_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חינוכו של משורר

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

אני משער כי אתה נער שגדל בסימטאות ירושלים או באחת מערי החוף או באיזה כפר קטן בהרי נפתלי.  מילדותך היית ער ורגיש לגבי המוסיקה של מלים.  שמעת פעם בבית הספר:

            מִן-אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק,

            מֶלֶךְ-מוֹאָב מֵהַרְרֵי-קֶדֶם:

            לְכָה, אָרָה-לִי יַעֲקֹב,

            וּלְכָה, זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל ! –

            מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל,

            וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְהוָֹה? . . .

והדברים משכו, סחפו, ספגו אותך, צלצלו באזניך שעות רבות אחרי-כן.  לא ידעת בקורת מהי, אך ידעת הנאתך.  גדלת – והכרת את ספר איוב, את שלמה בן גבירול ואת יהודה הלוי.  מה יקר לך תיאור, כמו: "עבי-שחקים כשוורים געו" – ואיך ששת על הפסוקים המעוגלים, השלמים של אברהם מאפּו ואגדות-ביאליק.

ופתאום הרגשת בכוחך אתה.  היה זה לפנות ערב, וראית ערבי בכסות-צבעונין רוכב על חמור וענני-אבק  מתנשאים מאחוריו, ונפתחה נפשך לשיר על השעה הזאת ומתיקותה.  ואולי היה זה באיזה בוקר כשנתקשרו ענני-סתיו אפורים וכספיים לראשי ההרים – וידעת פתאום כי הרחוק קרוב הוא, בתוכך הוא, בשפת עמך ובשפת לבך להביעו.  מלים ברורות לא היו לך.  אף על פי כן ננעץ קול בנפשך: להיות משורר עברי!  מה נפלא ונורא הדבר!  להיות אבן בכתר אחד עם נביאי קדם, עם פּייטנים ומשוררים מלפני אלף שגה, עם מיכ"ל ועם ביאליק!  להוסיף הוד משלי, יופי ממראות עיני ורגשות בני דורי – ליפי הלשון העברית!  שכור היית מן הרעיון.

סוד הוא.  אבא ואמא לא יבינו.  החברים לא ישכילו.  שמים עליך כל מיני תפקידים, מושכים אותך אל כל מיני משחקים.  ואתה, עיניך פקוחות אל צבע, אל מראה, כל חושיך אל צליל וריח, והכל נהפך לעלילות-חלום אצלך, נטווה לתוך זמירות לא-הגויות; ומעשה זר לרוחך.

עצל אתה וגם סורר.  הנך בירושלים.  אתה נעלם לשעות, מסתכל ברחובות בתהלוכת נזירות, נכנס אל מקומות משונים: אל מיסיון אנגלי, אל בית יראה יווני-אורתודוכסי, ומקשיב לתפילות מוזרות; נטפל אל יהודים מעדות שונות; מסתכל באומנים בשעת מלאכתם: חרש-כסף וחרש-נחושת, אורג מרבדים עתיקים, ומניח אבנים מהוקצעות לבנין מודרניסטי.  והכל נפלא בעיניך.

קצת ערבית קלטת מילדותך.  אך נתן לידך בית-הספר מפתחות, והתחלת מבקש דברי שיר בערבית: קדומים, משונים, מסולסלים, פראיים. והאנגלי מושל בארץ.  אותיות אנגליות למדת משלטים.  נזדמנה לידך אנתולוגיה, והנה שמות: לונגפלו, וויטיאר, טניסון.  לא נחת עד שירדת לסוף דעתם.  לאט לאט, תגיע מאלה אל יותר קשים: אל שקספּיר, אל קיטס, אל בראונינג, וכל אותה העת, אין התנ"ך והאגדה העברית זזים מתוך חיקך.

יש שר בשמים – או אינסטינקט פנימי – המוליך את המשורר בדרך היותר הוגנת את התפּתחותו.  זקנה ירושלמית מספרת שיחות מלפני מאה שנה: שאר השומעים משתמטים מפניה; אתה עושה אזניך כאפרכסת.  ילדים ערבים יש להם אמונה טפלה בנוגע לאיזה מעין: אתה מקשיב יפה יפה לפטפוטם.  באמונה טפלה זו – שלב אחד בסולם-יצירתך, אוזן אחת לכלי שאתה עתיד להתקין ברבות-הימים.

אתה מרגיש את חולשתך בתלמוד.  כל מבטא ארמי קורא לך כמנגינה נשכחה.  ואתה קובע מקומך עם בחורי ישיבה – ואפילו אם אתה זר להם והם זרים לך – והוגה בסוגיות המפולפלות. מנדלי וביאליק ידעו – ואתה מכלי שלישי תשאב?  לא כזה יהיה המשורר העברי של מחר.  ומעלה יתירה לך מהם, ששכבת-הלשון החיה ורעננה בפי תינוקות, היא טבעית לך.

ובינתיים בגרת.  כמה הרפתקאות עברו עליך.  נתפשת למקומות שלא בחרת בהם: בחנויות עמלת, בשביתות השתתפת, בבית אסורים ישבת.  ראית במות אביך, ובגידת אהובתך חזית.  טעמת מרירותה של עניות.  וגם כוס תהילה וחיזוק ידים שתית מיד מכובדיך.  כאותו ברווזון מכוער של אנדרסון, הגעת לשחות ברבור בין הברבורים, רואי צלמם במים.

בראשונה הלכת בדרכים סלולות: שרת על אביב, ועל חורשי אדמה מאחורי הבקר, ועל אהובה נאווה בתלתלים.  ופתאום אתה משיג מה גדול עולמך: ראה, כל האגדות היהודיות, הנוצריות והערביות הקשורות בארץ, בידך חומר הן.  מקומן ולידתן ידעת, ועשירה שפתך לבטאן בהידור לא עטו בצורתן הגלמית.  כל הפּעולות והמלאכות של אומנים, סגנונות חיים של עשיר ועני, של אפנדי, של כומר ארמני, של פלח, של אכר יהודי, של זגג זקן נושא חבילתו, של אם צעירה בקיבוץ, של ילד תימני בכרם התל-אביבי – אתה חיית אותם.  כל חליפות הטבע של הארץ, קיץ וגשם, והתקדרות ערב, ופריחת בוקר, וצילליות גמלים נגד הים בשחר, והים בנוחו ובגעשו – את כולם אתה מקבל בתוכך.  איך נצבות לנגד עיניך הדמויות הכבירות של ההיסטוריה היהודית באָרץ ובכל ארצות הגולה, ואומרות: "בננו אתה, היה לנו לפה.  וכשבילי-חלב רוחניים, פּרושות לפניך בנגוהותיהן, הפּילוסופיות הגדולות: ברונו ולייבניץ והגל – והן אומרות: "הפוך אותנו למיתוס חי!"

אתה העברי החפשי, אין אתה צריך לחוש ללאומיות. בגאוניותך העברית אתה כותב, וממילא הכל טבוע בחותם שפתך העברית, וטבול במעמקיה של זו השפה, וממילא הכל נובע מתהומות הנשמה העברית.  וכי היה מחברו של "איוב" פּחות עברי מפּני שהוא מדבר על איש בארץ עוץ?  וכי היה מילטון העיוור פּחות אַנגלי, בכתבו: "ובראש, אותך, ציון, מדי לילה אבקר, ואת נחליך המרננים בזרמם, ונושקים את רגליך הקדושות?"

בודהא וישו, זבס ותור, ישרתוך, ותחת כנפי שכינת עבר תכניסם.

וגדולים מכל ספגת ולמדת וראית, חייך אתה: זו אפוס האפוסים, בבואה לכל העולמות, נחלה אשר כל האלים, למן מלכת האהבה ועל מלאך המוות, כולם נאבקים עליה ומשתלטים עליה חליפות.  האמת היותר פּשוטה והיופי היותר עליון – שניהם אחד הם.  האם עוצר אתה כוח לראות עצמך כמו שהנך, בכל זרימת רגעיך, על תפארתך וחולשותיך, גבורותיך ופחדיך, בלי דעה קדומה לבלי משוא-פנים?  שיר את עצמך, ושרת גם את דורך וגם את אומתך, לכל הדורות וכל האומות.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה