יחיאל ודומה / אברהם רגלסון

יְחִיאֵל וְדוּמָה

מִמַּעַל – שְׁמֵי-עוֹפֶרֶת קְפוּאִים וַחֲלָקִים,

מִתַּחַת – רִצְפַת-קֶרַח, יָם לֹא יַעְגִּיל גַּלִּים,

וּבֵין רָקִיעַ זֶה וְרִצְפָה זוֹ מְרַחֲפִים

תְּאוֹמֵי-צְלָלִים שְׁחוֹרִים וְאַדִּירִים –

הֵם כַּנְפֵי דוּמָה, אֵם הַמָּוֶת וְהַדְּמָמָה

וּמַלְכַּת הַקִּפָּאוֹן. הִיא מִתְעוֹפְפָה לְאִטָּהּ,

וְקוֹלָהּ יֵבְךְּ בַּחֲשָׁאי, כְּנֵבֶל רַךְ בָּעֲרָבָה

מַבִּיעַ נֶפֶשׁ שְׁבוּרָה:

"הוֹי, אוֹיַה לִי, הָרַגְתִּי הָרֹג אֶת יְחִיאֵל,

נִצַּחְתִּי וְהָרַגְתִּי אֶת אוֹיְבִי, אֶת יְחִיאֵל !

מִי יָקוּם לִי בְּזַעַם לַרְגִּיז מְנוּחָתִי?

מִי יַמְתִּיק לִי בְּדִידוּתִי בְּדוּמִיַת-עוֹלָם?

מִי יַצִּית אַלְפֵי אוּרִים בַּאֲפֵלַת-נֶצַח?

יְחִיאֵל, שׂוֹטְמִי וְגִבּוֹרִי, – הָהּ, הָרַגְתִּיו

וְאֵינֶנּוּ!… הוֹי, קְרָב דּוּמָה אֶת יְחִיאֵל!…

מַר זַעֲקִי בְּשִׁבְרֵךְ, דּוּמָה, וְהַכְרִיזִי

לְקַרְחֵךְ, לְקִפְאוֹנֵךְ, אֶת הַפְּלָאִים חָלְפוּ

וְלֹא יָשׁוּבוּ נֶצַח, אָז בִּרְצֹץ יְחִיאֵל

אֶת דּוּמָה, בְּהֵאָבֵק זַעְפּוֹ אֶת זְדוֹנָהּ,

בִּבְקֹעַ צָהֳלַת אֵל-חַיִּים אֶת דּוּמִיַּת-מָוֶת, –

חִישׁ נִתְּזוּ צִבְאוֹת קִצְפֵּי רִשְׁפֵּי-תַאֲוָה,

וְרִבְבוֹת חֲשָׁקִים נִצְּתוּ עַל הָאָרֶץ,

הִתְלַקְּחוּ וְהִתְלַכְּדוּ אֶצְבְּעוֹת-עֵשֶׂב מְסֻבָּכוֹת,

וְאֵזוֹב אָדֹם פָּרַשׂ רִשְׁתּוֹ עַל פְּנֵי מָיִם.

וַיִּשְׁרְצוּ הֲמוֹנֵי שְׁרָצִים וְתוֹלָעִים,

וַיִּרְבּוּ צְבָעִים נוֹצְצִים לְאוֹר הַשָּׁמֶשׁ;

וַיִּרְעֲדוּ אֲגַמִּים רַעַד-כְּלוּלוֹת בּוֹעֵר

אוֹ פִּרְכּוּס-טֶרֶף קַר בְּמַלְתְּעוֹת מְטָרְפוֹ.

עוֹד דּוּמָה עִם יְחִיאֵל נֶאֱבָקִים, וְהִנֵּה

הִשְׂתָּרְעוּ יְעָרוֹת מוּל הַשְּׁחָקִים, פָּרְצוּ

כִּגְדוּדֵי גַלֵּי-יָם יְרֻקִּים; לָבְשָׁה

לְטָאָה לָהּ כְּנָפַיִם וַתְּהִי אֵם כָּל-צִפּוֹר,

וְתוֹלָע כָּאַב עַד הֱיוֹתוֹ זְבוּב וּפַרְפָּר.

הוֹי, רַב לְךָ, יְחִיאֵל!… כָּבְדָה, מָלְאָה

הָאָרֶץ יְצוּרֶיךָ: יַעַר עִם חַיּוֹתָיו

וְזַרְעָן אֵימָה – פַּר-רְאֵם וְנָמֵר וְעַכָּבִישׁ;

דְּמִי-לֵילוֹת עוֹטֶה עָשׁ וְיַנְשׁוּף וַעֲטַלֵּף,

וְיָם בּוֹ יֶחֱסוּ דָג וְצָב וְתַנִּין; שִׂיחַ

וְדֶשֶׁא עַד-בְּלִי-קֵץ… עוֹד טֶרֶם תֹּאמַר דַּי?

וַיַּךְ יְחִיאֵל בִּי בְּעֹז, וְהִנֵּה נֶגְדִּי

הַמֻּפְלָא בַּמֻפְלָאוֹת, הוּא הָאָדָם! –

דַּל-אוֹנִים, עֵירֹם, וּבַקוֹפִים נִקְלֶה כֹּחוֹ,

אֲבָל בְּעֵינָיו אֵשׁ-חֲלוֹמוֹת וְזֶמֶר עֲלֵי-פִיו.

חַה-חַה, הָאָדָם! הוֹד-אֱמוּנוֹת הִקִּיפָהוּ,

וַיִּצְמָא דַעַת וְנִצָּחוֹן, וַיִּתְפָּאֵר:

אָנֹכִי אֵל וְאוֹר וּבִינָה! אֶחְיֶה חַיֵּי-נֶצַח

וְאַדְבִּיר תֵּבֵל כֻּלָּהּ תַּחְתָּי! – אַךְ מִמַּגַּע

יַד דּוּמָה כָּשַׁל וַיִּתְמוֹטֵט, וַיְהִי סוֹפוֹ

כְּסוֹף כָּל זְבוּב וָצֶפַע אוֹיְבָיו, רֻצַּח גְּדָל-

הָרוֹצְחִים, נִכְבַּשׁ כּוֹבֵשׁ-כֹּל, וְהַחוֹלֵם יָשַׁן

לְלֹא חֲלוֹם וְהָקֵץ. – נִצַּחְתִּיךָ, יְחִיאֵלִי!

אַט אַט כִּבִּיתִי שְׂרִידֵי שְׁבִיבֵי-חַיִּים,

וָאֵרְדְּ אֲנִי לְבַדִּי… אַךְ הָהּ לְאֵיד נִצְחוֹנִי!

כִּי מָרָה, צָרָה לִי בְּדִידוּתִי לְלֹא-דָמִים

וְקִנְאַת-אוֹיֵב אוֹכְלָה. הָהּ יְחִיאֵל, שׂוֹטְמִי

וַאֲהוּבִי, הִכִּיתִיךָ מָוֶת וְאֵינֶךָּ! "

כֹּה צָוְחָה וְהֵילִילָה דּוּמָה בְּמַר-נַפְשָׁהּ

וַתָּעָף עוֹף וָשׁוֹב כְּעֵיט-עֲנָקִים נִפְצָע,

וִיגוֹנָהּ גָּבַר, גָּעַשׁ, עַד הִמְרִיאָה שְׁחָקִים

וַתִּקְרַע עַנְנֵי-עוֹפֶרֶת קְרָעִים קְרָעִים,

וַתֵּט וַתַּךְ בְּיַם-הַקֹּר הַקָּרוּם תַּחְתָּהּ

וַתִּגְזְרֶנּוּ גְזָרִים, פָּתְחָה תְּהוֹמוֹת –

וַיָּקָּם סַעַר-זַעַף סְבִיבָהּ: אֵשׁ מְעוֹפֶפֶת,

רְעָמִים, וּמֵי-מָרוֹם עִם מֵי-תְהוֹם מִתְעָרְבִים

וְשׁוֹאֲגִים כְּזוּג רְאֵמִים לִבְנֵי-רַעֲמָה

בְּמֶרֶץ-חִשְׁקָם – וִילֵל דּוּמָה חוֹצֵב רוּחַ.

וּפִתְאוֹם – הָס! הַסַּעַר נָח, וְשַׁכּוּ גַּלִּים,

וַתִּדֹּם דּוּמָה. וּבְתוּלַת-חַמָּה יָצְאָה בַּהֲדָרָהּ

וַתִּזֶּר זַהֲרוּרֵי-פָז עַל תַּלְמֵי-מַיִם

וַתֵּט יָד וְרֻדָּה עַל עֲנָנִים לְהַבְרִיחֵם,

וְאִיֵּי-יֶרֶק צָצוּ צָהֲלוּ בַּמֶּרְחָק.

וַתַּבֵּט דּוּמָה וַתִּשְׁתּוֹמֵם: לְפָנֶיהָ

דְּמוּת יֶלֶד עֵירֹם וְהוּא עוֹמֵד זָקוּף

וִימִינוֹ מַאֲהִילָה עֵינָיו מִפְּנֵי שֶׁמֶשׁ.

וַתִּשַּׁח דּוּמָה, וַתְּדַבֵּר אֶל הַיֶּלֶד,

וְקוֹלָהּ רְַך כְּהֶמְשֵׁךְ מִן הַדְּמָמָה הַמּוּפָזָּה

וְנֹעַם לוֹ כְּלַחַשׁ צַפְרִיר עֲלֵי כִנּוֹר

אוֹ כְּדַבֵּר אָבִיב אֶל לֵב נַעֲרָה עוֹגֶבֶת:

"מִי אַתָּה, יֶלֶד פֶּלְאִי, אֲשֶׁר בָּאתָ

וַיֵּשְׂטְ כְּאֵבִי, וְלִקְרָאתְךָ שָׂשָׂה תֵבֵל?

בְּחֹרֶף-עַד הִשַּׁבְתָּ רוּחַ-אָבִיב חָמִים,

וּבְשָׂרְךָ צַח וּמַוְרִיד כְּשׁוֹשַׁנַּת-שַׁחַר

בְּקַדְרוּת לֵילִי. מָה רֶחֶם יָלַד אוֹתְךָ

וְאֵיכָה חַנּוֹתַנִי גִיל וְנֹעַר וֶאֱיָל?"

הַיֶּלֶד צָחַק מוּלָהּ, וּמֶבָּטוֹ בָּרַק

כִּתְכֵלֶת הַחַשְׁמַל אֶל שְׁחוֹר עֵינֶיהָ,

וַיַּעַן לָהּ וַיֹּאמַר:

"אֲנִי יְחִיאֵל, חֶבְלֵךְ עִם כְּאֵבֵךְ פְּנִימָה

וְאוֹיֵב לָךְ מִחוּץ. אִם אֶלֶף תַּהַרְגִינִי הָרֹג,

בְּרַחְמֵךְ עוֹד אָקוּמָה לְעַנּוֹתֵךְ מָרָה –

עַד אֵצֵא אָשׁוּב עַז לַקְּרָב וְלַנִּצָּחוֹן,

עַד אַלְבִּישׁ אֶת עֶרְיָתִי בְּנוֹצָתֵךְ,

וִיצַבַּע דָּמֵךְ לִי הַכְּסוּת, מִמֵּךְ גָּזַלְתִּי!

כִּי כֻלֵּךְ לִי, הַדּוּמָה! לִי מֶמְשַׁלְתֵּךְ

וְלִי כָּל בְּשָׂרֵךְ, אֶשֹּׁךְ, אֹכַל וְאֶגְדָּלָה –

כִּי אֵשׁ-סְתָרִים אָנִי, בּוֹעֵר בְּחֶשְׁכָּתֵךְ,

וְאֶרֶס-דָּמֵךְ, וְחִיל וְרֹגֶז לָךְ וְחַיִּים!

הָהּ, קוּמִי וְנִלָּחֵם יַחְדָּו!"

וַיָּרֶם נֶגְדָּהּ אֶגְרוֹף-זַעַם לְהַכּוֹתָהּ…

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה