_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יעקב כהן – "זמיר הזמירים"

אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

(פורסם לראשונה ב"7 ימים", 23.11.1960)

 

בשערי שירת-שחרותו חקק יעקב כהן פסוק גרמני: "שר אני כשוֹרר הציפור, שוכן-עפאים".

מהיכל-הנגינה נקרצה נשמתו; ודק-שמע היה להאזין זימרת-היקום.

יש אשר שר לנפשו, כאותה "תרצה", ילדת-תום, אשר עם ערב, בגינת-ביתה, היתה מזמרת לעצמה, וכרוּב היה יורד מן הרקיע העליון ומקשיב לה:

 

"ובחלוף פתע זיו כמעט

בין טרפי-עץ סביביה,

וחרדה תרצה רגע קט,

וצפתה לאחוריה.

אך היא לא תרא שם עד-מה.

ומאוּם אין היא יודעת;

והלאה בטח תשיר-לה,

ואוזן-כרוב שומעת".

אך עתים גם צירף את מנגינתו שלו אל האחווה הזימרתית של הבריאה כולה.  מרד פתני "סימפוניה" שלו, אשר בה מערכות-מערכות כוכבים ושמשות מסודרות בדמות אראלים ושרפים, נושאי נבל וכינור ומצלתיים וחצוצרה וכל כלי-שיר (כל כלי – משבצת סַפּירי-אור, יהלומי-אור, והנימים טווּיי-אורה: "אלפי זיווים לב מרהיבים") והאֶראֶלים והשרפים מעופפים כולם יחד בחלל-יה.  והם שרים ומנגנים אגב מעופם.

והמשורר עצמו, "זמיר-הזמירים" מעופף אתם יחד, ופוצח רוֹן: "עף אני עמכם.  עף אני ורן.  מי מכם יודע, יגיד לי: לאן?"  והתזמורת כולה משיבה לו: "סוד – סוד – סוד, נפלא, נפלא מאוד!  מהביעו יפה הוא.  מהשמיעו נעלה הוא – סוד!"... יש איזו תכלית להרמוניה המעופפת של מעשה-בראשית.  אבל טמירה היא.

*

ועל אגדות-קדם ואגדות קץ-ימים פרש את רשתו הלירית;  אף הרחיבן למו מחזות.  לשונן – חיטובי-בהט.  נותנת קילוחי זמר זך.  רצונכם, חרוז סיפורי פשוט כמו "החוטפים".  כבר גביש-דראמה הוא.

בלבוש-הוזים שלו, בשאתו אמרי-"אריאל", מתנבא המשורר לחיי-נצח,  לא במובן מסתורי של "עולם הבא" כי-אם במשמעות של המשך-קיום לבני-אדם בשר ודם עלי אדמות לעולם-ועד.  בשורה זו על בילוע המוות בידי האדם, היא עדות לחדוות-חיים פנימית, לא תדלול ולא תלאֶה,  אשר במשורר.

מבחינה פילוסופית קשה נבואה זו להולמה.  די לו לאדם שימלא את שליחותו היעודה שיאמר את "פסוקי" המיוחד-לו (ואך מעטים זוכים לכך אפילו בצבא-ימים ארוך) וירד מעל הבמה.  עוד: אם נרצה לבטל את המיתה, עלינו לוותר גם על פרייה-ורבייה.  כי המיתה היא קוטב אחד, והפרייה-ורבייה קוטב שני, לאותו הרעיון שבנשמת-הטבע.

*

ב"לוז", מן המשוכללות בעבודות-הדראמה שלו, משלים המשורר עם פחות מחיי-נצח;  כאן הגיגו הוא על חיים ארוכים עד-מאוד.

התיאטרון שלנו כולו תרגום.  אפילו מחזות, כתובי עברית מלכתחילה, המוצגים בו, תרגום הם בסיטואציות, במוטיבים באופן המישחק.  השחקנים שלנו אינם יודעים לקרוא שירה עברית בדרך טבעית.

המחזה "לוז" של יעקב כהן, אם ייתפס כשפך-נפש מוסיקאלי, שבו שלוות אנשי העיר האגדית ואורך-חייהם מנוגדים קונטראפּונקטית לבשורת החיים הקדחתניים, קצרי-הימים, המובאת על ידי הזר, שנקלע ליישובם הנידח – עצורה בו הזדמנות למלחין תיאטראלי, ליצור צורת-הצגה כולה פיוטית וכולה עברית.

מזמור ליטוש-החרב של יעקב כהן, "חרב, חרב.  חרב לי.  הה-הה מה תתנוצצי!  אין זאת כי-אם שמחה את צאת לישע-עם!" – זה הניגון הפסנתרי-הצלצלני נתגלגל למו שריקת-פגזים ואנקת-זחלים בעת קום מדינה "בדם ואש".  אך מזומן חינו של המזמור לבלות את ה"אקטואליות" שלו.

תום-אמונה הוא בושמה של שירת-כהן.  תמימות זו – רעננות-ילדות בה;  אבל היא גם מדרגה תרבותית גבוהה.  רגישותה אינה זקוקה לגירויים חזקים.  ענן-צל על מצח-אהובה, חיוך קל על שפתותיה, יש בהם כדי להקנות צער או אושר יותר ממה שיתנו צעקות-ווי או שכרונות-הוללות לחושים יותר מגושמים.  וכן לגבי חזוּת תמורות טבע וחיים.

*

ראיתי את התלמידים והתלמידות עוברים כיתות-כיתות, שורות-שורות (מהן במדי חולצות תכולות, מהן במלבושים רגילים) על פני ארונו של המשורר בבית הסופר: פירות-ארץ ישרי-שכל, כה רחוקים מ"בוהימיה" מבהמת ומתעתועי אופנות זרות, המנגעים את שדמות-שירתנו כיום.  אמרתי אני: יבואו תמימים וירוו צמאונם ממשורר תמים.

ירד שריד-לאדירים – ירד ונתעלה.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה