומע גם מלפני קרובי-המשפחה לרבות אחד חכם שחקרהו בדבר;  אך אין איש פותר לו מפני מה ולמה.  לבסוף, נודע לו הפתרון מפי ישישה פטפטנית.  אביו של עמרם הסיתוֹ יצרוֹ אחר אשת-איש, ויש חשש שהנערה שירין היא אחות-עמרם, ולא בתו של האיש שנחשב לה כאָב.  אבי-עמרם מת בעל-תשובה, אבל הבוסר שאכל הוא כּירסום-רעל בנשמת-בנו.  ונמשך עמרם אל סתרי-קבלה, אולי על-ידם יעמוד על דרך-אלוה באדם.

נחרת בזכרון-הקורא לאוֹמן-תיאור את חצרות ירושלים העתיקה ולהצצה מעמיקה בנפש אשה אחת מיושבי-בתיהן, הוא הסיפור "בקדושה" שבאוֹסף שבעת-הכתבים "נשים".

בוסה רבקה די אלחנן, אשה צדקנית, זוגתו של החכם רבי יעקב חי, עקרה היא.  מחליטה היא בלבה, שהיא עצמה תשים בחיקוֹ צעירה, אשר תהיה לו לאֵם-בנים ולה כבת.  דוֹד בעל-תבונות, ששיתפה אותו במחשבתה, הזהיר אותה על הסכנה שבמעשה כזה, אבל נתרצה להביא את הרעיון לפני יעקב חי, הואיל וזה חפצה ורצונה;  היא עצמה כבר רמזה לבעלה על כך, אבל הוא לא נרמז;  או עשה עצמו כלא-שומע.

מצאה בוסה רבקה נערה ענייה, יתומה בת-טובים, תמה וחסודה, להיות לאשה שנייה לבעלה;  ובזה תכפר על עוונה, שראתה זה-שנים בצער בעלה-אהובה על חוסר פרי יורש-חכמתו.  החיתון סוּדר במזל טוב.

פרחה, יפתה הנערה בבית רבי יעקב חי, קומתה נזקפה.  וכאילו בגרה בבת-אחת.

על-אף כוונותיה הטובות מלכתחילה, התחילה קינאה עוֹלקת בלב בוסה רבקה.  התחילה רואה את הצעירה כנחש וכבת-לילית בביתה.  את ייסוריה שמרה במיסתרים.  אך יום אחד, כשהביא בעלה מתנה לצעירה ולא לה (היה זה משום מקרה בלתי-מוצלח ושלא ברצונו), פרץ זעמה החוצה.

סוף-דבר: כשהרתה הצעירה, וקרבה הגאולה של בן-יורש בבית, חזרה אל בוסה רבקה רוחה הטובה, כי הרגישה כי בקדושה ולשם-מצווה זיקת בעלה לעלמה.

יריעה נרחבת במעשי-בורלא היא "עלילות עקביה".  פותח המספר באנאטוליה שבתורכיה, ארץ הרים גבוהים ועמקים פוריים, ומסיים בירושלים, מעורבת-העדוֹת, וישמעאלים רשעים, בחסות השלטונות, מציקים ליהודים.

עקביה הוא נער ישר-לב וחרוץ בעבודה, אבל חסר-תפיסה בתלמוד תורה.  נתייאשו ממנו רבותיו.  עזר לייד אביו במעשי-פחחוּת.  הגיע לתור בר-מצווה – איך ידרוש דרשה לפני המסוּבים כמנהג?  חכם אחד קיבל על עצמו לחולל את הפלא הזה, להנאִים את פי עקביה בדרשה של בר-מצווה.  כבוא היום, הובטח לנער כי רק בביתו ידרוש, ולפני קהל-מעט;  חששו שמא יתפחד ותעוּף ממנו התורה שהכניס בו מוֹרוֹ בעמל רב.

כשראה עקביה כי קהל-הבאים הולך ורב, ברח מן הבית.  מצאוֹ אביו והחזיק בו.  טען הנער: "שיקרתם לי".  שידלהו אביו: החכמים הכרח היה להזמינם.  שכנים באו מאליהם, ובל יצער הבן את אמא שלו.  טענה אחרונה זו, הכריעה הכף, והנער חזר אל השימחה הערוכה לכבודו.  לבסוף זכתה הדרשה בהצלחה מאין-כמותה, והיתה לשם-דבר בעיר.  אני מעתיק מן הספר:

"...תוך כדי זמירוֹת הפייטנים התעטף עקביה בטלית גדולה ועזרו לו להניח את התפילין.

משעמד מוכן לדרוש ישב החכם לפניו על האצטבה, גבו לקהל ופניו לעקביה.

פתח החכם בלשון ספרדית.  לשמע קולו התנודד עקביה והטה עצמו קצת כלפי החכם כמי שמתכונן למערכה.  הקשיב רב קשב, כשמצחו קמוּט ועיניו מביטות נכחו, לחכם השוא:

– אמור לנו חייך, עקביה, תפילין אלו שאתה לובש היום מה הם?

צירף מייד עקביה, מזורז ונחפז, את תשובתו לאמור:

– התפילין הם – 'דגל אחד', דינם כדין דגל.

– דגל אתה אומר?  והרי אין כאן מוט ולא חבל ולא בד – מה עניין דגל לכאן?

על דגל של כל אומה רשום רצוֹנה של אותה אומה. יש רושם צבע דם – סימן למלחמה.  יש רושם דמות אריה – סימן לגבורה, וכדומה.  ובתפילין, שהוא הדגל שלנו, רשום רצונם של ישראל. – איפה רשום?  ומה רשום?

– הנה כאן: שדי – הורה עקביה בטוטפת.

– ומה פירוש שדי?

– שלום דגל ישראל.

– נאה ויאה, עקביה.  כל אומה לכבוד מי היא נושאת את דגלה?

– לשם מלכה של אותה אומה.

– ואנו – מי מלכנו?

– מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

– ומה חשיבותו של הדגל שלנו, של התפלין?

– שהוא דגל קדוש לעם קדוש של אלהים קדוש.

– שפיר.  ומה אנו למדים מזה?

– אנו למדים, שעם ישראל חייב להיות עם קדוש.

– ושמא אתה יודע, בתוך טוטפות אלה מה יש?  הריקות הטוטפות או מלאות?

– ראיתי שצפוּנה שם פרשת 'ואהבת את ד' אלהיך'.

– ולמה כותבים אותה פרשה ולא, למשל, עשרת הדברות?

– עשרת הדברות מצוות הן, מצוות הבורא לישראל.  אבל בפרשת 'ואהבת' כתובה אהבת הבורא לישראל ואהבת ישראל לבורא...

כך השכיל המלמד המובהק לטוות את 'הדרוּש' בשאלות ובמשלים... עד שקרנו פני האב והאם מאוֹשר ועיניהם זלגו דמעות-גיל.  והנאספים מחאו כף והרימו קול שמחה."

גוף-הסיפור יפה לקריאה ולא לתקציר.

במיסחר יש והיתה תמימותו של עקביה לו למכשול.  אבל במעשי גבורה גופנית נגד שודדים וצוררי-ישראל עשה נפלאות.  מנעוריו שלם היה לב-עקביה עם אלוהיו.  ברם, כשאשה אחת, דיאמאנטי – לא אשתו– נשתגעה בטירוף-עולם משום כיבוש יצר-האהבה של שניהם, נתמרד.  אחרי ביקור בבית-החולים, אשר שם כלוּאה האשה – (מכאן ואילך לשון-הספר:)

"נטה מדרך המלך ופנה למורד ההר הגדול שממולו.  בחופזה עשה דרכו, כמי שרודפים אחריו.

מששקעה עליו השמש בגיא, עמד ואמר דברים במפורש:

 לאו, לאו, אני מדעתי לא אצא.  גם מחיי לא אצא.  לא אאַבּד עצמי.  לא אשמח (שׂ' פתוח) אויבים... לאו!  אבל יוצא אני מרשותך, יושב שמיים, מרשותך ומרשות בריות שלך אני יוצא.  לא מכם ולא מתורתכם, לא מטובתכם ולא מרעתכם.

עקביה אני!  חי אני!  אדם בן-חורין!

מאָז הלך עקביה לבית-החולים – לשווא המתינה לו אשתו יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, הלך עקביה ולא חזר.

ועד היום הזה לא חזר."

"מרננת" היא מוסד ערבי כדומה ל"גיישה" היפּנית.  בסיפור בורלא בשם זה, המרננת היא אשה יהודית יפה.  תפקידה – להנעים לגברים חייהם בזימרה ושיחה נאה, ואולי (המחבר מצניע זאת) גם בקרבת-דוֹדים.  נבחרת לאומנות זו – יש על ידי אחת ותיקה – נערה מאוד-יפה, אשר חבל שתהיינה מעלותיה רכוש פרטי של גבר אחד בלבד.  חינוכה של הנבחרת הוא בריקוד וזמר ופסוקי שיר ומשל.

המרננת דנן היא מעוֹרה בתרבות הערבית על זימרתה ושירתה;  ומתנוצצת היא בחברה גבוהה, המשתעשעת בדברי חכמה ושיר.  בכספה הושפעתה, היא למשען גם ליהודים עניים.  אהבת-הבריות טבועה בה, ומעבר לכל שׂכר, יש יסוד של אמת באהבת-גברים שלה: נאמנה היא להם גם כשהם בצרה וסכנה.

זהו טיפוס לא ידענוהו בעברית עד כה, ולא בודד הוא ממודות ערבים ובדווים, שאָנו לומדים להכירם מתוך כתבי בורלא.ּ

בורלא, יליד ירושלים העתיקה וחניכה, היה המרחב של הממלכה העותמנית פתוחו לפניו;  למד הלשונות, המסוֹרת והמנהגים של זה המרחב, והללו משתקפים בסיפוריו.  בירושלים גופא פרוּשׂ היה לפניו עולם מלא.  משכנות ארמנים, ערבים, ספרדים, אשכנזים, עדה-עדה על מלבושיה, קבצניה, ומקומות-קודשיה, שכונה-שכונה על אָרחי-חייה;  ההרים והגאָיוֹת שבסביבה;  קילוחי-מיים יקרים ונדירים שבין ההרים – כל אלה ספג בריחותיהם (ולא כולם בוֹשׂם) ובמראיהם בכל חליפות-יום ועונות-שנה.  ואֶל ירושלים תמיד חוזר בנה זה מנדודיו, ופרקי-היסטוריה שלה ושל המתאווים אליה מרחוֹק, הם כפיגומים ואימוּמים לחזיונות-סיפוריו;  עתים, בבחינת עצמוֹת ממש בתוך בשרו-ודמו של אַחד-הסיפורים.

מספרוּת-ימינו בעברית תורגמו לאנגלית חיבורים מצועצעים ומשוקדים;  רומנים מסורבלים; מעשי-חרוזים סנטימנטאליים, מתגנדרים בתשמישי-קדוּשה – וריקים מקוֹדש;  דברי "שירה" שאינה אלא קש פרוזאי מקוצץ.  ועד כמה שידוע לי, אלה הסיפורים של בורלא, אשר יש בהם כדי לרתק נער וזקן, אשר עלילתם בהירה, והיא זרוּעת מוֹמנטים מילוֹדראמתיים;  המזווגים אווירת-אגדה עם הווי חי של עמים ושבטים, ובראש-כולם – של היהדות הספרדית-מזרחית על מגעיה עם זו האשכנזית;  המצטיינים בהומור דק מן הדק, מעלה חיוך-חכמה – לא דיגדוג-צחוק;  אשר, בלבושי משל וציור הם תוהים על דרכי-הבורא ותלאות-אנוש – אלה החיבורים אשר הצלחתם אצל קוראי-אנגלית, ואצל צוֹפי-קולנוע בעולם כולו, מובטחת – לא נמצא להם גואל באנגלית.

אצילוּת צנועה חופפת על הליכות בורלא האיש.  לא יפרוש מן הציבור, אך רחוק הוא מהתפמבוֹת לראווה, בנחת דיבורו.  אותה טבעיוּת פשוטה ונעימה שבסגנון כתיבוֹתיו נסוכה גם בסגנון שיחותיו ונאומיו.  אולי בשלוּת (ש' צרויה) מזג זו, תולדת-תבונה, היא המקיימת יפי-פניו גם כשגבּוֹ שׁח קמעא.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה