_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

המשורר ייטס על המשורר A. E.

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

פורסם ב"דבר", 8.1.1937

ויליאם בטלאר ייטס, גדול משורר האירים, כותב בספר זכרונותיו רטט הצעיף על חברו המנוח ג'ורג' ראסל, המשורר, איש המסתורין, ומארגן הקואופארטיבים החקלאיים בארצו, דברים הנתנים כאן בעיקרם: בראש הבית, ובזמנים המסומנים ביותר בזכרוני – ביחד עם הסקוטי הצעיר (בעל המסעדה הצמחונית), דר מר ג'ורג' ראסל (הוא הידוע בכינויו הספרותי A. E. – בעיני העדה (קבוצת החקרנים התיאוסופיים) היה הוא קדוש וגאון.  באסיפות השבועיות היה עולה על הפרק איזה דבר שהוא, שום יושב ראש לא כיהה בנואם; היה פועל כופר מנאץ את הדת, או קאתולי אדוק מערב את התיאוסופיה בכפירה; והמהנדס (אשר בידו חשבונות הבית), כולו דייקן ומעשי, היה מבטל דברי שניהם.  וטעמו עמו.  הוא רצה למצוא חסידים לצורת אמונה מסוימת, והנה יכול אויב, המיטיב לנאום, לקנות לעצמו את כל הנפשות.  הוא ביקש להגביל את רשות הדיבור לחברי האגודה בלבד.  ראסל התנגד.  גם על האגודה הספרותית-לאומית שלי לא רצה להסתפח, מחמת הגבלת חופש הדיבור שלה בעניני פוליטיקה.  לבסוף פרצה איזו מחלוקת חדשה באגודה, והמהנדס התפטר, ויסד לעצמו אגודה אשר ינקה רכוש ונפש מאמריקה או לונדון.  נעשה ראסל מה שהנהו עד היום הזה, ההשפעה הראשית בין הצעירים והצעירות של דובלין, המחבבים את העיון הדתי, אלא שאין להם אמונה היסטורית.

בהיות ראסל אתי בבית האולפן לאמנות, לפני שש או שבע שנים, היה כמעט בלתי-מובן.  דומה שלא היה לו כשרון למחשבה מסודרת, ואפשר באמת היה חסר אותו לרגעים.  היה תוקף אותו רעיון, שאם ידבר יגלה את התוֹהוּ שבמחשבתו, ובמשך שלושת הימים שבהם היה הרעיון הזה גובר עליו, היה מטייל בבדידות בהרי דובלין, בשביל להימלט מצורך הדיבור.  באותם הימים הייתי מקשיב לו, על פי רוב בטיילו ברחובות בלילות, בשביל לתפוס מפיו איזה מאמר בודד, שהיה עמוק ויפה בתוך הרבה דברים שנדמו לי כחסרי-משמעות.  ולא אני בלבד הייתי רודף אחריו ומקשיב לו כי אם כמה מחברינו אתי, כי הוא נעשה קדוש בעיני מספר חברים-תלמידים, כדרך שהשוטה הוא קדוש במזרח.  אנחנו היינו מציירים על פי דוגמה מתוך עמל, והוא היה מצייר מבלי לחקור את הצורה הטבעית, והיה קורא לציורו: "יוחנן הקדוש במדבר".  ואולם זוכר אני מבט כמעט-מפחד ולחש חשאי מפי תלמיד אחד, שכיום הוא פסל מצליח, באמרו בהראותו אל כיוּרה של כתף: "זו קלה יותר מדי, מה קלה!" כי במכחולו ובעפרונו היה ראסל ברוּר מדי.

אנחנו היינו מלגלגים זה על זה ומספרים ספורים מגוחכים איש בגנוּת חברו.  אבל מעולם לא לגלגנו עליו ולא סיפרנו בגנוּתו.  הוא היה עומד מעבר לאותו חוש-הקומדיה, שידידו ג'והן אגלינטוֹן קראו "המלט הסוציאלי" של הציויליזציה שלנו.  ברגשנות היינו משוחחים בו כדבר בני-אדם בשבּחם משהו למעלה מן השכל.  איך הזדווגו אצלו קלות ומהירות בחיבור-הציור, שהיו מעבר לכוחנו, עם דיבורים, שלעתים קרובות לא היה להם, לכאורה, שום מובן?

חדשים אחדים אחרי בואי אל אירלאנד שלח אלי אילו חרוזים, ואני חיבבתי אותם, עד שריפאני אדוין אליס בלעגו על חבּתי, בהראותו לי כי אין שורה אשר ריתמוס שלה מתאים לשל חברתה, וכי ככל שהקורא מדמה כי הנה כבר מצא את סדר החרוזים, הללו משתנים ללא כל טעם.  ואולם עתה היו חרוזיו בהירי-מחשבה ועדיני-צורה.  הוא היה כותב בלא מחשבה תחילה ובלא עמל.  השירה היתה צומחת מאליה ומארגנת עצמה, כאילו, לפי מימרת דאנטה, היתה מלבינה את לחיו.  החברה שאירגן הוציאה ירחון קטן, והוא שאל את הקוראים, מה נאה יותר בעיניהם: השירה שלו או הפרוזה שלו?  ולפי פסק-דינם, הוציא אחרי-כן לאור את חרוזיו המעטים, הטראנסצאנדאנטאליים, "זמירות בדרך הביתה".

צרכי החיים לא עלו ביוקר באותו בית, דומני שלא נאכל שם בשר.  מששים או שבעים לירות שהשתכר כמנהל חשבונות בחנות שבדובלין, היה חושך חלק הגון לצדקה פרטית שלו.  כסבור אני שנדיבותו היא שהקנתה לו לבסוף בהירות בדיבור וגם בכתיבה.  משהוּכח לו, כי איזה מעשה הוא מועיל לציבור או לחבריו, היה רץ לעשותו באותה התלהבות הבאה לאחרים מתוך אמביציה אישית.  מעודו הקיפוהו אנשים חלשים או אומללים, והוא היה מבאר אותם לעצמם ולאחרים, – הופך אוז לברבור, חתול לברדלס.  בשנים מאוחרות, קיבל על עצמו לארגן את שיטת הבאנקים הקואופארטיביים, בטרם יקרא אפילו ספר אחד בכלכלה או בתורת הכספים, ואחרי חדשים מועטים נתן עדוּת כמומחה מוסמך, לפני ועדה מלכותית.  כלום לא הביא אל עבודתו זו, חוץ לריבוי-כשרונות והתלהבות.

בזמן זה שאני עוסק בו בכתיבתי, היה מורה דתי בלבד, וציוריו ושירתו ושיחתו – כולם היו משועבדים לתפקיד אחד זה.  הבריות הסתכלו בו ביראת-הכבוד או במבוכה.  ידעו כי הוא רואה חזיונות לפרקים קרובים, אפשר בתדירות רבה מכל איש מודרני מאז ימי סואדאנבורג.  ובציירו וכיירו את אשר ראה, לא הטיל איש ספק ברשימותיו; רק אני ושכמותי, בשימם אל לב כי הצורות הן יווניות-רומיות ובזכרם כמה העריץ את מלאכת גוּסטאו מוֹרוֹ, היינו רואים בהן סימני סוביאקטיביות.  אפשר לא היה מסתכל טוב, אבל כל אשר הסתכל בו בחזון היה מוסר בנאמנות גמורה.

פעם אחת בלכתו עם בעל גן אחד, אמר אליו: "רואה אני בית מסגד על אדמה זו".  בעל הגן חפר באותו מקום ומצא את יסודות בית המסגד.  מעשה ואשה אחת אמרה לו: "אני אומללה כל-כך עכשיו!" – אמר לה: "תהיי מאושרת הלילה בשעה שבע".  האשה הסמיקה, כי היה לה ראיון עם אוהב באותו ערב.  הסיפור הגיע אלי יום או יומים לאחר המעשה.  שאלתיו: "איך ידעת סודותיה של האשה הצעירה?"  הוא ענה: "לא ידעתי כלום.  רק עלה בדעתי פתאום להגיד את אשר הגדתי".

לעתים קרובות רבתי אתו, כי חפצתי שיהיה חוקר ובוחן את חזיונותיו, ויהיה מספר את הנסיבות, שבהן התחוללו.  בעיני היו הדברים סמליים, והוא חשבם לממשיים, כגברים וכנשים שהוא פוגש על הכביש.

בדברו היה קולו נעשה גבוה, ולפעמים היה יוצא מכליו, – ביחוד בשוחחו אתי.  אבל כשהקהל לפניו היה גדול, היה כולו שליט בעצמו.  היה בו כשרון מיוחד לראות בבהירות את השקפת יריביו.  על כן היה מכובד על כל המפלגות יחד, הן הלאומיים האיריים והן בעלי האיחוד עם אנגליה.

תמהני מה היה עולה לו, אילולא קרא בנערותו את שירת אמרסון וואלט וויטמן – סופרים הנראים לנו כיום קצת שטחיים משום חוסר-ראייתם את הרע שבעולם; ואילולא קרא את תרגומי האופּאנישדים, אשר קשה יותר לקרוא אותם לאור הגווע של המסורת ההודית מאשר לאור נרם המועיל של אמרסון וּוויטמן.

לעולם אין בגרותם של אנשים נערצי-ילדותנו משביעתנו רצון.  ומפני שראינו את כל היקף חייהם – והיקף זה באמת אינו אלא מועט מחייהם האמתיים – אנו נעשים הקשים שבמבקריהם.  ידיד אחד שלי מימי בית הספר, סובר כי מעולם לא מלאתי את הבטחת חרוזים מגושמים אחדים שחיברתי קודם שנת הי"ח לחיי.  כל אשר עשיתי אחרי כן, אינו נאה כמותם בעיניו.  אכן, דרשתי מראסל דברים בלתי אפשריים, ואילו השפעתי עליו, לא לטובתו הייתי משפיע.

דומני כי ראסל לא היה מאכזב אפילו את תקותי אנכי, אילו תחת רומאנטיקה סוביאקטיבית, היה מוצא לו כמזון דת קבועה המבטלת את הערפליות שהרומאנטיקה שתה עליה.  אפשר כי אז היו חייו מרים, כי היה מוכרח לצלול אל מעמקים שהנפש מפחדת מהם;

אבל אז היה נעשה מורה דתי בלבד, ואפשר הגדול בבני-מינו אלה שבימינו.  הפוליטיקה, לאיש-חזיונות, היא פעולה-לחצאין, בחירה הדורשת כשרון קל לעומת מעשים, שמכל הפעולות האפשריות, הן הקשות ביותר.  האם אין זו הלכה פסוקה שהבורא מפהק ברעידות-אדמה וברעמים ושאר הצגות, העושות רושם בציבור, ואולם הוא עובד בפרך בעגלו את הלוּליוֹן הענוֹג של קונכיה?

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה